חייו המשונים של אלברט נובס

בשנות השישים, אלק, כשהיינו נוסעים לדבלין, התאכסַנו תמיד במלון מוריסון, מלון משפחתי גדול בפינת רחוב דוֹסוֹן. בני המעמד הגבוה מכל רחבי אירלנד היו מתארחים במלון הזה, והיו צוברים שם חובות לא קטנים. אבא שלי שילם את שלו פעם בחצי שנה, כשהיה יכול, מה שלא קרה הרבה, כי עם האורוות של סוסי המרוץ ועם כל הבחירות שהיו, הכסף לא ממש התגלגל על הארץ באחוזת מוּר. כשאני חושב על זה עכשיו, אני רואה בעיני רוחי את המלון כמעט באותה בהירות שאני רואה את אחוזת מוּר: הדלת הראשית שמובילה למסדרון קצר, וחצי תריסר המדרגות בכניסה לבניין. הכניסה הזאת הייתה חשוכה, כן, ומבעד לאפלולית נראו דלתות הזכוכית של חדר האוכל, ולפני האורח ניצב גרם מדרגות גדול שהוביל אל הקומה השנייה. אני לא חושב שגרם המדרגות הראשי טיפס גבוה משם; נדמה לי שהוא התמזג עם עצמו איפשהו בקצה המדרגות, ואני בטוח שאני צודק; שוב ושוב הזהירו אותי שאסור לטפס על המעקה, דבר שרציתי מאוד לעשות, אבל תמיד פחדתי להעביר אל מעבר לו את אחת הרגליים, כי פיר המדרגות היה עמוק כל כך. נדמה לי שאני רואה את הפרוזדור הארוך שנמתח מראש המדרגות אל קרבי הבניין, כל כך ארוך שלא העזתי להיכנס אליו מפּחד שאלך לאיבוד. אני חושב שהיה גרם מדרגות קטן בקצה הפרוזדור, ותמיד שאלתי את עצמי לאן הוא מוביל. בניין גדול מאוד זה היה, עם פרוזדורים שמובילים מפה לשם וגרמי מדרגות קטנים בכל מיני פינות מוזרות. כך היה בקומה השנייה וכך בשלישית — אבל אין טעם לחשוב על מה שהיה מעבר לקומה השנייה, כי שם תמיד היינו, בסלון גדול שהשקיף על כיכר קוֹלֶג' גְרין. אני זוכר את צמד החלונות ואת וילונות התחרה, אני זוכר אותם יותר משאני זוכר את הפרוזדורים, ויותר משאני זוכר את החלונות אני זוכר איך השקפתי דרך הזגוגית והתעניינתי בעגלות הפחם שעברו ברחוב; הפעמונים שנקשרו סביב צווארי הסוסים דנדנו לכל אורך הרחוב; ובעגלה ישב מוכר הפחמים עצמו, רגליו תלויות מעל ליצולים, הוא ישב בצד הלא נכון, לא במושב של הרכּב, והסתכל למעלה אל החלונות, בולש ומחפש הזמנות. סוסים יפים היו בעגלות הפחם האלה, והם טופפו יפה לא פחות מאלה שבכרכרה שלנו. אני מספר לך את כל הדברים האלה למען ההנאה שבהיזכרות, לא יותר מזה. אני רואה את הסלון ואת עצמי באותה צלילות שבה אני רואה את ההרים מנגד, ובמובנים מסוימים בבהירות רבה אפילו יותר; והמלצר ששירת אותנו שם, גם אותו אני רואה, אם כי לא בבירור כמו שאני רואה אותך, אלק; אבל עליו אני יודע יותר, אם אתה מבין למה אני מתכוון; ועד היום אני נזכר איך נבהלתי כשהיה מתגנב מאחוריי ומעיר אותי מהחלומות שחלמתי על חייו של מוכר הפחם; הדברים שאמר נשכחו ואינם, אבל הקול הצפצפני שלו נשאר באוזניי. תמיד חשבתי שהוא צוחק עליי, חושף שיניים צהובות ארוכות, ואני פחדתי לפתוח את הדלת של הסלון, כי הייתי בטוח שאמצא אותו מאחוריה, המגבת תלויה לו על הכתף הימנית. אני חושב שפחדתי שהוא ירים אותי בידיו וינשק אותי. מאחר שכל הסיפור שלי עוסק בו, כדאי אולי שאתאר אותו קצת יותר בפרוטרוט, ואספר לך שהוא היה טיפוס גבוה ושדוף, עם ירכיים רחבות גרמיות וצוואר דק וארוך. הצוואר שלו הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בו, אולי חוץ מהאף, שהיה אף עצום וגבוה, או העיניים העגמומיות, עיניים תכולות וקטנות מאוד, שקועות עמוק בראשו. הוא היה זקן, אבל אני לא יודע עד כמה זקן, כי בעיני ילד כל מי שהוא לא ילד נראה זקן. הוא היה היצור הכי מכוער שראיתי מחוץ לספרי האגדות, והתחננתי שלא ישאירו אותי לבד בסלון; ואני בטוח שהרבה פעמים ביקשתי מאבא ואימא לשכור חדרים אחרים, אבל תמיד הם חזרו לאותם חדרים, כי הם אהבו את אלברט נוֹבְּס; והאורחים אהבו אותו, ובעלת המקום אהבה אותו, ומה הפלא, הוא היה המשרת הכי מהימן בכל המלון: הוא לא התרוצץ מפאב לפאב ולא חזר מסריח מוויסקי ומטבק; בכיס שלו לא הייתה מקטרת מצחינה, והכי חשוב, הוא אף פעם לא התעסק עם החדרניות. אף אחד אף פעם לא אמר שהוא ראה את אלברט יוצא עם אחת מהן. מין שֵד מוזר כזה שהן בוודאי לא רצו להיראות בחברתו, ועדיין היה משונה בעיניהן שהוא לא מזמין אותן לטייל. השוער בכניסה הראשית אמר פעם שהוא לא מצליח להבין איך בן אדם חי בלי להפיק הנאה משום דבר חוץ מהעבודה שלו. חופשות הוא אף פעם לא ביקש, וכשגברת בייקר לחצה עליו שייסע לשבוע לנשום קצת אוויר ים, הוא חיפש תירוצים כדי לא ללכת ושאל אם לא נכון שמשפחת בלייק מגיעה העירה, וגם משפחת ג'ויס ומשפחת ראטְלֶדג', ואמר שהוא לא רוצה להיעדר, הם כל כך רגילים אליו והוא כל כך רגיל אליהם. חיים משונים היו לו, ומסתוריים, אף על פי שכל שעה ושעה מחייו עמדה לנגד עיניהם, חוץ מהשעות שישן בהן, שלא היו רבות, כי הוא לא ישַן יותר מדי. מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון בלילה הוא עמד לנגד עיניהם, עלה וירד במדרגות עם המגבת התלויה על הזרוע, וקיבל הוראות בעליצות, כאילו הוראות היו בשבילו תשר של חצי פאונד; תמיד היה במצב רוח מרומם, תמיד כיפר על חוסר העניין שלו באחרים בנכונות לרַצות אותם. אף אחד אף פעם לא שמע אותו מסרב לבקשות שביקשו ממנו, או אפילו זורק תירוצים כדי להתחמק ממשהו. למעשה, הנכונות שלו לרַצות הייתה כל כך מפורסמת עד שגברת בייקר (הבעלים של מלון מוריסון בימים ההם) לא האמינה שהיא שומעת נכון כשהתחיל למעוד מתירוץ לתירוץ בסירוב לחלוק את מיטתו עם יובּרט פּייג', וכל זה עוד אחרי שהסבירה לו שאם לא במיטה שלו אז אין לפייג' איפה לישון הלילה. כל המלצרים האחרים היו נשואים, וכולם חזרו הביתה לנשים שלהם. אתה מבין, אלק, זה היה סוף השבוע של מרוצי הסוסים בפּאנצ'סְטָאון, ומיטות פנויות בדבלין באותם ימים היו נדירות כמו יהלומים במורדות קרוֹך פטריק. אבל עוד לא אמרת מי זה פייג', קרא אלק, ולדעתי בתוכחה. אני מגיע אליו, עניתי: יוברט פייג' היה צַבָּע שגברת בייקר הכירה וחיבבה מאוד. בכל עונה הוא הגיע, ותמיד התקבל בברכה במלון מוריסון, וכל כך מנומס ואדיב הוא היה עד ששכחת מריח הצבעים שלו. ולא אגזים אם אגיד שכשיוברט פייג' גמר לעבוד, כל האנשים במלון, גברים ונשים, כולם התגעגעו למראהו של הצעיר הנחמד הזה שהלך לו ממקום למקום בחליפת הפשתן שלו, במעיל הארוך הרכוס ברפיון בכפתורי עצם גדולים, התהלך אנה ואנה, עסוק בעבודה שלו, מדדה לו במסדרונות במין צעד נינוח שמושך את העין ומשובב את הלב — בחור צעיר שרוב הגברים היו מעדיפים לחלוק אתו את המיטה שלהם אם כבר התבקשו לבחור, ודווקא לצדו, כך נראה, לא הסכים אלברט נובס לשכב. גברת בייקר פשוט לא הצליחה להבין את הרתיעה הזאת, היא עמדה ובהתה במלצר המבולבל והנבוך שלה, שעדיין חיפש תירוצים למה לא לחלוק את המיטה שלו עם יוברט פייג'. אני מניחה שאתה מבין היטב, היא אמרה, שפייג' עולה מחר בבוקר על הרכבת לבלפַסט, ובא הנה לבקש מאתנו מיטה כי אין מיטה פנויה במלון שהוא עובד בו? אלברט ענה שהוא מבין בהחלט, אבל פשוט חשב ש... ושוב התחיל לגמגם. מה אתה מנסה לומר בדיוק? שאלה גברת בייקר, ודי בחדות; המיטה שלי מלאה גושים, ענה אלברט. המזרן שלך מלא גושים! קראה בעלת הבית; הרי רק לפני חצי שנה שלחנו את המזרן שלך למילוי מחדש והוא חזר לא פחות טוב מכל מזרן אחר שיש פה במלון; מה הסיפור הזה שאתה מקשקש לי? נכון, גברתי, באמת זה נכון, מלמל אלברט, ועברו כמה דקות עד שהצליח לפלוט את התירוץ הבא: הוא ישֵן שינה שטחית מאוד, ומעולם לא ישן עם אדם אחר, והוא בטוח שלא יצליח לעצום עין; זה כשלעצמו לא חשוב במיוחד, אבל הוא לא רוצה להפריע למר פייג'. מר פייג' יוכל להירדם טוב יותר על אחת הספות בחדר הקפה, אני חושב, גברת בייקר. לישון טוב יותר על הספה בחדר הקפה? חזרה גברת בייקר בכעס. אני לא מבינה אותך, לא מבינה בכלל, והיא עמדה והביטה בשני הגברים שהיו כל כך שונים זה מזה. אבל, גברתי, אני לא רוצה להטריח את מר נובס, פתח הצבּע. לילה יפה בחוץ, אעביר אותו בהליכה נמרצת שתחמם אותי, והרכבת יוצאת מוקדם. בשום פנים ואופן לא, פייג', היא ענתה; ומאחר שגברת בייקר כבר כעסה מאוד, החליט אלברט שהגיע הזמן להיכנע, ובלי תירוצים אמר שישמח לארח את מר פייג' במיטתו. תשמח ועוד איך, העירה גברת פייג'. פשוט השינה שלי קלה מאוד, המשיך אלברט. על זה שמענו מספיק, אלברט. אם מר פייג' יהיה מוכן לחלוק אתי את המיטה, המשיך אלברט, אני אשמח מאוד. אם מר נובס לא מעוניין בחברתי, אני יכול פשוט... תשתוק כבר, לחש אלברט, היא רק תכעס יותר. בוא אתי למעלה מיד. יהיה בסדר. בוא.

לילה טוב, גברתי, ואני מקווה ש... אתה לא מטריח אף אחד, פייג', ענתה גברת בייקר. מכאן, מר פייג', קרא אלברט; וברגע שהם נכנסו לחדר אמר אלברט: אני מקווה שלא אמרתי משהו שהכעיס אותך; זה בכלל לא כמו שגברת בייקר מציגה. באמת לא מפריע לי שאתה פה, אבל תבין, אף פעם לא ישנתי עם עוד מישהו, ויכול להיות שאתהפך במיטה כל הלילה ואפריע לך לישון. טוב, אז אם ככה, ענה פייג', אולי כדאי שאנמנם קצת על הכיסא עד שיגיע הזמן ללכת, אני לא רוצה להפריע. אתה לא מפריע, אני פשוט חושש שאפריע לך. אבל דיברנו מספיק, אנחנו מוכרחים לשכב יחד במיטה, עם רצון או בלי, כי אם גברת בייקר תשמע שלא ישנו יחד במיטה אחת, כל האשמה תיפול עליי. אמצא את עצמי מחוץ למלון ברגע. אבל איך היא תדע? קרא פייג'. מה שהוחלט הוחלט, אז בוא נפסיק לדון בזה.

אלברט התחיל להתיר את העניבה הלבנה, ואמר שהוא ינסה לשכב בשקט; פייג' התחיל להתפשט, וחשב לו שהיה שמח מאוד להתחמק מהצורך לחלוק את המיטה עם אלברט. אבל הוא היה עייף כל כך שכבר לא עניין אותו עם מי הוא הולך לישון, הוא חשב רק על הימים הארוכים שעשה, שתים־עשרה או שלוש־עשרה שעות עבודה ביום, ועוד היה צריך ללכת ברגל לעבודה ובחזרה. הוא רק רצה לישון, ואלברט ראה איך הוא צונח למיטה בכותונת הארוכה שלבש מתחת לבגדים ונשכב ליד הקיר. עדיף לו לישון בצד השני, אמר לעצמו אלברט, אבל לא רצה לומר שום דבר, כדי שפייג' לא יחטוף התקף זעם ויצא מהמיטה; אבל פייג', כמו שאמרתי, היה עייף מכדי להרהר באיזה צד של המיטה כדאי לו לשכב. רגע אחר כך הוא כבר ישן: ואלברט עמד, העניבה הרפויה תלויה על צווארו, והקשיב עד שהנשימות הכבדות מן המיטה סיפרו לו שפייג' שקוע בשינה עמוקה. כדי להיות בטוח לגמרי הוא ניגש אל המיטה בחשאי, השקיף על פייג' ואמר: בחור מסכן, אני שמח שהוא במיטה שלי כי הוא יישן טוב, והוא זקוק לשינה טובה, וכשהחליט שבסופו של דבר הסתדרו הדברים טוב ממה שקיווה הוא התחיל להתפשט.