חוקי העבודה

מבוא

רובנו (אני מניח) רוצים לבצע את עבודתנו היטב. רובנו (אני עדיין מניח) היינו רוצים תפקידים חשובים יותר, משכורות גדולות יותר, ביטחון רב יותר, מעמד גבוה יותר ועתיד מזהיר יותר. אנו מנסים לבצע את עבודתנו בצורה טובה כדי לזכות בתגמול, בכבוד ובקידום.

וזאת הטעות שלנו (אני לא מניח יותר). מובן שעלינו לבצע את עבודתנו היטב. לעובד גרוע, להולך בטל ולסוציופת אין עתיד. אך ריצ'רד טמפלר מצביע על הכשל המובנה בהגיון האומר שככל שנבצע את עבודתנו טוב יותר, כך נטפס מהר יותר בסולם הארגון. הוא מציין שכולנו מחזיקים בשתי משרות, אך רובנו מודעים רק לאחת מהן - לזאת הברורה לעין: עמידה ביעדי המכירות, תפוקה גדולה יותר, זירוז חשבונות ניהול חודשיים, דברים כאלה. המשרה השנייה היא גם גדולה יותר וגם מעורפלת יותר: לגרום לארגון לשגשג. אם אנשים יחשבו שאתם מסוגלים לפתור את הבעיות של הארגון עצמו, ולא רק את הבעיות של החלק הקטן שלכם, תבלטו על פני השאר. אבל איך עושים את זה? התשובה לכך קלה: קראו את הספר הזה. נהגו לפי החוקים.

כשקראתי את הספר הבנתי שתמיד הייתי מודע למחצה לחוקים, למרות שמעולם לא הצלחתי להגדיר ולנתח אותם באופן הבהיר והמפורט שבו ריצ'רד טמפלר עמד במשימה.

בתקופה מסוימת היה עלי לראיין מועמדים רבים לקידום ב-BBC, ותחושתי לגבי רובם הייתה שמסיבה כלשהי הם לא נראו כמו החומר המתאים לאיוש תפקידי ניהול בכירים. האם זאת היתה הדרך שבה הם התלבשו, או הלכו, או דברו? קצת מכל זה, אך יותר מהכול הייתה זו הגישה שלהם, החשיבה שלהם, שבדרך כלשהי השפיעה על כל השאר.

 רובם הדגישו כמה מוצלחים היו בעבודתם הנוכחית, מה שהיה די מיותר;  ידענו את זה, זאת הסיבה שהם היו שם. זה היה כרטיס הכניסה שלהם לראיון, ולא היתה שום סיבה לנפנף בזה בפרצופנו כל הזמן. מפליא כמה מעט מועמדים הקדישו מחשבה רצינית כלשהי לבעיות הכרוכות בתפקיד שאותו רצו לקבל, בעיות שהיו שונות מאלה שבהן טיפלו בעבודתם הנוכחית, ואף לא אחד מהם התייחס לבעיות שה-BBC, כארגון, ניצב מולן. הם לא הכירו את החוקים.

גורו הניהול האמריקאי פיטר דרוקר מציע הבחנה שימושית בין תועלתיות ובין יעילות: תועלתיות היא לבצע נכון את העבודה, יעילות היא לבצע את העבודה הנכונה. המעסיק שלכם יאמר לכם איך לבצע נכון את העבודה, אך מהי העבודה הנכונה עליכם לגלות בעצמכם. מה שזה אומר הוא, שיש להתבונן בעולם מחוץ לארגון; מהם הצרכים שלו, כיצד הם משתנים, ומה על הארגון לעשות (ולהפסיק לעשות) על מנת לשרוד ולשגשג.

אני זוכר שראיינתי שני מנהלים בכירים של תאגידים גדולים. שניהם גויסו עם מאות בוגרי מכללות מבריקים ושאפתניים אחרים, ואני שאלתי אותם מדוע הם אלה שהגיעו לצמרת הארגון והאחרים לא. אחד מהם אמר שהוא לא יודע, אך מה שהוא היה יכול לומר לי זה שכל תפקיד שהוא ביצע אי פעם בוטל לאחר שהוא הפסיק לעשות אותו. גם השני לא ידע, אך הוא אמר ששום תפקיד שביצע אי פעם לא היה קיים לפני שהוא התחיל לעשות אותו. שניהם היוו דוגמאות מרשימות לאנשים שהתמקדו בעשיית העבודה הנכונה, שחשבו כמו יושב ראש גם כשהיו מנהלים זוטרים או בינוניים. אין לי ספק שהם נהגו גם על פי כל החוקים האחרים, ואיכשהו תמיד נראו ונשמעו כמו מישהו שצריך להיות בעמדה בכירה. וכפי שריצ'רד טמפלר מדגיש - הם היו אהודים ומכובדים בארגון כולו. אינך יכול להיות מנהל מצליח כשאתה מוקף בעמיתים מרירים, עוינים ומושפלים.

חוקי העבודה הם בראש ובראשונה מדריך למנהל, ספר פוקח-עיניים לכל אלו שרוצים לטפס לצמרת אבל לא מצליחים למצוא את המפה. במידה רבה ספר זה נועד לארגון עצמו: הסכנה הגדולה ביותר היא התאבנות, התעסקות יתר במשימות פנימיות, מערכות ונהלים, ואיבוד הקשר עם העולם החיצון. וזה מה שקורה אם כולם מתמקדים בלהיות תועלתיים במקום להיות יעילים - במילים אחרות, אם הם אינם נוהגים על פי החוקים.

 

סר אנטוני ג'יי

 סופר, מחבר  "כן, אדוני השר", ויוצר הסדרה הטלוויזיונית סיר המפרי

מייסד וידאו ארטס