פרק 1
אֲדָמָט עמד בלי לזוז בתוך הגדר החיה בבית הקיץ שלו והביט מבעד לחלונות באנשים שישבו בחדר האוכל. הבית, בן שתי קומות וארבעה חדרים, ניצב בודד בתוך היער בקצה דרך עפר. כאן, במרחק עשרים דקות הליכה מהעיר, לא סביר שמישהו ישמע קולות ירי.
או צעקות.
ארבעה מאנשיו של הלורד ויטָס הסתובבו בחדר האוכל, שותים ומשחקים קלפים. שניים מהם היו מגודלים ושריריים כמו סוסי עבודה. השלישי היה בגובה בינוני, עם כרס כבדה מבצבצת מתוך חולצתו ועם זקן עבות שחור.
האדם הרביעי היה היחידי שמוכר לאדמט. היו לו פנים רבועות וראש קטן, כמעט קומי. שמו היה רוג’ה השועל והוא היה המתאגרף הקטן ביותר במועדון האיגרוף ללא כפפות שנוהל על ידי הבּלֲבּוּס בעיר אדוֹפֶּסְט. הוא התנועע בזריזות רבה יותר מרוב המתאגרפים, מטבע הדברים, אבל הוא לא היה פופולרי בקרב הקהל ולא השתתף בקרבות לעתים קרובות. לאדמט לא היה מושג מה הוא עושה כאן.
הוא כן ידע שהוא חושש לשלומם של ילדיו — הבנות, בעיקר — עם חבורה כזאת של טיפוסים.
“סמל,” לחש אדמט.
רחש נשמע בתוך הגדר החיה. “האנשים שלי מוכנים,” ענה סמל אולדריץ’. “כולם בחדר האוכל?”
“כן.” אדמט ניהל מעקב אחר הבית במשך שלושה ימים. בכל הזמן הזה עמד מנגד וראה את הגברים האלה צועקים על ילדיו ומעשנים סיגרים בביתו, מפזרים אפר בכל מקום ושופכים בירה על מפת השולחן הטובה של פֵיי. הוא כבר הכיר את ההרגלים שלהם.
הוא ידע שהעבדקן השמן ישן למעלה ומשגיח על הילדים כל הימים. הוא ידע ששני הטיפוסים המגודלים מלווים את הילדים לשירותים, בזמן שרוג’ה השועל עומד על המשמר. הוא ידע שארבעתם לא משאירים את הילדים לבדם לפני רדת החשכה, ורק אז הם עורכים את משחק הקלפים הלילי שלהם על שולחן האוכל.
הוא ידע גם שבמשך שלושה ימים הוא לא ראה כל סימן לאשתו, או לבנו הבכור.
אולדריץ’ הניח אקדח טעון בידו של אדמט. “אתה בטוח שאתה רוצה להוביל? האנשים שלי טובים. הם יחלצו את הילדים ללא פגע.”
“אני בטוח,” ענה אדמט. “הם המשפחה שלי. האחריות שלי.”
“אל תהסס לירות אם הם יתחילו לרוץ לכיוון המדרגות,” אמר אולדריץ’. “אנחנו לא רוצים שהם יקחו בני ערובה.”
אדמט רצה לומר שהילדים כבר בני ערובה. הוא נשך את לשונו והחליק על חזית חולצתו ביד אחת. השמים היו מעוננים, וכעת, לאחר שהשמש שקעה, לא היה אור שיוכל להסגיר את נוכחותו לעיני הנוכחים בפנים. הוא יצא מתוך הגדר החיה, ולפתע נזכר בלילה שבו הוזמן לארמון סקייליין. בלילה ההוא התחיל הכול: ההפיכה, ואז הבוגד, ואז הלורד ויטס. הוא קילל חרישית את פילדמרשל טַמָאס על שגרר אותו ואת משפחתו לתוך העסק.
חייליו של אולדריץ’ זינקו יחד עם אדמט אל שביל העפר השחוק, מובילים לעבר חזית הבית. אדמט ידע שיש עוד שמונה חיילים מאחורי הבית. שישה-עשר איש בסך הכול. המספרים היו לטובתם. גורם ההפתעה היה לטובתם.
אבל הילדים של אדמט היו בידיו של הלורד ויטס.
אדמט השתהה ליד דלת הכניסה. החיילים, מדי צבא אדרו הכחולים כהים שלהם כמעט בלתי נראים בחשכה, התמקמו מתחת לחלונות חדר האוכל, רובי המוסקט שלהם בהיכון. אדמט הביט ברצפה. פיי בחרה בבית הזה, במקום בבית קרוב יותר לעיר, לא מעט בגלל הדלת הזאת. היא הייתה עשויה עץ אלון מוצק, עם צירי ברזל חזקים. פיי חשבה שדלת עבה תשמור על בני המשפחה שלה.
לא היה לו לב לומר לה שמסגרת הדלת אכולת טרמיטים. למעשה, אדמט התכוון להחליף אותה.
הוא צעד לאחור ובעט בדלת ליד הידית.
העץ הרקוב קרס מהבעיטה. אדמט התכופף ונכנס לחדר המבואה, שולף את אקדחו כשעמד להיכנס לחדר האוכל.
כל ארבעת הבריונים זינקו לפעולה. אחד הגדולים זינק לעבר דלת אחורית המובילה אל המדרגות. אדמט ירה, והאיש צנח.
“אל תזוזו,” אמר אדמט. “אתם מוקפים!”
שלושת הבריונים הנותרים הביטו בו, קפואים במקומם. הוא ראה שעיניהם מופנות אל האקדח הריק שלו, ואז התנפלו עליו כולם כאיש אחד.
מטח כדורי המוסקט של החיילים שירו מבחוץ ניפץ את החלון והמטיר רסיסי זכוכית לתוך החדר. שאר הבריונים נפלו, חוץ מרוג’ה השועל. הוא כשל לעבר אדמט בסכין שלוף, דם מזרועו מרטיב את אחד משרווליו. אדמט סובב אקדחו והנחית את הקת על ראשו של רוג’ה.
וכך, בפשטות, הכול נגמר.
חיילים נהרו לחדר האוכל. אדמט עקף אותם וזינק במעלה המדרגות. הוא בדק קודם כול את חדרי הילדים: כולם היו ריקים. לבסוף רץ לחדר השינה של ההורים ופתח את הדלת בתנופה כזאת, עד שכמעט נעקרה מציריה.
הילדים היו מכורבלים יחד בחלל הצר שבין המיטה לקיר. האחים הגדולים יותר חיבקו את הצעירים, מגוננים עליהם בזרועותיהם כמיטב יכולתם. שבעה פרצופים מבוהלים הביטו באדמט. אחד התאומים בכה, ללא ספק בגלל קולות הנפץ של רובי המוסקט. דמעות חמות זלגו במורד לחייו השמנמנות. האחר שרבב בחשש את ראשו ממקום מחבואו שמתחת למיטה.
אדמט נשם לרווחה וצנח על ברכיו. הם החיים שלו. הילדים שלו. הדמעות זלגו בניגוד לרצונו כשהתנפלו עליו הגופים הקטנים. ידיים זעירות נשלחו ונגעו בפניו. הוא פשט את זרועותיו לרווחה, אוחז כמה שיותר ילדים ומצמיד אותם אליו.
הוא מחה את הדמעות מלחייו. הוא לא רצה לבכות מול הילדים. הוא התנשם עמוקות כדי להתעשת ואמר: “אני כאן. אתם מוגנים. הגעתי עם אנשיו של פילדמרשל טמאס.”
עוד סיבוב של יפחות שמחה וחיבוקים נערך לפני שהצליח אדמט להשיב את הסדר על כנו. “איפה אימא שלכם? איפה ג’וזפ?”
פאניש, השנייה בגילה מהבנות, עזרה להשתיק את הילדים האחרים. “לקחו את אסטריט לפני כמה שבועות,” אמרה ומשכה בצמתה הארוכה באצבעות רועדות. “רק בשבוע שעבר הם באו ולקחו את מאמא ואת ג’וזפ.”
“אסטריט מוגנת,” אמר אדמט. “אל תדאגו. הם אמרו לאן הם לוקחים את אימא ואת ג’וזפ?”
פאניש נענעה בראשה לשלילה.
אדמט חש שלבו צונח בקרבו, אך לא הניח לדבר להיראות על פניו. “הם פגעו בכם? במישהו מכם?” חששו הגדול ביותר היה בגלל פאניש. היא הייתה בת ארבע עשרה, כמעט אישה לכל דבר. כתפיה היו חשופות מתחת לכתונת הלילה הדקיקה. אדמט חיפש חבורות ונשם לרווחה כשלא ראה דבר.
“לא, פאפא,” אמרה פאניש. “שמעתי את הגברים מדברים. הם רצו, אבל...”
“אבל מה?”
“מישהו נכנס כשלקחו את מאמא ואת ג’וזפ. לא שמעתי את שמו, אבל הוא היה לבוש כמו ג’נטלמן ודיבר בקול שקט מאוד. הוא אמר להם שאם הם ייגעו בנו לפני שייתן להם רשות, הוא...” היא השתתקה ופניה החווירו.
אדמט ליטף את לחיה. “היית אמיצה מאוד,” הרגיע אותה ברוך בעודו רותח מבפנים. אלמלא היה לו צורך באדמט, ויטס ללא ספק היה משסה את הבריונים האלה בילדים בלי לחשוב פעמיים.
“אני אמצא אותם,” אמר. הוא ליטף שוב את לחיה של פאניש ונעמד. אחד התאומים אחז בידו. “פאפא, אל תלך,” התחנן.
אדמט ניגב את דמעותיו של הפעוט. “אני מיד חוזר. תישארו כאן עם פאניש שלכם,” אמר וקרע את עצמו מהם. עדיין היה עליו להציל עוד ילד אחד ואת אשתו — עוד קרבות לנצח בהם לפני שיוכלו לחיות שוב כולם יחד בבטחה.
הוא מצא את הסמל אולדריץ’ מחוץ לחדר בקומה העליונה, מחכה בצייתנות עם כובעו בידו.
“הם לקחו את פיי ואת הבכור שלי,” אמר אדמט. “שאר הילדים בסדר. מישהו מהנבלות האלה עדיין חי?”
אולדריץ’ לחש כדי שהילדים לא ישמעו. “אחד מהם חטף כדור בעין. אחר חטף כדור בלב. היה לנו מזל עם ההתקפה הזאת.” הוא גירד בעורפו. אולדריץ’ לא היה זקן כלל, אך שערו כבר התחיל להלבין בצדעיו. לחייו היו סמוקות מפרץ האלימות, אך קולו היה רגוע.
“יותר מדי מזל,” אמר אדמט. “אני צריך אחד מהם בחיים.”
“אחד מהם שרד,” אמר אולדריץ’.
כשהגיע אדמט למטבח, הוא ראה את רוג’ה יושב על אחד הכיסאות, ידיו קשורות מאחורי גבו, מדמם מפצעי ירי בכתפו ובמותנו.
אדמט שלף מקל ממעמד המטריות שליד דלת הכניסה. רוג’ה בהה ברצפה במבט מלא שנאה. הוא היה מתאגרף, לוחם. הוא לא הִרבה לנצח, אך מעולם לא נכנע בקלות.
“היה לך מזל, רוג’ה,” אמר אדמט והצביע במקלו על פצעי הירי. “יכול להיות שתשרוד את הפציעה הזאת, אם תקבל טיפול רפואי בהקדם.”
“אני מכיר אותך בכלל?” אמר רוג’ה בבוז. דם הכתים את חולצת הפשתן המלוכלכת שלו.
“לא, אתה לא מכיר אותי. אבל אני מכיר אותך. ראיתי אותך מתאגרף. איפה ויטס?”
רוג’ה סובב את צווארו מצד לצד, מפוקק אותו ברעש. בעיניו נראתה התרסה. “ויטס? לא מכיר אותו.”
נדמה היה לאדמט שמתחת להכחשה הזאת הוא הבחין שהמתאגרף מזהה את השם.
אדמט קירב את קצה המקל לכתפו של רוג’ה, ממש ליד פצע הירי. “המעסיק שלך.”
“תאכל תחת,” אמר רוג’ה.
אדמט הפעיל לחץ על המקל. הוא הרגיש שהכדור עדיין בפנים, נוגע בעצם. רוג’ה התפתל. לזכותו ייאמר, הוא לא השמיע קול. כמו מתאגרף טוב, הוא למד לספוג כאב בשקט.
“איפה ויטס?”
רוג’ה לא הגיב. אדמט התקרב. “אתה רוצה להמשיך לחיות גם מחר, לא?”
“הוא יפגע בי יותר ממה שאתה אי פעם תוכל,” ענה רוג’ה. “חוץ מזה, אני לא יודע כלום.”
אדמט התרחק מרוג’ה והפנה לו את גבו. הוא שמע את אולדריץ’ מתקרב, ולאחר מכן שמע את החבטה הכבדה של קת הרובה מוטחת בבטנו של רוג’ה. הוא הניח למכות להימשך כמה רגעים לפני שפנה אליו שוב ושילח משם את אולדריץ’ בנפנוף יד.
פניו של רוג’ה נראו כאילו עבר כמה סיבובי קרבות עם סאוּסמית’. הוא התקפל מכאב וירק דם.
“לאן לקחו את פיי?” תגיד לי, הפציר בו אדמט בלי מילים. לטובתך, לטובתה ולטובתי. ספר לי איפה היא. “הילד, ג’וזפּ? איפה הוא?”
רוג’ה ירק על הרצפה. “זה אתה, הא? האבא של הפרחחים הטיפשים האלה?” הוא לא חיכה לתשובתו של אדמט. “התכנית שלנו הייתה לזיין את כולם. להתחיל מהקטנים ביותר. ויטס לא הרשה לנו. אבל אשתך...” רוג’ה לקלק את שפתיו הפצועות. “היא הסכימה ברצון. חשבה שנרחם על התינוקות אם היא תיתן לכולנו.”
אולדריץ’ צעד קדימה והטיח את קת הרובה בפניו של רוג’ה. ראשו של רוג’ה נשמט לצד אחד והוא נאנק בקול.
אדמט חש שכל גופו רוטט מחמת זעם. לא פיי! לא אשתו היפה, חברתו ושותפתו, אשת סודו ואם ילדיו! הוא הרים את ידו כדי לעצור את אולדריץ’ מלהכות שוב את רוג’ה.
“לא,” אמר אדמט. “זה סתם עוד יום רגיל בשביל הטיפוס הזה. תביא לי עששית.”
הוא תפס את רוג’ה בעורפו והקים אותו בכוח מהכיסא, דוחף אותו דרך הדלת האחורית. רוג’ה מעד לתוך שיח ורדים בגינה. אדמט הרים אותו על רגליו, מקפיד לאחוז בכתפו הפצועה, ודחף אותו קדימה. לכיוון בית השימוש.
“תשגיח שהילדים לא ייצאו,” הורה לאולדריץ’, “ותביא לי כמה מאנשיך.”
בית השימוש היה רחב מספיק בשביל שני מושבים, בהחלט לא פינוק במשק בית שבו תשעה ילדים. אדמט פתח את הדלת, ושני חייליו של אולדריץ’ החזיקו את רוג’ה ביניהם. הוא לקח מאולדריץ’ את העששית כדי שתאיר את פנים בית השימוש, שרוג’ה יוכל לראות.
אדמט הרים את הקרש שכיסה את החור והשליך אותו ארצה. הריח היה מבחיל.
“חפרתי את הבור הזה בעצמי,” אמר אדמט. “עומקו כמעט שלושה מטרים. חפרתי אותו כבר לפני שנים, והמשפחה השתמשה בו הרבה מאוד בזמן האחרון. הם שהו כאן במשך כל הקיץ.” הוא כיוון את אור העששית לעבר החור ורחרח בתיאטרליות. “כמעט מלא,” הכריז. “איפה ויטס? לאן לקחו את פיי?”
רוג’ה רק גיחך בלעג. “לך תאכל חרא.”
“מי שיאכל חרא זה אתה,” אמר אדמט. הוא אחז בעורפו של רוג’ה ודחף אותו פנימה. התא כמעט לא הספיק לשניהם. רוג’ה נאבק, אך אדמט שאב כוחות מהכעס שלו. הוא בעט באחורי ברכיו של רוג’ה כדי להמעיד אותו ודחף את ראשו של המתאגרף לתוך החור.
“תגיד לי איפה היא,” סינן.
אין קול ואין עונה.
“תגיד לי!”
“לא!” הדהד קולו של רוג’ה בתוך תיבת התהודה של מושב השירותים.
אדמט לחץ על עורפו של רוג’ה. עוד כמה סנטימטרים וכל פרצופו של האיש יתכסה בהפרשות אנושיות. אדמט נלחם בבחילה שתקפה אותו. זה היה אכזרי. בלתי אנושי. אבל אפשר להגיד את זה גם על לקיחת אשתו של אדם וילדיו כבני ערובה.
מצחו של רוג’ה נגע בערימת הצואה, והוא פלט יבבה.
“איפה ויטס? אני לא אשאל שוב!”
“לא יודע! הוא לא אמר לי כלום. רק שילם לי כדי להשגיח כאן על הילדים.”
“איך הוא שילם לך?” שאל אדמט. הוא שמע את רוג’ה מקיא. גופו של המתאגרף התעוות.
“שטרות קראנה.”
“אתה אחד המתאגרפים של הבּלבּוּס,” אמר אדמט. “הוא יודע על זה?”
“ויטס אמר שהוא קיבל המלצה. אף אחד לא שוכר אותנו לג’וב בלי שהבלבוס יאשר.”
אדמט חרק בשיניו. הבלבוס. ראש העולם התחתון של אדרו וחבר במועצה של טמאס. אחד האנשים החזקים ביותר בארץ כולה. אם הוא יודע על לורד ויטס, יכול להיות שהוא הבוגד.
“מה עוד אתה יודע?”
“בקושי דיברתי עשרים מילה עם האיש ההוא,” ענה רוג’ה מבעד לאנחות ולפרצי בכי. “אני לא יודע שום דבר נוסף!”
אדמט הכה בעורפו של רוג’ה. הוא נפל ברפיון, אך לא איבד את הכרתו. אדמט הרים את המתאגרף בחגורתו ותחב את פניו לתוך הטינופת. הוא הרים אותו פעם נוספת, ואז דחף שוב. רוג’ה נופף בזרועותיו ובטש ברגליו כשניסה לנשום בתוך השתן והצואה. אדמט אחז בקרסוליו של המתאגרף ודחס אותו בחוזקה לתוך הבור. לאחר מכן פנה ויצא מתא השירותים.
הוא רתח כל כך, עד שלא היה מסוגל לחשוב בצלילות. הוא עוד יהרוס את ויטס, שגרם ייסורים כאלה לאשתו ולילדיו.
אולדריץ’ ואנשים עמדו שם והביטו ברוג’ה טובע בתוך הטינופת. אחד מהם נראה חיוור באורה העמום של העששית. חברו הנהן בהסכמה. הלילה היה שקט עכשיו, ואדמט שמע את קולות הצרצרים ביער.
“אתה לא מתכוון לשאול אותו עוד שאלות?” שאל אולדריץ’.
“הוא אמר בעצמו שהוא לא יודע עוד שום דבר נוסף.” אדמט חש שבטנו מתהפכת והפנה את מבטו לאחור, אל רגליו הבוטשות של רוג’ה. התמונה של רוג’ה כופה את עצמו על פיי כמעט הניאה אותו מכך, אבל לבסוף הורה לאולדריץ’: “תשלפו אותו החוצה לפני שהוא מת. ואז תשלחו אותו למכרה הפחם העמוק ביותר שתמצאו במשמר ההררי.”
אדמט נשבע לעשות ללורד ויטס משהו עוד יותר גרוע ברגע שיתפוס אותו.
עידן –
טרילוגיית מגי האבקה 2: קרב הארגמן
ספר נהדר! ללא ספק סדרת פנטזיה מצוינת ולא מוכרת מספיק בארץ.
מערכת הקסם מעניינת, התקופה שבה היא קוראת שונה מהמקובל (יש אבק שריפה ורובים!) והעלילה מותחת ומעניינת.
גלעד –
טרילוגיית מגי האבקה 2: קרב הארגמן
2 הספרים של הסדרה מהטובים ביותר שקראתי