פרק 1
המשפט שלי מתחיל כמו שהתחילו חיי: סופה של מרפקים ודחיפות ורוק. מתא האסירים לוקחים אותי דרך היציע, במורד המדרגות ועל פני השולחן הגדוש בפרקליטים ובפקידים. סביבי נהר גועש של פרצופים, מלמולם גובר, מתערבב בלחישות עורכי הדין. שאון שמזדמזם עם קול האיבה של דבורים ביער. ראשים מסתובבים כשאני נכנסת. כל עין שיפוד.
אני מרכינה את הראש, מביטה בנעליים, לופתת בכוח את כפות הידיים כדי להפסיק את הרעד האיום. נדמה שכל לונדון נמצאת כאן. כמובן, רצח הוא הסיפור שהעיר הזאת אוהבת יותר מכול. כולם מוסתים לאותו מצב רוח, כולם רוחשים בשל "התחושה שמעוררים מעשי הרצח האכזריים האלה". אלו היו המילים של ה"מורנינג כרוניקל", שהוא עצמו קצר את התחושה הזאת כמו היתה יבול שחור כדיו. אני לא נוהגת לקרוא את מה שהעיתונים כותבים עלי, כי עיתונים הם כמו מראָה שראיתי פעם ביריד ליד הסְטרַנד שמתחה והאריכה את בבואתי כמו מכשיר עינויים, והכפילה את ראשי עד שכמעט לא הכרתי את עצמי. אם אי־פעם איתרע מזלכם וכתבו עליכם, אתם יודעים למה אני מתכוונת.
אבל בניוּגֵייט יש סוהרים שמקריאים לך את זה בשביל הספורט, ואת לא יכולה לעשות דבר כדי להימלט.
כשהם רואים שאני לא זזה, הם דוחפים אותי קדימה בכפות ידיהם ואני נרעדת, למרות החום, ויורדת במדרגות בצעדים כושלים.
רוצחת! המילה באה בעקבותי. רוצחת! הרוצחת המולאטית.
אני נאלצת לטופף כדי להדביק את הסוהרים וכדי לא ליפול על הפרצוף. פחד מרחף אל גרוני כשהם דוחפים אותי אל תוך התא. הפרקליטים מרימים את מבטיהם מהשולחן, בטלים ממעש בגלימותיהם העגומות, כמו בני בקר. אפילו הכתבנים הזקנים שכבר ראו הכול רוצים להעיף מבט ברוצחת המולאטית. אפילו השופט לוטש מבט, שמן ומבריק בשׂלמותיו, פניו רכות ואטומות כתפוח אדמה שנס ליחו, עד שהוא קובע בי את עיניו ומזמין בניד ראש את הפקיד רפוי השיער לקרוא את כתב האישום.
פרנסס לנגטון, הידועה גם בשם פראן השחורה או פראן הכהה, מואשמת ברצח בכוונה תחילה של ג'ורג' בנהאם ושל מרגריט בנהאם. לנגטון מואשמת שב־27 בינואר בשנת 1826 לאדוננו היא תקפה באופן נפשע ובכוונת זדון את ג'ורג' בנהאם ואת מרגריט בנהאם, נתיני אדוננו המלך, ודקרה אותם עד שמתו, הן בחלק העליון והן בחלק המרכזי של החזה, וגופותיהם נמצאו בידי יוּסטֶיישָה לינוֹקס, סוכנת בית, ברחוב מונפורט, לונדון.
מר גֶ'סוֹפּּּּ ינהל את התביעה.
היציע מלא בערב רב של אנשי מעלה ופשוטי עם ואספסוף שנדחס פנימה. אולם בית המשפט הוא אחד המקומות המעטים שבהם ייראו כך דחוקים זה לזה. משי טהור לצד צעיפי קשמיר לצד מטפחות ראש. מניעים בעצבנות את אחוריהם על פני העץ, מדיפים ריח שמזכיר חלב מקולקל, את ריח בשר החזיר שפיבָּה שכחה פעם מתחת למרפסת הקדמית. ריח כזה שמדביק את הלשון לגרון. אחדים מהם מוצצים קליפות תפוזים מסוכרות שהם דגים מתוך אמתחותיהם, לסתות נעות כמו משוטים. אלה שלא מסוגלים לסבול שתופסים אותם מדיפים ריח טבעי. גברות. אני מכירה את הטיפוס.
ג'סופ רוכס את גלימתו באגודליו וקם על רגליו. קולו לוחך ביציבות כמו מַשָּׁק מים על אונייה. שקט כל כך. כאילו הוא משוחח איתם ליד תנור החימום בביתו. וכך בדיוק הוא רוצה שיהיה, כי אז הם רוכנים לפנים, מקשיבים בתשומת לב.
"רבותי, בערב עשרים ושבעה בינואר מר וגברת בנהאם נדקרו למוות. מר בנהאם בספרייתו, גברת בנהאם בחדר השינה שלה... האישה... הזאת... הנאשמת שלפניכם מואשמת בפשעים אלה. מוקדם יותר באותו ערב היא רבה איתם בטרקלין ואיימה עליהם ברצח. לאיומים אלה היו עדים כמה מהאורחים שנכחו באותו ערב באחת המסיבות האגדיות של גברת בנהאם. תשמעו את האורחים האלה. ותשמעו את סוכנת הבית, גברת לינוקס, אשר תספר לכם שהנאשמת נראתה נכנסת לחדרה של גברת בנהאם זמן קצר אחרי שזו פרשה לשם. גברת לינוקס עצמה עלתה בסביבות השעה אחת בלילה, ושם בספרייה גילתה את גופת אדונה. זמן קצר אחר כך היא נכנסה לחדר השינה של גברת בנהאם וגילתה את גופתה, ולידה את הנאשמת. במיטת גבירתה. ישנה. כשסוכנת הבית העירה את הנאשמת, היה דם על ידיה, ודם התייבש על שרווליה.
"במשך כל זמן מעצרה... עד עצם היום הזה, היא סירבה לדבר על מה שאירע באותו לילה. מפלטם של מי שאינם מסוגלים לספק הגנה פשוטה וכנה. ובכן, אם היא יכולה להציע הסבר עתה, אני בטוח שתאזינו לו, רבותי. אבל נדמה לי שהסבר משביע רצון אינו אפשרי כשהפשע מלווה בנסיבות כאלה."
אני אוחזת בחוזקה במעקה, השלשלאות מקרקשות כמו מפתחות. אני לא מסוגלת להקשיב לדבריו. עיני מקיפות את החדר, קולטות את החרב התלויה מאחורי השופט, כְּסוּפה כקרן ירח. אני קוראת את המילים המוטבעות בזהב תחתיה: "עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד." טוב. כולנו נאבד, שקרנים ודוברי אמת כאחד, אם כי האולד ביילי נועד להחיש את התקדמותו של השקרן. אבל זה לא מה שמפחיד אותי. מה שמפחיד אותי הוא למות באמונה שאני היא שהרגה אותה.
אני רואה אותך ליד שולחן הפרקליטים. אתה מרים את המבט, וניד הראש המהיר שלך מתיישב עלי כמו שמיכה של סוס. שם, מוצגות כמו כלי חרסינה במזנון, נמצאות הראיות לאשמתי: העניבה של בנהאם, מותניית הברוקד הירוקה שלו. שמלת המשי בצבע לוונדר של מדאם, התחתונית שלה וסרט השיער עם נוצת הברבור, צבועה אף היא בצבע לוונדר, כדי שתתאים לשמלה. ושם נמצאת גם סכין הקצבים של לינוקס אשר עד כמה שאני יודעת, היתה בנדן שלה במטבח במשך כל הזמן שבו הייתי בחדר של מדאם.
אבל הדבר הניצב לידם הוא מה שאתה זוקף לעומתו את גביניך. כשאני רואה את זה, דאגה מקפיאה את קרבי. היא מקופלת בתוך צנצנת של רוקח, מהודקת כמו אגרוף. התינוקת. מישהו מזיז את השולחן והיא משתטחת על פני הזכוכית, כמו לחי. שאלה טמונה בגבות הזקורות שלך, אבל איני יכולה לענות עליה. לא ציפיתי לראות את זה כאן. התינוקת. מדוע הרשו להכניס אותה הנה? הם יבקשו ממני לדבר עליה?
כשאני רואה אותה, הברכיים שלי מתחילות לרעוד, ואני מרגישה שוב את אימת הלילה ההוא. אבל השכל מקום משל עצמו הוא, אומר מילטון, ובעצמו יכול להפוך את גן העדן לשאול ואת השאול לגן עדן. איך הוא עושה את זה? הוא זוכר, או שוכח. התעלולים היחידים שמוח מסוגל לעולל.
גל של זיכרונות נשבר. היא שוכבת במיטה, על מרפקיה, אצבעות רגליה פונות לחלל הריק, בידה תפוח שאני מנסה לשווא לשדל אותה לאכול. "תקשיבי! את מקשיבה?" היא בועטת באחד מעקביה.
הלך מארץ קדומה כך סיפר:
שתי רגלי אבן עצומות ללא גו
עומדות במדבר. ולידן בחול
טמון בחלקו פרצוף מנותץ...
אני מקשיבה רק חלקית, כי זה בלתי אפשרי, הדבר הזה שקורה, גברתי שוכבת איתי במיטתה וקוראת לי שיר! אבל גם מפני שזה היה אחד מאותם ימים שבהם הוטל עלי להשגיח על מה שהם מכנים צלילות דעתה, כמו על סיר שהנחתי על הכיריים. האם היא בריאה? אני שואלת את עצמי. האם היא בריאה?
היא פונה אלי. "זה מוצא חן בעינייך?"
"של מי זה?" אני שואלת ומזיעה את שערה בהבל פי.
"שלי. אף על פי שאני מעדיפה את ביירון, את לא? נסיך המלודרמה." היא מסתובבת פתאום, נשכבת על הגב ועוצמת את העיניים. "ביירון הוא ההוכחה, אם אי־פעם נדרשה כזאת, שחטאיו של גבר רק משחיתים אותו ואילו חטאיה של אישה מטמאים אותה. הו פרנסס, פרנסס, את לא חושבת שצריך להמליץ לכולם לקרוא שיר ביום? אישה אינה יכולה לחיות על רומנים בלבד!"
היא צדקה בעניין הזה. רומן הוא כמו משקה ארוך וחמים ואילו שיר הוא יתד שננעצת בראש.
סיפרתי לך את הסיפור הזה אתמול כשנפגשנו בפעם הראשונה. אני לא יודעת מדוע, לבד מזה שרציתי שתדע משהו עליה ועלי שהוא לא הדברים האיומים שהם אומרים. אתם עורכי הדין חוששים מעדות שמיעה כמו בעל מטעים מחולדת קנים, אך המשפט מצמצם דמות שלמה בדיוק לזה.
"ג'ון פֶּטיגרוּ," אמרת והושטת את היד שעדיין אחזה בתיקייה שסרטיה השתלשלו במורד שורש כף היד שלך. הצצת מבעד לכל השיער הכהה שלך. ראיתי שאתה מתוח אפילו יותר ממני לנוכח מה שצפוי לנו.
ואז אמרת, "בחייך, תני לי משהו שיעזור לי להציל אותך ממוות..."
אבל איך אוכל לתת לך את מה שאין לי? זכירה היא משהו שקורה או לא, כמו נשימה.
לכן סיפרתי לך את הסיפור. כנראה רציתי להראות לך ששררה אהבה ביני לבינה. אם כי במה זה יועיל? מה שהיא ואני היינו זו לזו הוא לא דבר שאתם הגברים מתעניינים בו. בכל מקרה, אהבה היא לא הגנה מפני רצח, כפי שאמרת, אם כי פעמים רבות היא הסבר.
אבל זהו סיפור אהבה, לא רק סיפור רצח, אף על פי שאני יודעת שזה לא הסיפור שאתה מצפה לו. למען האמת, איש לא מצפה לסיפור כלשהו מאישה כמוני. אין ספק שאתה חושב שזה יהיה אחד מאותם סיפורי היסטוריה של עבדים, מומתק כולו בסבל ובייאוש. אבל מי ירצה לקרוא סיפור כזה? לא, זה התיאור שלי את עצמי ואת החיים שלי ואת האושר שנכנס לתוכם, דבר שלא העליתי בדעתי שיורשה לי, האושר והתיאור.
יש לי הנייר שנתת לי ונוצה חדשה, וההוראות שלך להסביר את עצמי.
כל אסיר יוכל להגיד לך שלכל פשע יש שני סיפורים, ושמשפט באולד ביילי הוא סיפור הפשע, לא סיפורו של האסיר.
את הסיפור הזה רק אני יכולה לספר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.