פרק 1
איי-קיי
מתחם התליינים של האדס
אוסטין, טקסס
היום...
פרמתי את כפתורי הז’קט שלי וניסיתי לשאוף קצת אוויר צח למרות החום המהביל סביב. השער נטרק מאחוריי. שלחתי יד וניגבתי את החול והאבק מפניי. הרגשתי כאילו כל הגוף שלי עשוי מחול ואבק.
הייתי מותש כל־כך שבקושי הצלחתי לגרום לרגליים שלי לזוז. השפלתי מבט וראיתי שהיד המזוינת שלי רועדת.
“אתה בסדר?” בונז שאל.
שלחתי מבט אל מי שהיה המאתר שלי וגם החבר הכי טוב שלי. גם הפנים שלו היו לבנות כסיד, אבל ראיתי שגם הוא, כמוני, הסתיר את זה כמו פאקינג גבר. שילוב מוזר של אדרנלין ואשמה עבר בגופי כשנזכרתי ביומיים האחרונים. קול הקליעים שנורו מהקנה שלי וחדרו מבעד לגולגולות של המזדיינים האלה. “פגיעה ישירה!” שמעתי את בונז קורא לידי, ואני רק השארתי את העיניים ממוקדות על המטרות.
“שלושה,” אמר בונז, וזרועותיו הארוכות נשלחו להוריד את הקסדה שלו.
הנהנתי בהסכמה, אבל לא אמרתי כלום. לא הייתי בטוח שהפה שלי בכלל יפעל עכשיו.
פאקינג שלושה.
כל אחד היה פגיעה ישירה.
ואז ראיתי אותו, יוצא מהאוהל. הוא מיהר לעברי. “אקס!” הוא קרא. קפאתי במקום, והרגליים שלי רמסו את החול.
היד של בונז צנחה על כתפי. “נתראה אחר כך, כן? נסה לישון קצת.”
“בטח,” עניתי. בונז התרחק ואני הרמתי את עיניי אל אחי.
“שמעתי בקשר.” דווין הניח את ידו על ראשי לפני שהניח אותה על הכתף שלי. כבר לא היה לי שיער. גילחתי אותו. גלאח צבאי אמיתי. “אתה בסדר?”
“כן,” עניתי, ואז צחקתי. לא היה לי מושג למה התחלתי לצחוק. “אני בסדר גמור.” הסתכלתי סביב – האוהלים, הנחתים שהסתובבו בכל מקום, המשאיות שהועמסו ונפרקו. זה היה פאקינג מוזר, מה שהלך בחוץ לעומת מה שקרה כאן. מה שהיה מעבר לשער ומה שהיה בפנים היו שני עולמות נפרדים לחלוטין.
“שלושה.” הרגשתי את היד של דווין מתרחקת ממני. “הרגתי שלושה מהמזדיינים האלה.” צחקתי שוב והרגשתי חיוך עצבני עולה על שפתיי. אבל הלב שלי עדיין פעם בחוזקה. היד שלי עדיין לא הפסיקה לרעוד, לעזאזל.
דווין הניח זרוע סביב הכתפיים שלי והוביל אותי הלאה מהכניסה לבסיס. “בוא כבר, אקס. אתה צריך לשתות משהו.” הנחתי לו להוביל אותי לאוהל שלו. אבל אפילו כשהוא הושיב אותי והגיש לי כוס ויסקי, עדיין לא הצלחתי להניח את הרובה מהיד. ראיתי את הדאגה בעיניים שלו, אבל לא היה לי אכפת. הרגע הרגתי שלושה אנשים. ההרוגים המאומתים הראשונים שלי, אי־פעם.
כשהכוס שלי התרוקנה דווין פשוט מילא אותה מחדש. “זה נעשה קל יותר.” הוא ישב על קצה מיטת השדה שלו, שניצבה ממש מול המיטה שלי. פגשתי את מבטו. “מרגע זה ואילך זה יהפוך לטבע השני שלך, וזה יפסיק להטריד אותך כל־כך. אני מבטיח.”
שאפתי שאיפה עמוקה, הנחתי למילים שלו לשקוע וקיוויתי שהוא צודק...
ריח הבייקון המטוגן תלש אותי מהחלום. הלב שלי פעם כמו משוגע כשנזכרתי באותו יום. הידיים שלי רעדו כאילו הייתי שוב שם, בדיונות החול היבש. בבסיס הארור ההוא... עם דוו. תירגע, לעזאזל, אמרתי לעצמי, וניסיתי לדחוק את הזיכרון הזה מהראש שלי.
נדרשו לי חמש דקות שלמות עד שזה עבד.
היה נדמה שהעפעפיים שלי שוקלים טון, אבל פקחתי אותם ומצמצתי למראה אור השמש שחדר מהחלון שלי. נאנחתי ותפסתי את הראש בכאב כשהרגשתי את הטקילה מאתמול בלילה חוזרת להכות בגולגולת שלי מבפנים, צועקת בקול אדיר יו-הו! זוכר אותי?
“איזה חרא,” גנחתי, ואז בעטתי ברגליי והנפתי אותן לצד המיטה, התיישבתי וחיכיתי שהחדר יפסיק לנטות על צידו. ברגע שכיסא הנדנדה בפינה של החדר הפסיק להסתחרר במעגלים הזדקפתי על רגליי ומתחתי את צווארי התפוס.
בעור שעל החזה שלי הייתה תחושה הדוקה מדי. הסתכלתי למטה; שריטות כמו מטפרים מזוינים נמתחו עליי מהצוואר ועד המפשעה. נרדמתי עם הג’ינס, אז ברור לי שהייתי שיכור מדי להתפשט אפילו.
מה קרה, לכל השדים והרוחות? סגרתי את עצמי בטריקה בשירותים ועצמתי עיניים בזמן שהשתנתי בערך חצי בקבוק טקילה החוצה מהגוף שלי.
עברתי לכיור ושטפתי פנים במים קרים. אחר כך מילאתי את הפה במי־פה כדי לסלק את הטעם שעורר בי הרגשה כאילו משהו טיפס בלילה לתוך הגרון שלי ומת שם. כשלתי החוצה מהחדר והלכתי בעקבות ניחוח הבייקון. אַש עמד ליד התנור, לבוש כבר בג’ינס ובחולצת התליינים שלו. פאקינג מיני־פְלֵייְם בבית שלי. עם הקעקועים, הפירסינגים והעיניים השחורות כמו הגיהינום.
הוא הרים את עיניו כשנכנסתי למטבח. המזדיין הקטן היה חצוף כל־כך שהוא גיחך כשראה אותי. הראיתי לו את האצבע ששיקפה מה דעתי עליו והתיישבתי ליד השולחן. שתי כוסות הונחו לפניי: אחת כוס מלאה במיץ תפוזים והשנייה כוסית טקילה.
גנחתי והורדתי את שוט הפטרון, ואז גמעתי את התפוזים בכמה שלוקים עד שהכוס הייתה ריקה. “תודה, ילד,” אמרתי, ושמעתי את החרא הקטן צוחק מאחוריי.
“איך לעזאזל אין לך האנגאובר, מזדיין שכמוך? ממה שאני זוכר, אתה וסְלָאש הורדתם שוטים של ג’יימסון עם וָייְק.”
הוא משך בכתפיו. “זה נכון. אני פשוט לא באמת חוטף האנגאוברים.”
“אני שונא אותך,” חבטתי אגרוף עצל לכיוונו, אבל המזדיין פשוט זז קצת הצידה.
שפשפתי את עיניי. הריח של האוכל הגיע פתאום לנחיריי והורדתי את היד מהעיניים. ארוחת בוקר שלמה הייתה פרושה מולי. הבטן שלי קרקרה בהערכה. אַש עדיין גיחך אליי, אז פשוט הנהנתי ואמרתי, “בסדר. אני סולח לך.”
“סולח על מה? על זה שאני בן שש־עשרה ועדיין מסוגל להתמודד עם אלכוהול יותר טוב ממך, איש זקן?”
מילאתי את הפה בביצים שמנוניות ובבייקון ובלעתי. “אני אחליק לך את זה הפעם. רק בגלל שכרגע יידרשו ממני יותר מדי מאמצים לכסח לך את הצורה.”
שאבתי את האוכל לפי ואז נשענתי לאחור והחלקתי את אצבעותיי על בטני המלאה. נרתעתי בכאב כשהאצבעות נגעו בשריטות הטריות שעל שרירי הבטן שלי. “יש לך מושג מה קרה כאן?”
אַש הוריד את המזלג שלו והזיז את הגבות מעלה ומטה ברמיזה גסה. “בטח שאני יודע.” הוא נשען לאחור והעמיד פנים שהוא חושב. “היא הייתה בערך בגובה מטר וחצי ואסימון, והיו לה שיער כחול־בהיר והציצים הכי גדולים שראיתי בחיים.”
חרשתי את המוח בניסיון להיזכר בזונת המועדון שהוא דיבר עליה, אבל הדבר היחיד שהצלחתי להעלות היה שברי תמונות שלי מזיין אותה במיטה שלי מעל המועדון... ושלה, קורעת את החזה שלי לגזרים כשהפכתי אותה והתחלתי לזיין אותה מחדש.
זה והיבבנות המזויפת שלה. זונות מועדונים. השרמוטות האלה צריכות פשוט ללמוד לשכב על הגב ולהיות צנצנות חמודות לשפיך שלנו, בלי כל הנהמות הצווחניות.
“פאק,” גנחתי.
אַש השתתק ואז הרים אליי מבט, ושערו הכהה כיסה את פניו. הוא שאל, “אתה זוכר על מה דיברתי איתך אתמול בלילה?”
ניסיתי לחשוב. בסופו של דבר ויתרתי והנדתי בראשי. “מצטער, ילד. תצטרך לרענן את הזיכרון שלי.”
אַש שמט את ראשו ופתאום ראיתי שוב את הילד שהוא היה כשמצאתי אותו במדור הגיהינום ההוא במערב וירג’יניה. אַש הקטן התחיל ממש להסתדר בכוחות עצמו לאחרונה. החרא הקטן היה מצחיק. אפשר היה לסמוך עליו. הוא הסתדר במועדון. הוא אהב להיות עם התליינים ועשה כל מה שהוא יכול כדי שייתנו לו להישאר, נואש לרַצות את כולם, כאילו פחד שבכל רגע אנחנו עשויים להגיד לו ללכת להזדיין.
לא התכוונו לעשות זאת. הוא היה אחד מאיתנו עכשיו. ועדיין, הייתי בטוח שאַש לעולם לא יניח לעצמו להאמין בכך. חוץ מזה, הילד אהב את אח שלו. ופליים... טוב, פליים היה פאקינג פליים. אבל אני הכרתי את האח הזה יותר טוב מכל אחד אחר. הוא אהב את אַש, פשוט היו לו אפס יכולות להראות את זה או להגיד לו את זה.
“אני... אמרתי לך שאני רוצה להתגייס לנחתים. לתפקיד צלף־סייר, כמוך.”
לא ציפיתי לשמוע את המילים האלה. גם לא ציפיתי להרגיש את מוט הברזל שהכה בקיבה שלי ברגע שהוא אמר אותן. קפאתי במקום ולטשתי בו מבט. הראש שלו היה שפוף וידיו ליפפו שוב ושוב מרוב עצבים את המגבת שהחזיק.
“אתה רוצה להתגייס לחיל הנחתים?” הגרון שלי היה חנוק והייתי צריך ממש להיאבק כדי להגיד את המילים. “אתה רק בן שש־עשרה.”
“אני... אני יודע, אבל אתה מלמד אותי לירות כבר חודשים ואמרת בעצמך שאני טוב.”
“אתה באמת טוב, פאקינג מדהים למען האמת, אבל אתה עדיין בבית ספר.” אַש הנהן אבל ראיתי שהתגובה שלי מכעיסה אותו. רכנתי קדימה. “אתה לא אוהב ללכת לבית ספר?”
“זה בסדר.”
נאנחתי והשתדלתי לא לאבד עשתונות. לשיחה הזו הייתה תחושה מוכרת מדי. הדם קפא בעורקיי והרגשתי כאילו שתי ידיים ענקיות חונקות אותי למוות. “אַש,” אמרתי בשקט והבטתי בפניו הנופלות. “תסתכל עליי.”
הוא עשה את זה. בכל החודשים שהוא גר איתי, הילד מעולם לא עשה שום דבר רע. הוא תמיד עשה מה שאמרתי לו. מהבחינה הזו הוא באמת היה יכול להיות נחת מדהים – צייתן, ממושמע. אבל לא הייתי מוכן לתת לזה לקרות, לא במשמרת שלי.
שום פאקינג סיכוי שבעולם.
“אתה בסדר?” שאל אַש.
זזתי בכיסא. “אתה ילד חכם, אַש. נבון. אבל אתה עדיין צעיר. אני יודע שאתה לא חושב ככה, או לפחות אתה לא מרגיש ככה. לעזאזל, אחרי הדברים שעברת, אני גם מבין אותך. אתה לא ממש בן הטיפש־עשרה הטיפוסי. אתה לא חושב כל היום איך לזיין או מה שזה לא יהיה שבני שש־עשרה אחרים עושים. אבל אני לא מוכן לתת לך להצטרף לחיל הנחתים מוקדם. זה לא הולך לקרות.”
אַש הביט החוצה מהחלון. המשכתי לדבר, “ואני בטוח במיליון אחוזים שגם פליים לא ייתן לך לעשות את זה.” הראש של אַש הסתובב אליי בבת־אחת, והוא נראה מופתע. “האח שלנו לא יתמודד היטב עם זה שתעזוב, אז מה דעתך שאולי לא נספק לו תירוצים להתחרפן?”
“פליים?” אמר אַש בבלבול. “אני...” הכתפיים שלו צנחו. “אני בכלל לא בטוח שיהיה לו אכפת.”
פה קבור הכלב. הסיבה לכך שאַש רצה שאתן לו עצות בנוגע לקריירה בחיל הנחתים. לקחתי את כוס הקפה החצי מלאה של אַש ולגמתי את המשקה החם בשלוק אחד. “אני מבין שהוא לא מדבר איתך יותר מדי. אני מבין שהוא מבלה את רוב הזמן שלו עם מָאדס. אבל אני אומר לך, כאן ועכשיו, המזדיין הפסיכופת הזה אוהב אותך יותר משהוא אי־פעם יוכל להודות בפניך. מבין אותי?”
אַש בלע רוק בעצבנות, ולעזאזל, אני בטוח שראיתי את עיניו מתחילות לדמוע. “אתה חושב?”
הנחתי יד על כתפו. “אתה אחד האנשים היחידים שהוא מרשה להם להתקרב אליו. בטח, יש לו את מאדס, אבל היא הכוסית שלו והיא הצליחה להרגיע אותו כשלאף אחד אחר לא היה סיכוי. יש אותי ואת וייק. אנחנו מכירים אותו ממש מזמן – ראינו ועברנו הרבה מאוד חרא ביחד.” לחצתי על כתפו חזק יותר. “ויש אותך.” אַש שאף בחדות ואז הוציא את האוויר בנשיפה איטית. “הוא אחד מהתליינים במאה אחוז, הוא יעשה הכול בשביל האחים שלו, אבל הוא אף פעם לא נתן לאף אחד מהם להתקרב אליו כמו שהוא נותן לנו.” סימנתי בידי לעבר החלון שממנו נשקפה קבוצת הבקתות הקטנה, עמוק בשטח המתחם של התליינים. “זה, כאן ועכשיו, זה מה שמונע ממנו להתפרק לחתיכות. ולא אכפת לי אם אתה מאמין לזה או לא, אתה הפכת להיות חלק משמעותי מאוד מהדבר הזה.”
המלחציים הדמיוניים שחנקו את צווארי הרפו מעט כשראיתי שמץ של חיוך עולה על שפתיו עטויות הפירסינג של הילד. “ברוך הבא, ילד, הפכת להיות החבר הרביעי בחבורה המשולשת שלנו,” חייכתי. “לא בזין שלי להתמודד עם פליים כשהוא ירד עלינו כמו פצצה אטומית בגלל שחתמתי על הגיוס שלך. האמת היא שאני די מחבב את הזין שלי, והייתי מעדיף להרחיק אותו ככל האפשר מהסכין המשוננת של אחיך ולחבר אותו יותר עם כוסים חמימים ורטובים, תודה רבה.”
אַש צחק ואני חייכתי בהקלה, ואז דחפתי את הצלחת הריקה שלי בכיוונו. “קדימה, תתחיל לעבוד. הכלים האלה לא הולכים לשטוף את עצמם.”
אַש קם מהשולחן אבל ברגע שהתחיל לאסוף את הכלים המלוכלכים לידיו, תפסתי במרפק שלו. “חשבתי שאתה בכלל אוהב לעבוד על אופנועים, לא? בילית כל־כך הרבה שעות עם פליים בעבודה על ההארלי שלו, או בסדנה עם טאנק. טאנק אומר שאתה אלוף, הוא חושב שאתה המכונאי הכי פאקינג טוב שיש לנו פה. אתה חלק מהתליינים, אח שלי; נדפקת איתנו לכל החיים.”
“אני אוהב אופנועים,” הוא אמר אחרי הפסקה ארוכה. “אני ממש אוהב אותם, האמת. יש במכניקה שלהם היגיון שאני יכול להבין.”
“אז תשאיר את זה בתור הקטע שלך, בסדר? וברגע שתקבל את הטלאי שלך ותהיה חבר במועדון, תתחיל לקבל גם חלק מהרווחים של התליינים. ואז באמת תהיה מסודר, ילד.”
ניכר שהרעיון של קבלת הטלאי מצא חן בעיניו, כי פתאום הוא קרן בגאווה. “ועכשיו תחזור לשטוף כלים,” אמרתי. “אתה צריך להמשיך לעשות את העבודות השחורות לפחות עד לרגע שבאמת תקבל את הטלאי.” משכתי בכתפיי. “ככה זה.”
“כן, אדוני,” החרא הקטן אמר, כי הוא ידע שאני שונא שהוא גורם לי להרגיש זקן.
אדוני, גם כן.
שלחתי יד אל הארון מאחוריו, הוצאתי שני כדורי אדוויל ובלעתי אותם בלי מים. בדיוק כשעמדתי ללכת להתקלח ולעשות דברים, הדלת הקדמית נפתחה בטריקה ותפלץ אדמוני מזוין נכנס פנימה.
“בוקר טוב, שרמוטות מזדיינות! איזה יום פאקינג יפה יש בחוץ!”
גנחתי בקול רם מדי כשקולו המחריד של וייקינג קדח לי חור בגולגולת. הרמתי מבט וראיתי אותו מחייך אליי כמו איזה ענק מכוער. הוא רחרח את האוויר. תוך שנייה הוא כבר הסתער על התנור ובדק אם נשארו שאריות מהאוכל.
“אני חושב שאולי גם אני צריך להשיג לעצמי איזה נער ליווי שיגור אצלי. הוא מבשל, הוא מנקה... פאק!” הוא פנה לאַש, שניסה ללא הצלחה להתעלם מהזבל המהלך שחיבבנו וראינו בו אח. “אתה גם מוצץ זין במקרה?”
פתחתי את הפה כדי להגיד לו לסתום את הפה המחורבן שלו, אבל אַש אמר, “גם אם הייתי עושה את זה, לא הייתי מוצץ את שלך. שמעתי שהוא בערך בגודל של מחדד.”
הלסת של וייק נשמטה לרצפה ואז הוא זרק את הראש לאחור והתנפל על אַש בחיבוק קטלני. “חרא קטן ומזדיין שכמוך!” הוא צעק, ופינק אותנו בכל הדציבלים של צחוקו הרועם והמתגלגל.
אַש דחף אותו מעליו. “אתה יכול לסיים את האוכל. זה במילא רק שאריות.”
וייק גרף את האוכל לצלחת, הביא אותה לשולחן ושקע בכיסא. הוא העמיס את האוכל לפה שלו כמו חיה מורעבת. העיניים שלו נפלו על החזה שלי, והוא חייך בפה מלא חביתה וקרץ לעבר השריטות הטריות שלי.
כל. הזין. עליי.
אַש הביא לו קפה ווייק גמע אותו בלגימה אחת ואז הקיש באצבעו על הספל כדי לסמן לאַש שהוא רוצה עוד. “קיבלת את ההודעה מסְטיקְס?”
“לא. רק עכשיו קמנו.” הסתכלתי סביב וחיפשתי את הטלפון הנייד שלי, אבל השד יודע איפה הוא היה.
“צריך להיות בכנסייה עוד עשרים קטנות. טאנר השיג לנו סוף־סוף לִיד.”
הרגשתי את הדופק פועם לי בצוואר והלב שלי ניסה להתמודד עם פרץ האדרנלין הפתאומי.
“כן, חשבתי שתתלהב.”
“הוא מצא אותה?” פיבי. דמותה של הג’ינג’ית הופיעה בבת־אחת בראשי, כאילו בכלל לא חשבתי על הכוסית הזו בלי סוף מאז שגילינו שהיא נעלמה.
“אין לי מושג.” וייק רכן קדימה והעביר את ידו על זקנו. “אבל אני מתחיל ממש להשתעמם לאחרונה מכל מסעות הרכיבה והדיבורים על החתונה הארורה של הפרז. למי אכפת מהחרא הזה בכלל? אני רוצה לצוד חברי קלאן מזדיינים.”
האצבעות שלי התהדקו סביב השולחן בתגובה למחשבה על כך שאולי נצליח למצוא את פיבי, שאולי נצליח להרוג את המזדיין שהחזיק בה. לילות רבים מדי נשארתי ער ודמיינתי את עצמי חותך את החרא הזה לגזרים. אני אחתוך לו את הבטן עד הקרביים ואראה את הדם והמעיים שלו נשפכים החוצה לרגליי. ואחייך. אני אחייך כל הזמן הזה, כי פיבי תהיה לצידי ואני אראה את הבן זונה הזה מת לאט ובייסורים.
לקח לטאנר הרבה יותר זמן מהצפוי כדי להשיג אפילו טיפת מידע על השמוק הזה, מייסטר. ואני כבר איבדתי סבלנות. הסכמתי עם וייק בנושא הזה, המצב היה רגוע מדי. אולי הצלחתי לעזוב את חיל הנחתים, אבל עדיין הייתי צריך את הריגוש של הקרב, של ההרג, בחיים שלי.
למרבה המזל, אצל התליינים אף פעם לא היה חסר ריגוש.
ונראה שעמדנו להתחיל סיבוב נוסף.
הייתי לגמרי מוכן.
“אני אתלבש.”
קמתי וזרקתי על עצמי חולצה, קאט ומגפיים. יצאנו מהבקתה תוך כמה דקות, אַש מאחורינו. אם היינו אמורים להיפגש בכנסייה, בתור מועמד הוא היה אמור למזוג משקאות ולעשות כל דבר אחר שסטיקס יגיד לו. נשענתי על קיר הבקתה והדלקתי סיגריה בזמן שווייק הלם על הדלת של פליים. “תגרור ת’תחת שלך החוצה, פליים! צריך לזוז!”
מחלון הבקתה של פליים ראיתי את פליים פונה אל הדלת ואת מאדי ממהרת אחריו. הוא הסתובב אליה ועל פניו נפרש הדבר הכי קרוב לחיוך שהשפתיים של פליים ידעו לעשות. אז הוא התכופף קדימה ונישק את הכוסית שלו.
הרגשתי שהחזה שלי מתכווץ. הסיגריה נשרפה לה בלי שאגע בה, מתכלה ביד שלי. לא יכולתי להאמין שלפליים היה משהו כזה.
“איי-קיי!” קולו של וייק קטע את מחשבותיי. “אתה מוכן לזוז?”
הנהנתי וראיתי שפליים כבר יצא מהדלת.
פליים החווה בסנטר לכיווני ואז עיניו עברו במהירות על החצר. ידעתי מה הוא מחפש – הוא עשה את זה כל יום. רק אני שמתי לב לזה. אני הייתי היחיד שקיבל הכשרה שלימדה אותו לא לפספס שום דבר. כשהוא ראה את אַש הקטן, המתח בכתפיים שלו השתחרר.
אַש נופף בידו. “היי, פליים.”
“הכול טוב?” פליים שאל בקצרה, וסקר במבטו כל סנטימטר מגופו של אחיו.
“כן,” ענה אַש. הוא חייך קצת. ידעתי שהוא זיהה את הניסיון הזה של פליים להפגין חיבה. קרצתי לאַש כדי להראות לו שזה באמת מה שהוא חושב.
גופה הקטן של מאדי הופיע בדלת הבקתה. “וייקינג, איי-קיי.” פליים הסתובב לעברה כמו מתוך אינסטינקט, כאילו הם היו שני קטבים של מגנט או משהו כזה.
“מאדס,” אמרתי.
וייק חייך. “בוקר טוב לך, מציצה על מקל.”
שפתו של פליים התעקלה מעלה באיום לשמע הגסות של אחינו, אבל ככה זה היה עם וייק. הוא התנהג כמו תאונת דרכים שאף אחד לא היה יכול למנוע.
“שלום, אשר,” אמרה מאדי לאַש. היא דחפה קצת את זרועו של פליים ועיניה כאילו דחקו בו לעשות משהו.
פליים חשק את לסתו ואז, בלי להביט באַש, הוא אמר, “אתה מגיע לארוחת ערב היום.”
מאדי הנידה בראשה בייאוש. היא לא כעסה על הטון המצווה שלו. היא ידעה שהוא לא ניסה להתנהג כמו שמוק, הוא פשוט היה... פאק, הוא פשוט היה פליים.
“אַש, מה שפליים ניסה להגיד הוא: תרצה להצטרף אלינו לארוחת ערב היום? אני מתכוונת לבשל משהו מיוחד.”
אַש הסתכל עליי ואני הנהנתי, דוחק בו להסכים. “בטח. תודה. אני ממש אשמח,” השיב אַש, ומאדי חייכה אליו חיוך ענקי.
פליים סימן לה לחזור לתוך הבית. הוא חזר אחרי כמה דקות ועמד לידי.
“הכול טוב?” שאלתי. פליים הנהן בלי לפגוש במבטי. עשינו את אותו הדבר כל יום – לעזאזל, אפילו כמה פעמים ביום. הכול טוב? היה יותר מאשר סתם שאלה מנומסת אצלנו. זו הייתה הדרך של פליים להגיד לי שהראש שלו לא מלא בחרא משוגע. בחרא מהעבר שלו.
“טוב.” זרקתי את הסיגריה שלי על האדמה והדפתי את עצמי מהקיר. הלכתי בראש במעלה הגבעה ואל תוך המתחם.
אל הכנסייה.
אל המקום שבו טאנר חיכה, וכדאי מאוד שיהיו לו חדשות טובות, לעזאזל.
כי אני יושב על קוצים וממש מחכה לצאת לצייד מזוין.
* * *
“נו?” שאל קַיי.
טאנר העביר יד בשיער. האח לא השתתף באף אחת מארוחות הברביקיו או אורגיות הזונות שלנו כבר כמה שבועות טובים. זה לא כאילו הוא נהג להקיף את עצמו בזונות לפני כן – הוא עדיין היה חם מדי על התחת של הכוסית הלטינית שחיכתה לו במקסיקו. הוא פשוט היה עסוק מדי בניסיונות לאתר את מייסטר. שלא כמו שאר השטויות של העליונות הלבנה שטאנר וטאנק גדלו בצילן, מייסטר הזה ממש נעלם מעל פני האדמה ואי אפשר היה למצוא אותו. למרות כל הכישורים של טאנר בתור חנון מחשבים, מייסטר התגלה כנחש חמקמק ומזדיין והיה ממש קשה למצוא אותו.
“אני חייב להיות כן איתכם, לא חשבתי שאני מתקרב אפילו לגלות משהו על השמוק הזה.” טאנר הנהן לעבר טאנק. “ידענו עליו, כמובן. ידענו שהוא עשה עסקים עם אבא שלי ועם דוד שלי, פשוט אף פעם לא פגשנו אותו בפועל. הוא שייך לאחווה הארית אבל עבד צמוד מאוד עם הקלאן. ועדיין, לא היה עליו שום מידע. אין עקבות של אימיילים, אין חשבוניות, אין מסרונים. כלום.”
חשקתי את שיניי ושלחתי מבט אל סטיקס, שהאזין במתח לדברים. במקור, קיי לא תכנן לספר לפרז על התוכנית להחזיר את פיבי בגלל החתונה המזוינת שלו, אבל הוא לא הצליח להסתיר את זה ממנו לאורך זמן. סטיקס ידע שסגן הנשיא שלו מתכנן משהו. הוא קרא אותו כמו שאני קראתי את פליים ואת וייק. אז קיי התוודה, וסטיקס התגייס לחלוטין לתוכנית. הוא יצטרך לדחות את החתונה שלו בחודש בכל מקרה כדי שהכומר שמֵיי רצתה יוכל לנהל את הטקס, אז זה לא כאילו לא היה לו זמן מת לשרוף.
“אבל מצאת משהו?” קיי תרגם את סימוניו של סטיקס.
טאנר נאנח, והעיגולים השחורים סביב עיניו הבהירו כמה קשה האח עבד על זה. “מצאתי משהו.” הוא הניד בראשו, והדם שלי קפא. ידעתי שמה שזה לא יהיה שהוא מצא, אלה לא היו חדשות טובות.
טאנר פתח את התיקייה שמולו וזרק מתוכה תמונה לעבר פרז. סטיקס הביט בה ואז העביר אותה לקיי. “זו איזו עיירת רפאים באמצע שום מקום?”
קיי העביר את התמונה בין כולם. וייק העביר אותה אליי, ובחנתי אותה מקרוב. זה היה צילום אווירי והתמונה הייתה מפוקסלת, אבל עד כמה שהצלחתי לראות זה היה שטח אדמה רחב ידיים שהיו פזורים בו מבנים ישנים ורעועים.
העברתי את התמונה הלאה. “המקום הזה שייך למניאק?”
טאנר פנה אליי. “כן, או לפחות היה שייך לאבא שלו. הזקן מת עכשיו, אבל שטרות הקניין עדיין רשומים תחת השם של האבא. השטח נמצא במשפחה שלהם כבר כמה עשורים. לקח לי כמה זמן למצוא את זה.” הוא הניד בראשו. “מייסטר מפורסם בקרב אנשי הקלאן. נכון, טאנק?”
“כן,” הסכים טאנק. “גם אני לא פגשתי אותו אף פעם, אבל כולנו שמענו עליו. הבן זונה סחר עבורם במשך שנים כל מה שהם היו צריכים בשביל מלחמת הגזע שהם חושבים שתקרה ממש בעוד רגע. חומר רציני, טרור ברמה של הפיגוע באוקלהומה סיטי. לפי מה שאנחנו שמענו, הבחור הזה ממוקד בדבר אחד בלבד, וזה קידום האדם הלבן. אתם חושבים שהיטלר היה דפוק בשכל? טוב, תחשבו שלהיטלר היה ילד שנראה כמו הר אדם מזוין, ואותו מוח דפוק אחד לאחד – זה מייסטר. הבן זונה אפילו לא גרמני. הוא סתם היה רוצה להיות, אז הוא זורק כל מיני משפטים אקראיים בגרמנית כאילו הוא נולד וגדל בברלין. שמוק הזוי.”
“זה לא הולך להיות קל,” טאנר סיכם את הדברים והביט במיוחד בי, בווייק, בפליים, בהָאש ובקאובוי. חמישתנו הסכמנו ללכת לחפש את פיבי. הָאש וקאובוי הנהנו לעברי כדי להראות לי שהם עדיין בפנים.
“אז הוא נמצא בעיירת הרפאים הזו?” שאל קיי, ותרגם שוב את סימוניו של סטיקס. “כי אם כן, כולנו פשוט ניכנס לשם ונגרור אותו החוצה ונכריח את המזדיין הזה לדבר ולספר לנו לאן הוא לקח את פיבי.”
טאנר רכן קדימה במושבו. “הוא לא סתם גר בעיירת הרפאים הזו או מתחבא בה. זה המקום שבו נמצא כל העסק שלו.”
“עסק?” חזר אחריו קיי. הפעם השאלה הגיעה ממנו.
טאנר הנהן. “איך שאני מבין את זה, זה פאקינג בית זונות. חברים של האחווה הארית, של הקלאן או כל מיני תומכים של הקלאן – הם יכולים לבוא לשם ללילה או לכמה ימים בכל פעם.” טאנק זז באי־נוחות במקומו ליד טאנר. “אני לא בטוח, אבל אני חושב שהם לא סתם דואגים לגרונות עמוקים וכוסים רטובים שיעטפו את הזין שלך. הולך להיות שם חרא דפוק ממש. אם יש גרעין של אמת במה שמספרים על מייסטר, יש מצב שאנחנו נצעד לתוך גיהינום מאורגן וחמוש היטב.” העיניים של טאנר קדרו. “אני יודע שלקלאן יצא שם כאילו הם מלאים בגזענים דרומיים דפוקים בשכל. אני לא הולך לשקר לכם – כשאני גדלתי, רוב השפוטים של אבא שלי היו כאלה. סתומים כמו קרש שלא יכולים לעשות שום דבר בלי לדפוק משהו בדרך. גלוחי ראש, חפ”שים, מבינים למה אני מתכוון?”
“אבל כמה מהחברים לא היו כאלה,” המשיך טאנק. הוא שלח מבט נבוך בטאנר. “אנחנו לא היינו כאלה, קודם כול.”
טאנר הנהן. “זה לא המצב הרגיל שם, אבל חלק מאיתנו היו אנשים טובים. אנשים חכמים, לוחמים חזקים או סתם פסיכופתים דפוקים בשכל. גלוחי הראש והגזענים הדרומיים היו החיילים הפשוטים. אבל אנשים כמונו, או אנשים כמו מייסטר, אנחנו היינו הפאקינג אֵס־אס. אנחנו היינו האסטרטגים, המנהיגים, הגנרלים – האמנו במטרה כל־כך עד שהיינו קטלניים בכל דבר שעשינו, בכל דבר שהיינו מסוגלים לעשות. מייסטר הוא חבר אמת באחווה הארית; הוא הכין את עצמו למלחמה. הוא לא משחק בחרא, הבחור הזה.”
“ועכשיו הוא מסתתר לנו בעורף, בין העצים, ומנסה לעשות מהומות?” שאלתי.
טאנר הנהן. “הוא בא מצפון טקסס. הדרכים שלנו לא הצטלבו בעבר. אבל הקלאן בונים ומתחזקים מיום ליום, משתפים פעולה עם כנופיות נוספות של עליונות לבנה – כמו האחווה – ועם כל החרא הזה שמראים בחדשות מסביב לשעון, שחורים ולבנים שיוצאים אחד על השני עם רעל בעיניים, הוא החליט לעבור לגור במפקדה שלו.” האח חשק שיניים. “הוא הלך לאבא שלי ולדוד שלי, כדי שיגנו עליו כך שהרשויות הפדרליות לעולם לא ימצאו אותו.” הוא נאנח והעביר את היד על פניו. “ממה שאני מבין, הבית זונות בעיירת הרפאים שלו קיים רק מהשנה האחרונה בערך. הוא מנסה לממן בעזרתו משהו.”
“הם לא סוחרים בנשק?” שאל קאובוי באיטיות. “חשבתי שזה מה שרייְדֶר אמר, שזה היה החוזה שלהם עם הכת?”
“ריידר היה בטוח שמדובר בנשק. לפחות זה מה שזה היה כשהוא סחר עם הקלאן – כל מה שהם רצו היה רק נשק. הקלאן העבירו להם את הנשק ולקחו את האחוזים שלהם.”
“התאום המזדיין שלו,” ירק הָאש. “הוא שינה את התנאים, נכון? כשריידר היה כלוא אצל הכת?”
“זה מה שנראה לי,” אמר טאנק אחרי כמה שניות של שתיקה.
“אז מה לעזאזל הם מוכרים? מה ג’ודה נתן להם אם זה לא הרובים הישראליים?”
“נשים,” השיב טאנר. “נשים מהכת, אני חושב. אני לא בטוח במאה אחוז. אבל זה הקישור היחיד שאני יכול לחשוב עליו.”
“נשים?” אמר קיי. סטיקס הזדקף פתאום במקומו. האגרוף של קיי הכה בשולחן ופליים התחיל לנוע בעוויתות לידי. שלושת האחים שהיו במערכות יחסים עם כוסיות מהכת התחילו להבין שהנשים שלהן היו יכולות להיות בין אלו שלא הצליחו לברוח משם.
“והופכים אותן לזונות?” שאל קאובוי.
“זה הניחוש שלי,” אמר טאנר. “הצילום האווירי הזה הוא כל מה שהצלחתי להשיג, וגם הוא צולם לפני שנים. אין תמונות חדשות. אין לי מושג עד כמה העיר הזו מלאה או עמוסה. היא נמצאת באזור אסור לטיסה, בטח תודות לאיזו עסקה רקובה עם הזקן שלי. אני לא יודע כמה נשים מוחזקות שם או מה הם עושים איתן. לקח לי שבועות למצוא את מעט המידע שסיפרתי לכם.”
“הוא מחזיק את פיבי שם בתור זונה?” שאג קיי. “פאק!” הוא הרים את הכוס שלו וזרק אותה על הקיר. היא התנפצה למיליון רסיסים.
“היא כבר הייתה זונה קודם.”
שריריי נדרכו כששמעתי את הקול שדיבר מחלקו הרחוק של השולחן. הסתובבתי כדי לראות את האיש – סמיילר. האח השקט בדרך כלל הביט סביב בכולנו.
“דבר,” פקדתי עליו.
סמיילר לא נרתע מהפקודה הקרה שלי. “דיברתי עם ריידר.” לאח לא היה אכפת שרובנו לא יכולנו להאמין שהוא מעז לשמור על קשר עם הנביא לשעבר. “הוא סיפר לי קצת על הדרך שהכת שלהם הייתה מאורגנת.” הוא הביט בקיי, אז בי, ואז אמר, “סיפר לי קצת על פיבי.”
קיי לא דיבר. לפי הדרך שבה הוא חשק שיניים, הבנתי שהוא כבר ידע את מה שסמיילר עמד להגיד.
“רוב החיים שלה היא הייתה זונה בשביל הכת. היא הייתה יוצאת לעולם החיצון ומפתה גברים לבוא לקומונה בזה שהייתה שוכבת איתם. ברגע שהם כבר היו בקומונה הם הצטרפו, כמובן. הם קיבלו כל כוס שהם רק יכלו לרצות, כוס בכל גיל שהם רק יכלו לבקש. הוא אמר שהאחות של ליילה הייתה זונת הקומונה הראשית, מלכת השרמוטות. כל הזונות האלה האמינו שהן עושות את ‘עבודת האל’ או איזו שטות מזוינת אחרת. הנביא הקודם התחיל את המנהג הזה לפני שנים, כשהוא רצה להרחיב את הכת.”
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. האצבעות שלי התעקלו לאגרופים קמוצים. הדם שלי רתח כאילו ארס רצחני מזוין זרם בעורקיי במקומו. חשבתי על פיבי, חשבתי על השיער האדום הזה ועל הפרצוף המנומש שלה. חשבתי עליה מזדיינת עם גבר אחר גבר, על העיניים הכחולות הארורות שהביטו בי בוהות בהם, מפתות אותם להזדיין את דרכם אל הקומונה. רציתי לחתוך כמה גרונות.
רציתי להרוג מישהו.
“לעזאזל. אז ג’ודה מכר למייסטר את הזונות של הכת, כדי שישתמש בהן בבית הזונות שלו?” אמר הָאש. “זו הסיבה שמייסטר היה מבקר לפעמים בכת. הוא בטח התעכב כדי לבחור איזה זונות לקחת.”
“חרא. ואני עוד חשבתי שאנחנו היינו דפוקים בשכל,” קרא וייק.
“אז מה התוכנית?” שאלתי את סטיקס. הוא פגש את מבטי בעיניו, אבל לפני שהספיק לסמן משהו, טאנר דיבר.
“זה לא כל־כך פשוט, אנחנו לא יכולים פשוט להסתער על המקום ולחטוף את הנקבות האלה משם. יהיו להם רובים סוּפר איכותיים וחיילים ממושמעים כמו בצבא. זה לא איזה מעגל סחר בנשים של חבורת גזענים דרומיים. אם זה באמת מייסטר, זה יהיה יותר מזה. הרבה, פאקינג, יותר.”
“אז מה?” שאלתי.
“אז אנחנו צריכים תוכנית,” טאנק אמר.
“אז בואו נתכנן פאקינג תוכנית!” צעק קיי. סטיקס שרק למועמדים להיכנס פנימה. אַש הקטן וסלאש נכנסו לחדר וקיי סימן להם בסנטרו. “אנחנו צריכים אוכל ואלכוהול ושהם לא יפסיקו לזרום הנה. זה הולך לקחת לנו זמן.”
אַש הקטן וסלאש עזבו. ואז התחלנו לתכנן. ניסינו להבין איך לעזאזל נצליח להגיע לבית זונות בעיירת הרפאים הזאת.
וכל אותו הזמן, כל מה שראיתי בעיני רוחי היה אדום. אדום של דם, אדום של הערפל שהקהה את עיניי. ומעל כל אלו היה אדום של השיער הכי ארוך. שיער אדום וארוך ועור בהיר, קשורים לפאקינג גזע עץ.
נמשים.
עיניים כחולות.
פיבי.
שרמוטת כת שהפכה להיות הזונה של מייסטר.
תאיר אברזיל (בעלים מאומתים) –
חמש כוכבים!
טילי קול מתעלה על עצמה מספר לספר. טירוף אלוהי.
פליים ואש הקטן ואיי קיי. וואווו הצילו, חייבת את הספר הבא!