וורקרוס 1: וורקרוס

1

קור כלבים. קר מדי היום לצאת לציד.

אני רועדת קצת, מושכת את הצעיף גבוה יותר מעל הפה, ומסלקת כמה פתיתי שלג מהריסים. ואז אני מורידה את הנעל הגבוהה בכוח על הסקייטבורד החשמלי. הוא ישן ומשומש, כמו כל שאר הנכסים שלי. הצבע הכחול התקלף כבר כמעט לגמרי, ומתחתיו מציצה שכבת הפלסטיק הכסופה הזולה. אבל הוא עוד לא מת, וכשאני דוחפת את העקב למטה חזק יותר הוא סוף סוף מגיב, ומעיף אותי קדימה בתנועה פתאומית כשאני נלחצת בין שתי שורות של מכוניות. השיער שלי צבוע בכל צבעי הקשת, והוא עף לי מול הפרצוף.

״היי!״ צועק נהג כשאני עוקפת את המכונית שלו. אני מעיפה מבט מעבר לכתף, ורואה שהוא מנופף אליי אגרוף דרך החלון הפתוח. ״כמעט שרטת אותי!״

אני רק מסתובבת ומתעלמת ממנו. בדרך כלל אני יותר נחמדה – לפחות הייתי צועקת התנצלות. אבל הבוקר התעוררתי ומצאתי דף צהוב מודבק לדלת הדירה שבה אני גרה, עם מילים מודפסות בפונט הכי גדול שאפשר לדמיין.

72 שעות - תשלום או פינוי

תרגום: אני מאחרת בשלושה חודשים כמעט בתשלום שכר הדירה. אם לא אשיג 3,450 דולר עד סוף השבוע, יעיפו אותי לגור ברחוב.

זה יכול לקלקל לכל אחד את היום.

אני מרגישה עקצוץ של קור בלחיים. השמיים האפורים, מעבר לקווי המתאר של גורדי השחקים, מאפירים עכשיו עוד יותר ובעוד כמה שעות פתיתי השלג המעטים כבר ירדו בקצב קבוע. מכוניות סותמות את הרחובות, שובל אינסופי של אורות בלמים וצפירות מכאן ועד לטיימס סקוור. מדי פעם נשמעת מעל התוהו ובוהו שריקה עזה של שוטר תנועה. האוויר סמיך מסירחון גזי פליטה, ואדים עולים מפתח אוורור סמוך. נחילי אנשים נעים הלוך ושוב על המדרכות. קל להבחין בתלמידים שחוזרים הביתה מבתי הספר, הילקוטים והאוזניות שלהם נראים פה ושם בהמון.

טכנית, אני אמורה להיות אחת מהם. הייתי צריכה להיות סטודנטית שנה ראשונה. אבל התחלתי להבריז מהלימודים אחרי שאבא מת, ונשרתי לגמרי לפני כמה שנים. (טוב, בסדר – טכנית העיפו אותי. אבל אני נשבעת שהייתי עוזבת בעצמי. ארחיב אחר כך.)

אני מורידה שוב עיניים לטלפון ומחזירה את המחשבות לציד. לפני יומיים קיבלתי הודעה כזאת:

שימו לב!

צו מעצר של משטרת ניו יורק למרטין היימר.

תשלום, 5,000 דולר.

המשטרה עסוקה כל כך בימינו בגלל התגברות הפשיעה ברחובות, ואין לשוטרים זמן לחפש בעצמם פושעים זוטרים – פושעים זוטרים כמו מרטין היימר, שמבוקש בגלל הימורים על וורקרוס, גנבת כסף ומכירת סמים למימון ההימורים שלו לכאורה. כך שהמשטרה מוציאה הודעה כזאת בערך פעם בשבוע. הכוונה להבטחה לשלם למי שיתפוס את הפושע שבו מדובר.

כאן אני נכנסת לסיפור. אני ציידת ראשים, אחת מרבים במנהטן, ואני מתאמצת לתפוס את מרטין היימר לפני שצייד אחר יספיק.

כל מי שהייתה לו פעם תקופה קשה בחיים יבין את הזרם הבלתי פוסק כמעט של מספרים שעוברים לי בראש. שכר דירה חודשי בדירה הגרועה ביותר בניו יורק: 1,150 דולר. אוכל לחודש: 180 דולר. חשמל ואינטרנט: 150 דולר. קופסאות מקרוני, ראמן ושימורי בשר שנשארו לי במזווה: 4. וכן הלאה. בנוסף אני חייבת 3,450 דולר שכר דירה שלא שילמתי, ו־6,000 דולר בכרטיסי אשראי.

מספר הדולרים שנשארו בחשבון הבנק שלי: 13.

לא הדאגות הרגילות של מישהי בגילי. הייתי אמורה לדאוג בגלל בחינות. הגשת עבודות. איך להתעורר בזמן.

אבל לא היה לי גיל התבגרות נורמלי כל כך.

חמשת אלפים דולר, זה הפרס הכי גדול שהיה כבר חודשים. מבחינתי, זה כמו כל הכסף בעולם. אז ביומיים האחרונים לא עשיתי כלום חוץ מלנסות לאתר את הטיפוס הזה. הפסדתי ארבעה פרסים ברצף החודש. אם אפסיד גם את זה, אני ממש אהיה בצרות.

תיירים תמיד סותמים את הרחובות, אני חושבת כשמעקף מאלץ אותי להיכנס לתוך טיימס סקוור. אני נתקעת שם מאחורי קבוצות מוניות אוטונומיות, שנעצרו בפקק במעבר להולכי רגל. אני נשענת לאחור על הסקייטבורד, מושכת את עצמי לעצירה, ומתחילה לזוז לאחור לאט לאט. בדרך אני מורידה שוב מבט לטלפון.

לפני כמה חודשים הצלחתי לפרוץ לרישום המרכזי של שחקני וורקרוס בניו יורק וסנכרנתי אותו למפות של הטלפון שלי. זה לא קשה, אם זוכרים שכולם בעולם מחוברים בדרך כזאת או אחרת לכל האחרים. זה רק לוקח זמן. את חודרת לחשבון אחד, ואז מסתעפת ממנו לכל החברים שלו ולחברים שלהם, ובסופו של דבר את מצליחה לעקוב אחרי המיקום של כל השחקנים בניו יורק. כבר הצלחתי למצוא את המיקום הפיזי של זה שאחריו אני עוקבת, אבל הטלפון שלי סדוק ודפוק, והסוללה העתיקה שלו כבר גוססת. הוא כל הזמן מנסה להיכנס למצב שינה כדי לחסוך אנרגיה, והמסך כהה כל כך שאני בקושי רואה בו משהו.

״תתעורר,״ אני ממלמלת ומכווצת עיניים מול הפיקסלים.

בסופו של דבר, הטלפון האומלל פולט זמזום עלוב, וסמן המיקום האדום

מתעדכן במפה שלי.

אני יוצאת מפקק המוניות ודוחפת את העקב מטה על הסקייטבורד. הוא מוחה לרגע, אבל אז הוא מתקדם במהירות, נקודה בים של בני אדם זזים.

ברגע שאני מגיעה לטיימס סקוור מתנשאים מעליי מסכים, מקיפים אותי בעולם של ניאון וקול. בכל אביב נפתחות אליפויות הוורקרוס הרשמיות בטקס ענקי, ושתי נבחרות של שחקנים בדירוג גבוה מתחרות בסבב פתיחה של כוכבי וורקרוס. טקס הפתיחה השנה יתרחש הערב בטוקיו – כך שכל המסכים נוגעים היום לוורקרוס, מראים רצף מוטרף של שחקנים מפורסמים, פרסומות ותצלומים מקטעי השיא של השנה שעברה. הקליפ העדכני והמטורף ביותר של פרנקי דֶנָה מוצג על צד של בניין אחד. היא לבושה כמו האוואטר שלה בוורקרוס – חליפה במהדורה מוגבלת ושכמיית רשת נוצצת – ורוקדת עם כמה אנשי עסקים בחליפות ורודות עזות צבע. מתחת למסך, קבוצה של תיירים מתלהבים נעצרת להצטלם עם מישהו שלובש ציוד וורקרוס מזויף.

מסך אחר מציג חמישה מהשחקנים הכוכבים, שיתחרו בטקס הפתיחה הערב. אָשֶר וִינְג. קֶנְטוֹ פָּארְק. גֶ'נָה מֶקְנִיל. מקס מרטין. פֶּן וַשוֹבְסְקִי. אני משרבבת צוואר כדי להתפעל מהם. כל אחד מהם לבוש מכף רגל ועד ראש באופנה הלוהטת ביותר של העונה. הם מחייכים אליי מלמעלה, פיותיהם גדולים מספיק כדי לבלוע את העיר, ומול עיני כולם מרימים פחיות משקה תוסס, ומכריזים שקוקה קולה הוא המשקה שהם מעדיפים בעונת המשחקים. שורת טקסט נגללת מתחת להם:

שחקני וורקרוס מובילים מגיעים לטוקיו לקראת ההתמודדות על שליטה עולמית

ואז אני עוברת את הצומת ופונה לדרך פחות ראשית. הנקודה האדומה של המטרה שלי בטלפון שוב זזה. נראה שהוא פנה לרחוב שלושים ושמונה.

אני נדחקת דרך התנועה הכבדה לאורך כמה גושי בניינים נוספים ובסופו של דבר מגיעה, נעצרת ליד המדרכה לצד דוכן עיתונים. נקודת המיקום האדומה מרחפת עכשיו מעל הבניין שמולי, בדיוק מעל דלת של בית קפה. אני מושכת את הצעיף למטה ופולטת אנחת הקלה. הבל הפה שלי הופך לערפל באוויר הקפוא. ״תפסתי אותך,״ אני לוחשת ומרשה לעצמי לחייך כשאני חושבת על הפרס – חמשת אלפים דולר. אני קופצת מהסקייטבורד החשמלי, שולפת את הרצועות שלו ותולה אותו על הכתף, כך שהוא מתנגש בילקוט. הוא עדיין חמים משימוש, החום מחלחל דרך הסווטשרט שעליי, ואני מקמרת את הגב כדי ליהנות ממנו.

כשאני עוברת ליד דוכן העיתונים אני מביטה במהירות בשערי המגזינים. אני רגילה לבדוק מה יש בהם, לחפש סיקור של האנשים שאני מחבבת. תמיד יש משהו. ואכן, אחד המגזינים מציג אותו בצורה בולטת: גבר צעיר וגבוה מתרגע במשרד, לבוש מכנסיים כהים וחולצת צווארון מגוהצת, שרווליה מקופלים באגביות עד למרפקים, פניו מוסתרים בצל. מאחוריו נראה הלוגו של משחקי הֶנְקָה, חברת האם של וורקרוס. אני נעצרת לקרוא את הכותרת.

הידאו טנקה בן 21 בתוך חייו הפרטיים של יוצר וורקרוס

ליבי מדלג על פעימה מוכרת למראה שמו של האליל שלי. חבל שאין זמן לעצור ולעלעל בעיתון. אולי אחר כך. אני נפנית בחוסר רצון, מסדרת את הילקוט והסקייטבורד גבוה יותר על הכתפיים, ומושכת את הקפוצ'ון מעל הראש. חלונות הזכוכית שעל פניהם אני עוברת משקפים גרסה מעוותת שלי – פנים מוארכים, ג'ינס כהים מתוחים יותר מדי לאורך, כפפות שחורות, מגפיים מהוהים, צעיף אדום דהוי כרוך סביב הקפוצ'ון השחור. שלל צבעי הקשת של השיער שלי יוצאים מתחת לברדס. אני מנסה לדמיין את הבחורה שמשתקפת כאן על שער של כתב עת.

אל תהיי טיפשה. אני מסלקת מעליי את המחשבה המגוחכת כשאני ניגשת לכניסה לבית הקפה, ומעבירה את המחשבות לסקירת כל הכלים שיש לי בילקוט.

1. אזיקים

2. מטיל כבל

3. כפפות עם פלדה בקצוות

4. טלפון

5. בגדים להחלפה

6. אקדח הלם

7. ספר

באחד ממקרי הציד הראשונים שלי, היעד הקיא עליי אחרי שהשתמשתי עליו באקדח הלם (6). אחרי זה התחלתי לקחת איתי בגדים להחלפה (5). שני יעדים הצליחו לנשוך אותי, אז אחרי כמה זריקות אנטי טטנוס הוספתי את הכפפות (3). מטיל הכבלים (2) עוזר להגיע למקומות לא נגישים ולתפוס אנשים לא נגישים. הטלפון שלי (4) הוא העוזר הנייד שלי כהאקרית. אזיקים (1) – ברור.

והספר (7) בשביל המקרים שבהם ציד כרוך בהמתנה ארוכה. אמצעי בידור שלא אוכל לי סוללות זה משהו שתמיד שווה להביא.

עכשיו אני נכנסת לבית הקפה, סופגת את החמימות, ובודקת שוב את הטלפון. לקוחות עומדים בתור לאורך דלפק המציג מיני מאפה, מחכים שאחת הקופות האוטומטיות תיפתח. לאורך הקירות יש מדפי ספרים לקישוט. סטודנטים ותיירים מפוזרים ליד השולחנות. כשאני מכוונת אליהם את המצלמה של הטלפון אני רואה את שמותיהם מרחפים מעל ראשיהם, מה שאומר שאף אחד מהם לא העביר את עצמו למצב פרטיות. אולי האיש שאני מחפשת לא בקומה הזאת.

אני עוברת על פני המדפים, ותשומת הלב שלי נעה משולחן לשולחן. רוב האנשים בכלל לא שמים לב באמת למה שמסביבם; תשאלו כל אחד מה לבש מי שישב לידו, ורוב הסיכויים שלא יוכלו לומר לכם. אבל אני יכולה. אני יכולה לומר לכם בעל פה מה לבשו ואיך התנהגו כל האנשים שהיו בתור בבית הקפה. אני יכולה לומר לכם בדיוק כמה אנשים יושבים ליד כל שולחן, מה הדרך המדויקת שבה הכתפיים של מישהו שפופות רק קצת יותר מדי, מיהם שני האנשים שיושבים זה לצד זה ולא אומרים אף מילה, מיהו הטיפוס שנזהר לא ליצור קשר עין עם אף אחד אחר. אני קולטת סצנה כמו שצלם קולט נוף – מרפה את העיניים, מנתחת את כל מה שאני רואה בבת אחת, מחפשת את נקודת העניין, ועושה צילום בראש כדי לזכור הכול.

אני מחפשת את השבר בתבנית, את המסמר הבולט.

מבטי מתעכב על ארבעה בנים שיושבים צפופים, קוראים על הספות. אני מסתכלת עליהם זמן מסוים, מחכה לקרעי שיחה או לסימן שהערות עוברות ידנית או בטלפונים. שום דבר. תשומת הלב שלי עוברת למדרגות המובילות לקומה השנייה. אין לי ספק שגם ציידים אחרים סוגרים על היעד הזה – אני חייבת לתפוס אותו לפניהם. אני הולכת מהר יותר בדרך למעלה.

נראה שאין פה אף אחד. אבל אז אני שמה לב לקול קלוש של שני אנשים מדברים ליד שולחן בפינה מרוחקת, חבויים מאחורי זוג מדפי ספרים שכמעט לא מאפשרים לראות אותם מהמדרגות. אני מתקרבת על כפות רגליים שקטות, ואז מציצה בין המדפים.

אישה יושבת ליד השולחן, אפה טמון בספר. גבר עומד מעליה ומזיז בעצבנות את כפות הרגליים. אני מרימה את הטלפון. שניהם כמובן במצב פרטיות.

אני מחליקה לצד הקיר כדי שלא יראו אותי ומקשיבה בריכוז.

״אין לי עד מחר בלילה,״ האיש אומר.

״מצטערת,״ האישה עונה. ״אבל אני לא יכולה לעשות הרבה. הבוס שלי לא ישחרר לך כסף ברמה הזאת בלי אמצעי בטיחות מיוחדים, הרי המשטרה הוציאה עליך צו מעצר.״

״הבטחת לי.״

״ואני מצטערת, אדוני.״ קולה של האישה רגוע וציני, כאילו כבר אמרה דברים דומים פעמים אינספור. ״עונת המשחק עכשיו. הרשויות במצב כוננות.״

״יש לי שלוש מאות אלף שטרות אצלכם. יש לך מושג מה שער החליפין של זה?״

״כן. זאת העבודה שלי. אני יודעת,״ האישה עונה בקול היבש ביותר ששמעתי בחיים.

שלוש מאות אלף שטרות. זה בערך מאתיים אלף דולר, בשער החליפין הנוכחי. הוא מהמר בגדול. הימורים על וורקרוס אסורים על פי חוק בארצות הברית; זה אחד מהחוקים הרבים שהממשלה העבירה לאחרונה בניסיון נואש לא לפגר אחרי התקדמות הטכנולוגיה והפשיעה המקוונת. אם זוכים בהימור על משחק וורקרוס זוכים בנקודות במשחק, שמכונות שטרות. אבל הקטע הוא כזה – אפשר לקבל את השטרות האלה בצורה מקוונת, או לגשת למקום ממשי שבו פוגשים קופאי כמו הגברת הזאת. מעבירים את השטרות לידיה. היא נותנת תמורתם מזומנים אמיתיים, ומורידה אחוז מסוים בשביל הבוס שלה.

״זה הכסף שלי,״ האיש מתעקש עכשיו.

״אנחנו חייבים להגן על עצמנו. בשביל אמצעי בטיחות מיוחדים צריך זמן. אתה יכול לחזור מחר בערב, ונוכל להחליף לך חצי מהשטרות.״

״אמרתי לך, אני לא יכול לחכות עד מחר בלילה. אני חייב לצאת מהעיר.״

השיחה חוזרת על עצמה שוב. אני עוצרת את הנשימה ומקשיבה. האישה אישרה את זהותו כמעט לחלוטין.

אני מכווצת עיניים, וקצות שפתיי מתרוממים בחיוך קטן ורעב. זה בדיוק הרגע שבשבילו אני חיה במהלך ציד – כשכל החלקים הקטנים שחשפתי בהדרגה מתכנסים לנקודה אחת קטנה, כשאני רואה את היעד עומד מולי ממש, פרי בשל לקטיף. הרגע שבו אני פותרת את החידה.

תפסתי אותך.

כשהשיחה שלהם עוברת לפסים קדחתניים יותר, אני לוחצת פעמיים על הטלפון ושולחת הודעה למשטרה.

תפסתי פיזית את החשוד.

אני מקבלת תשובה כמעט מייד.

שוטרים הוזעקו.

אני שולפת מהילקוט את אקדח ההלם. הוא נתפס לרגע בקצה הרוכסן, ומשמיע קול חיכוך קטנטן. השיחה נעצרת. בין מדפי הספרים, האיש והאישה מסובבים אליי את הראשים שלהם בתנופה – כמו איילים באור פנסי רכב. הוא רואה את ארשת הפנים שלי. פניו מכוסים בוהק זיעה, השיער דבוק למצח. שבריר שנייה חולף.

אני יורה.

הוא קופץ – אני מפספסת אותו בפחות ממילימטר. רפלקסים טובים. גם האישה קופצת מהשולחן, אבל לא אכפת לי ממנה. אני רצה אחריו. הוא יורד במדרגות בזינוקים, שלוש־שלוש, כמעט נופל מרוב חיפזון, מפזר מאחוריו את הטלפון וכמה עטים. הוא מדלג לעבר הכניסה כשאני מגיעה לקומת הקרקע. אני מתפרצת מבין דלתות הזכוכית המסתובבות ממש מאחוריו.

אנחנו מגיחים לרחוב. אנשים פולטים צעקות הפתעה כשהוא דוחף אותם הצידה – הוא מפיל על הגב תיירת שמצלמת. בתנועה אחת אני מניפה את הסקייטבורד למטה, קופצת עליו ומטיחה את העקב מטה הכי חזק שאני יכולה. הוא משמיע קול צורמני – ווּש – אני שועטת קדימה, מאיצה לאורך המדרכה. האיש מעיף מבט מעבר לכתף ורואה שאני משיגה אותו במהירות. הוא פונה שמאלה ודוהר ברחוב בריצת פאניקה מהירה.

אני סוטה לעברו בזווית חדה עד כדי כך ששולי הסקייטבורד משמיעים קול מחאה על המדרכה, ומשאירים פס שחור ארוך. אני מכוונת את אקדח ההלם לגב שלו ויורה.

הוא צווח ונופל. הוא מנסה מייד להיעמד, אבל אני מגיעה אליו. הוא תופס לי את הקרסול. אני כושלת ובועטת לעברו. העיניים שלו פראיות, השיניים חשוקות והלסת הדוקה. סכין נשלף, מבריק. אני רואה את הניצוץ שלו באור בדיוק בזמן. אני בועטת אותו מעליי ומתגלגלת משם רגע לפני שהוא דוקר לי את הרגל. הידיים שלי תופסות את הז'קט שלו. אני יורה שוב באקדח ההלם, הפעם מטווח קרוב. הוא פוגע. הגוף שלו מתקשח והוא מתמוטט על המדרכה, רועד.

אני קופצת עליו. הברכיים שלי לחוצות חזק לגב שלו והוא בוכה על המדרכה. קול סירנות משטרה נשמע מעבר לפינה. מעגל של אנשים כבר התאסף סביבנו, המשקפיים שלהם מקליטים.

״לא עשיתי שום דבר,״ האיש מתייפח שוב ושוב. הקול שלו מעוות, כי אני דוחפת אותו למדרכה ממש חזק. ״האישה בפנים – אני יכול לתת לך את השם שלה—״

״סתום,״ אני קוטעת אותו ומחליקה אזיקים על מפרקי הידיים שלו.

להפתעתי, הוא סותם. הם לא תמיד מקשיבים ככה.

אני לא מרפה עד שמגיעה ניידת, עד שאני רואה אורות מהבהבים באדום־כחול על הקיר. רק אז אני קמה ונסוגה ממנו, מוודאת שאני בידיים מושטות כדי שהשוטרים יראו אותן בבירור. יש לי עקצוצים בעור מהאדרנלין של ציד מוצלח כשאני רואה איך שני השוטרים מושכים את האיש לעמידה.

חמשת אלפים דולר! מתי בפעם האחרונה היה לי אפילו חצי מזה בבת אחת? בחיים לא. אוכל להיות פחות נואשת לזמן מה – אני אשלם את שכר הדירה שאני חייבת, וזה ירגיע את בעל הבית לעת עתה. ועוד יישארו לי 1,550 דולר. זה הון. אני עוברת במחשבות על החשבונות האחרים. אולי יצא לי לאכול הערב משהו שהוא לא נודלס אינסטנט.

אני רוצה לעשות קפיצת ניצחון באוויר. יהיה בסדר. עד לציד הבא.

לוקח לי רגע להבין שהשוטרים מסתלקים עם העצור החדש שלהם בלי אפילו להסתכל לכיוון שלי. החיוך שלי נמוג.

״היי, שוטרים!״ אני צועקת וממהרת אחרי זאת שקרובה אליי. ״אתם נותנים לי טרמפ לתחנה לקבל את התשלום, או מה? שניפגש שם?״

השוטרת תוקעת בי מבט שלא משתלב עם העובדה שהרגע תפסתי בשבילם פושע. היא נראית כעוסה, והסימנים הכהים מתחת לעיניה אומרים לי שהיא לא נחה הרבה לאחרונה. ״לא היית הראשונה,״ היא אומרת.

אני ממצמצת בהפתעה. ״מה?״ אני אומרת.

״צייד אחר נתן התראה לפנייך.״ לרגע אני מסוגלת רק לנעוץ בה מבט.

ואז אני יורקת קללה. ״מה זה השטויות האלה? ראית איך הכול היה. אתם אישרתם את ההתראה שלי!״ אני מרימה את הטלפון שלי כדי שהשוטרת תראה את ההודעה שקיבלתי. וכמובן שזה הרגע שהסוללה מתה סופית.

לא שההוכחה הזאת הייתה משנה. השוטרת אפילו לא מסתכלת על הטלפון. ״זאת הייתה רק תשובה אוטומטית. לפי ההודעות שלי, קיבלתי את ההתראה הראשונה מצייד אחר בשטח. הפרס הולך לראשון, בלי חריגים.״ היא מושכת בכתף באהדה לעברי.

זה הפרט הטכני הכי טיפשי ששמעתי בחיים. ״מה פתאום!״ אני מתווכחת. ״מי הצייד האחר? סם? ג'יימי? רק הם מסתובבים באזור הזה.״ אני מרימה ידיים בתנופה. ״את יודעת מה – את משקרת, אין צייד אחר. אתם פשוט לא רוצים לשלם.״ אני עוקבת אחריה כשהיא מסתובבת והולכת. ״חסכתי לכם עבודה מלוכלכת – זה הקטע, בשביל זה ציידי ראשים רודפים אחרי האנשים שאתם מתעצלים לתפוס. אתם חייבים לי את זה וא—״

השותף של השוטרת תופס אותי בזרוע ודוחף אותי חזק כל כך שאני כמעט נופלת. ״אל תתקרבי,״ הוא אומר ברטינה. ״אֶמִיקָה צֶ'ן, כן?״ היד האחרת שלו מהודקת סביב קת האקדח במנשא שלו. ״כן, אני זוכר אותך.״

אני לא הולכת להתווכח עם נשק טעון. ״בסדר, בסדר.״ אני מאלצת את עצמי לסגת ומרימה ידיים באוויר. ״אני הולכת, טוב? עוזבת עכשיו.״

״אני יודע שכבר ישבת בכלא, ילדה.״ הוא מביט בי בזעם, העיניים שלו קשות ונוצצות. אחר כך הוא מצטרף לשותפה שלו. ״שאני לא אתן לך עוד פסילה.״

אני שומעת את הקשר המשטרתי מזעיק אותם לזירת פשע אחרת. הרעש סביבי מתעמעם, והתמונה של חמשת אלפים הדולר שהייתה לי בראש מתחילה להתערפל עד שהיא מיטשטשת בסופו של דבר למשהו שאני כבר לא מזהה. תוך שלושים שניות נזרק הניצחון שלי לידיו של מישהו אחר.