חצי חלון, חצי מראה

לא עלינו

הספיק לי להסתכל על אמא כדי לדעת שיש תשובה.

בתוך תוכי די ריחמתי עליה. בטח כשעכשיו היא תנסה להתחמק ממני לפחות שלוש שעות בניסיון לדחות את הקץ ומלספר לי את מה שאני כבר יכולה לנחש לבד.

אז למרות שלפעמים, לא נעים להודות, קצת נהניתי ממשחק החתול-והעכבר הזה, החלטתי הפעם לקצר את הצער והחיבוטים שלה ועשיתי את הצעד בעצמי. לפחות אצבור לי עוד קצת קרדיט של כיבוד הורים.

"מי זו היתה בטלפון?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, "אסתר השדכנית? זה חייב להיות בקשר לברקוביץ'. הם נתנו תשובה שלילית, נכון?"

מרים, אמא שלי, היתה עסוקה בניקוי העוף שבידיה ולקחה לעצמה רגע ארוך עד שהניחה אותו ואת הסכין הגדול והחד.

"כן", היא ענתה לאט. "הם החליטו שהם לא רוצים להיפגש יותר. אבל ביקשו למסור לך, באמצעות אסתר כמובן, שהלוואי ולכל הבנות שלהן בעצמן היו את המידות והתכונות שלך. הם פשוט מוקסמים. וגם הבן שלהם בהחלט היה בעניין. הם פשוט קצת מפחדים."

"מפחדים." חזרתי אחרי אמא כמו הד תיאטרלי במיוחד. "מי ישמע. מה זה, שוב העניין עם מאיר, נכון? זו הסיבה. כמו תמיד. אפשר לחשוב שיש לו משהו מידבק."

"ריבקי, זה לא מדויק," אמא אמרה. "אנשים פשוט מעדיפים לחסוך מעצמם את המורכבות שיש אצלנו. להגיד לך את האמת? אני לא בטוחה שלא הייתי נוהגת בדיוק כמוהם אם הייתי בצד שלהם."

אבל אני בטוחה שאני לא. הכי בטוחה בעולם.

מאיר הוא אחי הקטן. והוא אוטיסט. "לא עלינו", כמו שכל מי שאומר את המילה הזו ממהר להוסיף. בהתחלה בכלל חשבתי שזה השם של מה שיש לו. "אוטיסט-לא-עלינו". ברצף ובבת אחת. רק אחרי זה הבנתי שיש אנשים אחרים, שלהם יש "לוקמיה-לא-עלינו" ו"ניוון שרירים-לא-עלינו", ו'לא עלינו' זה פשוט שם המשפחה של כל המחלות והצרות שיש בעולם. יותר נפוץ אפילו מ'כהן', שלהם יש עשרים וחמישה עמודים ברצף רק בדפי זהב של ירושלים.

כשמאיר היה קטן, עוד לא בדיוק הבנו מה יש לו. ידענו שיש בשכונה לא מעט משוגעים וחבר'ה שהם לא הכי בסדר, אבל להבדיל מהם מאיר נראה רגיל לגמרי. בדיוק כמו כל הילדים, רק הרבה יותר יפה מהם. "תגידי ריבקי, מה יש לאח שלך, למה הוא מתנהג ככה?" חברות היו שואלות אותי פעמים רבות אחרי שהוא נולד ואני לא כל כך ידעתי מה לענות. רק כשמאיר היה בן שלוש ועבר אבחון, פתאום הוא קיבל שֵם שני. אוטיסט. "שמעת מה גילו אצל רוזנפלד? הבן שלהם אוטיסט, לא עלינו," סיפרו במכולת ליד המקרר של הגבינות. "איזה ילד שלהם, זה האוטיסט, לא עלינו?" היו שואלים בניסיון אחר, לברר מי בדיוק עולה על המונית ספיישל שעוצרת כל יום בשעה שבע בדיוק ליד הבניין כדי לקחת אותו למוסד לימודי מיוחד. באותה שנה היתה לי בת מצווה, אבל אמא היתה כל כך עסוקה עם מאיר שלא ממש חגגו לי. רק משהו קטן בבית עם המשפחה ומתנה של פמוט חדש ומוכסף. בהדלקת נרות, הייתי מבקשת אחרי הברכה שיחזרו לקרוא לו רק מאיר ולא אוטיסט. שפשוט יהיה בריא. כמו פעם.

בהתחלה חשבנו שזה משהו שאפשר יהיה לרפא. ייקח קצת זמן, אבל בטח עד בר המצווה מאיר כבר יהיה רגיל כמו כולם. יעלה לתורה ויגיד דרשה עם "תודה להורַי שהביאוני עד הלום." הרי כולם בבר מצווה משתנים. אפילו אברמל'ה שוורץ שהיה מופרע אמיתי וכבר הספיק לשבור עם כדור ארבעה חלונות של מכוניות, אחרי הבר מצווה פתאום נהיה בן אדם אחר. רציני, עם חליפה ומגבעת של "בורסולינו", תמיד ממהר ללמוד משהו. אפילו שינה את השם ל'אברהם', במלרע.

ובאמת ניסינו להמשיך כרגיל. אבא למשל לקח את מאיר לבית הכנסת בשבת, כמו את כל הילדים, אבל בדיוק באמצע ה'קדושה' של תפילת מוסף, שאז אסור לזוז עם הרגליים כמו באחת-שתיים-שלוש דג מלוח, מאיר התחיל פתאום לשחק מחבואים ליד ארון הקודש. הסתתר מאחורי הפרוכת והשמיע קולות של שמחה. תוך כדי, הוא גם הושיט יד קטנה וכיבה את המתג של האורות בחצי בית כנסת. לך תמצא עכשיו גוי של שבת שידליק הכול בחזרה. מלמעלה, מעזרת הנשים, יכולתי לראות את אבא מתלבט עם עצמו מה יגרום לו ליותר בושה ומבוכה: לצאת מהקיפאון שבו הוא נמצא וללכת להרים את מאיר על הידיים, או לתת לו להמשיך לשחק שם בקולי קולות. "אני לא מבינה למה מביאים ילדים כאלו לבית הכנסת," שאלה לידי בקול גב' ברגמן ולא טרחה אפילו להזיז את המבט ממני.

ואנשים מסתכלים. אנשים מסתכלים עלינו כל הזמן. אני יודעת את זה גם בלי לראות את העיניים שלהם.

כל יום אני לוקחת את מאיר לגינה אחרי הצהריים ובזמן הזה אמא נחה קצת. ככה זה עם הורים של אוטיסטים, הם תמיד מותשים.

ברחוב אני צריכה להשגיח עליו בשבע עיניים שלא ירוץ לכביש, כי אפילו שהוא כבר בן אחת-עשרה, הוא לא מבין מה זו סכנה או יודע איך להתמודד איתה. בהתחלה כל הזמן הייתי מתנצלת. על זה שדחף, ועל זה שחטף ובעיקר על שצעק ונהם. אומרת כל הזמן, "הוא אוטיסט." מצטדקת. אחרי זה הבנתי שאי-אפשר לתלות שלט ולהגיד, "זה אח שלי, הוא אוטיסט," והפסקתי להסביר לכל העולם למה הוא מתנהג ככה. רק למי שבאה אלי בצורה אישית ושואלת בעדינות מה העניין איתו ואיך אפשר אולי לעזור. זו בטח לא גב' ברגמן שמגיעה עם הנכדים שלה לגינה. כל פעם שמאיר מטפס על המגלשה הירוקה, זו שבקצה שלה למעלה יש צריח כמו של איזו טירת אבירים ונתקע בלי לדעת איך לרדת, אני צריכה לטפס ולהשתחל במעבר הצר כדי להוריד אותו. למעלה הוא נותן לי חיבוק גדול וככה אני מורידה אותו עד לרחבה שלמטה. שם גב' ברגמן עוצרת לרגע את ההאכלה של הנכד במעדן עם קצפת ואומרת לי, "רוזנפלד, זה לא מכובד שבחורה בסמינר תטפס על סולמות כאילו היא איזה טרזן מהג'ונגל ויראו לה את כל הגרביונים. תגידי לאח שלך שישחק עם חברים בגילו ולא עם בחורה בשידוכים."

אבל אין לו חברים בכלל, למאיר. רק אנחנו. מאיר לא אומר כלום, אבל אני יודעת שזה כואב לו, ולי זה מוריד דמעות.

כדי להעלות חזרה את מצב הרוח של שנינו, לפעמים בדרך חזרה מהגינה אנחנו עוצרים בפלאפל נחמן. מאיר אוהב רק את המלפפונים בסלט ולכן אני לוקחת את העגבניות שלו ומעניקה לו בתמורה את המלפפונים שהיו אצלי בפיתה. על הכול אני משלמת מהכסף שלי ולמאיר אני מזמינה גם טרוֹפּית.

נחמן מאוד אוהב את מאיר. הוא אומר שילדים כמו מאיר הם סוג של מלאכים וצריכים להיזהר בכבודם. כמו עם המלאכים ששרים להם "שלום עליכם" בליל שבת. הוא גם מרשה למאיר לשים בעצמו טחינה מהבקבוק הארוך והצר עם הפִייה, אפילו שהוא מנער את המְכל כל כך הרבה פעמים, עד שכבר משפריץ ממנו לכל כיוון והקערה של החמוצים מתמלאת בכתמים לבנים כאילו מישהו סייד בדיוק מעליה את התקרה. "אפשר לחשוב," נחמן אומר בחיוך, "בפיתה, או בבטן אחר כך, הכול לא מתערבב גם ככה? ירוק, לבן, מה זה כבר משנה," הוא מסכם ונותן למאיר כדור פלאפל חם ועטוף במפית ישר מהשמן.

אמא תמיד אומרת ש"למאיר וריבקי יש קשר מיוחד." שאלַי הוא נפתח יותר מאשר לאנשים אחרים. קצת מציץ מהבועה שלו. האמת, אני לא יודעת אם זה בכלל יכול להיות. הרי אוטיזם זה לא איזו תוכנה במחשב שאתה מחליט את מי לחסום ועם מי כן לדבר, אבל בכל מקרה אני מאוד אוהבת אותו, את מאיר. ביני לבין עצמי, אני אפילו יודעת שעוד כמה שנים, כשאבא ואמא כבר יזדקנו ולא יוכלו לטפל בו, מאיר יבוא לגור בבית שלי.

עכשיו רק צריך להקים אחד כזה.

כבר שלוש שנים אני בפגישות. מנסים למצוא לי את המכסה של הסיר.

אמא היתה בגישה ש"לפחות אצלנו כולם יודעים את המצב ואין מה להסתיר. לא כמו אצל מילר שחיתנו את הבת שלהם עם בחור שחשבו שהוא כמעט מושלם. ובסוף, אחרי שנתיים, השאיר אותה גרושה ועם ילד, כי הוא בכלל לא נורמלי וחי שנים על כדורים שההורים שלו הסתירו מכולם." היא גם אומרת לי שצריך להתפשר. להבין את המצב ולדעת את מקומי. "וגם ככה אנחנו לא עשירים גדולים, שלפחות כסף יכולים לתת לזוג הצעיר בלי חשבון," היא מזכירה לי למקרה ששכחתי.

לפגישה הראשונה הגעתי ממש נרגשת. ברוך השם היה לי שֵם ממש טוב אצל השדכניות. בחורה רצינית, אחראית, נאה, יראת שמים ובעלת מידות טובות. "אחת שתהיה בַּלֶבּוּסטֶע אמיתית," כמו שאסתר השדכנית אהבה להגיד בשיחות הטלמרקטינג שלה עלי. התיישבנו בלוֹבי של קראון פלזה והתחלנו לדבר קצת כדי להכיר אחד את השנייה. הוא הזמין סודה בטעם לימון ואני ביקשתי קולה. למרות שבהתחלה כמעט יצא לי "וגם טרופית ענבים אחת בבקשה" מהפה.

הוא סיפר על הלימודים בישיבה. על מה עושים ההורים. על החברים שכבר התחילו להשתדך ועל כמה אחים ואחיות יש לו. אני סיפרתי על הלימודים בסמינר. על מה עושים ההורים. על החברות שכבר התחילו להשתדך ועל כמה אחים ואחיות יש לי.

ואז הוא שאל, "רגע. וזה כולל את האח הלא נורמלי, או שהוא בכלל גר במוסד ולא ממש קשור לבית?" מיששתי מתחת לשולחן את הסימן הכחול שקיבלתי באותו יום בברך מהקרוסלה בגינה והסברתי לו שמאיר מאוד נורמלי. בעיני עצמו. הוא פשוט אוטיסט שלא מבין את הקודים שלנו, אבל הוא בהחלט אחד החלקים הכי חשובים במשפחה שלי. בגלל שזה כל כך עִצבן אותי, אמרתי לו גם ש"אחרי החתונה מאיר יגור איתי ועם בעלי והמשפחה שתהיה לנו," ואחרי עשר דקות הפגישה הסתיימה. "טוב. אז נהיה בקשר עם השדכנית," אמרנו שנינו, וידענו שלא נראה יותר האחד את השנייה. את הקולה שכמעט שלא שתיתי ממנה לקחתי הביתה בשביל מאיר. שתהיה לו הפתעה כשיקום בבוקר.

אחרי חודשיים לאסתר היו כבר כמה וכמה הצעות אחרות. חלקן דווקא נשמעו באמת לא רעות, אבל לכל אחת מהן היתה איזו כוכבית. כמו בשלטי המבצעים של "סוּפּר-חסד". שלוש ב-19.90, אבל באותיות הקטנות כבר מסבירים שזה רק למי שקונה מעל 400 שקל, בתשלום במזומן ומוגבל למארז אחד בכל קנייה. ככה גם אצל אסתר. לזה יש גיבנת והוא די נמוך, זה קצת קמצן אבל עובד על תיקון המידות שלו, ההוא נשר מהלימודים בגיל שש-עשרה, והאחרון בכלל כבר בזיווג שני "אבל היה נשוי בקושי חודשיים, ואל תשכחי שכבר יש לו כמעט את כל הריהוט שזוג צעיר צריך להתחלת הדרך." לא רציתי. האמת שלא כל כך הפריעו לי כל ה"דפקטים" האלה. אפשר לחשוב. אצל מי אין אותיות קטנות? רק מאוד הרגיז אותי שמתמחרים אותם כנגד האוטיזם של מאיר. אז החלטתי לענות על כל אחת מהן בלאו נחרץ.

"בתקופה שלי, בנות לא היו כל כך בררניות," אמא ניסתה לשכנע אותי בכל זאת. "אף אחת לא התעניינה כמה שנים ההוא למד בישיבה, כמה כסף יש להורים של פלוני לתת לחתונה, או אם לשדכנית יש תמונה של הבחור, ולא מגיל עשר. הספיק פשוט ששני הצדדים הם יהודים טובים. מושלם, יש רק בקופת חולים כללית," אמא חתמה את הפרספקטיבה שלה בסלוֹגֶן המנצח של אסתר.

בין לבין התפלקה לאסתר עבורי גם פגישה עם בחור בלי כוכבית. כמו הבן של ברקוביץ' למשל. זה קרה בדרך כלל במשפחות שמשאירות את שלב תחקור העומק לאחרי הפגישה הראשונה. "נראה אם בכלל יש לילדים על מה לדבר, ואחר כך כבר נבדוק ביסודיות."

אף פעם לא הצלחתי לעבור את התחקיר הזה בשלום.

אז בוקר אחד נסעתי לבית אריאלה בתל אביב. ירדתי ליד עזריאלי ועליתי את כל רחוב קפלן ושאול המלך. באמצע הרחוב שאלה אותי אישה אחת, קצת מבולבלת ועם שלוש שקיות בידיים, אם אני יודעת איפה זה "בית אירופה" כי היא צריכה להגיע לשם כדי להגיש בקשה לקבלת מלגה ללימודים. יש שם קרן שתומכת באנשים מיוחדים. ליוויתי אותה עד המעלית ואפילו שאלתי את השומר בכניסה איזו קומה זו, כדי שהאישה לא תתחיל להתבלבל שם. איש אחד אמר לשומר ש"כל הכבוד לחינוך של הדתיים. תראה איך היא עוזרת לאישה עם פיגור," אבל אני בכלל עזרתי לה רק כי דמיינתי את מאיר בעוד עשרים שנה באותו מצב.

בבית אריאלה נכנסתי לספריית העיון ולקחתי את כל החומר שהיה להם על אוטיזם. ספרים, מחקרים, כתבי עת ומגזינים. הכול. הייתי היחידה שלא היה לה שם מחשב נייד. אחרי שלוש שעות מצאתי את מה שחיפשתי. "לא הוּכח קשר בין גנטיקה לאוטיזם." ככה, שחור על גבי "פופיולר סיינס". צילמתי ארבעה עותקים בגודל A3 במכונת הצילום והחזרתי הכול למקום. כשעברתי ליד בית אירופה, הסתקרנתי אם האישה מקודם קיבלה את המלגה שכל כך קיוותה לה.

"את רואה?" הגשתי שני עותקים לאמא. אחד בשבילה ואחד כדי שתיתן לאסתר. "אין לזה שום קשר. מאיר לא מידבק ולא נושך ולא עובר בתורשה. הוא מה שהוא, כי ככה אלוקים רצה וזה הכול. אם כבר, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר: מבחינה סטטיסטית כבר קיבלנו את ה'לא עלינו' שלנו."

אמא קראה בעיון את כל מה שצילמתי ושחררה אנחה קטנה. "אני לא רואה את שאר העותקים," היא אמרה.

"שאר העותקים?"

"שאר העותקים. בואי נעשה רגע חשבון. אם אנחנו מדברות רק על השכונה שלנו, את צריכה עוד 19,998 צילומים. בשביל כל ירושלים, את צריכה עוד איזה מאתיים אלף. ואם לאסתר יש להציע בחור מבני ברק, אשדוד או צפת, יהיה צריך לכרות יער שלם בשביל כל כמות הנייר שתזדקקי לה. את לא מבינה, ריבקי? לא אותי את צריכה לשכנע פה. אני מכירה טוב מאוד גם את הבן שלי וגם את הבת שלי. אלא אותם. את האנשים. אנשים שלא מכירים ולא יודעים ולא קראו על הנושא, ולכן חושבים שהכי קל ופשוט זה לשמור מרחק.

"עכשיו אם תשאלי אותי, יש לך שתי ברירות: או לחכות עד שתסיימי להסביר לכל העולם שלאוטיזם של אחיך הקטן לא אמורה להיות השפעה על חיי הנישואים שלך; וכנראה שתהיי אז כבר אחרי גיל ארבעים לפחות, או שתביני סוף-סוף שאלו כללי המשחק והשוק, ותנסי למצוא לך מישהו שפחות או יותר מתאים למה שאת רוצה, למרות החסרונות שיש גם לו. כשתחליטי, נודיע לאסתר איך אנחנו מתקדמים עם השידוך שלך."

הרגשתי מיואשת. זה כל כך לא הוגן.

העיקר כל היום להגיד לא עלינו, לא עלינו. ואם לא עלינו, אז על מי כן? על מי? מישהו הרי צריך בסוף להיות חלק מהסטטיסטיקה. בדיוק כמו שהייתי קוראת סיפורים על השואה ומחכה במתח לראות אם הגיבורה ניצלה מהמחנה. עד שבסוף קלטתי שזה לא כל כך משנה. שישה מיליון נספים זה הנתון הסופי, ככה שאם הגיבורה של הספר שלי ניצלה, זה רק אומר שמישהי אחרת מצאה את מותה. אי-אפשר לרמות מספרים.

גם לא את אלה של השעון. ובינתיים בזמן הזה החברות מהכיתה והשכונה התחתנו אחת אחרי השנייה, וכמה אצלנו כבר הפכו גם לאימהות. אני משערת שעוד מעט הן גם יתחילו להגיע עם עגלה משלהן לגינה הציבורית הגדולה. זה בטח יהיה רק אחרי החורף, כשהערב יאחר מלרדת כל כך מוקדם ותערובת של אפור וקור כבר לא תשרור בכל מקום. גם לא בראש המגלשה.

אחרי חנוכה אסתר התקשרה וסיפרה לאמא על בחור מאוד מוצלח שיש לה להציע. הוא ממשפחה אמריקאית, עם מידות ממש טובות ונראה בסדר גמור.

"ו...?" שאלתי את אמא.

"מה 'ו...'?"

"ומה הסיפור איתו? פושע נמלט לשעבר שחזר בתשובה? זיווג שלישי? למה הוא מסכים להיפגש עם אחות של מאיר?"

"אני לא יודעת," אמא אמרה לי בכנות. "אבל אני בטוחה שכבר תגלי לבד. צאי ותיפגשי. מזמן כבר לא ישבת בלובי של קראון פלזה, ושמעתי שהחליפו שם את הריהוט," היא הוסיפה בחיוך עייף.

הסכמתי. בעיקר בשבילה.

לשם שינוי, אני זאת שהקדמתי וכבר התמקמתי לקראת הפגישה. מה שנתן לי את הפריבילגיה לתצפת על הדלת המסתובבת ולתהות מי מבין המיועדים שנכנס בכל חמש דקות ללובי עם חליפה ומגבעת, הוא הדֵייט שלי. את התיק בצבע בז', סימן ההיכר המוסכם שדרכו הוא אמור לזהות אותי, הנחתי בצורה מודגשת על השולחן.

בשביל פגישה ראשונה היה בסדר גמור. קוראים לו שלמה, הוא בן 22 והוא בארץ כבר חצי שנה. לכן העברית שלו עדיין לא במיטבה, אבל בהחלט אפשר להסתדר איתה. בשאר הדברים לא התעמקתי יותר מדי, כי בדרך כלל אני לא מגיעה לפגישה נוספת עם מי שאני רוצה, ולכן אין ממש עניין שיתחיל לספר לי על כל התוכניות והחלומות שלו. אני הרי לא אהיה שם כדי להגשים אותם.

אבל במפתיע, אסתר התקשרה והעבירה לנו מסר מסכם חיובי מצִדו. "הוא היה שמח להיפגש שוב." זה כבר היה מוזר, אבל לא היה זמן להתפלא כי אחרי יומיים שלמה ואני נפגשנו שוב. הפעם בלובי של מלון שערי העיר, ואת התיק בצבע בז' החליף מקטורן בגוון שמנת. למקרה שלא ממש הִפנים איך אני נראית.

בחוץ ירד גשם חזק וסביבנו היו עוד תשעה זוגות אחרים בפגישות. תמיד אהבתי להציץ לרגע על אלו שכבר אפשר לראות את הכימיה ביניהם, את החיוך שמתחיל להיווצר בקצה השפתיים, את ההקשבה באמצעות העיניים כשהאחר מדבר, ולדלג על השולחנות שמהם עולות שתיקות ארוכות ונראה שהם סובלים כבר מבעיית תקשורת.

פתאום זה הִכה בי והבנתי. שלמה פשוט לא יודע על מאיר. יכול להיות שאסתר ניסתה להגיד משהו להורים שלו, אבל כנראה מחסום השפה גרם לקצר בתקשורת.

מה אני עושה עכשיו? אני באמת חייבת לספר לו שיש לי אח שמסוגל לבהות בו במשך שעתיים, ולהגיד כל חמש דקות את המילה "אוטו"? לא מסוגלת. לא רוצה. כל כך נעים לי כרגע, בלי הלחץ הזה. "בפעם הבאה," החלטתי עם עצמי. "כלומר, אם הוא בכלל ירצה ויעביר לאסתר את המסר שיש על מה להמשיך לדבר," מיהרתי לצנן את ההתלהבות שלי-עצמי. היום אני רוצה להרגיש כמו בחורה רגילה בשידוך. בלי המשקל של מאיר על הכתפיים.

כשחזרתי הביתה, אמא כבר ישנה. בטח אמרה לעצמה שגם ככה אחזור כרגיל מיואשת, עצבנית ומרירה, אז אין שום סיבה לחכות לי בסלון כדי לשאול איך היה. במקום זה, השארתי לה במטבח פתק שאם אסתר מתקשרת בבוקר ונותנת תשובה חיובית מהבחור, גם מבחינתי יש על מה להמשיך לדבר.

הצצתי רגע על חדר הבנים. מאיר ישן שנת ישרים. על המיטה היו מפוזרים כבאית אדומה, פטיש ומסור צבעוניים, וביד היתה לו עדיין חרב מפלסטיק. זכר למשחקי אחר הצהריים מהם הוא תמיד מתקשה להיפרד. ניגשתי אליו בשקט. הוצאתי בעדינות את החרב מהיד ולחשתי לו באוזן שפגשתי היום בחור מאוד נחמד.

בחור שעוד לא יודע על קיומו.

בפגישה השלישית תכננתי לספר לו על מאיר כבר בהתחלה. לפתוח את כל הקלפים ולא להעביר את הזמן בדחיות שלא מקדמות אותך לשום מקום. אבל בדיוק אז שלמה התחיל לספר לי שקרא עכשיו את הביוגרפיה החדשה על הרבי מליובאוויטש ומשם התפתחה יופי של שיחה. הוא באמת אדם טוב, שלמה. יש לו תכונות יפות, שאיפות צנועות ורצון אמיתי להיות בן זוג שותף ותומך. הוא סיפר לי בשיא הטבעיות שאצלם במשפחה הגבר הוא מי ששוטף את הכלים במוצאי שבת, ואני אף פעם לא ראיתי את אבא שלי ולא אף אחד מהדודים אפילו מוריד צלחת מהשולחן.

חזרתי הביתה בלי לומר מילה על מאיר.

***

זהו. פגישה רביעית זה כבר הכי רציני שיש.

אם לא מתכוונים להתחתן, אף אחד לא ממשיך מזה. בפגישה עושים בירורים אחרונים, מְלבנים נקודות קטנות. מפיגים את החששות האחרונים ואז או שפוגשים את ההורים ומודיעים על חתונה, או שנפרדים. לתמיד.

שלמה חייך כשהגעתי ושאל מה שלומי. התחלתה של קִרבה? "חבל," אמרתי לעצמי. "בעוד כמה רגעים זה ייחתך, אז אל תרגישי כלום." התיישבתי ושלמה סימן למלצר שיתקרב אלינו.

"בשבילי בבקשה מים מינרליים, ולריבקי, כרגיל, קולה?" שלמה חיכה לאישור ממני. הנהנתי בראשי וחיכיתי שהמלצר יתרחק. זה עכשיו או אף פעם.

"שלמה, תשמע רגע. יש משהו שעוד לא דיברנו עליו ואני חייבת לספר לך."

שלמה התיישר בכיסא ואני לקחתי נשימה ארוכה. עינַי התמקדו בכלי החרסינה של הסוכרזית והסוכר החום.

"יש לי אח מיוחד. הוא אוטיסט. קוראים לו מאיר, ובאמת חשבתי שאסתר סיפרה לכם עוד לפני שנפגשנו. ואחרי זה רציתי לספר, אבל הכול קרה כל כך מהר, ולא הצלחתי למצוא את המילים, ובדיוק אז פעם נשפך עליך הקפה ופעם אחרת התחלת לספר לי על הספר על הרבי מליובאוויטש ו..."

עצרתי לרגע והעזתי להרים את העיניים.

"בבקשה. מים מינרליים. ובדיוק נגמרה לנו הקולה, אז הבאתי דיאט. זה בסדר או שתרצו להחליף?" שלמה הנהן למלצר ושחרר אותו לדרכו.

שתקנו.

"בקיצור, אני מתנצלת. לא הייתי צריכה להתנהג ככה ואני מקווה שאתה מוחל לי ולא מקפיד עלי. שמחתי מאוד להכיר אותך," סיימתי בגילוי לב. הכנסתי את היד לתיק ורציתי להוציא העתק של הכתבה מבית אריאלה. שיבין לפחות שלא ניסיתי לסכן אותו במשהו מפחיד.

שלמה בירך "שהכֹל" ולגם מהמים.

"אני חייב להתנצל גם כן. גם אני לא הייתי גלוי איתך לגמרי, ריבקי."

הו, הנה זה מגיע, חשבתי לעצמי. מעניין מה הפעם הנגזרת בצד השני של הפונקציה ששמה "יש לי אח אוטיסט, לא עלינו, וקוראים לו מאיר." אבל שלמה הפתיע אותי.

"אני מכיר את מאיר. כלומר לא ידעתי שקוראים לו מאיר עד שלא סיפרת לי, אבל אני יודע עליו ועל המיוחדוּת שלו. האמת היא," הפעם שלמה התמקד בשקיות הסוכר ואפילו מולל אחת בידיים, "שגם ידעתי עלייך."

"מה זאת אומרת?" שאלתי בתדהמה, ושלמה פירט.

"סיפרתי לך שאני לומד בישיבת 'נזר יעקב'. הגעתי לכאן במיוחד מאמריקה, לא כי חסרות שם ישיבות אלא כי הורַי חשבו שיהיה טוב עבורי ללמוד בעיר הקודש וגם לשמוע הצעות שידוכים במקביל. הישיבה אמנם נמצאת ברחוב הרב בלוי, אבל בחדר הספרייה, ליד הקיר של המְפרשים האחרונים, יש חלון קטן שפונה לרחוב אבן האזל. לגינת המשחקים שלו, אם להיות מדויקים. באותו יום לא הצלחתי להבין כלום. הסוגיה לא הסתדרה לי במוח, כל הפירושים שעברתי עליהם נראו לי כמו כתב חידה והתחיל לי כאב ראש מציק. חשבתי שקצת אוויר צח יעזור וניגשתי לחלון. לא ממש התעמקתי בילדים שמשחקים או במלווים שלהם שיושבים על הספסל, אבל פתאום תפס לי את העין משהו מוזר. ראיתי אותך מורידה את מאיר מהמגלשה. למחרת, ניגשתי שוב לספרייה ובדיוק אותו דבר. ילד קטן ומיוחד שנתקע למעלה, ואחות גדולה שמטפסת כדי לחלץ אותו. הרגשתי כאילו אלוקים מראה לי את רבקה המשקה את הגמלים של אליעזר המחפש שידוך ליצחק, או את רחל שרועה את הצאן ופוגשת ביעקב. באותו ערב התקשרתי לאמא שלי בניו ג'רזי וסיפרתי לה. אמרתי לה שאם זה בסדר מבחינתה, שתנסה לברר קצת יותר פרטים ולפנות לשדכנית כדי שתשאל את הורייך אם זה בסדר שניפגש ונבדוק את ההתאמה בינינו."

הייתי בהלם.

רגע.

אז בסוף כל השידוך הזה קורה בזכות מאיר?

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התביישתי בהעתק שכבר החזקתי ביד שקפאה ולא זזה בתוך התיק, ורציתי לקרוע אותו. לקרוע ואז לנסוע מהר-מהר הביתה לספר למאיר ש"אני כלה". אבל לשלמה היה עוד משהו אחרון להגיד. "אם אנחנו כבר ברגע של גילוי לב, אני חייב לספר לך עוד דבר אחד קטן. פשוט אמא שלי הזהירה אותי פעם כשהייתי ילד, חצי בצחוק, שאף אישה נורמלית לא תרצה להתחתן איתי בגלל זה:

"אני לא סובל בצל."