חמשת הנשכחים 1 מפת הלהבות

טֵנֶר קוֹרְדוֹבָּה גירד לצלחת שלו את מנת הדג האחרונה מהמחבת בשעה שהארבעה האחרים אכלו מסביב לשולחן העשוי גדם עץ. הרוח הלכה והתגברה, ענפי העצים העבותים רשרשו והגלים התנפצו על החוף בַּגאות. חיה ייללה במרחק. טנר הסתובב מיד אל הקול וצמצם את עיניו.

פּוּאֶרְקוֹ, החזיר של בירדי, נע בחוסר שקט. שששש, אמרה בירדי ללא מילים, ופוארקו נרגע.

בקצה המרוחק של השולחן ישב סֵבֶן פָּאלַאסְיו. הוא היה בן שלוש־עשרה כמו טנר ובירדי, ובגדיו השחורים העשויים בד מצנחים עזרו להסוות אותו על רקע הצללים. לידו ישבה קאבּוֹט סטון, בת אחת־עשרה שמתנהגת כמו אישה בת שלושים. היא העבירה יד בשׂערה הקצוץ ושלחה מבט מודאג לבּריקס כדי לבדוק איך הוא מחזיק מעמד. הוא הפסיק לבכות.

טנר צנח על הכיסא העשוי בולי עץ ליד בירדי. "את בסדר?" שאל אותה. הוא הסתכל על האוכל שבצלחת שלו ואז דחף אותו במזלג מצד לצד. לשם שינוי כמעט לא היה לו תיאבון.

"יותר טוב," אמרה. "תודה." מבטיהם הצטלבו והיא חייכה בעצב.

טנר השפיל מבט. "בטח," מלמל לעצמו והמזלג נפל לאדמה. אחרי שהרים וניגב אותו, הוא הסתכל סביבו על השולחן. כולם היו אדומי עיניים ותשושים. זה היה היום הארוך ביותר בחייהם. זאת הפעם הראשונה שהם קברו מישהו.

לואיס הסביר להם מה יהיה עליהם לעשות בבוא היום, אבל זה לא הפך את זה לקל יותר. לכסות בעפר את גופו העטוף... זה הדבר הקשה ביותר שטנר עשה בחייו. בירדי ובריקס ייבבו. סבן נשען על את החפירה שלו בידיים רועדות ולא היה מסוגל לעשות כלום חוץ מלנחם את השניים. קאבוט הצטרפה למאמץ בפנים חתומות. היא הפילה את חופן העפר הראשון ואז לקחה את האת של סבן. טנר עזר לה עם השאר. הוא יבכה מאוחר יותר, בים.

טנר רצה ללכת לישון ולשכוח את היום הזה. אבל לפני כן היה צריך לקרות עוד משהו אחד. לפני כמה שבועות הביא טנר ללואיס מרק והתיישב לידו לעזור לו לאכול אותו. לואיס הניח את הכף ולקח את ידו של הילד.

"יש לך את הדרך שלך, טנר," אמר לואיס. שׂערו, שרק התחיל להאפיר, נפרש על הכרית כמו מניפה.

"מה זאת אומרת?" שאל טנר בבלבול.

"אתה לא כמו ההורים שלך. אתה אחראי להחלטות שלך. אני מאמין בך."

"אה," פניו של טנר בערו, אבל הוא הצליח לחייך. "תודה, לואיס."

"אתה יכול לעשות לי טובה?" לואיס עצם את עיניו ונשם במאמץ. קצות אצבעותיו התיזו ניצוצות.

טנר נשען לאחור כדי להימנע מפציעה. "בטח. מה שתגיד."

"תמשיך את המסורת. תמשיך לספר את סיפור הבריחה של הפושעים. זה חשוב. תבטיח לי שתעשה את זה אחרי שלא אהיה פה יותר."

טנר הבטיח לו.

ועכשיו הגיעה העת. "אוקיי," אמר טנר והסתכל על בירדי במבט מודאג. הוא לא היה בטוח שהיא מוכנה לזה. "הבטחתי לאבא שלך שנספר את הסיפור אחרי... טוב, את יודעת. אז מי מתחיל? בירדי או בריקס?"

בירדי נראתה מיוסרת אבל לא התנגדה. האחים הסתכלו זה על זה. "בריקס צריך לעשות את זה," אמרה בירדי. "זה התור שלו."

בריקס הזדקף. הסיפור היה חלק בלתי נפרד מחייהם מאז שהיו קטנים. כל האנשים במקום המסתור הזה היו בעלי כוחות על־טבעיים, דבר נדיר ביותר ביחס לשאר העולם. אבא אמר שחשוב מאוד שהילדים לא רק יזכרו את ההיסטוריה של המשפחה שלהם אלא גם יוכלו לדקלם אותה. הוא שמע את קולו של אביו בראשו, ולרגע גרונו התכווץ, אבל אז הוא התעשת והתחיל לספר את הסיפור בדיוק באותו האופן שבו החלו כולם לספר. "איך ההורים שלנו הגיעו לכאן?"

כולם ידעו את התשובה אבל עדיין ציפו לשמוע את הסיפור על השוד הכושל של הפושעים. או כמו שלואיס התייחס אליו — ההימלטות המוצלחת שלהם.

סבן דיבר מבין הצללים. "לפני חמש־עשרה שנה, אחרי שהיו מדוכאים באֶסְטֵרוֹ במשך עשרות שנים, ההורים שלנו החליטו להגיע למקום המסתור שלהם, שם יהיו מוגנים. אבל לפני כן הם רצו לבצע עוד שוד אחד אחרון — לגנוב את כתר האבן המפורסם המוצג לראווה בארמון של הנשיא פוּאֶרְטֶס. הכתר, שהוא החפץ היקר ביותר של הנשיא, היה שייך לשליט הראשון של אסטרו לפני יותר מאלף שנים. הפושעים ידעו שלעולם לא יוכלו למכור את הכתר כי הוא היה ידוע בכל העולם. אבל הם רצו ללמד את המדינה ואת הנשיא שיעור על אנשים מנודים כמותם."

הוא רכן קדימה כדי להוסיף בול עץ למדורה, ונראה כאילו פניו אפופות בלהבות. "התוכנית השתבשה. הם נחשפו, והמשטרה רדפה אחריהם. אבל הם הגיעו לגג בית החולים שבו עבדה אמא של קאבוט. ואז הם הגיעו לכאן."

"במסוק," הוסיף טנר. "אמא של קאבוט הטיסה אותו."

"הם לא השיגו את הכתר," אמר בריקס, "אבל הם לא היו זקוקים לו. הם החביאו את כל הזהב והתכשיטים שלהם באסטרו למקרה שיחליטו לחזור."

בירדי בהתה במדורה. לא היה לה ספק שכמה מההורים שלהם שם. למשל אמא שלה.

"אמא שלי הטיסה את המסוק מעל המפרץ בלילה," אמרה קאבוט והחליקה מעט קדימה במושבה כדי לספר את החלק האהוב עליה ביותר. "הפושעים היו מוכנים לצנוח. הם שמו את החפצים שלהם ברשת מטען, קשרו את הרשת וחיברו אותה למצנחים. ואז אמא שלי העבירה את המסוק לטייס אוטומטי כדי שיטוס לבד עד שייגמר הדלק והמסוק יתרסק באוקיינוס קילומטרים מכאן." היא נאנחה. זה היה הפרט הרומנטי ביותר. אפילו שלא ראתה זאת במו עיניה, התמונה היתה צרובה בראשה — שמונה גנבים בעלי כוחות על־טבעיים קופצים ממסוק וצונחים אל פיסת האדמה הצרה הזאת של חוף בג'ונגל. המכנסיים הרחבים שלבשה קאבוט ברגע זה היו עשויים מהמצנחים האלה.

מחשבותיה נדדו להוריה, וההתרגשות שלה מהסיפור הלכה ודעכה. המוות של לואיס גולדן רק העצים את געגועיה אליהם.

"הם אפילו לא היו צריכים להאט את המסוק," אמר סבן.

בריקס הרים את ראשו. זה הפרט שלא הבחין בו עד כה. "זה משנה שהם לא האטו את המסוק?" הוא שאל.

"כן," אמר טנר. המבט שלו התקשח כל כך עד שהגבות העבות שלו כמעט התחברו זו אל זו. הוא הניח על השולחן את הצלחת שלא אכל ממנה. "כל פרט בסיפור חשוב."

בירדי משכה את ברכיה אל גופה וחיבקה אותן. "זה כדי שכל מי שיעקוב אחרי דפוס הטיסה שלהם לא יהיה מסוגל לנחש מתי הם קפצו מהמסוק."

קאבוט הנהנה. למרות הדכדוך שנפל עליה, הופיע על פניה חיוך קטן ועצוב אחרי שדיברה על אמא שלה.

"זה יהיה שונה פה בלי לואיס," אמר טנר וקולו נשבר. לואיס תמך בו כשהוריו לא היו שם בשבילו.

קאבוט ובריקס הנהנו בעיניים דומעות. כולם השתתקו ביראת כבוד כלפי ההורה שנשאר איתם, כמעט כאילו תכננו את זה מראש.

כעבור זמן מה כחכח סבן בגרונו ומחה את פניו בשרוולו. "אני שמח שאנחנו לא הולכים לאסטרו. זה הבית שלנו. וכבר עברנו מספיק."

בירדי השעינה את סנטרה על ברכיה ועצמה את עיניה. מילותיו של אביה על ערש דווי פעמו באוזניה כמו פעימות לב. תמצאי את אמא שלך.