חמישה ימים שזעזעו את העולם

1 מותו של מוסוליני

זמנו של מוסוליני הלך ואזל. הוא נלכד בידי פרטיזנים איטלקים ב־27 באפריל 1945, בשעות אחר הצהריים, בעיצומו של ניסיון הימלטות מפני כוחות בעלות הברית המתקדמים באזור אגם קומו, והובא למקום מסתור בהרים כדי שידידיו המועטים לא יוכלו לאתר את מקום הימצאו. הוא ופילגשו, קלרה פֶּטאצ'י, הגיעו לאַצַנוֹ בשעות הקטנות של 28 באפריל ועשו את שארית הלילה תחת שמירה בביתו של איכר, גבוה מעל הכפר. שני פרטיזנים צעירים שהוצבו מחוץ לדלת חדרם נותרו ערים כל הלילה. אחד הצעירים, שעקב אחר קלרה בשעה שהתרחצה לפני השינה בביתן השירותים שמחוץ לבית, דיווח לעמיתו שלמאהבת של מוסוליני יש שדיים נהדרים. הוא הבין מדוע הדוצ'ה דבק בה.

עוד בוקר הפציע, אך מוסוליני התעורר משנתו רק בשעות המאוחרות. קלרה בכתה במהלך הלילה והאיפור שעל פניה הכתים את הכרית, בעוד מוסוליני ישן שינה עמוקה. כאשר התעורר היו עיניו אדומות מאוד, ופניו חיוורים ואפורים מתחת לחתימת זקנו. שוביו התרשמו שהרודן האיטלקי לשעבר שרוי בתהומות של ייאוש וכי הוא דרוך לקראת הבאות.

בארוחת הבוקר שהוגשה לו בחדר השינה, תחת עינם הצופייה של הפרטיזנים, התעסקו ידיו כל העת בלחם ובנקניק הסלאמי שבצלחתו, אך הוא אכל רק כזית. הוא רצה לדעת אם האמריקנים כבשו את קומו במהלך הלילה, והניד בראשו בהשלמה למשמע תשובתם החיובית של שומריו. לאחר מכן שבה קלרה למיטה, התכסתה בשמיכה וניסתה לישון, בעוד מוסוליני יושב על קצה המזרן ומסתכל מבעד לחלון, על ההרים המושלגים מעבר לאגם.

בתנוחה זו מצאוהו תלייניו, בבואם בארבע אחר הצהריים. הם עלו למעלה במהירות, ובראשם גבר גבה קומה במעיל גשם בצבע חול, שכינה את עצמו בשם קולונל וַלֶריו. שמו האמיתי היה ולטר אַאוּדיזיוֹ, קומוניסט ותיק, בוגר מלחמת האזרחים בספרד, שהיה מאז לאנטי־פשיסט מושבע.

אאודיזיו התפרץ לחדר ובידו סטֶן.

"מהר!" אמר למוסוליני. "באתי להציל אותך."

"באמת?" מוסוליני לא הסתיר את ספקנותו. "ממש אדיב מצדך."

"יש לך נשק?" שאל אאודיזיו.

בלילה הקודם גנב מוסוליני סכין מהמטבח והסתירו במיטה, אך הבטיח לאאודיזיו שאינו חמוש.

אאודיזיו פנה לקלרה, ששכבה עדיין במיטה ופניה מוסבים אל הקיר. "גם את," אמר לה. "קומי. בואי."

מוסוליני לבש את מעילו בעוד קלרה מפשפשת בין מצעי המיטה. "מה את מחפשת?" דרש אאודיזיו לדעת.

"את התחתונים שלי."

"אל תדאגי לזה. רק זוזי כבר."1

קלרה הצטוותה להשאיר מאחור את תיק היד שלה ואת תחתוניה. היא ירדה במדרגות באי־רצון, מקרקשת בעקביה, ויצאה מהבית עם הליווי ועם מאהבה הנשרך מאחוריה. בעלת הבית, לייָה דה מריה, התבוננה בהם מחלון צדדי והצטלבה בעצבנות כשנעלמו מעיניה. בעקבות היכרותן החטופה חיבבה את קלרה וקיוותה שלא יאונה לה כל רע.

הם קרטעו בשביל ההררי. קלרה, בעקביה הגבוהים, נצמדה נואשות למוסוליני, שכוחו לא עמד לו לתמוך בה. בנקודה מסוימת כמעט מעד ונתמך כנגד קיר. קלרה ניסתה לסייע בידו, אך נדחפה הצדה בגסות. מוסוליני לא אמר לה מילה כשהוסיפו ללכת, חלפו על פני שלוש נשים שכיבסו בגדים בשוקת אבן, ועשו את דרכם אל הכביש הראשי. זקן שפסע במורד השביל ועל גבו ערמת חציר, ראה אותם, וכמוהו גם אישה שטיילה עם ילד. איש לא זיהה את מוסוליני, אף שכולם תהו מדוע האישה המהודרת ההולכת לצדו מתייפחת.

בכביש המתינה להם מכונית פיאט שחורה בעלת שתי דלתות, עם לוחית רישוי של רומא. בסמוך הוציאה רוזיטָה בַּרבַּריטָה את הכלבים לטיול, בדיוק כשהחבורה הגיעה. אאודיזיו נופף באקדחו והורה לה להסתלק משם. היא עשתה כדבריו ונסוגה במהירות, בעוד הוא דוחף את מוסוליני ואת פילגשו למושב האחורי של הפיאט.

אאודיזיו התמקם בישיבה על מגן הבוץ של המכונית כשזו יצאה לדרך. חבריו נעמדו על מדרכי הרגל משני צדי המכונית, בנשק דרוך. שני הפרטיזנים הצעירים ששמרו על מוסוליני בלילה הצטרפו בריצה נמרצת, ומיהרו בעקבות המכונית שעשתה את דרכה בכביש ההררי, לעבר הכפר הקטן מֶצֶגרָה והאגם שמעבר לו.

המכונית נסעה אך בקושי כמה מאות מטרים ונעצרה שוב בעיקול הדרך, מוסתרת משני הכיוונים, בשערי וילה בֶּלמונטֶה. מוסוליני וקלרה הצטוו לצאת ולעמוד ליד הקיר. קלרה נצמדה לאהובה ובהתה כלא מאמינה, בשעה שאאודיזיו מלמל כמה מילים על גזר דין מוות ועל צדק לעם האיטלקי.

"אתה לא יכול לעשות את זה!" מחתה קלרה. "אתה לא יכול לירות במוסוליני!"

"תתרחקי ממנו!" ענה אאודיזיו. "תתרחקי ממנו או שגם את תמותי!"

אבל קלרה פטאצ'י לא הקשיבה. היא סירבה להרפות ממוסוליני, והמשיכה להיצמד אליו, המשיכה למחות בעת שאאודיזיו דרך את נשקו.

*

בשעה שמוסוליני הוצא להורג, הסתתרה רעייתו רַקֶלֶה במרחק קילומטרים ספורים משם, בקצהו הדרומי של האגם. מאחר שלא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו, הובאו היא ושני ילדיהם הצעירים ביותר לצֶ'רנוֹבּיו, בפאתי קומו, לביתו של איש ידידותי מ"החולצות השחורות" שהעניק להם מחסה. הבית לא היה מקום מבטחים של ממש, אך היה טוב לאין ערוך מלנוע ברחובות שבהם כל חבר במפלגה הפשיסטית וכל מי שנודע בתמיכתו במוסוליני ניצוד ונורה ללא נקיפות מצפון.

רקלה מוסוליני האזינה בייאוש ליריות מסביב. הצבא האמריקני הצפוי להגיע ממש בקרוב היה האות להתקוממות המונית נגד הפשיסטים שנותרו בצפון איטליה. מוסוליני עצמו נמלט ימים אחדים קודם לכן, ובראשו תוכנית מעורפלת לקרב אחרון באלפים, וגילה שתומכיו נעלמים בד בבד עם התקדמות האמריקנים. אחוז פאניקה, כתב לאשתו והפציר בה להציל את עצמה ואת הילדים, ואילו הוא עצמו הצטרף לטור של חיילים גרמנים שנסוגו לתוך גרמניה. הוא היה עשוי לחמוק, לולא פרטיזן איטלקי שזיהה את פניו מתחת לקסדה הגרמנית. הוא לא הצליח להימלט ותחת זאת נאסר והובא להרים, לצפות לגורל שנועד לו.

את מכתבו לרקלה כתב בשעה שתכנן התנגדות אחרונה באלפים:

רקלה יקירתי,

זה הסוף, הגעתי לדף האחרון בספר חיי. ייתכן ששנינו לא ניפגש עוד לעולם, ולכן אני כותב ושולח לך מכתב זה. אני מבקש את סליחתך על כל הפגיעות שפגעתי בך בלא כוונה. אבל את יודעת שאת האישה היחידה שאני אוהב באמת. אני נשבע בזאת לפני האל, אני נשבע בכך לפני בְּרוּנוֹ שלנו, ברגע נעלה זה. את יודעת שאנחנו צריכים להגיע לוַולטֶלינָה. קחי את הילדים איתך ונסי להגיע לגבול שווייץ. שם תוכלי לבנות חיים חדשים. אני חושב שהם לא יסרבו להכניס אותך, כי תמיד סייעתי להם ולך אין כל קשר לפוליטיקה. אם יסרבו, היכנעי לבעלות הברית; הן עשויות להיות נדיבות יותר מהאיטלקים. שמרי על אנה ועל רוֹמאנוֹ, במיוחד על אנה שזקוקה לכך כל כך. את יודעת שאני אוהב אותם. ברונו יעזור לך מהשמים. אוצר אהבתי כולו לך ולילדים.

בניטו שלך.2

רקלה אימצה את הצעתו של מוסוליני ויצאה לשווייץ בחצות, עם אנה מריה, בת חמש־עשרה, ורומאנו, בן שבע־עשרה. הגבול היה מרוחק רק כארבעה קילומטרים וחצי מקוֹמוֹ, והיה אפשר לזהותו בקלות על פי האורות הבוהקים שנצנצו בשלווה מעבר להאפלה האיטלקית. הם הצטרפו לתוֹר מכוניות בגבול, ובמקום המתין להם קצין איטלקי ששלח מוסוליני לסייע להם לחצות את הגבול. הם הגיעו למרחק מטרים ספורים ממקום מבטחים כאשר שומרי הגבול השוויצרי, לאחר שבדקו את ניירותיהם ולאחר כמה שיחות טלפון דיסקרטיות, הנידו את ראשם בצער וסירבו להכניסם. "בלתי אפשרי" להכניס את המוסולינים לשווייץ.

כאשר התרחקו מהגבול הייתה רקלה מאוכזבת, אם כי לא נואשת. לאמיתו של דבר, היא חשה הקלה כשהבינה שלא תיאלץ לעזוב את איטליה. הם שבו לקומו בחשכה, בכביש פקוק בגרמנים ובאיטלקים נמלטים לכל עבר. פרטיזנים אנטי־פשיסטים כבר זרמו בחזרה משווייץ, ונהרו מההרים לתפוס שליטה במדינה. פה ושם נשמעו מטחי יריות, אם כי קומו עצמה הייתה שקטה בהגיעם.

הם נסעו היישר למפקדת המפלגה הפשיסטית וגילו עד מהרה שלאיש אין מושג כיצד לנהוג בהם. כשנוכחה לדעת שהיא מבזבזת את זמנה, עזבה רקלה שוב וילדיה עמה. אנה מריה ישבה בחוץ על המדרגות, ממאנת להתנחם, בעת שתהו לאן לפנות ומה לעשות. רק עם עלות השחר הגיעה עזרה בדמותו של תומך מוסוליני שלבו נכמר עליהם, כפי שרקלה זכרה בהכרת טובה:

אחד מאנשי "החולצות השחורות" הנאמנים שלנו התעקש שמסוכן מדי להסתובב ברחובות. התייעצנו בינינו והוא הציע לנו למצוא מחסה בבית לא רחוק משם, במקום מגוריו. וכך אמנם עשינו. כשהגענו, גרמנו למהומה בקוטג' הקטן ודל הריהוט. לא היה להם מזון לחלוק, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מכינה ארוחת בוקר לכולם ממה שנותר מהמצרכים שהבאתי איתי.

אנשי "החולצות השחורות" הלכו לאסוף ידיעות על הדוצ'ה, וכאשר חזרו אמרו שיצרפו אותנו לטור שגם בעלי הצטרף אליו. הם גם הודיעו לי שהמכונית שלנו נגנבה.

קולות הירי התקרבו. הסתכלנו על הכביש מבעד לחלון הזעיר וראינו תמונות של בהלה. כל הזמן עודדתי את המארחים שלנו, הלומי האימה. הסיוע לאחרים עזר לי לשאת את המצוקה שלי. לנגד עינינו נרצח נער צעיר, שזוהה כפשיסט. די היה בגינוי יחיד כדי להוציאו להורג. פה ושם האזנו לרדיו ששידר פקודות לצוד פשיסטים ולירות בהם ללא רחמים. מבית חולים סמוך יצאו חיילים פצועים קשה, לבושים בכל מה שיכלו לשים עליו יד, והתפזרו ברחבי העיר. דומה שכל העולם הפך לגיהינום. הילדים היו אחוזי פאניקה.3

בנסיבות הללו נבצר מרקלה והילדים להצטרף למוסוליני. ועכשיו כבר היה מאוחר מדי, אם כי אז הם עוד לא ידעו זאת. הם הסתתרו בביתו של הפשיסט במשך יומיים, מבועתים מכדי להראות את פניהם בחוץ, בעוד מלחמת האזרחים משתוללת מסביב. רקלה ידעה שיהיה עליהם לעזוב בקרוב, משום שנוכחותם מסכנת את חבר המפלגה המסתיר אותם. אילו תפסו את משפחת מוסוליני בצל קורתו, היו עלולים לגרור אותו ואת כל משפחתו החוצה ולירות בהם. ההגינות חייבה אותה להסתתר במקום אחר עד שההרג ייפסק. אבל היכן? לנוכח התוהו ובוהו ברחובות והפשיסטים הנרדפים, הבינה רקלה מוסוליני להוותה, שאין לה בעצם לאן ללכת.

*

ההוצאה להורג של מוסוליני לא התבצעה כמתוכנן. הסטן נתקע בעת שאאודיזיו ניסה לירות. הוא גידף ושלף את האקדח שלו, אך גם בו נתגלה מעצור. לדברי עד ראייה, כשהבין מה עומד לקרות, פתח מוסוליני את מעילו, התייצב ישירות מול אאודיזיו, מתריס כנגדו ודורש במפגיע שיבצע בו את זממו.

"תירה בחזה שלי," אמר.

אחד מאנשיו של אאודיזיו נתן לו את נשקו שלו והפעם לא אירעה תקלה. קלרה פטאצ'י נורתה ראשונה ומתה במקום. מוסוליני נפל לאחור על הקיר לצדה והחליק אל הקרקע, עדיין חי. אאודיזיו התקרב וירה בו שוב מטווח קצר.

מוסוליני פרכס בעווית ודמם, גופו נוגע־לא־נוגע בגופה של קלרה הסמוך לקיר. כולם התבוננו בבעתה, מזועזעים ממה שעיניהם ראו זה עתה. הכול התרחש במהירות רבה כל כך, שכל אחד מהם זכר את האירוע אחרת כאשר שוחחו על כך לאחר מעשה.

כאשר הכול נגמר נזקק אאודיזיו לסיגריה. גם הנהג לקח אחת, אם כי לא עישן בדרך כלל. הם התכופפו לאסוף את תרמילי הכדורים, ואיש לא פצה את פיו. האנשים בווילה שמעו את היריות מאחורי הקיר, אך המתינו בטרם יצאו לשאול מה קורה. הם לא רצו להיות מעורבים במשהו שאינו מעניינם.

השעה הייתה רק ארבע ורבע. הגשם שהיה צפוי כל אחר הצהריים החל לרדת, בעוד הפרטיזנים מסיימים לעשן. אאודיזיו השאיר שני פרטיזנים צעירים לשמור על הגופות בגשם, חזר עם האחרים למכונית ויחד נסעו לעיר דוֹנגוֹ, שבה הוציאו להורג אנשים נוספים, לרבות אחדים משריו של מוסוליני ואת אחיה של קלרה פטאצ'י. לאחר מכן שבו לווילה בלמונטה.

גופותיהם של קלרה ומוסוליני נלקחו אל הכביש הראשי והושלכו לתוך רכב הובלות, על ערמה של גופות אחרות. כל הלילה עשתה המכונית את דרכה למילאנו. התוכנית הייתה להציג את הגופות לראווה למחרת בפּיאצַלֶה לוֹרֶטו, הכיכר שבה ירו הפשיסטים בחמישה־עשר בני ערובה באוגוסט בשנה שחלפה. בכך ייעשה צדק מסוים, עתה משהמלחמה מתקרבת לסיומה. כשהרכב יצא לדרך הייתה דאגתו היחידה של אאודיזיו נתונה ליחידות הסיור האמריקניות שעלולות לחסום את דרכם.