השנה הארוכה ביותר

פרק 1

פברואר 1987

היילנד פארק

שלוש שנים מתוך ארבע, תוֹמָא לאנגְלוּאָה לא היה קיים. הוא נעשה שקוף. הוא היה לטעות חישובית שתוקנה מעת לעת, לפולמוס מדעי שניטש לפני מאות שנים בחדרי חדרים של האקדמיה המלכותית למדעים בלונדון. בשחר ילדותו, כשהיה עדיין נמוך מכדי להביט בלוח השנה, הופרך תוואי קיומו ללא כל הסבר מצד אסטרונומים ושאר חוקרים חובשי פאות נוכריות מפודרות. מדי שנה בהגיע חודש פברואר היה עוצר את נשימתו, ובסוף אותו חודש הייתה נשימתו נעתקת כליל. הובהר לו שאילו חגגו את יציאתו לאוויר העולם מדי שנה בשנה, היה זה מערער את איזון גרמי השמיים, מטלטל את מערכת השמש ומסכן את היקום כולו. הוא חונך על פי ערכי הצניעות והנימוס. אמרו לו: תגיד, חבוב, מה חשוב יותר? יום ההולדת שלך או יציבות העולם? הוא נעשה שקוף. הוא חדל להתקיים בזמן, והקדיש את חייו למרחב.

הרי האפאלאצ'ים, מצִדם, לא חדלו להתקיים ולו לרגע. נוכחותם המלכותית לא הייתה נתונה להשפעות כלשהן, לא של אורך השנה, ולא של קדמה טכנולוגית ואפילו לא של השמות שניתנו להם, שמות נסיכים אינדיאנים. רכס ההרים שמסביב לצ'אטאנוּגה במדינת טנסי היה הגיוני ומהימן, מעגלי וישר כאחד. הוא סיפק לתוֹמָא לאנגְלוּאָה ערש ומולדת, עדות ממשית לקיומו השברירי. מבחינתו של תוֹמָא לאנגְלוּאָה הייתה להרים נוכחות מרגיעה וכמעט אלוהית. הם הקנו לו מעמד בסיפור שבו נשללה זכותו להזדקן כדרך הטבע.

הוא נאחז בהר שאליו התחבר הר, ונשען בגבו על הר. הוא התעמק בהרים כשם שמתעמקים בבעיה. הוא פענח את סתירת הולדתו בעודו מהרהר במבנה השכבות הגיאולוגיות, היותן מונחות זו על גבי זו במרחב, ולא זו בעקבות זו בזמן. הוא נתן את דעתו על ההרים מגיל צעיר, בתחילה כי היה צעיר מהסובבים אותו ולימים כי היה מבוגר מהם. הוא ידע שזה חסר כל היגיון. ב־1984 חגגו בצנעה את יום הולדתו הראשון.

בסיפור הזה ידובר על הרי האפאלאצ'ים, שכן הם הדבר הראשון הקושר אותנו, הקוראים, אל תוֹמא לאנגְלוּאָה. הם היסוד המחבר בינינו, מעבר לתֶמות ולרשמים הפסיכולוגיים. שרשרת הרים זו משתרעת צפונה ומגיעה עד אלינו בקוויבק, לתוככי בתינו, היכן שהנהר הולך וצר.

תוֹמא לאנגְלוּאָה התיישב על מסילת הברזל והרהר בגורל, במזל ובשלדים הרבים המסתתרים בארונות משפחתו האמריקאית. זו הייתה משפחה עתיקת יומין כמו קו מייסון־דיקסון, אך מפותלת בהרבה מהקו הזה שבא לסמן גבול בין מדינות בצפון־מזרח ארצות הברית. כשהחלה המסילה לרעוד קם תוֹמא בשלווה ונעמד בצדה, סמוך לתחנת הרכבת, בעודו לועס גבעול של עשב. הוא נראה כמו נער בן עשר וכמו גבר בן שישים ושבע. הוא השעין את כף ידו על הקיר החיצוני של התחנה וחלם בהקיץ כמו ילד כלשהו, אבל גם כמו נווד קשיש, מעט נוגה ומעט שאנן. הרכבת עברה. רק לעתים רחוקות נעצרה בצ'אטאנוּגה שבמדינת טנסי.

הוא השעין את כף ידו על קיר התחנה, ולו רק כדי להוסיף לחוש את הרעד העולה עד אליו בגלים אנכיים, מן הקרקע ולאורך הקיר. בבוקר השכם, לפני חודשים אחדים, נכנס אביו לחדר האחורי שבו ישן ואמר לו שהוא חוזר אל הצפון. תוֹמא שאל לאן, והוא ענה: "Up North. אל הארץ שממנה הבאתי את המבטא המוזר שלי באנגלית. ארץ מולדתי." תוֹמא שאל מדוע, ואביו השיב: "ככה." בלי להשאיר מקום לתוספת כלשהי. ועתה השעין תוֹמא את כף ידו על הקיר והביט ברכבת החולפת ואמר בלבו שהרעד המשונה הזה, העולה מבעד ללוחות העץ של מבנה התחנה והמטלטל את הקרקע, קושר אותו לאביו שנסע באותה רכבת אל הצפון הרחוק, אי־שם מעבר להרי האפאלאצ'ים. שהרעד הזה מחבר בינו ובין אביו הרבה יותר מאשר הדמיון בין תווי הפנים שלהם. בבוקר ההוא השכם סגר אביו את דלת חדרו, ובאור ההולך ונעלם דימה תוֹמא לראות אותו נושא את התרמיל הצבאי הישן על כתפו. וכמו הרכבת שחלפה זה עתה, בשעות אחר הצהריים, גם הקרקע הרועדת הייתה מוחשית לאין ערוך מתווי הפנים המשותפים לו ולאביו.

ההרהור הזה לא היה אלא חוליה רופפת בשרשרת סבוכה. תוֹמא התקשה להבחין בין המחשבה הזאת ובין פיסות מידע למיניהן, ושילב אותן במערכות מושגים משונות, שאת ישותן היה מסוגל לתפוס אך לא את מהותן. רשמים התערבבו במוחו עם מה שכבר ידע. הוא ידע, למשל, שחוט דייג שטובל באגם עשוי להגיע עד לקרקעית, אבל לא העלה על דעתו שהקרקעית מגיעה עד קצה האגם. הוא ידע שרגליו עשויות לשקוע לעד בקרקעית, אבל לא ידע שהחול והבוץ הם אותו חומר במצב קיומי שונה. הוא גם ידע שאביו לא ישוב לעולם, ושהשפה שבה דיבר עם אמו בסתר, בצלילים יבשים ונוקשים, שהוא לא הבין ושהם לעולם לא ילמדו אותו, הייתה שפתו של לוח העץ שעליו השעין ברגע זה את כף ידו.

משמאלו, במרחק שני מטרים, עמד בעל חיים. הוא היטיב לאמוד מרחקים.

מן הראוי להזכיר כאן עובדה אחת על אודות קיומו של תוֹמא לאנגְלוּאָה: הוא נולד בשנה מעוברת. בעצם כבר התייחסנו לזה, אבל לא באופן מפורש. לגבינו אין לעובדה הזאת חשיבות, אבל לגביו הייתה לה משמעות רבה, בייחוד בילדותו. עלינו להתחשב במידע הזה, לא כדי להתחבר אליו או לשאוב ממנו השראה, אלא משום שהשפיע על חייו ועל השקפת עולמו. איננו טוענים שהיה לו עניין כפייתי בגרמי השמיים, בתנועת כוכבי הלכת, בקבוצות כוכבים ובהשפעת הירח על האגמים צ'יקַמוֹגה וניקַג'ק, אף כי ייתכן שהיה. כוונתנו לומר שהעובדה שנולד בשנה מעוברת נטעה בו את התחושה שהוא נבדל, שהוא צעיר יותר ובו־זמנית מבוגר יותר מיתר בני האדם, שהוא לבן יותר מעובדי האדמה הלבנים בערבות, שחור יותר ממאמיני הכנסייה הבפטיסטית שבשדרת יוּניוֹן, אדום יותר מתושבי העמק הראשונים בני אומת הצֶ'רוֹקי.

תחושת הנבדלות נבעה גם מההגייה הזרה של שמו בביתו: תוֹמא. כך הגה אותו אביו. הוא ידע שאביו אינו דובר את השפה השגורה בפיו ובפי יתר בני האדם, וזה היה מוזר ומופלא. בין כותלי הבית היה תוֹמא, ואילו בחוץ תוֹמס, במלעיל ועם סיומת ברורה. הסיומת נעלמה ברגע שעבר את מפתן הבית. אפילו אִמו, שדיברה בשפתו ושאת דבריה תמיד הבין, קראה לו בשם תוֹמא, ומפיה זה נשמע עוד יותר משונה: כאילו ביטאה את המילה "טומהוק" לאט, בעצלות ובסרבול, וקטעה אותה באמצע. כאילו בפי אִמו היה בו משהו הססני, משהו בלתי מוגמר.

לאחר שאביו עזב את הבית לצמיתות ונסע צפונה, החלה אִמו להגות את שמו במלעיל ועם הסיומת. היא גם החלה לספר לו על משפחתה, על אילן היוחסין שלו.

מזווית הראייה שלנו, אילן היוחסין הזה מרתק. אנחנו בוחנים אותו, מפענחים את ענפיו ואת שורשיו וקושרים אותם לתולדות חיינו, מעבר להרים. חשוב שנזכור כי אילן היוחסין של תוֹמא לאנגְלוּאָה, שייכותו ההיסטורית וסיפור משפחתו מטילים את הצללים ואת התכנים שלהם עד למחוזותינו, בצפון. הדמויות נעות ומהלכות במרחבים רגשיים וגיאוגרפיים שמגיעים עד אלינו ונוגעים לנו. אלה הם סיפורים של הדרום, אבל הם חוצים את הרי האפאלאצ'ים ואת מזרח קנדה, ולכן אין מנוס מלספר אותם כאן, בצפון הקר, היכן שהצבעים נראים אחרת.

אביו היה אדם של עקרונות. לפעמים אחז בכתפיו, כרע על ברך, ובעודו מהדק את אחיזת כפות ידיו הגדולות תיאר לו את תנועתם המורכבת של כוכבי הלכת וגרמי השמיים, שמחוללת לא רק תופעות טבע מרהיבות כמו הזוהר הצפוני, אלא גם עוולות ואי־צדק. הוא הסביר לו שאי־צדק הוא תופעה עתיקה כמעט כמו רכסי ההרים, אבל לפעמים אי־צדק גם טומן בחובו הזדמנויות יוצאות דופן. כאיש של עקרונות, אביו כרע לפניו על ברך שלוש שנים מתוך ארבע, אחז בכתפיו וחזר ואמר שאל לו להצטער, עליו להמתין בסבלנות והכול יבוא על מקומו בשלום. סבלנות היא תכונה מבורכת, תכונה שאדם יכול לסגל לעצמו, כמו נדיבות ויושר. אילו ידע כמה זמן אביו המתין בחייו, כמה זמן דמויות מפורסמות בהיסטוריה המתינו, לא היה בוכה אלא היה מסב את צערו לסבלנות. לפעמים חדל תוֹמא להקשיב כדי להתרכז בשוני בין המילים שאביו ביטא ובין אלה ששמע מפי אנשים אחרים. איך ייתכן שהן אותן מילים, כשהגייתן שונה כל־כך? היה עליו להתאמץ כדי לחדול לחשוב על צלילי המילים ולהתמקד במשמעותן, במה שהן הביעו בשעה שיצאו מפי אביו.

זו הייתה שיטת לימוד ישנה, חינוך בדרך של ניסוי וטעייה, של היסק והיגיון אמפירי, הרחק מספרי הלימוד מלאי הכזבים שוועדת החינוך והפקידים הפדרליים כפו על בתי הספר: אתה הרי רואה שהתאריך היום הוא אחד במארס. אני מצטער, אבל עדיין לא מלאו לך שנתיים. אולי בשנה הבאה. אביו חינך אותו לסבלנות בדרך הקשה, והשיטה הוכיחה את עצמה. הוא התיישב בכיסא הנדנדה והושיב את בנו על ברכיו. האם אתה לא גאה להשתייך לקבוצה של יחידי סגולה? והוא שוב הראה לו את האיגרת ההיא, שהגיעה מקנזס והייתה ממוענת אליו אישית. לא כל אחד יכול להתפאר בכך שהוא יודע לקרוא בגיל שנה. אתה לא חושב שזה הופך אותך ליחיד סגולה? אתה יודע איפה זה, קנזס? זה מעבר לנהר מיזורי, וגם מעבר למדינת מיזורי, רחוק מאוד מפה. גם שם יש עיר שקוראים לה פיטסבורג. ערים שקוראים להן פיטסבורג יש בכל מיני מקומות. ושניהם יחד שבו וקראו את האיגרת שנשלחה אליו ביום שבו נולד. אנשים כמוהו שלחו לו את האיגרת, מעברו האחר של הנהר החוצה את הארץ, היכן שהרפתקנים נתקלו באינדיאנים והקימו מדינה. זבוב נבר בסבלנות, בלי להשמיע קול, בפינה התחתונה של הרשת המותקנת בדלת. בזווית העין, בעודו קורא את האיגרת יחד עם אביו, ניסה תוֹמא לנחש אם הזבוב נמצא בתוך הבית או מעבר לרשת.

ביום מן הימים אולי יספר על כך לאנשים, והם יאמרו לו שזו הייתה בדיחה ממש גרועה, שלא נוהגים כך בילד קטן, אבל זה לא ישנה דבר. הם אולי יפרשו זאת כרשעות, כקטנוניות, ואף כהתאכזרות. מה, הוא באמת עשה את זה במשך כמה שנים? ואיפה הייתה אימא שלך? מה היא אמרה? אבל לתוֹמא לא תהיה הארה, הוא לא יבין פתאום את אישיות אביו, את המניעים של הגבר שעזב את הבית בשלהי חודש נובמבר בלי להפנות את ראשו.

למיטב ידיעתו של תוֹמא, אביו מעולם לא הרג זבוב, אבל הוא גם ידע שזבובים מעולם לא התקרבו לאביו. גם לא יתושים. ובכל זאת, ביום ההוא, כשהתעקש שתוֹמא יקרא בקול רם את המילים שכתבו לכבודו אלמונים אדיבים, מכונסים במעגל ואוחזים זה את ידו של זה, אביו כמעט קם מן הכיסא כדי להרוג את הזבוב. תוֹמא חש את שרירי ירכיו נמתחים, את תשומת לבו מוסחת לרגע, ותו לא. די היה בזה להבריח את הזבוב.

 

טירון יקר,

שלום רב!

 

אנו שמחים לבשר לך כי התקבלת לשורות המועצה הראשונה של מסדר "ילידי עשרים ותשעה", אחת האגודות החשאיות והאקסקלוסיביות ביותר בעולם.

הנך מצטרף בזה לאחווה נעלה, שהשייכות אליה מוגבלת לאלה שנפל בחלקם לחגוג את יום הולדתם אחת לארבע שנים. קבלתך אינה כרוכה בתשלום אגרה או דמי רישום. כמו כן, חברותך אינה מצריכה השתתפות באספות, למעט העצרת הגדולה, המתקיימת מדי עשרים ותשעה (29) בפברואר, שבה כל החברים ברחבי העולם מתכנסים באופן רוחני.

 

במצורף לאיגרת זו תמצא קלף חברות. בטוחני כי תרצה לשמור עליו כעדות רבת ערך להיותך חבר גאה במועצה הראשונה. הקלף מעוצב באופן המאפשר לך לחתום עליו בתחתיתו בצד ימין, והוא נוח למסגור. עלות הקלף המיוחד הזה היא דולר אחד (1), לכיסוי הוצאות הדיוור והדפוס. אנא שלח לנו סך של דולר אחד (1), כדי לאפשר לארגוננו להוסיף לפעול לטובת כלל חברינו - כל מי שזכה, כמוך, להיוולד בעשרים ותשעה בפברואר - למען נצעיד את מסדר "ילידי עשרים ותשעה" בדרך של הצלחה.

 

ברגשי אחווה,

קֶנֶת' ב' סיימונס

מזכיר מסדר "ילידי עשרים ותשעה"

ועורך ראשי של ה־Headlight Sun

פיטסבורג, קנזס 66762

ואז תוֹמא ואביו עצמו את עיניהם בו־זמנית וחלקו את אחד הרגעים האחרונים שלהם. הם דמיינו את פיטסבורג הרחוקה הזאת, עיר שאולי לא משחקים בה בבייסבול, ועם זאת יש בה עיתון מכובד שאפשר להיות העורך הראשי שלו. אביו נשם דרך אפו והחזיק את האיגרת בידו המונחת על מסעד כיסא הנדנדה. וריד פעם מתחת לעור אמתו. תוֹמא תהה אם אביו אכן שלח את שטר הדולר, אבל לא העז לשאול את השאלה שמא יעליב אותו. מובן מאליו ששלח את השטר.

כעבור רגעים אחדים ירד מעל ברכי אביו. רצפת העץ חרקה בכל אחד מצעדיו על הקרשים הישנים, אבל התקף הזעם לא בא. אביו רק פקח את עיניו, כמי שמקיץ מתנומה קלה. הוא קיפל את דף הנייר והתרווח בכיסא הנדנדה. ובעודו דוחק את אחוריו אל הקצה האחורי של המושב, דיבר במבטא הייחודי שלו ובפנים נטולות הבעה, ושזר בדבריו גם מילים בשפה אחרת. זו הייתה אזהרה לתוֹמא, תזכורת: "אסור להעיר את אימא, היא חזרה מיום ארוך. היא עובדת יותר קשה משנינו. ימי העבודה שלה ארוכים ומעייפים. צריך לתת לה לישון, אסור להפריע לה." הוא דיבר בנעימה סבלנית בעודו בוהה בקיר המפריד בין החדרים. כאילו שכח שתוֹמא יודע איך עליו להתנהג, שהוא ילד טוב מאין כמוהו.

הקירות היו דקים מאוד. באחד מהם היה חור בגודל אגרוף. תוֹמא לרוב הקפיד לא להרעיש.

כשחלפה רכבת המשא, שנשאה כל מיני דברים אבל לבטח לא את אביו, חזר תוֹמא הביתה דרך הרחובות הקטנים של צפון העיר שעצים נטועים לאורכם. השנה הייתה קרה מן הרגיל, דיברו על כך בטלוויזיה, שכבת שלג דקה כיסתה את המדשאות ואת כלי הרכב שלא הותנעו זה זמן מה. הוא היה רחוק מאזור מגוריו אבל הרשה לעצמו לצעוד באמצע הכביש כאילו הוא שייך לו. הוא צעד על הקו הצהוב, וכששמע מכונית מתקרבת סטה הצדה.

אִמו חיכתה לו. לא על מפתן הבית, אבל כמעט. במוחו הייתה שמורה תמונה שלא ידע את מקורה: אימא לבושה בשמלה ארוכה, שכמותיה עטויות בצעיף, מחכה לילד שלה על מפתן הבית, מוחה בסינרה את ידיה המכוסות קמח. אולי קראה בשמו. אולי התהלכה בחוצות העיר וקראה: "תוֹמס, בוא הביתה, אבא שלך נסע ולא ישוב, בוא כבר, בוא לאכול, חזור אליי."

אמו חיכתה לבואו לאחר שערכה את השולחן, לשניים בלבד, וכשסיים לאכול הופיעה יש מאין עוגת יום הולדת. אמו הביטה בו בשעה שאכל, סנטרה שעון על כף ידה, ופתאום קמה ונעלמה מאחורי דלת המקרר הפתוחה לרווחה. כשחזרה אל השולחן נשאה בידיה קופסת קרטון לבנה קשורה בסרט זהוב. בעודה מתיישבת הושיטה לו את המספריים בכיוון הנכון, הלהבים טמונים בכף ידה בתנועה השוללת תוקפנות. הוא גזר את הסרט בהתרגשות מהולה בספקנות, פתח את הקופסה וראה את שמו באותיות שוקולד מונח אלכסונית על שכבת קרם וניל. כפות ידיו התכסו זיעה והוא הרחיק אותן מקופסת הקרטון לבל ילכלך אותה.

הוא נשא את עיניו אל אמו, אישה נאה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, צעירה מרוב האימהות שהכיר ושנתקל בהן ברחובות צ'אטאנוּגה או בספרייה העירונית. אישה שלבשה מכנסי ג'ינס והתרועעה עם נשים שחורות. הייתה לה לפחות חברה אחת שחורה, שמה מֶרי, שהתגוררה באבוֹנדֵייל, שכונה שמעולם לא ביקר בה לבדו. לעתים קרובות, בשובו מבית הספר, ובייחוד לאחר שאביו עזב את הבית, הייתה אמו משמיעה מוזיקה במערכת הסטריאו שבסלון, כמו מבקשת להקביל את פניו לצלילי הביץ' בויז או הפיקסיז. כעת חייכה אליו והדגימה לו איך עליו לפרק את קופסת הקרטון ולהוציא מתוכה את העוגה היישר אל השולחן.

היא שוב קמה, הפעם כדי להביא זיקוק מתוך אחת המגירות של ארון המטבח. היא חייכה בשעה שהדליקה את הזיקוק בעזרת מצית, והוא הביט בהערצה בצדודית שלה. הוא חשב על העוגה שלו, על אִמו, על העובדה שבלעדי אִמו לא היה זוכה לעוגה. הוא חשב על הקשר שלו אל אִמו וחש תחושה משונה בקרבו. קצב פעימות לבו גבר ככל שאִמו קרבה אל השולחן בעודה אוחזת בזיקוק הדולק. הוא ידע שדבר חשוב מתרחש ברגע זה. ברית חדשה נוצרה ביניהם, בהעדרו של אביו, שנטש את הבית ושאולי לא ישוב לעולם.

תוֹמא הביט באמו והיא החלה לשיר: "יום הולדת שמח, יום הולדת שמח, יום הולדת לתוֹמס, יום הולדת שמח." יום הולדת. היום שבו נולד. הוא לא הבין. הרי יום הולדתו חל מחר, ויחד עם זאת לא חל מחר, שהרי מחר לא קיים. הוא רצה לחלוק על אמו, לגייס את כל יכולותיו השכליות, את כל הידע שהוטמע בו. הלוא מחר הוא אחד במארס, זה מה שהסביר לו אביו עשרות פעמים. לבו הלם בחוזקה. הוא רצה לבכות, לצחוק, להתמסר לריגוש שאחז בו. אמו חייכה, קרצה בעין ושרה בקול רך ועדין, כמעט בלחישה. הוא לא הבין. יום הולדתו לא חל היום, אלא רק בעוד שנה, ב־29 בפברואר 1988. ויום הולדתו הבא יחול ב־29 בפברואר 1992, וכך הלאה, עד שיהיה בו־זמנית בן שמונה־עשרה ובן שבעים ושתיים, בן עשרים ותשע ובן מאה ושש־עשרה.

היא המתינה לכיבוי הזיקוק ורק אז אמרה לו: "יום הולדת שמח, ילד מתוק שלי." בטרם פרסה את העוגה טבלה אצבע בקרם, וכשטעמה אותו המהמה מעונג. זה הצחיק אותו. הוא הוסיף להביט בה בהערצה, באישה שהעזה לקרוא תיגר על לוח השנה ועל פסיקות נושנות של אפיפיורים ומדענים בריטים ורומאים. היא חתכה לו פרוסה ענקית, כמעט רבע עוגה, והחליקה אותה לתוך צלוחית. הקרם זלף מכל עבר. היא צחקה וגם הוא צחק. היא שוב ליקקה את אצבעותיה ומסרה לו את הצלוחית העולה על גדותיה, הביטה בו ברוב אהבה, ושבה ואמרה:

"יום הולדת שמח, ילד מתוק שלי. נגמרו השטויות. מעכשיו ואילך יום ההולדת שלך חל ב־28 בפברואר."