פרק אחד
מחיר הקבלה
מעל דרום קליפורניה
דצמבר 1956
שמונה-עשרה מעלות ובהיר; שמיים כחולים כל הדרך הביתה. אלוהים, כמה אהבתי את חודש דצמבר בקליפורניה. אין שלג, לא צריך לפנות את שביל הגישה לכניסה לבית. רק תוכניות לארוחת חג המולד בחצר האחורית, לאורן של קרני השמש האחרונות ששטפו את אגן לוס אנג’לס בזוהר מוזהב.
מתוך הקוקפיט האפור-מט של מטוס האימונים שלי, לוקהיד T-33, הצצתי למטה, אל הפרברים שנולדו בעקבות תקופת השפע שאחרי המלחמה. מטעי ההדרים הלכו והצטמצמו, הוחלפו על ידי בתים ורודים קטנים מוקפים בגדר לבנה, שנראו כמו קוביית לגו מנקודת התצפית שלי, בגובה 000,02 רגל.
נהגתי לצחצח נעליים שם, למטה. המספרה של לי בוויטייר.
הסטתי את עיני מהתמונה שלמטה וסקרתי את לוח המכשירים של ה”טי-בירד” שלי. מד גובה, מצפן, מד פנייה ונטייה, מד מהירות אופקית, מד מהירות אנכית. סקרתי את כולם בהינף אחד — למדתי מהטובים ביותר, וסקירת השעונים הפכה אצלי לרפלקס לא מודע.
דרכי לפנסקולה החלה ממש שם, למטה. התגייסתי לצי כימאי בלוס אלמיטוס. הבסיס היה מלא במטוסים בוגרי מלחמת העולם השנייה. כשוליית מכונאים בטייסת מילואים עבדתי על הקורסאייר F4U. כשהמטוס האגדי הזה, היפהפה בעל כנף השחף, הוצא משירות, הפכתי לראשון שסופח למטוסי סילון. סגן צעיר סייע לי לבצע את המעבר. הוא לקח אותי לטיסת הדגמה במטוס הדו-מושבי שלו. זה העניק לי השראה והגשתי מועמדות לקורס טיס, שנערך בפנסקולה. בסיועו של הסגן הנדיב ההוא עברתי את הבחינות והתקבלתי. ב-1955 עברתי לבסיס האימונים הנודע של הצי ב”ידית המחבת” של פלורידה.
הפרס לו ייחלתי היה קרוב מתמיד. אם אצליח לשמור על רמת ציונים גבוהה יש לי סיכוי מצוין להטיס מטוסי קרב עם כנפי הזהב של הצי על חזי.
באותו בוקר מעל מפרץ אל-איי טסנו בשריקה דרך הכחול הפראי, בטכנולוגיה שהייתה מפליאה את כל מחפשי העבודה שנהרו לקליפורניה לפני שני עשורים. עבר זמנם של בוכנות ופרופלורים. עידן הסילון הפציע מעלינו, ואימצתי אותו אל ליבי.
עבור האנשים שמתחתינו זה אולי לא אמר דבר. הם חיו את חייהם השלווים עסוקים בדאגה למשפחתם, למשרתם ולתנועה הגוברת בכבישים. אחדים יעלעלו בלוס אנג’לס טיימס בעודם לוגמים את קפה הבוקר ויבקשו הצצה אל האירועים בעולם הגדול. 869 מעצרים בגין נהיגה בשכרות במהלך חג המולד הייתה הכותרת באותו בוקר. לצד הסיפור הזה בישרה ידיעה קטנה שהיפנים מדדו קרינה באטמוספירה. משמעותה היחידה של הידיעה הייתה שהרוסים ערכו ניסוי גרעיני נוסף.
סגן הנשיא ריצ’רד ניקסון דיבר על עשרת אלפי הפליטים ההונגרים שחיל-האוויר הטיס לארצות הברית, כדי להתחיל בחיים חדשים. הם היו קורבנות הדיכוי הסובייטי שלחמו והפסידו במרד ההונגרי כשהטנקים הסובייטיים פשטו על רחובות בודפשט. היה להם מזל שהם נותרו בחיים.
האנשים שלמטה לא יכלו לתאר לעצמם חיים כאלה. בבתיהם המסודרים הם נהנו ממדשאות מטופחות, ממדרכות עמוסות בילדים משחקים ומתחושת שלווה וביטחון שנשענה על אנשים מהסוג שהכרתי בשנה החולפת. בקרוב, לאחר חופשת החגים, אצטרף אליהם בהגנה על החומות במלחמה הקרה. הבוקר היה פשוט משגע. יללת המנוע הייתה מוזיקה לאוזניי, פס הקול של חיי החדשים. הצטרפתי למקצוע שיכולתי רק לחלום עליו.
אבי, בוגר מלחמת העולם השנייה, שירת באירופה בחיל הקשר, מאפשר זרימת מידע בין החזית למפקדות. הוא חזר הביתה לאילינוי כדי לגלות שמישרתו ניתנה לאחר. הניצחון באירופה עלה לו בקריירה והוא מצא עצמו נאלץ להתחיל מחדש, בגיל העמידה, כשהוא מטופל במשפחה וילדים. הוא לא חשף בפנינו שמץ מהחרדות שחש מן הסתם והעביר אותנו לקליפורניה כשהוא מאמין שאפשר להתגבר על כל בעיה בעבודה קשה. הוא קיבל עבודה בהנחת צינורות בפאלם ספרינגס. לאחר משמרת בשמש הקופחת שאפתה את עורו הסקנדינבי, הוא היה שב הביתה עייף מימי עבודה בני 12 שעות. הוא לא התלונן מעולם; הוא עבד וחי עבורנו. הדוגמה האישית שהעניק, של חוסן והתמדה, נטעה בי דבקות דומה במטרה. בורכתי וידעתי זאת.
היה הבדל, בכל זאת. אני אהבתי כל שניה בקוקפיט. זו לא הייתה עבודה; זו הייתה חירות. כל טיסה מתחה את הגבולות האישיים שלנו והבהירה שאנחנו מסוגלים ליותר. עם כל מבחן נוסף התבגרנו כטייסים וכאנשים צעירים. בדרך הפכו ההישגים לסוג של סם. לא יכולתי לחכות להתקדמות לעבר ההצבה הבאה שלי. מטקס גזירת העניבה לאחר טיסת הסולו הראשונה, לנחיתה הראשונה על נושאת מטוסים, זה היה מסע שסומן על ידי רגעים הראויים להיזכר. שנה אחת בפנסקולה העניקה לי תחושת שייכות וייעוד שלא חשתי מעולם קודם לכן.
רציתי שמרי בת’ פק תצמיד את כנפי הטיס שלי בטקס הסיום. נפגשנו בתקופת הלימודים בתיכון באירוע של הכנסייה. הייתי בן 17, היא הייתה בת 14. אפילו בדרום קליפורניה, שבה ריכוז היפהפיות גבוה כנראה מבכל מקום אחר, היא גרמה לכל אחת אחרת להיראות סתמית. שיער בלונדיני, עיניים בצבע השמיים בגובה 20,000 רגל. שיחה אחת איתה הבהירה לי שלא מדובר רק בפנים יפות. דיבורה הרך היה רהוט ומאחוריו ניצב אינטלקט רב עוצמה.
תקופת החיזור שלנו הייתה נאותה ומשפחותינו התקרבו כשהתאהבנו. היא כתבה לי מדי יום מאז עזבתי את הבית כדי למצוא את הנתיב החדש הזה בחיי. לא משנה כמה קשה היה היום בפנסקולה — לא הנחתי את ראשי על הכרית לפני שכתבתי לה עמוד אחד בתשובה.
לא התראינו מאז עזבתי את לוס אלמיטוס לטובת פנסקולה. עזבתי את הבית כנער, תלמיד תיכון. באותו בוקר חזרתי אוחז בהגאים של מטוס אימונים סילוני מודרני, על חזי שני הפסים של טיסת הסולו לחניך מתקדם באוויריית הצי. חופשת חג המולד היתה ההזדמנות שלי להראות לה ולמשפחותינו את האדם שהפכתי.
הכנפיים עכשיו בהטיה, מעטפת האלומיניום הבוהקת של הטי-בירד נוצצת בשמש, כשביל ואני התחלנו בגישה לבסיס הצי אל טורו באירוויין. מסלולי הבסיס המצטלבים בלטו היטב בין הבתים האחידים ומטעי התפוזים. אל טורו היה בסיסם של כמה מלוחמי האוויר הגדולים ביותר בתולדות ארה”ב: ג’ו פוס, מריון קארל, ג'ון אל סמית – האנשים שבלמו את ההתקדמות היפנית באוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה. מרבית האנשים באורנג’ קאונטי ידעו מעט מאוד על המורשת הזו, אבל מהרגע בו התחלתי את האימונים שלי, אנחנו, חניכי הצי, השקענו את עצמנו במורשת שתהיה שלנו אם נמצא ראויים לה.
בפנסקולה הטסנו את ה-Texan SNJ ואת ה-T-28. בבוקר הראשון שלי שם העיר אותנו סמל האימונים שלנו באמצעות גרירת מקל ההדרכה על מסגרות המתכת של המיטות, וזירז אותנו לעבר האנגר לא חדש לצד רחבת המטוסים הימיים. באותו בניין בו הניחו חלוצי אוויראי הצי את היסוד למורשת שלנו, קרע אותנו הסמל במשך 40 דקות של אימון גופני. כל בוקר נפתח באותו הטקס. הזענו בהאנגר בין רוחות החלוצים, שסללו עבורנו את הדרך. הודות להם הפכה אוויריית הצי לגוף המרדני של החַיל, מתאמצת תמיד לפתח רעיונות חדשים, טכנולוגיות חדשות ודרכים חדשות להילחם שישגרו את עידן המשחתות למעמקי ההיסטוריה. מהקרבות בים קורל ומידווי, לציד תרנגולי ההודו באיי מאריאנה, הם הפכו את הצי האמריקני לכוח הלחימה הימי היעיל ביותר על פני כדור הארץ.
בכל מקום אליו הלכנו בפנסקולה חשנו במסורת הזאת, וזה היה כבוד גדול להיות מוזמנים להפוך לחלק ממנה. האם הדור שלי יתרום לקידומה בשנים הבאות? דבר אחד בטוח, אני לא אהיה זה שינשור וישוב הביתה כדי להיות עוד נער קולג’ אחד, עם תסרוקת “זנב ברווז”, שעובד בעבודות מזדמנות כדי לכסות את שכר הלימוד שלו.
בזמן שחניכים אחרים רכשו מכוניות ובילו בעיר כשהם לוגמים אלכוהול ב”טריידר ג’ון” ובברים נוספים ששימשו את הטייסים, אני החלטתי להישאר בבסיס. אימצתי את מוסר העבודה של אבי. למדתי ועבדתי קשה. הייתי נחוש לסיים את הקורס בין הבוגרים המצטיינים, שיקבלו את המפתחות למטוסי הקרב החדישים והטובים ביותר שהמדינה הזאת מייצרת.
לאחר השלב הבסיסי בפנסקולה נדרשנו לטוס טיסת מכשירים לצד השני של ארה”ב, לקליפורניה, השלב האחרון לפני סיום השלב המתקדם בביוויל, טקסס. התועלת הנלווית לשלב הזה הייתה האפשרות לבקר בבית.
כשהתחלנו את ההנמכה לעבר אל טורו, ביל פירסון, המדריך שלי שישב במושב האחורי, הדריך אותי באמצעות הקשר. משכתי אחורה את המצערת ונכנסתי לנתיב הנחיתה. גלגלים ומדפים למטה, האף למעלה, הצבתי את הטי-בירד על המסלול. נהגתי את המטוס אל הרחבה באמצעות מערכת הניהוג הקרקעי, כיביתי את המנוע ופתחתי את החופה. ביל דילג החוצה וחיפש ספל קפה בזמן שהמטוס שלנו תודלק. הורדתי את הקסדה והרכבתי משקפי ריי באן שרכשתי בקנטינה בפנסקולה. הם היו הוליוודיים מעט עבור חניך. בפלורידה ובטקסס הרכבתי אותם בדרך כלל רק כשירדתי לחוף. אבל זאת הייתה קליפורניה, לכל הרוחות.
מרי בת’ עמדה על המסלול, מתבוננת בי כשהוריי לצידה. היא היתה מחזה מרהיב בסוודר האנגורה והחצאית שהסתיימה מתחת לברך. היא נעלה נעליים שטוחות ושיערה היה פזור, ועל פניה חיוך. ואולי גם שמץ של יראת כבוד. יכולתי רק לקוות.
פתחתי את הרצועות ויצאתי מהתא לבוש בסרבל טיסה בצבע חאקי ומגפי צי. בקושי הספקתי לרדת בסולם כשהיא כרכה את זרועותיה סביבי. ברגע אחד השנה שהפרידה בינינו נדמתה להרף עין. ידעתי מעבר לכל ספק שזו הנערה שאני רוצה לשאת לאישה.
ביל הציץ בנו מדלת חדר המבצעים של הבסיס, כוס קפה מנייר בידו. הוא היה בוגר מלחמת קוריאה ואינספור ימים בים. הוא חלק רגעים רבים כאלה וידע את כוחם. הוא גם ידע לזוז הצידה ולהניח לי ליהנות מהרגע; הייתי אסיר תודה על כך. החופשה עברה במהירות.
נולדתי במולין, אילינוי, ב-1935. אבי שירת בצבא במלחמת העולם השנייה. הוריי היו מהגרים ואני הייתי אמריקני דור ראשון. אבא, ששמו היה אורלה או אוֹלִי נולד בדנמרק ב-1912 והוריו, אולף ומרי פדרסן, היגרו בשנה שלאחר לידתו. אמי, הנרייטה, הייתה אחת משלוש אחיות יפהפיות מהאי מאן. היא פגשה באבי במשחק כדורסל בתיכון.
אני זוכר את ריח הנקניקיות ותפוחי האדמה במטבחה של אמי בערב בו אכלנו את ארוחת חג המולד במרפסת האחורית. זו הייתה מסורת דנית שקיבלנו מסבי. כשהייתי ילד במולין נהגתי לרוץ לחנות סקנדינבית קטנה שבה ניצבו חביות דגים כבושים. על הכיריים רחש סיר של נקניקיות תפוחי אדמה ומילא את המקום בחומו ובריחו של הבית.
החוויה האווירית הראשונה שלי התחוללה בשנת 1946, זמן קצר לאחר שובו של אבא מאירופה. אבי התעניין במטוסים והיה לו ניסיון מסוים במפציצי B-25 לקראת סוף המלחמה. ערב אחד, בשדה התעופה של מולין, הוא אמר לי שאנחנו הולכים לטוס. איזו הפתעה לילד בן עשר! הטיסה נערכה בחשיכה, מוקדם בערב, בפורד תלת-מנועי מלפני המלחמה, שהתאפיין בשלושה מנועי רייט מטרטרים ובמעטה אלומיניום גלי. אפילו אז הערכתי את היופי של להיות גבוה באוויר בלילה.
לפני שיצאתי לביוויל, מרי בת’ נתנה לי מתנת חג מולד. פתחתי את האריזה וגיליתי טבעת זהב עם יהלום קטן משובץ על פאתה העליונה. היא חרטה את ראשי התיבות של שמי עליה, לצד 1956 ובאהבה, בת’ על צידה הפנימי. היא הייתה תלמידת שנה ראשונה בוויטייר קולג’ ועבדה בקפיטריה של הסטודנטים. לדעתי, היא נכנסה לחובות כדי לממן את המתנה הזאת.
ההפסקה הנפלאה הזאת הסתיימה מהר מדי. המדריך שלי פגש אותי באל טורו ימים אחדים לאחר חג המולד. ענדתי את הטבעת על יד ימין ונפרדתי ממרי בת' בנשיקה על המסלול. בקרוב אהיה קצין וג’נטלמן. אבקש את רשותו של אביה להציע לה נישואין. נתחיל בחיינו המשותפים בצי. חיבוק אחרון, בלי דמעות. מיהרתי במעלה הסולם אל תוך הקוקפיט. כשביל ואני הסענו אל המסלול ראיתי אותה מנופפת לחניך הטיס שלה.
כשנחתי בביוויל המתין לי מטוס הקרב הראשון שלי בלַיין. זה היה גראמן F9F פנתר, מטוס שבע-עלילות שציפוי האלומיניום השחור שלו היה מנוקד בטלאים שכיסו על חורי כדורים. כמו המדריך שלי, גם הוא היה בוגר קוריאה וצבעו דהה בעקבות שנים של שירות. עם הכנף הישרה שלו ומהירות מתחת למאך 1, הפנתר נשלח לרעות בשדות המולדת ולסייע באימונם של טייסי צי חדשים.
עמדתי מתחת לציפור שלי וחלקתי רגע של גשרי טוקו-רי. כמה פעמים ראיתי את הסרט? תריסר? הסצינות האוויריות היו מהממות. סיפור האהבה הכואב והעובדה שכמעט כולם מתים בסוף לא השפיעו על חזון התהילה שלי. באותו בוקר טיפסתי אל תא הטייס של הפנתר, והתאהבתי.
הוא היה מטוס נהדר להטסה, מאוזן על ההגאים ומהיר עבור מטוס סילון חד-מנועי מדור ראשון. לבד בקוקפיט ניסיתי לבצע מעט אווירובטיקה ויריתי צרורות מתותחי ה-20 מ”מ שלו. הריגוש גרם לי לרצות עוד.
כשהתקרבנו לישורת האחרונה של האימונים שלנו, נותרו עדיין מספר נושאים לטיפול. אחד מהם היה טיסה במבנה לדאלאס וחזרה. המראנו שלושה חניכים כשסופה מתקרבת סוגרת עלינו. תקרת העננים הייתה מתחת ל-1,000 רגל. מאיצים מעל אדמת טקסס הכפרית, חיבקנו את האדמה במבנה ראש חץ בגובה של 500 רגל לערך, כל אחד מאיתנו לוקח את ההובלה בתורו. במרחק שני מייל מאחורינו עקב המדריך במטוס F9F נוסף, מתבונן בנו מקצה תחום הראות. מזג האוויר הפך גרוע יותר. הראות כמעט שנעלמה. הגענו לדאלאס ונחתנו בשלום. לאחר מנוחה קצרה ותדלוק טסנו חזרה בשעות אחר הצהריים.
במהירות של 400 מייל לשעה הפנתר עובר מרחק של אורך שני מגרשי פוטבול בשנייה. אתה חייב לתכנן צעד אחד או שניים קדימה בכל רגע או שהמהירות פשוט תמנע ממך את היכולת להגיב. תחשוב לאט יותר, והמאבק להתיישר עם מהירות המטוס יהפוך אותך לנוטה לטעויות. הטייסים הטובים ביותר רוכבים על הגל וחושבים תמיד צעד אחד או שניים מראש. יש לך זמן מועט מאוד להגיב. וכשמשהו הבזיק לפתע בין שלושת הפנתרים שלנו — נדהמתי. הצצתי במראה האחורית שלי וראיתי אנטנת רדיו ובראשה אור אזהרה אדום מציצה מבין העננים. מגדלי האנטנות האלה היו בגובה 1,500 רגל. זה היה רק מזל משמיים שאף אחד מאיתנו לא התנגש במגדל התנגשות קטלנית.
נחתנו חזרה בביוויל קצת מעורערים אך ללא פגע. המדריך שלנו הסיע את מטוסו אל הרחבה כמה דקות אחר כך ואני הרגשתי גל של כעס מציף אותי. איפה היית? במרחק של מיילים מאחורינו כשאנחנו כמעט שהתנגשנו במגדל?
לאחר שנרגעתי, הלקח נלמד. כטייס קרב, לבד בקוקפיט, גורלך בידך. להאשים אחרים זו רק התחמקות. זו לא דרך להתפתח או להשתפר. אני הייתי חייב לראות את אנטנת הרדיו. אף אחד אחר.
אם נתעלם מה”כמעט שנפגע”, דורגתי קרוב לקצה העליון של הכיתה בשלב הסופי של המתקדם. הרגשתי שאני הופך להיות טייס צעיר בטוח בעצמו. באופן בלתי נמנע, הערכה עצמית מסוג זה תגרום ליקום להשפיל אותך. ההשפלה שלי הייתה אכזרית, והשפיעה על שארית חיי.
באותו יום הייתי אמור לטוס טיסת מבחן בטי בירד בליווי מדריך בשם טוני ביאמונטה. תכננו ותדרכנו טיסה לבסיס חיל-האוויר פוסטר הסמוך לוויקטוריה ביום בו קיר מוצק של עננים עטף את מדינת הכוכב הבודד בגובה 25,000 רגל. הראות הייתה מינימלית, אפילו למטה, על הסיפון. בימים שלפני המכ”ם הקרקעי טייסים ניווטו באמצעות גלי רדיו בתדר נמוך, שנקראו LFR. בשנות החמישים עדיין השתמשו במערכת כגיבוי, וכל חניך נדרש לדעת לתפעל אותה תוך רגע. במזג האוויר הזה, היא הייתה נחוצה.
המראנו אל תוך המרק הסמיך דוהרים למעלה עד שיצאנו משכבת העננים אל השמיים הכחולים, מעל 25,000. טוני ישב במושב האחורי; אני ישבתי מלפנים. ויקטוריה נמצאה במרחק 50 מייל בלבד כך שזו הייתה טיסה קצרה. לאחר שביצעתי זיהוי עם מגדל הפיקוח בפוסטר התחלתי בהנמכה. עברנו מעולם של שמיים כחולים למערבולת אפורה כה סמיכה, שבקושי יכולתי לראות את מכלי קצות הכנפיים שלי.
טיסה בתוך ענן היא חוויה מבלבלת. אם תסתכל החוצה, אל הלב האפל של הענן במשך זמן רב מדי, תאבד כל יכולת התמצאות לגבי מה למעלה ומה למטה. מהופנט, לא תוכל להבין אם הכנפיים שלך מאוזנות, האם אתה בהטיה, או אם אתה נופל מהשמיים. בלי מסגרת התמצאות, החושים שלך הולכים לעזאזל. אותו דבר יכול לקרות אם אתה טס בלילה. ברגעים כאלה, אתה מפקיד את החיים בידי מכשירי המטוס. אתה חייב לבטוח בהם ולא במה שהגוף שלך אומר לך. וזה קשה מאוד להעדיף את המחוונים על פני האינסטינקטים שלך.
נאבקתי עם התופעה כשאני מנסה להאזין היטב לאותות ה-LFR, שמיקמו אותי יחסית למסלול. יכולתי להרגיש במתח הנבנה כשאני מנסה לשלוט במצב ולהקדים את המטוס.
משהתחלנו את ההנמכה ניסיתי לשמר בראשי את תמונת המיקום שלנו, כפי שהערכתי אותה. התמונה הזו הייתה חיונית. אתה חייב לראות את הציפור שלך באוויר בעיני רוחך, כשאתה מסלק את העננים עד שהנוף מלמטה מתמקד. אתה בונה את התמונה באמצעות אותות הרדיו. כל אות במורס — A, N או רווח נותנת לך מושג לגבי מיקומך. כשנכנסתי לנתיב שמעתי את האותיות מתחלפות. עדכנתי את התמונה שבראשי עם כל אות מורס חדשה.
בגובה 2,000 רגל לערך הבאתי אותנו למקטע היורד האחרון של הנתיב. המשמעות הייתה שטסנו במקביל למסלול במרחק כמה אלפי רגל. כשעברנו בתשעים מעלות את קצה המסלול, שמעתי את אות המורס משתנה. זה היה האות עבורי לפנות כדי להגיע לגישה הסופית (פיינל). עוד פניה אחת — ואני מסודר.
היינו עדיין בתוך עננות כבדה והמערבולות חצצו בין הטי-בירד לאותות הרדיו. בין קריאת המכשירים, הכנת המטוס לנחיתה וניסיון להאזין לאותות הרדיו, איבדתי את הביטחון.
האם התמונה שבראשי שגויה?
האות השתנה. אות מורס חדשה.
רגע, לאיזה מסלול הגעתי, לאן לפנות?
חשבתי שידעתי היכן אנחנו נמצאים אבל הבלבול הרס את הביטחון העצמי שלי.
פניתי לכיוון הלא-נכון ושיגרתי את הטי-בירד שלי לצד ההפוך מקצה המסלול. הבנתי ששגיתי תוך שניות. עצרתי את ההנמכה, קראתי למגדל, טיפסתי חזרה וביקשתי לחזור למעגל המתנה.
יכולתי להרגיש בנוכחותו של טוני באותו רגע. דפקתי את העסק. אוויריית הצי היא ייעוד לא סלחני. שגיאה אחת ואנשים — כולל אותי — ימותו. באימונים אפילו פנייה לא נכונה בת כמה שניות תיספר נגדך.
זה בהחלט קרה לי. טוני הפסיק את התרגיל ואמר לי לשוב לביוויל. טסתי חזרה מתוח וכועס על עצמי. לאחר שנחתנו הוא שאל, “אתה יודע איפה טעית?”
“כן,” הסברתי מה אירע והזכרתי שתיקנתי מיד את הטעות.
הוא הנהן בהסכמה לנקודה האחרונה. ועדיין, הוא לא ויתר לי. “אני רוצה שתטוס שוב את טיסת המבחן הזו.”
נכשלתי בטיסה, היחידה במשך 18 חודשי אימונים. הוא ראה את ההבעה על פני וניסה להחזיר לי את הביטחון. “שמע, דן, כל אחד מפספס טיסה. אל תדאג. זה שיעור טוב בענווה.”
למדתי באופן נמרץ מתמיד. למדתי גישות LFR. טסתי את פרופיל הטיסה על הסימולאטור של הבסיס בכל יום. חזרתי להתחלה ולמדתי את קוד המורס שוב. אין סיכוי שאכשל שוב. באובססיה שלי להצליח העפתי כל מרכיב של שגרה מחיי וניצלתי כל דקה כדי ללמוד. כשסוף סוף צנחתי למיטה כמעט מעולף, חלק ממוחי שידר לי ששכחתי לעשות משהו.
לא כתבתי למרי בת’.
בפעם הראשונה מאז עזבתי את הבית כדי להפוך לחניך בקורס טיס לא הצלחתי להשלים מכתב אליה.
בלילה הבא קרה אותו הדבר. נכנסתי לפיגור. המכתבים שלה הגיעו בדייקנות של שעון. אני פספסתי יומיים ובטיפשותי נתתי למצב להתדרדר.
כל השבוע הייתי ממוקד בדבר אחד. החיים זוקקו לנושא יחיד: ללמוד גישת LFR ולבצע אותה נכון בפעם השנייה. מרי בת’, וכל שאר הדברים בחיי עברו באופן זמני לעדיפות שנייה כשעמלתי לתקן את השגיאה שלי. לא היו טלפונים סלולאריים או שיחות חוץ שיאפשרו לי להסביר; חוץ מזה, הייתי נבוך מדי. טעות ענקית.
זו הייתה החניכה שלי לתוך המאבק התמידי של כל טייסי הצי: דרישות התפקיד מול הצורך בחיים פרטיים. התפקיד כל כך תובעני, שהוא כמעט תמיד מנצח. בקריירה אזרחית האיזון בין החיים המקצועיים לפרטיים דורש תשומת לב וזהירות, אבל אפשר להשיגו. באוויריית הצי אין איזון. התפקיד חייב תמיד לבוא קודם.
היא בדקה כל יום את תיבת הדואר בבית ומצאה אותה ריקה. היא עברה מתימהון לפאניקה ולפגיעה קשה כשמצאה את אותה תיבה ריקה כל אחר צהריים. הנכדים שלי קוראים לזה “גוסטינג”. תאר לעצמך שאתה ואהובתך מתכתבים בסמארטפון כל יום, בשל פרידה בגלל נסיעה או מכל סיבה אחרת. לפתע, אחד מכם מפסיק. כמה שעות יכולות להיות חסרות משמעות אבל התקשורת הופכת להיות חד-צדדית. המתח עולה. עובר יום. ואז יומיים. הפליאה הופכת לייסורים. אין הסבר — האדם פשוט נעלם, הפך לרוח.
המונח “גוסטינג” לא נכנס עדיין למילון וובסטר אבל באותו שבוע בשנת 1957 זה בדיוק מה שעשיתי למרי בת’ כשהתמקדתי במאמץ לעבור את טיסת המבחן. כשטיפסתי אל התא בטי-בירד למבחן החוזר, העבודה הקשה השתלמה. הטיסה הייתה מושלמת, הנְחַתִּי את המטוס ללא בעיות ושבתי לביוויל בביטחון עצמי מחודש.
טוני נהרג חודשיים אחר כך בטיסת מבחן זהה עם חניך אחר. החיים בעולם התעופה, גם באימונים, היו רציניים עד מוות. הם תבעו ממך לתת את כל מה שיש לך. להיות ממוקד כל הזמן. “חיים לא מאוזנים” לא היה רק ביטוי לאהבת הטיס שלנו. הוא היה הכרח כדי לשרוד.
זו הייתה אחת מטיסות המבחן האחרונות שלי. סיימתי את האימון המתקדם ולא התדרדרתי בדירוג הכיתתי. עתה, כשהמשימה המתישה מאחוריי, כתבתי למרי בת’ לראשונה זה שבועות רבים. לא יכולתי לספר לה על חוויית הכישלון שלי. איך יכולתי להסביר במכתב את הכשל בשיקול דעת? החלטתי להמתין עד שאשוב הביתה ולהסביר לה באופן אישי. רציתי שתראה בי את הטייס מלא הביטחון, החסין מטעויות, שטיפס החוצה מתא הטי-בירד בחג המולד, עטור במשקפי הריי באן ובמגפי טייסים. אז בחרתי לכתוב כאילו דבר לא קרה כדי לסכל מראש שאלות קשות. אפילו לא התייחסתי להיעלמות שלי במשך ימים ארוכים. פשוט המשכתי בנקודה שהפסקתי.
ב-1 במארס 1957 קיבלתי את הכנפיים שלי. טקס הסיום בקורפוס כריסטי היה כמעט משעמם. רציתי שמרי בת’ תצמיד את הכנפיים לחולצתי, אבל טיסה לטקסס הייתה מעבר להישג ידה או הישג ידם של הוריי. במקומם, שותפי לחדר ולקורס, וחברי עוד מהבית, אל קלייס, הצמיד את הכנפיים לחזי. עשיתי את אותה מחווה עבורו, טייס מרינס חדש שהוסמך זה עתה.
הצי חילק לכולנו הצבות והציב את אל הגדול כסג”ם במרינס. סוף סוף היינו קצינים וג’נטלמנים וחיכינו ליחידות הראשונות שיוקצו לנו במתח גובר. שמעתי שמועה שיש מעט מאוד הצבות פנויות לטייסי קרב באביב ההוא, בחוף המערבי. רציתי לחזור לקליפורניה, קרוב לבית ולמרי בת’, כך שביקשתי תפקיד בצד שלי של ארה”ב.
כשצו ההצבה שלי הגיע קרעתי את המעטפה כשאני מעביר בראשי את התסריטים הגרועים ביותר, ראש וראשון בהם היה ספינות אוויר. כן, בשנות החמישים הצי הטיס עדיין ספינות אוויר. קראנו להן “שקיות קקי”. אף אחד לא רצה לעבור מהטסת פנתר וטי-בירד לדשדוש ב-70 מייל לשעה, כששק עצום של גז תלוי לך מעל הראש. לא תודה. והייתה גם ASW — משימת לוחמה נגד צוללת. משמעותה הייתה טיסה במטוסים מרובי מנועים ופטרולים ארוכים ללא סוף מעל הים הפתוח, כשכולם עושים כמיטב יכולתם לא להירדם.
לקחתי נשימה והצצתי בצו. קראתי את הלשון הרשמית בה נצטוויתי להתייצב תוך 30 יום בסן דייגו.
קראתי פעמיים. ואז פעם שלישית כדי להיות בטוח שאני לא חולם.
הוצבת לטייסת VF(AW)-3.
V פירושו כבד מהאוויר. ממש לא ספינות אוויר.
F פירושו מטוסי קרב.
AW פירושן טיסה בכל מזג אוויר.
עשיתי זאת. עמדתי להפוך לטייס קרב סילוני.
הייתי בדרך לטופגאן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.