חנות הספרים של מר ליווינגסטון

1

מר ליווינגסטון היה מזועזע עד עמקי נשמתו מהעובדה שרוברטה טוויסט העניקה לבנה היחיד את השם אוליבר כשהטבילה אותו בכנסייה של סנט אנדרו. ולא כי היה לו משהו נגד הקפלה המחרידה של סנט אנדרו, אלא כי הוא היה משוכנע שרק אדם נבזי במיוחד יהיה מסוגל להשאיר בכניסה לחנות הספרים שלו, בימים שני עד שישי, ילד ששמו אוליבר טוויסט.

אדוארד ליווינגסטון כבר שכח כמה שנים הוא עובד שם. העבודה בשבילו לא היתה תשוקה וגם לא ייעוד, אלא עניין של הישרדות: הוא הבין ספרים טוב יותר משהבין בני אדם, וללא ספק בחנות הספרים היו הרבה יותר ספרים מבני אדם.

חנות הספרים שלו שכנה בבניין ישן בן שתי קומות בסמטה ברובע טמפל, ומעליה התנוסס בגאווה שלט כחול ועליו כיתוב בלבן: "מוּנלַייט בּוּקס". באותה סמטה היו גם חנות לנעלי גברים שידעה זמנים יפים יותר וחייט שדמה באופן יוצא דופן למר מאגוּ ושהיה זקן כל כך עד שרוב לקוחותיו לעולם לא יזדקקו עוד לשירותיו. מיקומה הנחבא מעט של חנות הספרים לא הפריע למר ליווינגסטון, כי הוא האמין בלהט שאין טעם בחיים ללא קמצוץ של מסתורין.

בחלון הראווה של מונלייט בוקס הוצג מחול של ספרים ומשך את עיניהם של העוברים ושבים. מר ליווינגסטון לא היה אחראי לסידור חלון הראווה, אך הוא נהג לאשר - בנהימה קצרה - את הספרים שהוצגו בו. לדלת חנות הספרים, שהיתה עשויה עץ צבוע בכחול, היתה ידית מעניינת בצורה נוצה, ודנדון פעמונים קיבל את פניהם של המבקרים שדחפו אותה.

אדוארד ליווינגסטון, שכבר מזמן עבר את גיל ארבעים, נהג לסדר את החנות לפי פילוסופיית הקריאה האישית שלו: הקלסיקונים בקומת הכניסה וסופרים בני זמננו בקומה העליונה, לצד ספרי הפילוסופיה, המסעות, המפות, התיאולוגיה, ההיסטוריה ויתר הדיסציפלינות, כך שהסופרים המודרניים לא יוכלו להשתחרר ממבטם היוקד של אריסטו, פלוטרכוס, תוקידידס, וולטר, רוסו או קאנט, מגיניה הראויים של המודרניות. בין שתי הקומות - שלשתיהן היו רצפות עץ ממורקות וחורקות מרוב שנים וקירות שאת צבעם איש לא זכר עוד - חיבר גרם מדרגות לולייני, גם הוא עשוי עץ, ולו מעקה ברזל שחור ויפהפה, משובץ בוורדים נאים ומעוטר במוטיבים שונים מעולם הצומח. מר ליווינגסטון האמין שכדי ליהנות מהסופרים של הקומה העליונה יש לקרוא ראשית חלק גדול מהסופרים שבקומה התחתונה, ומכאן אופן הסידור הייחודי. הוא אמנם לא נהג להתייחס למעקה המודרניסטי המופלא שלו בקול רם, אבל אילו נותרו במאה שלנו לקוחות חדי הבחנה, הם היו רואים כיצד קצות אצבעותיו של מוכר הספרים מלטפים את המעקה הכהה בכל פעם שעלה או ירד בגרם המדרגות הקסום.

רק מי שביקר בחנות הספרים בלילה זרוע כוכבים ונשא מבטו מעלה היה יכול להבין את השם שהעניק לה בעליה. בראש תקרת קורות העץ של הקומה השנייה היה צוהר זכוכית נאה בצורת פירמידה. בשעות היום הסתנן דרכו אור, ואילו המבקרים שטרחו להרים את מבטם בלילה בהיר וצח זכו למראה יפהפה של שמים זרועי כוכבים וירח. לצד המדרגות הלולייניות, הבעלים של מונלייט בוקס החשיב את הצוהר שלו לאחד מנכסיו היקרים ביותר.

אדוארד ליווינגסטון היה קרוב משפחה רחוק של הרופא ומגלה הארצות הסקוטי שגילה את מפלי נהר זמבזי והעניק להם את השם "מפלי ויקטוריה". אמנם הוא החליף את המפות והיומנים של סב־סב־סבו הוויקטוריאני בספרים שהיו הרפתקניים הרבה פחות, אבל חנות הספרים שלו היתה לו עולם; הקריאה - מדינה; והחוקה - המפתח לפי סדר האלף־בית של כל הספרים והסופרים.

היום שבו אוליבר טוויסט, בהיגיון מוחץ של ילד בן שמונה, הביס את דבקותו של מר ליווינגסטון בעבודה נצחית היה יום שלישי. השמש שקעה במהירות האופיינית לנובמבר בלונדון, אורות חנות הספרים כבר דלקו ובקומה התחתונה עיינו שלושה אנשים בספרים. רצפת העץ הישנה חרקה תחת רגלי המבקרים ומוכר הספרים הגחמני היה זועף מהרגיל.

אדוארד ליווינגסטון הספיק לעלות ולרדת במדרגות הלולייניות שלו כל כך הרבה פעמים עד שאיבד את הספירה ואת הנשימה. הוא היה עסוק בסידור הספרים החדשים - בימי שלישי בבוקר הגיעו הספקים - והתעייף כל כך שחש צורך להתיישב לרגע על אחת הספות הסגולות שבקומה העליונה.

"אתה צריך להביא מישהו שיעזור לך."

קולו הידעני של אוליבר טוויסט, שרבץ עם הילקוט ועם ספרי האסטרונומיה שלו בפינתו הרגילה במחלקת ההיסטוריה, הרגיז את מר ליווינגסטון.

"ואתה צריך ללכת הביתה."

אוליבר, שידע שאין הרבה סיכויים שאִמו תבוא לקחת אותו לפני שעת הסגירה של חנות הספרים, משך בכתפיו וחזר לנעוץ את אפו בספר ענקי על הירחים של צדק. הוא היה רגיל לאופיו הנרגן של בעל החנות, כמו שזה היה רגיל לנוכחותו הדוממת בקומה העליונה.

בכל יום כשיצא מבית הספר, פגש את קלרה, העובדת של משפחת טוויסט, והיא הושיטה לו את ארוחת הארבע וליוותה אותו בדממה למונלייט בוקס. אוליבר לא ידע אילו מחויבויות בדיוק כולל התפקיד של קלרה, אבל היה לו ברור מה הן לא כוללות: אותו. אין ספק שהיא מנסה להשלים את המשימה ולהיפטר מהמטרד במהירות האפשרית, ואם אפשר בדממה. אוליבר דמיין שבעיני קלרה הוא חבילה שצריך למסור. שום בן אדם שפוי לא מדבר עם חבילות.

וזה לא שאוליבר לא מצא חן בעיני מר ליווינגסטון. הוא חשב שבכמה הזדמנויות הוא בהחלט הוכיח שיש לו שכל ישר - בדיוק מה שחסר לעשרות האנשים שנכנסו מדי יום בדלת חנות הספרים - וסבל באורך רוח את גחמותיו של הילד המחונן. גברת טוויסט היתה עורכת דין יפה כמו מלכת השלג, אלא שכמו אותה מלכה, לבה היה קפוא והיה נדמה שלא חשה כל חמלה כלפי הילד שנטשה מדי יום. למר ליווינגסטון לא היה אכפת מה מנת המשכל של אוליבר והוא ניסה להתעלם מהדרמות המשפחתיות שהתנהלו סביבו, אבל הוא ידע להכיר בערך הבחנותיו של הילד.

פעם, כשעוד היה נדמה לאדוארד שנוכחותו של הילד במחלקת ההיסטוריה אינה אלא זמנית, הוא שאל אותו מדוע הוא בא לשם בכל יום אחר הצהריים.

"אתה לא מעדיף לשחק קווידיץ' עם החברים שלך?"

"אין לי חברים," ענה לו הילד, שישב על הרצפה בין ערימות של ספרים.

"אתה יכול לשחק איתם גם אם הם לא חברים שלך," הבהיר מר ליווינגסטון, שרשימת החברים שלו אף היא לא התפקעה מרוב שמות.

"אני אוהב להיות כאן."

באותו ערב שוב ניסה מוכר הספרים לדבר עם גברת טוויסט.

"זה לא מעון, את לא יכולה להשאיר את הילד שלך כאן כל אחר הצהריים."

"כבר אמרתי לך שתגיש לי הצעת מחיר לשעה," ענתה מלכת השלג ברוב חשיבות, תיק המסמכים בידה האחת והטלפון הנייד בשנייה.

עורכת הדין האמינה בלהט בעיקרון ש"לכל דבר יש מחיר" ולא היתה מסוגלת להבין בשום פנים ואופן שמונלייט בוקס אינה מצייתת לאמירות נדושות כגון אלה.

"זאת חנות ספרים. אין לנו תעריף להחניית ילדים."

"אוליבר הוא לקוח. הוא לא מלכלך, לא מפריע, לא נושך," סיכמה הגברת ומיהרה לצאת משם.

בנה משך בכתפיו והלך אחריה באוזניים אדומות מבושה. למחרת סיפר למר ליווינגסטון שהוא העלה את הרעיון שיבלה את שעות אחר הצהריים במונלייט בוקס, למרות התנגדותם של הוריו.

"הם הציעו לי מיליון חוגים, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיני. הצלחתי לגרום לזה שיסלקו אותי מכולם."

"איך?"

"העמדתי פנים שאני נרדם. פסיכולוגים מזהירים הורים לא להכריח את הילדים שלהם להשתתף בפעילויות אקדמיות בניגוד לרצונם. וכל מה שמעניין אותי זה לחקור את החלל."

אדוארד, שאיבד מזמן כל אמון בתיאוריות פסיכו־פדגוגיות, לא חש צורך לחקור את אמיתותו של ההסבר. אבל הוא היה סקרן לדעת מדוע בחר בחנות הספרים שלו.

"אין לי כל כך הרבה ספרים על אסטרונומיה."

"אבל אפשר לראות מכאן את הכוכבים כשמחשיך," ענה אוליבר.

הוא לא היה יכול להאשים את הילד שהתאהב במקום היחיד בעולם שהיה מקלט גם עבורו.

אם כי לא זאת היתה הסיבה שבשלה הפסיק מר ליווינגסטון להתלונן על השעות שאוליבר מבלה בחנות הספרים שלו - תלונות שרוברטה טוויסט התעלמה מהן לחלוטין בכל מקרה - וגם לא העובדה ששאר הלקוחות לא השגיחו בנוכחותו. גם לא האהבה והכבוד שרחש לספרים, או התפעלותו מהצוהר דמוי הפירמידה, או האהדה שעורר בבעלי החנות. אוליבר טוויסט נעשה חלק מהפינה הדרומית של הקומה העליונה של מונלייט בוקס מכוח ההרגל. הוא התמקם שם כל יום אחרי בית הספר, התיישב על רצפת העץ הישנה, שלף מהילקוט שלו את אוצרותיו (מפות שמים עתיקות, סקסטנטים, ספרים, דפים ועפרונות צבעוניים) וצלל באושר אל היקום האינסופי. הוא חזר על טקס האסטרונאוט מחנות הספרים שלו כל כך הרבה ימים ברצף, עד שנטמע בזיכרון היומיומי של מר ליווינגסטון - שגילה כי הוא מתגעגע אליו בשבוע שבו נשאר בבית בשל הצטננות.

אדוארד חש כאב בגבו והניע את כפות רגליו. הוא ראה שרגליו עדיין רועדות מעט מהמאמץ וקילל בדממה את זקנתם של מוכרי הספרים. אולי באמת הגיעה השעה לשכור את שירותיו של מישהו צעיר יותר, שיעזור לו עם ההזמנות ועם שינוע הספרים מעלה ומטה במדרגות הלולייניות הנפלאות שלו.

"אני מקווה שאתה לא מתכוון אליך," אמר מר ליווינגסטון לדייר שלו כשזה העלה בפניו את הרעיון.

"לא. אני צריך את כל הזמן הפנוי שלי כדי להפוך ל..."

"לאסטרונאוט הכי צעיר בעולם, אני יודע."

"קח סטודנט. הם חזקים ולא אכפת להם לעבוד במשרה חלקית."

"אני לא רגיל לשמוע לעצות של פרחח בן שש."

"אני בן שמונה, חודשיים ושלושה שבועות."

"מה שתגיד," נהם מר ליווינגסטון וקרא את כותרת הספר שאחז בן שיחו. "אני מנהל את חנות הספרים הזאת, ולא הילדים האסטרונאוטים של הירחים של צדק."

אם פעמונים יכולים להשמיע צליל מדכדך, זה היה בלי ספק הצליל שהשמיעו הפעמונים בדלת של מונלייט בוקס. מנגינתם בישרה על בואם של לקוחות חדשים, או על יציאתו של אחד הלקוחות שבפנים, ואדוארד ליווינגסטון ידע שעליו לרדת אל הקופה.

"שיהיה ברור," מוכר הספרים נעמד וכל העצמות בעמוד השדרה שלו חרקו, "שאם אקח מישהו שיעזור לי במשרה חלקית, זה לא יהיה כי אתה החלטת, אלא בגלל המשקל המופרז של המהדורות החדשות של האטלסים שנאלצתי לגרור למעלה כל אחר הצהריים."

אדוארד שב וירד במדרגות כדי לוודא שהכול כשורה - כבר מזמן שם לב שדברים קורים רק בימי חמישי - והביט בערגה בשולחן המיוחד שלו. אף שהקומה התחתונה היתה מוקדשת לקלסיקונים, היה יוצא מן הכלל אחד: ספרים מאוירים, החולשה הקטנה והצבעונית של מר ליווינגסטון. למרות שנותיו הרבות כחוקר וכמלומד ספרותי, הוא לא היה יכול לעמוד בפני דפים מאוירים להפליא, בין שהיה זה קטלוג של הספרים האחרונים של הוצאת ספרים ובין שתגלית משמחת של ספר עתיק ונדיר. ספרים חדשים ויפהפיים של טים בֶּרטון, סטיבן בייסטי או קוונטין בלייק חלקו באושר שולחן רב־קומתי עם ספרים ותיקים ושמורים היטב של מוריס סנדק, טולוז־לוטרק או גוסטב דורֶה. למרות משמעת הברזל שמר ליווינגסטון הנהיג בקרב ספריו האהובים, האזור המאויר היה הפראי והפרוע מכולם: שטח הפקר של אף אחד ושל כל אחד, מקום מפגש של ציירים, מאיירים, חרטים, פרסומאים, מעצבים ושאר אוחזים במכחול.

בקצה השולחן שעליו שכנו האוצרות הללו היתה במה קטנה ועליה נחה תיבה מוארת ברכות. בתוכה הניח מר ליווינגסטון, פתוח, את יומנו המקורי של סב־סב־סבו החוקר: "תצפיות קרטוגרפיות, זואולוגיות, בוטניות וגיאולוגיות על דרום אפריקה (1851-1849)". זאת היתה מחברת בכתב ידו של החוקר, שבעל חנות הספרים ירש מדודה רווקה כעשר שנים לפני כן. אף כי אדוארד הציג את השריד ההיסטורי המשפחתי הזה ללא כל הידור פרט לתיבת הזכוכית, אלה שהכירו אותו ידעו עד כמה הוא חשוב בעיניו. הוא שמר על כתב היד בלהט כזה שלא הסכים להראות אותו אפילו לאוליבר, למרות מחאותיו של הילד, שגובהה של התיבה לא אִפשר לו להתבונן בפלא.

אולי זה היה בזכות אותו אי אנרכיסטי בים הצייתני והמסודר של חנות הספרים, ואולי כי מעולם לא זכה בפרס סקרוג' המוענק לבעל חנות הספרים הזועף של השנה, אף שהיה מועמד שלוש פעמים; בכל אופן, כעבור זמן קצר יישר מר ליווינגסטון את מצחו הזועף והפר את הכלל שלפיו אין להקשיב לעצות טובות של ילד. עוד באותו היום תלה שלט על הדלת של מונלייט בוקס: "דרוש/ה עוזר/ת".