התנגדות 2: הרס מושלם
נשודה רוז
₪ 35.00 ₪ 26.00
תקציר
קאי
אין שום דבר שאכפת לי ממנו. אין חברויות, אין מערכות יחסים. כלפי חוץ אני הג’נטלמן המושלם, עד שהסכין שלי פוגעת במטרה. אני לא פוחד מדבר, אפילו לא מהמוות, מפני שבעולם שלי המוות נחשב למותרות. כשפגשתי את לונדון ידעתי שהיה עליי להסתובב וללכת, אך לא עשיתי זאת. הייתי אנוכי מדי וזה חרץ את גורלה. שבוע אחד איתי היה מספיק כדי להוביל אותה לחורבן.
לונדון
כשראיתי אותו בפעם הראשונה ידעתי שהוא מסוכן, אך בכל זאת לא פחדתי ממנו. אולי כבר ראיתי אותו בעבר ורק לא זכרתי מתי? קאי היה נכס בעל ערך לארגון מסתורי, שעשה הכול כדי להרחיק אותי ממנו. הארגון קרע ממני באיטיות כל פיסה של אישיות והותיר אותי בעולם שבו בקושי ידעתי מי אני, אך הייתה שכבה אחת שסוכניו פספסו; השכבה החשובה ביותר – החיבור לגבר מסוים. לגבר שהיה אחראי למה שנעשה לי. קאי היה הגבר שמצא אותי והרוצח המסוכן שעשה הכול כדי להגן עליי.
הרס מושלם מאת סופרת רבי המכר נשודה רוז הוא רומן מתח עכשווי על שני אנשים שחושבים שלעולם לא יצליחו למצוא אהבה, אבל מסתבר שכל מה שהיה צריך זה מפגש מקרי כדי להצית את להבות האהבה.
זה הספר השני בסדרת התנגדות. הספר הראשון, בלגן מושלם, יצא בהוצאת אדל. ספרים קודמים, סדרת קרועים לגזרים: איתך ונקרעת ממך, נשמרת ממך, מנופצת ממך ומרוחקת ממך, היו הצלחה מסחררת בארץ וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארץ ובעולם.
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 442
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 442
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
פרק ראשון
"שלום, אימא." נכנסתי לחדר. שני הנרות הלבנים, שדלקו על גבי כנים משני צידי הדלת, הבליחו כשחלפתי על פניהם. צללים הבהבו וריקדו לאורך קירות האבן.
"יקירי," היא המהמה כאילו שמחה לראות אותי.
שנינו ידענו שלא. היא שנאה אותי, והרגש היה הדדי.
הכלבה גרמה לי לחכות שלושה שבועות בצרפת לפני שהואילה בטובה לחנון אותי במפגש. סוף כל סוף, זומנתי אליה על ידי אחד מעבדיה הנרצעים, כאילו הייתי חיית מחמד מחורבנת. ההמתנה הייתה תחבולה שנועדה להוציא אותי משלוותי.
לצערה, היא נכשלה. סבלנות באה לי בטבעיות לאחר שבמשך רוב חיי לימדתי את עצמי לשלוט בתכונה הזאת בשלמות.
כשהייתי ילד הייתי מחכה לאוכל, לשינה, לכאב שיגיע לסיומו. למדתי שמוטב לא להתייחס לממד הזמן ולא לחכות לדברים שיתרחשו, אלא לדאוג לכך שכל מה שארצה יתרחש, ושלזמן לא תהיה כל חשיבות.
אופן החשיבה הזה שלי נפגם מעט כשהכרתי את לונדון. הזמן לפתע נעשה חשוב וזה דפק אותי.
היא לא טרחה לקום ממקומה מאחורי שולחן המהגוני הגדול שלה, שניצב לפני חלון הוויטרז'ים. היא בקושי הרימה את סנטרה כדי להציץ אליי מעבר לכתפה. אצבעותיה הדקות התרוממו לעבר שרשרת הפנינים שלה וליטפו אותה.
"כמה חבל שפספסתי אותך בביקורי האחרון בטורונטו. ברייס אמר לי שהיית בניו יורק, ושנסעת לשם כדי לבדוק מה שלומו של ד"ר וסטברוק. אני מקווה שהכול עבר חלק."
זה היה בולשיט מוחלט. "כן, בוודאי." זה לא מה שהיה. הייתי בניו יורק כדי למצוא את לונדון, לא כדי לבדוק מה שלומו של אבא שלה, ד"ר וסטברוק. לונדון הייתה בביתי, בבית שאף אחד לא ידע על אודות קיומו. לפחות כך חשבתי. כעת הבנתי שטעיתי.
"מה שלומך? אתה שוהה בעיר?"
התחקור האיטי שלה נועד להישמע כמו שיחת חולין, אך כל מילה שיצאה מפיה הייתה מונחית מטרה. לצופה מן הצד היא הייתה עשויה להישמע כאם אוהבת, אך כל מי שהכיר אותה היה מבין שזו הייתה דרכה המניפולטיבית לנסות לדלות מידע באמצעות ניהול שיחה פשוטה.
רכנתי מעבר לשולחן ונשקתי ללחי שהיא הושיטה לי. שפתיי בקושי נגעו בעורה הקריר לפני שהזדקפתי. נשענתי בנונשלנטיות על שולחן הכתיבה לצידה ושילבתי את זרועותיי. "שלומי טוב, אימא." לא הייתה לי שום כוונה להגיד עוד משהו.
שהיתי באכסנייה שקטה בפאתי פריז, שבה העזים פעו כל היום וסדיני הפשתן הדיפו ריח לבנדר כאילו נטבלו בו. למעשה, כל האכסניה הריחה כך, אך זה היה המקום האחרון שבו אימי הייתה מצפה שאשהה, והבונוס היה שבעלת המקום בישלה ארוחות כיד המלך.
שילמתי על חדר בבית מלון חמישה כוכבים בעיר ודאגתי שכל ההודעות שלי יגיעו לשם. תהיתי כמה זמן יידרש להם כדי לגלות שלא לנתי שם.
"הטיסה שלך עברה בסדר?" היא זקפה את גבותיה שהחלו להתדלדל ככל שהיא הזדקנה. הקמטים סביב פיה ובפינות עיניה היו מודגשים יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה, אך במקום שהיא תיראה בגלל זה שברירית, כמו רוב האנשים, הקמטים רק הקשיחו את חזותה.
גיחכתי. "כן. זה קרה לפני שלושה שבועות, כשהגעתי."
היא חייכה ולא הגיבה לעוקצנות שלי. "אני מתנצלת. היו לי כמה נושאים רגישים ודחופים שדרשו את התערבותי."
"משהו שאני יכול לעזור בו?" הצצתי לעבר מסך המחשב שלה וראיתי שמצלמת הבטיחות שמעל לכניסה הראשית לבניין פעלה. היא צפתה בי כשהגעתי.
"לא. לא. זה היה מטרד קל וטיפלתי בו כבר." היא לחצה על כפתור בחלק העליון השמאלי של המקלדת והמסך החשיך.
"מה שלום ג'ורג'י? מה הכינוי שלה? כאוס? עצוב מאוד, המצב הזה עם טאנר. הוא היה נכס מעולה."
ההערה שלה הייתה כשיח קוצים ששרט את עורי. עקצוץ קטן שהתריע בפניי להיזהר בדבריי. עם זאת, תמיד הייתי זהיר סביב הכלבה. כיוון הפעולה הטוב ביותר היה לבצע את המצופה ממני בעודי מתכנן את הבלתי צפוי. "טאנר היה קשור אליה יותר מדי והייתי חייב לגמור את זה."
הבחור, טאנר, קיבל משימה לפני עשור להתיידד עם ג'ורג'י ועם אחיה, קונור. זה היה לפני שקונור נחטף על ידי ה'כספת'. עכשיו הוא היה אחד מאיתנו – לאחר קצת שכנועים, כמובן.
מעולם לא חשבתי שיהיה לי אכפת מהאנשים שארגון ה'כספת' עינה, תמרן או הכשיר כי תמיד הייתי חלק ממנו, אך לונדון שינתה זאת. היא שינתה הכול.
אימא הנהנה וקווצת שיער בלונדיני מפוספסת באפור החליקה מתסרוקתה האסופה בקפידה. היא דחפה אותה חזרה אל מאחורי אוזנה. "כן. אכן הזהרת אותי שהוא עלול להפוך לבעיה, אבל הוא הביא את התועלת שלו." היא השתהתה, עיניה קודחות לתוכי. "ומה עם דֶק?"
והנה זה הגיע. מה שהיא באמת רצתה לדעת.
השארתי את עיניי עליה, לא מתערער תחת מבטה הקר וחמור הסבר. "רגוע וממוקד יותר בג'ורג'י מאשר בניסיון למצוא את קונור. הפתק היה תוספת יפה."
היה זה פתק כתוב בדם, שנשלח מקונור והתריע בפני דק שיפסיק לחפש אחריו או שהוא יצוד את ג'ורג'י.
היא הביטה הצידה בזמן שהזיזה את הניירות הלבנים שלפניה בציפורניה האדומות והארוכות, שדמו לפגיונות. פגיונות שיפלחו את הלב של כל אחד אם היא תהיה במצב הרוח המתאים להסב כאב.
"יפה. זה היה הזמן הנכון. לנוכח האיום של קונור ולאור הקרבה של דק אליה, הרצון שלו לגלות את מקום הימצאו של קונור יירגע כעת."
תנועותיה היו מדויקות ועדינות, כאילו טיפלה במסמכים יקרי ערך, אך ממה שהספקתי לראות כשנישקתי את לחייה, אלו היו בסך הכול דוחות שעסקו בהוצאות. "אלא אם כן אתה חושב שהוא מהווה סיכון?"
היא דיברה על האפשרות להרוג את דק. לקחתי את הזמן לפני שעניתי. תשובה חפוזה הייתה עלולה להיתפס כחשודה. "לא. אני חושב שזה יהיה טיפשי. אנחנו עדיין יכולים להשתמש בו."
היא הצמידה את שפתיה האדומות והמשורטטות זו לזו. "כן. אמת. אני שונאת לחסל סוכנים פוטנציאליים. ברגע שהסם יהיה יציב, נוכל לשקול את האפשרויות שלנו. קונור נעשה... אמין מאוד ואנחנו זקוקים לעוד כמוהו."
צחקתי בליבי. סוכנים? זו הייתה דרך עדינה לקרוא לרוצחים בשמם.
"מה לגבי החווה?" החווה הייתה המתחם שבו גדלתי, שבו ילדים אולפו להיות כמוני – רוצחים בדם קר. היינו צריכים לדעת את מיקום החווה. לא ידענו אפילו באיזו מדינה היא נמצאת.
חיכיתי בזמן שהיא שחקה אותי בשתיקתה. הכלבה תמיד נהנתה לבחון אותי, אך המדריכים בחווה אימנו אותי להיות סבלני, מכונה חסרת רגש ללא כל קשרים אישיים.
הבורות היו הנוראים ביותר. הייתי זרוק בחור עמוק באדמה לאורך ימים ארוכים ללא אוכל או מים, קפאתי בלילות, סבלתי מחום בימים ולא ידעתי כמה זמן עוד אהיה שם. למדתי לברוח לתוך מוחי ולא לחזור משם עד שהסולם ירד ויצאתי משם. ה'בור' היה גרוע יותר מכל עינוי גופני וככל שהייתי עומד במבחן מהר יותר, כך הייתי מעביר שם פחות זמן.
"החווה היא לא הדאגה שלך."
כן, היא כן הייתה. היא פשוט לא ידעה מזה.
רק שלושת חברי הדירקטוריון ידעו את המיקום שלה: אימא, פיטר דורסי שהיה איל הון ובעל רשת בתי מלון בלאס וגאס, ואחד נוסף שלא הכרתי. הוא נותר אנונימי והייתי מוכן להתערב שהוא היה אחראי לפקח על החווה.
האדם הזה היה נוכח בעינוי הפומבי שאחותי עברה לפני כמה שנים, כשניסתה להיעלם לאחר משימה. הוא הסתתר בצללים מתחת לכובע שהיה משוך נמוך על פניו, אך ראיתי את שתי שרשראות הזהב שהוא ענד. לאחת היה תליון של צלב ועל השנייה הייתה אבן אמרלד גדולה.
כשהייתי בן שמונה או תשע וגרתי בחווה ראיתי גבר עונד בדיוק את אותן השרשראות. הוא עמד והתבונן לתוך הבור, וכובעו היה משוך נמוך כדי להסתיר את זהותו. זכרתי שהוא החזיק את ידו לצד גופו וחיכך את אצבעו המורה ואת האגודל לאורך כל הזמן שבו צפה בי. זכרתי את השרשראות מתנודדות מצד לצד כשהוא רכן מעבר לקצה הבור.
הייתי במצב של הזיות לאחר שלושה ימים בבור. היה לי חם מאוד ובקושי הייתי מסוגל לעמוד. כשראיתי את השרשראות לאחר כל השנים האלה, ידעתי מייד שזה הוא.
"לא נצטרך את החווה אם יהיה לנו את הסם," אמרתי.
"אנחנו נשתמש בשניהם." פאק. "קל לו להשיג ילדים והוא משתמש בהם למטרה אחרת. הסידור הזה עובד נהדר. החווה תישמר."
"ומי הוא, אימא? את לא חושבת שהגיע הזמן שאדע מי הם חברי הדירקטוריון?"
היא ליקקה את שפתה התחתונה ועיניה הצטמצמו כשהיא שקלה את דבריי. "זו לא ההחלטה שלי, אלא שלו."
"אז הוא מחליט בנוגע לכול, לא את."
גבה הזדקף. ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניה. אימא תמיד רצתה להיות בעלת השליטה הגדולה ביותר.
"מובן שלא, אבל הוא מנהל את החווה ועוד כמה פעילויות רגישות נוספות. עדיף לכולם שהוא יישאר אנונימי. לא היינו רוצים להתיק את החווה ממקומה שוב, כמו שעשינו לאחר פרצת האבטחה האחרונה."
טריסטן היה הסיבה לפרצה באבטחה ההיא. הוא היה נער בן חמש־עשרה כאשר נמלט מהחווה, וכעת היה בעליה המיליארדר של חברת 'מייסון פיתוח'. הוא עמל כל חייו כדי להגיע לנקודה הזאת ולהחריב את ה'כספת'. המטוס הפרטי שלו היה זה שהמתין בשדה התעופה בצרפת עם מנועים פועלים כדי להחזיר אותנו לטורונטו ברגע שאסיים את ענייניי כאן.
לא יכולתי ללחוץ עליה עוד בנוגע לנושא הזה. הייתי זקוק למשהו הרבה יותר חשוב מזה.
היא דחפה לאחור את כיסאה בעל ריפוד הקטיפה הכחול ובגלישה עדינה ואלגנטית הצליבה את רגליה. למדתי את תנועותיה והייתי דומה לה בהיבטים רבים, שיחקתי את תפקיד האדם שלא מושפע מדבר ובעל הקסם האישי. רק שלי באמת היה קסם אישי. היא הייתה סתם כלבה ששיחקה את התפקיד.
לבסוף היא אמרה, "אתה כאן בגלל הבחורה."
זו הייתה הצהרת עובדה, והיא הייתה נכונה. אכן הייתי שם בגלל לונדון. לעולם לא הייתי נפגש עם אימי אלא אם כן הייתי חייב, והיא ידעה זאת.
אם לא הייתי מכיר את לונדון, עדיין הייתי הרוצח קהה החושים וחסר הרגש שהחווה אימנה אותי להיות. אימא חשבה שללא קשרים אישיים וללא רגש כלפי שום דבר ואף אחד, היינו מסוכנים יותר.
היא טעתה. הייתי הרבה יותר מסוכן עכשיו מפני שהיה לי מה לאבד.
"כן. הפעם בואי נפתח את הקלפים, אימא." מפני שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלנו. "אני זוכר בבהירות שאמרתי לך לפני כמה שנים שאדאג לעניין, וזאת עשיתי. היא לא התכוונה לפנות למשטרה. אך את היית חייבת ללכת מאחורי גבי ולהפוך את המצב הזה לשלך. נתתי לאבא שלה חודשיים."
"הוא ידע מה הדד־ליין והוא התעכב. וקאי, זה קרה לפני שנים רבות. זה כבר לא משנה."
הו, זה דווקא כן היה משנה. "היינו זקוקים לסם. הוא היה זקוק לעוד חודשיים. את הסכמת לזה."
היא לא אמרה דבר.
"ואז, לאחר שבוע, לקחת את הבת שלו ושלחת אותה לראול, בפאקינג מקסיקו. ד"ר וסטברוק היה תחת שליטה."
זוויות שפתיה התעקלו כלפי מעלה ועל אף הדחף שלי לסטור לה – הגבתי לחיוכה בחיוך.
"לא הייתי מודעת לכך שאתה יודע לאן שלחנו אותה. זה מעניין." היא חייכה חיוך רחב, מבזיקה בשיניה הלבנות כפנינים, שתאמו לשרשרת הקולר שלה. "הלכת לראות אותה, קאי? לזיין אותה כמו השפחה שהיא?"
אכן נסעתי למקסיקו וניסיתי לחלץ אותה משם, אך הדברים הסתבכו והעברתי את השנתיים הארורות שבאו לאחר מכן בחיפושים אחריה. מובן שב'כספת' לא ידעו מזה. "אנחנו לא מתעסקים עם אנשים כמו ראול, ואת לא מתערבת בעבודה שלי."
"זיינת אותה, קאי."
"זיינתי הרבה נשים. אני גבר," אמרתי.
"במשך שבוע שלם."
משכתי בכתפיי. "היא הייתה טובה." חשדתי שהיו אלה הטיסות התדירות שלי מטורונטו לניו יורק שהסגירו אותי. אף שהייתי במשימה לתצפת על אביה של לונדון, ד"ר וסטברוק, טסתי לשם לעיתים קרובות יותר מהנדרש.
"ועכשיו היא אפילו טובה יותר, אני מניחה. או לפחות צייתנית יותר."
כלבה ארורה. נאבקתי בדחף לשלוף סכין ולהוציא לה את המעיים. במקום זאת גיחכתי, אך החיוך היה נוקשה יותר ממה שרציתי וחשדתי שהיא ידעה שהיא הצליחה לחדור אליי. "למה עשית את זה?"
אך כבר ניחשתי את התשובה. מפני שהייתי עם לונדון. לא סתם זיינתי אותה – הייתי איתה שבוע ואימא גילתה וזה לא מצא חן בעיניה, אז היא רצתה להרוס את לונדון, והיא הצליחה. היא הפשיטה מעליה את כבודה והשאירה אותה רצוצה, צל של הנערה שהיא הייתה. לא נותר זכר מהאישה שאיתה הייתי.
אימא תיארה לעצמה שזה יהיה הסוף של זה. בחורה אבודה נוספת בעולם המחליא של הסחר במין. היה נדיר שה'כספת' יתעסק בסוג זה של פעילות פשע, אלא אם כן היה מדובר באנשים מסוימים שנעשו בעייתיים.
אני התנדבתי לעבודות האלה.
לעולם לא אזיין בחורה שעברה אימון כדי לספק אותי, ובהחלט לא התחרמנתי מהאפשרות להכריח מישהי למצוץ לי. התחרמנתי מבחורה שהתחננה לקבל את זה ושתשוקה בערה בעיניה.
אימא תופפה באצבעה על גבי ערמת המסמכים. "אתה דומה מאוד לאביך. אינטליגנטי ויהיר. נשים נמשכות אליך... כמו הבחורה הזאת."
"לונדון." הייתה לה בעיה ממש גדולה עם לונדון.
היא משכה בכתפיה הצנומות והתעטפה בז'קט חליפה שחורה. "שמה לא חשוב יותר."
פאק. הם התכוונו להרוג אותה. דאגתי לשדר רוגע על פניי, כמו שהתאמנתי מיליון פעמים מול המראה, עוד כשהייתי ילד.
ענף השתפשף בצד הימני של חלון הוויטראז' ואז הרגשתי את משב הרוח כשהאוויר הסתנן פנימה מבעד למסגרת החלון.
עדיין שעון על השולחן, הצלבתי את קרסוליי והרכנתי את ראשי. נראיתי כאילו לא היה לי אכפת ממה שהיא חשפה לפניי באותו רגע, אך בתוכי הייתי מדורה רושפת. הזעם הנבנה בי תעתע בשליטתי העצמית, אך אם הייתי מגיב, הייתי משמיד את סיכויי לקבל ממנה את מה שהיה דרוש לי.
"נראה שהיא הייתה ממש טובה במיטה אם באת לכאן כדי להתחנן על חייה."
חרחרתי בבוז והנדתי בראשי בחיוך קל. "אני לא מתחנן."
הכרתי אותה טוב מדי. האופן שבו גבה התקשח, באופן סמוי לעיני הרוב, אך זה היה שם. פאק, חקרתי את תנועות גופה בכל הזדמנות שהייתה לי מאז היום שבו היא הרגה את אבי באכזריות לעיני כל חברי הדירקטוריון של ה'כספת', וגם לעיני אחותי ולעיניי. זה היה היום שבו הבנתי שהמהות שלה הייתה מרושעת בעיקרה, הכי רחוק שאפשר ממהות של אם לא אוהבת. היא הייתה הרשע בהתגלמותו.
היא תקעה סכין בין צלעותיו וצפתה בו מת וכל אותו הזמן פניה לא שינו את הבעתן – הן הביעו אדישות. אך היה דבר אחד שהסגיר אותה. קפיצה קלה ברגלה הימנית. היא עשתה זאת כשהייתה מצוברחת. לא עצובה. אימא לא הייתה מסוגלת לחוש צער. לא, זו הייתה הבעת האכזבה שלה מאבי.
"אתה בטוח לגבי זה? נראה שייתכן ש... אכפת לך ממנה."
היא חשדה. אך ציפיתי לזה. "היא הייתה זיון יוצא מן הכלל."
זה סדק את הבעת פניה המאובנת והיא חייכה. "הייתי מעדיפה שבני לא יגמור כמו אביו. בגלל אישה."
ושם היא הייתה – הסיבה לכך שהיא שנאה אותי. היו בי חלקים שהזכירו לה אותו. אבי התאהב באישה אחרת, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך שאימא הרגה אותו. זו רק הייתה סיבה נוספת להרוג אותו. היא פרחה בתקופה שבה היו לו כוח ושליטה ולאחר שהיא הרגה אותו, היא תפסה את מקומו בדירקטוריון. ואז הכול השתנה.
לא היו עוד תשעה חברי דירקטוריון, אלא רק חמישה. שניים מהם היא הביאה לארגון – את פיטר דורסי ואת האיש שאת זהותו עדיין הייתי צריך לברר.
"ספר לי, קאי. מה גורם לרוצח כמוך לזיין אישה חלשה כמוה?"
לונדון ממש לא הייתה חלשה. לפחות לא לפני שג'ייקוב ואלפונסו האלימים והאכזריים שברו אותה. הגיע הזמן לסיים עם הבולשיט הזה. הייתה לי רק הזדמנות אחת לעשות זאת ואם אכשל אחרוץ את גורלה של לונדון לנצח. "אין גבול לאכזריות שלך, אימא. זה היה טיפשי מצידך להרוס נכס פוטנציאלי. אמרתי לך שהיא בעלת ערך וביקשתי שתעזבי אותה בשקט, אבל לא היית מסוגלת לסמוך עליי."
היא זינקה על רגליה, קור רוחה עוזב אותה. "איך אתה מעז!" פניה התעוותו לבוז המלגלג שתמיד הוחבא מתחת לפני השטח.
פגשתי במבטה, איתן ורגוע. "אני מעז מפני שאת מזדקנת ואת מחליטה החלטות על בסיס השערות בלבד."
לחייה סמקו ופניה היו מסכה של זעם, אך זה היה בדיוק מה שרציתי לעשות – להפוך את היוצרות. "היא צעירה וחכמה, מדענית, שאביה פיתח סם שממנו את רוצה עוד. ליתר דיוק, צריכה עוד ממנו. הסכמנו על כך אחרי שהחזירו אותה מהחרא הזה שאת העברת אותה. היינו אמורים לדאוג לכך שהיא תמשיך בדרכו של אביה."
זו הייתה הדרך היחידה שלי להבטיח את שלומה של לונדון – להפוך אותה לבעלת ערך עבור ה'כספת'.
"היא הייתה חסרת תועלת אחרי... הדברים שהיא חוותה."
רציתי לקרוע את ליבה הקר מחזהּ בידיי. לונדון הייתה רצוצה, הרוסה ומוחרבת לאחר שנתיים שבמהלכן הייתה אבודה בעולם האכזרי הזה. "אני זוכר שאמרתי לך להביא אותה לפה, אך במקום זאת, הסתרת אותה בבית שלא ידענו לגביו."
חייכתי כי אם לא הייתי עושה זאת, הייתי הורג אותה לפני שאקבל את הדבר שבשבילו באתי לכאן. הגיע הזמן לשלוף את הקלף הסודי שלי. "ד"ר וסטברוק גוסס מסרטן." זה זכה לתשומת ליבה. "הרופאים נותנים לו שישה חודשים לחיות. לאחר הביקור האחרון שלי אצלו, הייתי אומר שזה נע יותר לכיוון של שלושה חודשים." היציבות שלה שכבר נפרצה החלה להתפרק. היא נרתעה מלהביט בעיניי.
"מדען אחר יוכל בקלות להמשיך את עבודתו."
"יכולנו להשתמש בה," אמרתי. "למה את חושבת שזיינתי אותה במשך שבוע במקום לענות אותה, כפי שהצעת? למה את חושבת שבאתי אלייך בהצעה שנשתמש בה? ואת הסכמת. זה היה פשוט כל־כך, ואת דפקת את זה בשתי הפעמים." הטחתי את אגרופי בשולחנה. "הייתי צריך שהיא תסיים את לימודיה בבית הספר. הייתי צריך אותה שפויה. כולנו היינו זקוקים לה." הנמכתי את קולי, התרחקתי מהשולחן ופסעתי קרוב יותר לכיסא שלה. "אך את תמיד חייבת להרוס ולרוצץ, ודווקא בתקופות שבהן אנחנו צריכים לעבד ולטפח."
"אנחנו נעשה – "
"היא הייתה בידיים שלי, אימא!" הרמתי את קולי. נשמתי עמוק והסתובבתי כדי להביט באח, מתמלא בתחושה שהלהבות מכלות באיטיות את עורי. "היא סמכה עליי. היא הייתה עושה כל דבר שהייתי מבקש ממנה ואת הרסת זאת לחלוטין ובשביל מה? מפני שפחדת שאני מתקרב אליה יותר מדי?"
"ואכן היית. וכן עשית את זה," היא ענתה, קולה שקט.
"זיינתי אותה. היא הייתה נכס. עינוי זו לא הדרך היחידה לגרום לאנשים לעשות את מה שאת רוצה."
היא הרהרה בכל מה שאמרתי לה. היא לא ידעה אם להאמין לי או לפוצץ את הבלוף שלי. אולי אפילו להכות אותי עד שאשבר. אך לא היה דבר שהיה מסוגל לשבור אותי יותר והיא ידעה זאת טוב מאוד. היא כבר הסבה לי את כל הנזק שהייתה יכולה.
נדרשו לי כל כוחותיי כדי להישאר לעמוד שם, כשכל מה שרציתי לעשות היה להוציא את המיתר מכיסי ולכרוך אותו סביב גרונה, ואז לצפות בעיניה יוצאות מחוריהן בעודה מתעוותת באחיזתי בניסיון לשאוף אוויר. לא יכולתי להחליט אם זה ייתן לי סיפוק רב יותר מאשר לנעוץ סכין תחת קשת הצלעות שלה, כפי שהיא עשתה לאבי.
החווה הפכה אותי לקהה חושים ביחס לכל דבר, כולל כלפי אחותי, והשנאה שחשתי כלפי אימי נותרה רדומה לאורך שנים, עד שהתחלתי להרגיש שוב. עד שלמוות לפתע שוב הייתה חשיבות. עד שבחורה פילסה את דרכה אל ליבי וגרמה לו לפעום שוב.
פסעתי שוב לעבר האח. ניצוצות מבליחים האירו את השטיח הלבן והעבה שהיה פרוש לפניה. כשהייתי ילד, עוד לפני שנשלחתי לחווה, לפני שאבי נרצח, לפני שה'כספת' החל להתקדם במסלולו, אהבתי לישון ליד האש ולהאזין לה מתפצפצת ואבא היה מקריא לי סיפורים.
עכשיו שנאתי את האש. שנאתי אותה על מה שהיא כמעט הרגה.
התיישבתי בנינוחות בכיסא עתיק מרופד בקטיפה סגולה, שילבתי רגל אחת מעל השנייה ונשענתי לאחור. הנחתי את ידיי על משענות הידיים המרופדות, שעוטרו בראשי אריות בבסיסן. אבא היה נוהג להירגע בכיסא כזה בערבים, אך זה לא היה פה, זה היה באנגליה, שם גדלנו לפני שאימא תפסה את מקומה בדירקטוריון של ה'כספת'.
משקפיו היו גולשים על גשר אפו והוא היה כל הזמן דוחף אותם למעלה כשהיה מקריא לי. הוא יכול היה להיות קטלני, אך גם הייתה בו קלילות כלשהי שהפכה את הילדות שלי למעט נסבלת יותר. הוא ישב איתי בחיקו לעיתים קרובות ודיבר איתי על ה'כספת'. הוא סיפר איך הכול התחיל, איך היה זה ממשל סודי שלא ציית לחוקים, אלא יצר חוקים משלו ושהמטרה שלו הייתה להיפטר מאנשים שהממשל הפורמלי לא היה יכול בגלל החוקים שלו, בגלל פוליטיקה או בשל מחסור במשאבים.
כל זה השתנה כשאימא השתלטה על הדברים.
היא לעולם לא הייתה מודה בכך שהיא מתגעגעת אליו, אך ידעתי שחלק ממנה התגעגע. לא היה שום ספק בכך שהיא התגעגעה אליו מפני שהיא עשתה טעות אחת גורלית ביום שבו היא הרגה אותו – היא הרגה אותו.
במקום להעביר אותו שנים של עינויים, היא עשתה איתו חסד.
גם הוא ידע זאת. אלה היו המילים האחרונות שהוא לחש. לא שמעתי אותו, אך ידעתי שהוא אמר 'תודה לך'.
אך שום דבר מזה לא היה חשוב יותר. כל זה עמד להסתיים. התכוונתי לחסל את ה'כספת' וזה כלל את אימא.
"אני לא אוהבת אותה."
נאנחתי. "את לא אוהבת אף אחד. ואת הופכת את זה לאישי."
היא הסתובבה ועקביה נקשו בשקט על מרצפות האבן כשהיא פסעה לעבר החלון. "מאוחר מדי. אמרתי לברייס להיפטר ממנה."
גוש מר התגבש בגרוני וליבי פעם בכבדות בין צלעותיי.
פאק. פאק. פאק. ברייס היה אחראי למתחם ה'כספת' בטורונטו והיה בן־זונה קר לב. "חבל מאוד."
הבטחתי לעצמי להוציא לה את המעיים. קמתי ופניתי לעבר הדלת כאילו לא היה לי אכפת בכלל. כאילו לא שוספתי מבפנים בלהב קהה וחלוד.
"באמת לא אכפת לה ממנה? השתמשת בה רק לטובת ה'כספת'?"
עצמתי את עיניי לשנייה לפני שהסתובבתי אליה. "באמת לא אכפת לי. לימדת אותי יפה מאוד בנושא הזה. אבל כפי שאמרתי לך לפני כן, הייתי מוצא דרך להפיק תועלת מהשכל שלה."
חשבתי שראיתי משהו מבזיק בעיניה, טיפה קטנה של תקווה לנוכח האפשרות לנצל אדם אחר לטובתה האישית. "ואתה מאמין שהיא יכולה להמשיך את עבודתו של אביה? הבחורה מעוררת רחמים ואפילו לא סיימה את לימודיה."
ומי היה אשם בזה?
לא היה לי מושג אם לונדון הייתה מסוגלת לכך, אך זה לא היה חשוב; שום דבר מזה לא היה חשוב. באתי לכאן כדי לשחרר את אחותי צ'אס מבית הסוהר ולשכנע את אימי שלונדון בעלת ערך כדי שהיא תבטל את סידורי האבטחה שכלאו אותה בתאה בטורונטו. רציתי גם לברר כל מה שיכולתי על החווה ועל חבר הדירקטוריון האנונימי. לא נראה היה שאוכל להשיג ממנה הרבה לגבי החווה או לגבי חבר הדירקטוריון, אך היו דרכים אחרות להשיג את המידע הזה.
"כן, אני באמת חושב שכן. היא עבדה לצד אביה מאז שהייתה מסוגלת להחזיק מבחנה. לא הייתי טורח כל־כך בשביל כוס ולא משנה כמה הוא טוב. זה היה בסך הכול בונוס." זה היה השקר הכי טוב שלי עד כה ולא היה אפילו זיק של חשד בפניה של אימי. "אבל את זרקת אותה לכלא ועינויים עלולים להרוס את המוח."
"קאי, אתה מכיר את הפרוטוקול. אלה לא עינויים, אלא שיטות שכנוע שנמצאות בשימוש כבר מאות שנים."
אלה היו עינויים. ידעתי בדיוק מה אופיין של שיטות השכנוע האלה מפני שחוויתי אותן על בשרי.
"ובמה בדיוק היית צריכה לשכנע אותה, אם התוכנית שלך הייתה בכל מקרה להרוג אותה?"
היא צחקה, צליל קליל ושברירי שלא תאם את התנהגותה הנבזית. "אני בטוחה שאתה מודע לכך שהנאמנות שלך לא הייתה ברורה. היינו זקוקים למשהו כדי לבחון אותה."
פאקינג ידעתי את זה. "והאם עברתי את המבחן?"
"לא בהצלחה יתרה, בני."
לא יכולתי לעצור מבעד לעיוות בלסתי כשהיא קראה לי כך. לא הייתי בנה. הייתי תוצר של ה'כספת'.
"בכל אופן, לא נגעו בבחורה כבר שבועות. היא הייתה במצב רוח די רע ולוחמני עד שביקרת אותה. מה אמרת לה?"
מובן שהיא הסתכלה בתמונות שצולמו במצלמות האבטחה ביום שבו ביקרתי במבנה של ה'כספת' בטורונטו כדי למחוק את האי־מייל ששלח טאנר. פסעתי במסדרון במרתף החשוך והקר כששמעתי את לונדון. המשכתי ללכת, הגעתי עד הדלת, ואז הסתובבתי לאחור. הייתי חייב לראות אותה אף שידעתי שלא אהיה מסוגל להוציא אותה משם.
היום ההוא השמיד אותי. מה שהייתי צריך לומר לה היה גרוע יותר.
למרבה המזל, עמדתי בזווית שלא אפשרה למצלמת האבטחה לקלוט את הבעת פניי. מפני שאם אימא הייתה מביטה לתוך עיניי, לונדון כבר הייתה מתה עכשיו.
"בדיוק את מה שהיא הייתה צריכה לשמוע," אמרתי לה.
למילים שאמרתי ללונדון הייתה מטרה משלהן, מפני שלא היה לי מושג מתי אוכל להוציא אותה משם וללונדון... ללונדון הייתה תקווה. תקווה שהייתי צריך להשמיד.
"כדאי מאוד שתהיה צודק לגביה, קאי. חברי הדירקטוריון האחרים עלולים לא להיות סלחניים כמוני."
גיחכתי מפני שלא היה לה אפילו מושג קלוש לגבי המשמעות המילה 'סלחנות'.
"היא סומכת עליך. אנחנו יכולים להשתמש בזה."
"סמכה עליי. בלשון עבר. היא שונאת אותי עכשיו. אבל אני יכול להיות מאוד... משכנע."
אהבה ושנאה היו הפכים גמורים ובכל זאת הם הצטלבו לעיתים קרובות, שינו את מסלוליהן שוב ושוב עד שהתנגשו ויצרו בלגן אחד גדול, עברו להיות מקבילות ומצאו שלווה לבסוף בתוך עצמן. עם לונדון, המסלול שלי מעולם לא סטה מדרכו, אך המסלול שלה עמד במבחן שוב ושוב.
היא פסעה עד לשולחן שלה והתיישבה. "אעדכן את ברייס לגבי השינויים בתוכנית. אני רוצה ששניכם תהיו בצרפת. יש לי העתק של הנוסחה של אביה והיא תוכל להתחיל לעבוד על הסם ברגע שאארגן לה מעבדה. ברגע שאדע שהיא יכולה לספק את כל מה שדרוש לנו, אחליט אם היא בעלת ערך גדול מספיק כדי להמשיך להחזיק בה."
הקשבתי, אך נותרתי אדיש.
היא הקלידה במקלדת שלה ובכל נקישה של אצבעותיה הארוכות והדקות היא חרצה את גורלה. "אבטל את השמירה על התא שלה."
כלבה. אך זה היה בדיוק מה שהייתי צריך, והמטרה היחידה לביקור שלי. אם הייתי מנסה להשתמש בטביעת האצבע שלי כדי לפתוח את תאה של לונדון לפני כמה שבועות, המקום היה ננעל מיידית והייתה נשלחת התרעת בטיחות. זה היה מבחן, ואחת הסיבות לכך שהייתי חייב להגיע קודם לצרפת. עכשיו כל פיסות הפאזל נפלו למקומן. "כמה חוסר אמון. הייתי נאמן כל חיי."
היא לא הרימה את מבטה כשהמשיכה להקליד. "כן. אבל נשים הן נקודת התורפה של כל גבר."
כמו אבא שלי. "היית שולחת מישהו להרוג אותי אם הייתי נכשל במבחן הקטן שלך?"
"לא, קאי. הייתי מענה את הבחורה ומכריחה אותך לצפות, ואז הייתי הורגת אותה ואתה היית חי את שארית חייך עם התמונה הזאת בראש."
'מרושעת' הייתה מילה עדינה מדי בשבילה. "אין לי נקודות תורפה. את וידאת זאת." שמרתי על קולי יציב וניטרלי כשהוצאתי לפועל את התוכנית האחרונה שלי. "אני טס חזרה אחר הצהריים."
"אתה מתכוון לבקר את אחותך לפני שתיסע? אני בטוחה שהיא תשמח לראות אותך."
התכוונתי לעשות יותר מרק לבקר.
"נתתי לה קצת חופש ואני חושבת שתוך כמה שנים אולי יהיה אפשרי להשתמש בה שוב. מובן שעובדי החווה יהיו אלה שיקבלו את ההחלטה הסופית."
הסתרתי את הכעס המתערבל מאחורי חיוך עדין כשפסעתי שוב לעברה ונישקתי את לחייה, עיניי פונות ברפרוף לעבר מסך המחשב שלה. הייתי כמעט שם.
"אימא, את יודעת שאני לא שם זין על הכלבה הבוגדנית."
המילים היו רוויות בזלזול, אך זה היה שקר. אם היא הייתה יודעת שאכפת לי מאחותי אפילו במקצת, היא הייתה משתמשת בזה נגדי. דאגתי לעולם לא לשאול על אחותי ולא לנסות להיפגש איתה אף פעם.
היא צקצקה בלשונה, אך לפי הניצוץ בעיניה הכחולות היא הייתה גאה בדבריי. היא לחצה על כפתור 'שלח' באי־מייל שלה וסגרה את מכסה הלפטופ. "ביטלתי את האבטחה בתא שלה וברייס מצפה לבואך."
זה היה כל מה שהייתי צריך.
סיימתי.
היא רכנה לעברי והניחה את ידה הדקה על זרועי. הרגשתי כאילו כריש נצמד אליי. בטני התהפכה בגועל.
בליטוף איטי ועדין היא העבירה את ידה עד לכתפי ואז שוב למטה. "ואתה צודק. אני מוטרדת. אני קשה איתך מפני שאני חייבת. אני רוצה שתהיה מוכן לכל דבר."
הייתי מוכן לכל דבר.
הייתי חסר רגש.
מנותק.
שיסעתי את גרונותיהם של גברים בעלי משפחות. הרסתי חיים של אנשים. גודלתי וחונכתי להרוס בלי שיהיה אכפת לי איך עשיתי זאת, כל עוד העבודה תבוצע.
אך מה שאימא לא ידעה או הבינה זה שאסור היה לגנוב מרוצח קר וחסר רחמים או לפגוע בבחורה ששייכת לו.
פיסות קטנות של האדם שהם עשו ממני החלו להישבר ולהתנתק ממני ביום שבו פגשתי את לונדון, ומה שהחל לחלחל לתוכי היה רעל. רעל שכרסם את קהות החושים, שהכניס את האור לאחר שכל מה שראיתי היה חושך.
רכנתי קרוב יותר אליה, הנחתי ידי על לחייה ולחשתי באוזנה, "אולי אני כן כמו אבי, מפני שאני גבר שיעשה הכול בשביל האישה שהוא רוצה."
גופה נמלא מתח והקמטים סביב פיה הודגשו כשהיא הזעיפה את פניה.
"הלוואי שהיה לי יותר זמן כדי לעשות איתך צדק ראוי."
הכנסתי את ידי לכיסי ומיתר הפסנתר היה סביב גרונה עוד לפני שהייתה לה ההזדמנות לנשום נשימה אחרונה.
היא נראתה כמו דג שנזרק מחוץ למים כשנחבטה בי ונאבקה לנשום. הידקתי את המיתר ללא רחמים, ללא כל רגש כלפי מה שעשיתי. ציפורניה קרעו את עור צווארה הדק כשהיא ניסתה להיחלץ ממיתר המתכת.
רגליה כשלו.
עיניה הפראיות והמבועתות נמלאו מוות.
גופה נפל ברפיון.
שמטתי אותה לרצפה והחזרתי את מיתר המתכת לכיסי, ואז השתופפתי על ירכיי לצד גופה חסר החיים. "לונדון שלי ואת התעסקת איתה. ה'כספת' עמד לשלם על כל מה שעשה."
קוראים כותבים
There are no reviews yet.