חוב של כבוד 2: שביב של תקווה

פרק 1

מקס או’הייר כמעט שלח יד בנפשו ביום שבו הובא אביו למנוחת עולמים. זה היה בוקר קודר באמצע אוקטובר, עם רוח שמצליפה בפנים ועם גשם שלא סתם יורד אלא נשפך כמבול וגורם אפילו לאידיוטים העליזים ביותר לשקול שוב את הסיבה לעליצותם.

מקס ראה אותם מורידים את ארון הקבורה של אביו לאדמה, ליד הייזל או’הייר, אימו. למצבה המרהיבה, שעליה נכתב באותיות זהב יפהפיות שהיא הייתה בת עשרים ושש בלבד כשנהרגה בתאונת דרכים בדרכה ליום הולדתו השני של בנה, היה כעת שכן חדש. לאחר מאבק אמיץ של שנה וחצי בסרטן הלבלב, קונור או’הייר נכנע סוף סוף למחלה האכזרית. הוא היה בן ארבעים וחמש במותו. מקס נשאר יתום.

יתום שלא יכול שלא לתהות מה לעזאזל הוא אמור לעשות עם חייו.

כן, בטח, היה העסק המשפחתי, מוסך שבו למד מקס בהתלהבות ובשקידה את רזי המקצוע של אביו כמכונאי. אבל כל החרא הזה נעשה מיותר כשקונור כבר לא היה מסוגל לעבוד. כלום כבר לא היה חשוב, לא מכוניות היוקרה המשופרות ולא המנועים הרועמים. היה אכפת לו רק מתי יתקיים הסבב הבא של הטיפולים הכימותרפיים ובאיזה סכום שערורייתי יסתכמו ההוצאות הרפואיות.

לא שאביו של מקס אי פעם התלונן או דאג בגלל זה. הוא היה מחייך כשמקס נלחץ מהתורים ומההוצאות ואומר לו שהחיים קצרים מכדי לדאוג בגלל זוטות. אבל כזה אדם היה קונור או’הייר. אולי בגלל זה לא יצא מכליו כשמקס, כנער מתבגר, היה מובא הביתה פעמים רבות בניידת סיור של המשטרה, או נעצר באשמות אחזקת סם וגנבת רכב. אתה עוד תמצא את דרכך, היה אביו אומר לו במשיכת כתף מאוכזבת, שהייתה גורמת למקס לחרוק שיניים בחרטה. אלה בסך הכול מהמורות בדרך, בן.

מקס לא היה כל כך בטוח בכך, אבל גם לא הבין למה נכנס לחרא הזה מלכתחילה. שעמום אולי? לעזאזל, הוא אפילו לא היה יכול להשתמש בחיים מחורבנים בתור תירוץ. אביו היה אדם טוב, שעשה כמיטב יכולתו כדי לגדל לבדו את בנו. לא. מקס עשה דין לעצמו, הוא היה האויב הגדול ביותר של עצמו. הוא היה רוצה להיות חזק כמו אביו, אצילי וחרוץ, אבל נכשל בכל פעם מחדש.

בהתאם לאופיו, מאבקו של קונור או’הייר במחלה הממארת היה נועז והוא נשאר אמיץ עד הסוף, אך מותו לא היה מות לוחמים. זה לא היה מוות רומנטי. לא נלחשו מילות אהבה או לקחי חיים ורגעי חרטה, הואיל והוא לא היה מסוגל לדבר – הסרטן כבר התפשט לריאותיו ולגרונו. מקס רק ראה את אביו הולך ומתפורר בגלל מחלה ארורה, שגזלה את כוח החיים ואת עזות הנפש מאדם שהכיר וכיבד. כל שנותר היה קליפה ישנה של גבר שהחיים חמקו ממנו בשנתו, בעוד מקס אוחז בידו במשמרתו הבלתי פוסקת לצד מיטת בית החולים.

היגון שלפת את מקס היה כה כבד, עד שאפילו לא בכה. עיניו נותרו יבשות מדמע, כאילו הצער חסם כל איבר בגופו, כל תעלת דמעות, כל וריד וכל עורק. כן, זו הייתה תקופה קודרת מאוד.

חבריו הקיפו אותו, כמובן. חברים שהיו כמו משפחה והיו מוכנים ללכת באש ובמים למענו. כל מה שאתה צריך, רק תבקש. אנחנו כאן אם אתה רוצה לדבר. שיט, הוא בקושי היה מסוגל לקום מהמיטה בבוקר, והאנשים האלה מצפים ממנו לדבר. כן, בטח, הוא העריך את זה, אבל כל הדיבורים האלה לא הועילו נגד הרוח הרעה שהמשיכה לדחוף את מקס אל זרועות הדיכאון האפל. האפלה הזאת הובילה אותו לחסל בקבוק וודקה ולהריץ עשר שורות קוקאין, כשהוא בוהה באדישות בבקבוק עם כדורים שמצא בין חפציו של אביו.

זה יהיה כל כך קל, אמר לעצמו.

כל כך קל, לעזאזל.

ונטול כאבים.

זה מה שמקס רצה יותר מכל: קיום נטול כאבים.

אבל הוא לא עשה את זה בסוף. פחדנות לא הייתה תכונה שמקס התגאה בה, אבל כפי שאמר לו קרטר, חברו הטוב ביותר, הוא היה רק בן עשרים, עם כל החיים לפניו. והוא אכן חי אותם כהוגן. הוא התמסטל, הוא זיין, הוא סחר בחומרים שבכלל לא היה אמור להתעסק איתם, הוא הפך לסוחר סמים לכל דבר ועניין. ירו בו, עצרו אותו, זרקו אותו לכלא... וחוזר חלילה.

לא בדיוק חיים אלא יותר הנגאובר מתמשך, עם פה ושם כיסים של אובדן הכרה. הוא הצליח להמשיך להחזיק את המוסך בזכות כספי הסחר בסמים, הוא שילם לעובדים שלו וחגג איתם כל הלילה. וכך, בחלוף החודשים, הכאב שהרגיש ביום הלוויה התפוגג בהדרגה והותיר אחריו קהות חושים שאותה קידם מקס בברכה. הוא לא חש כאב. הוא לא חש כלום. וזה היה בסדר גמור מבחינתו.

הוא לא ידע אם אי פעם ישוב להרגיש. הוא אפילו לא היה בטוח שהוא רוצה בכך.

עד שהיא נקלעה לחייו...

* * *

מקס הרים את עיניו מהשטיח היוקרתי בצבע השמנת והביט בגבר שישב מולו. אליוט המתין בסבלנות למוצא פיו, אבל מקס ידע שהוא סחוט. הוא כבר אמר יותר ממה שרצה לומר. הוא לא דיבר על אביו במשך זמן רב, וגירוד הגלד המסוים הזה היה מכאיב כפי שהיה ביום של הלוויה, שמונה שנים קודם לכן.

הוא לקח כוס מים שהייתה מונחת על שולחן עץ קטן לצד כיסאו ולגם ממנה לגימה ארוכה. השתיקה הייתה מחניקה בציפייה הדרוכה שהכילה בתוכה. מקס זע באי נוחות.

“לפי שתיקתך, אני מניח שסיימנו להיום.” אליוט חייך ורשם משהו בזריזות בפנקס שנח, כרגיל, על ברכו. מקס לא ענה, רק פלט אנחת רווחה; הפעם הוא יצא מזה בשלום. בשלב מוקדם מאוד התברר לו שד”ר אליוט ווטס הוא בן זונה עקשן. כן, הוא פסיכותרפיסט, והחרא הזה הוא מהות העבודה שלו, אבל מהרגע הראשון הוא לא ויתר. עם זאת, מקס נאלץ להודות שהוא מחבב אותו, למרות המשעולים האפלים שהדוקטור דרש ממנו לפסוע בהם.

“השגת התקדמות לא רעה בכלל היום, מקס,” המשיך אליוט בהנהון קצר. “אני יודע שלא קל לך לדבר על אביך.”

מה אתה אומר...

הוא רשם משהו בפנקס. “אז עברו חמישה עשר ימים. מה דעתך על התרופה?”

מקס משך בכתפיו. הוא לקח שלל תרופות שונות ומשונות כל בוקר: נוגדי דיכאון, ריטלין, אמנטדין. לכל אחת מהן הייתה תכלית מסוימת מאוד בטיפול בייאוש המייסר, בלילות חסרי השינה ובהשתוקקות לסם. והן עשו את העבודה. רוב הזמן. אחרי הכול, גם תרופות הן סמים.

אלה לא היו הסמים שרצה. הסמים שידע שיחסלו מיד את החרדה, הסמים שימנעו מהזין שלו להיות רופס רוב הזמן, הסמים שידכאו את התיאבון המפלצתי המעבה את מותניו, הסמים שקראו אליו כמו בתולות ים מזוינות בכל פעם שניסה לעצום את עיניו בלילה.

אבל תרופות הן סמים.

עם כל דפיקת לב רפה הדם נע בעצלתיים בגופו. דמו השתוקק לאש הלהבה של שורת קוקאין, לריחוף האופורי. אוף, כמה הוא רצה מנה. רק מנה מחורבנת אחת.

אליוט הזדקף במקומו, כמו חש ברעב שכמעט שיתק את מקס מבפנים. “מה עם ביעותי הלילה, החלומות הרעים?”

פחד לפת את עצמותיו של מקס. הוא בלע את רוקו וחיכך את ידיו זו בזו. אי הנוחות שלו זעקה למרחקים. החלומות הרעים היו בדיוק כאלה: רעים. מבעיתים. סיוטים בצבעים חיים, מפחידים כל כך עד שאפילו עצם המחשבה על שינה הקפיא את דמו של מקס. הסיוטים התחילו כמה ימים אחרי הגמילה מהקוקאין, כשנכנס למוסד הגמילה, ולמרות התרופות שרשם לו אליוט, הם לא פסקו. השקיות מתחת לעיניו העידו על כך.

“אנחנו יכולים להגדיל את המינון אם אתה צריך, מקס,” אמר אליוט ברוך. “אתה זקוק למנוחה.”

מקס נאנח והגיב בהנהון כמעט בלתי מורגש; גאוותו לא הצליחה לגבור על הפחד מפני מה שמחכה לו בממלכת השינה.

“טוב. אני אטפל בזה.”

“תודה רבה.” קולו של מקס היה שקט, אך הכרת התודה שחש הייתה עצומה.

“אתה רוצה לדבר על הסיוטים?”

“לא.” מקס שפשף את רקותיו, המקום שאותו איימו לנגוס המראות המחרידים שתקפו אותו בשעות הלילה.

שתיקתו של אליוט גרמה למקס להרים את ראשו. “זה עד כדי כך גרוע,” אמר.

מקס משך את ברדס הסווטשירט סביב פניו בניסיון להסתתר. הוא הקפיד לכסות את פניו בקפוצ’ון במהלך הפגישות האישיות והקבוצתיות, ולמרבה הפלא, אליוט לא התנגד. מקס לא ידע בדיוק מה גורם לו לעשות זאת, אבל זה עזר להפיג קצת את המתח שהרגיש לנוכח המחשבה על דיבור בפני זרים על משהו שקרה לפני שנים. הקפוצ’ון הזה שימש לו קונכייה והקל במקצת על שהותו במוסד הגמילה.

“אולי תכתוב על הסיוטים במחברת שנתתי לך בשבוע שעבר. אני יודע שהיא עדיין ריקה.” אליוט חייך למראה מבט הזלזול שירה לעברו מקס.

לכתוב במחברת דפוקה? לא, תודה.

“טוב, אז תשמע,” אמר אליוט ורכן קדימה, “אתה יודע איפה למצוא אותי אם תרצה לדבר. כולנו כאן כדי לעזור לך לעבור את זה. אתה לא לבד, אוקיי?”

מקס התעצבן והתאפק לא להגיב בגלגול עיניים. כן, בטח, הוא היה מוקף אנשים ש”חושבים אך ורק על טובתו”, אנשים שרוצים “לעזור לו להתנקות”, רוצים “לדבר על הכול”, רוצים לוודא שהוא “מרגיש בנוח”, שהוא “רגוע”, לא משתוקק לברוח מהמקום המזוין הזה ולמצוא את מאורת הסמים הקרובה ביותר.

טוב, הוא באמת ובתמים היה מוקף באנשים בעלי כוונות טובות.

והוא מעולם לא הרגיש יותר לבד.