יומן השטן

I

18 בינואר 1914. על סיפונה של האונייה "אטלנטיק"

היום חלפו עשרה ימים בדיוק מהרגע שבו הִתְאַנַשְׁתִּי והתחלתי לנהל חיים ארציים.

הבדידות שלי גדולה מאוד. איני נזקק לחברים, אבל אני צריך לדבר עם מישהו על עצמי ואין לי עם מי לדבר. אין די במחשבות לבדן, מה גם שאינן ברורות, בהירות ומדויקות מספיק, כל עוד אני לא מבטא אותן במילים: צריך לסדר אותן בשורה כמו חיילים או עמודי טלגרף, למתוח קו, כמו מסילת רכבת, להרכיב גשרים וּויאדוּקטים, תִלים וקימורים, לעשות עצירות במקומות הנכונים — ורק אז הכול מתבהר. התהליך ההנדסי המפרך הזה נקרא אצלם, כך נדמה לי, היגיון וחשיבה אנליטית, והוא חובה למי שרוצה להיות חכם; לכל האחרים הוא לא חובה, והם יכולים לתעות ככל העולה על רוחם.

העבודה אטית, קשה ובלתי נסבלת עבור מי שהתרגל לתפוס הכול כהרף... איך אומרים, כהרף עין, ובאותה נשימה גם להביא זאת לידי ביטוי. ולא בכדי זוכים הוגי הדעות שלהם לכבוד שכזה, והוגי הדעות האומללים האלה, אם הם ישרים ואינם מרמים בבנייה כמו המהנדסים הרגילים שלהם, מגיעים לא פעם לבית משוגעים. אני רק כמה ימים על האדמה, ולא פעם כבר ריצדו לנגד עיניי קירותיו הצהובים ודלתו הפתוחה בהזמנה.

כן, זה קשה מאוד ומורט "עצבים" (עוד דבר מקסים!). הנה עכשיו — כדי לבטא מחשבה קטנה ורגילה על חוסר התוחלת של המילים וההיגיון שלהם נאלצתי להשחית כל כך הרבה נייר מכתבים משובח עם סמל הספינה... אז מה דרוש כדי לבטא את הגדול והבלתי רגיל? כדי שלא תפער את פיך הסקרן מדי, קורא ארצי שלי! אקדים ואומר שהבלתי רגיל אינו ניתן לביטוי בשפת המלמולים הנרגנים שלך. אם אתה לא מאמין לי, לך אל בית המשוגעים הקרוב ותקשיב לאלה: הם כולם זכו להתגלות ורצו לבטא אותה... האם אתה שומע כיצד שורקים ומסתובבים באוויר גלגליהם של הקטרים המובסים? האם אתה רואה באיזה מאמץ הם שומרים במקומם את התווים המתפזרים של פניהם הנדהמות והמשתוממות?

אני רואה כיצד כבר עכשיו, לאחר שזה עתה נודע לך שאני הוא השטן שהתאנש, אתה מוכן להמטיר עליי שאלות: הרי זה מעניין כל כך! מאַין אני? איזה מין סדרים נהוגים אצלנו בגיהינום? האם יש שם חיי נצח? וכמו כן, מה התנודות במחיר הפחם בבורסת הגיהינום בזמן האחרון? למרבה הצער, קורא יקר, עם כל הרצון הטוב, לו רק היה לי כזה, אין בכוחי לספק את סקרנותך המוצדקת כל כך. הייתי יכול לבדות למענך את אחד מאותם סיפורונים מצחיקים על אודות שדים מקורננים ושעירים, שכה ינעמו לדמיונך הדל, אבל כבר יש לך מספיק מאלה, ואיני רוצה לשקר לך באופן גס ושטחי כל כך. אשקר לך במקום אחר, היכן שאינך מצפה לדבר וכך לשנינו יהיה מעניין יותר.

והאמת? כיצד אומר אותה אם אפילו את שמי אי־אפשר לבטא בשפתך? את השם שטן נתת לי אתה, ואני מקבל את הכינוי הזה כמו שהייתי מקבל כל כינוי אחר: שיהיה: אני — שטן. אך שמי האמיתי נשמע לגמרי אחרת, לגמרי אחרת! הוא נשמע בלתי רגיל ואין דרך שבה אני יכול לדחוף אותו לאוזן הצרה שלך בלי לרטש אותה יחד עם המוח שלך: שיהיה: אני — שטן, וזהו.

ואתה עצמך אשם בכך, ידידי: למה יש בשכלך מושגים מעטים כל כך? השכל שלך הוא כאמתחתו של קבצן שבתוכה רק פרוסות לחם יבש, וכאן צריך יותר מלחם. יש לך רק שני מושגים על הקיום: חיים ומוות — כיצד אסביר לך את השלישי? כל הקיום שלך הוא קשקוש רק מכיוון שאין לך את השלישי הזה, ומאַין אביא אותו? כעת אני בן אנוש כמוך, בראשִי מתרוצצות המחשבות שלך, בפי מזדחלות בכבדוּת ודוקרות בפינות המילים הקובייתיות שלך, ואני לא יכול לספר לך על הבלתי רגיל.

אם אומַר לך שאין שדים, אשקר לך. אך אם אומַר שהם קיימים, גם זה יהיה שקר... תִראה כמה זה קשה, כמה זה חסר פשר, ידידי! אך גם על ההִתאַנשוּת שלי, שיחד איתה החלו לפני עשרה ימים חיי הארציים, אני יכול לספר מעט מאוד דברים מובנים. דבר ראשון, שכח מהשדים השעירים, המקורננים, המכונפים שכה אהובים עליך, שיורקים אש, הופכים חול לזהב וזקֵנים מופלגים — לעלמים מצודדים, ואחרי שעשו כל זאת ודיברו ערימה של הבלים, הם נעלמים דרך הקיר — וזכור: כשאנחנו באים אל כדור הארץ אנחנו חייבים להתאנש. מדוע זה כך, תגלה לאחר המוות, ובינתיים זכור: אני כעת בן אנוש כמוך, ונודף ממני ניחוח של בושם לא רע ולא צחנת תיש, ואתה יכול ללחוץ את ידי בלי חשש מכך שציפורניי ישרטו אותך, אני גוזז אותן בדיוק כמוך.

אבל איך זה קרה? פשוט... מאוד. כשהחלטתי שאני רוצה להגיע לאדמה, מצאתי איזה טיפוס שיהיה לי לפונדקאי, אמריקאי בן שלושים ושמונה בשם מר הנרי ווֹנדֶרגוּד, והרגתי אותו... בלילה ובלי עדים, כמובן. אך למרות ההודאה באשמה שלי, לא תוכל להעמיד אותי לדין. האמריקאי בחיים ושנינו מברכים אותך בקידה עמוקה אחת: אני וּ־ווֹנדרגוד. הוא פשוט השכיר לי חלל ריק, אתה מבין — וגם לא את כולו, ייקח אותו השד! ולחזור חזרה, לצערי, אני יכול רק דרך אותה הדלת היחידה שמובילה גם אותך אל החירות: דרך המוות.

זהו עצם העניין. אך בהמשך תוכל להבין דבר־מה, אף שלדבּר על דברים כאלה בשפתך — כמוהו כניסיון להכניס הר לכיס החולצה או לרוקן את מפלי הניאגרה בעזרת אצבעון! שווה בנפשך שאתה, נזר הבריאה, יקירי, ביקשת להתקרב אל הנמלים, ובדרך נס או במטה קסם נהפכת לנמלה, נמלה זערורית אמיתית, ואז תקבל שמץ של מושג על התהום שמפרידה ביני הישן לביני הנוכחי... לא, גרוע יותר! היית צליל והפכת לסימן של תו על הנייר... לא, יותר גרוע, יותר גרוע, ושום השוואות לא יסבירו לך את מהותה של התהום שאת תחתיתה איני רואה עוד בעצמי. או שמא היא נטולת תחתית כליל?

שווה בנפשך: בצאתי מניו יורק סבלתי במשך יומיים ממחלת ים! זה מצחיק אותך, אתה שהורגלת להתגולל בהפרשות של עצמך? ואני — גם אני התגוללתי, אבל זה לא היה מצחיק כלל. רק פעם אחת חייכתי, כשחשבתי שזה לא אני אלא וונדרגוד, ואמרתי:

— פמפם, וונדרגוד, פמפם!

...יש עוד שאלה אחת שאתה מחכה למענה עליה: לשם מה הגעתי אל האדמה ואיך גמרתי בדעתי לקחת חלק בעסקת חליפין לא כדאית כזאת — משטן "כול יכול, בן אלמוות, אדון ושליט", נעשיתי... אתה? התעייפתי מלחפש מילים שאינן קיימות, ואענה לך באנגלית, בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, בשפות ששנינו מבינים היטב: נהיה לי משעמם... בגיהינום, והגעתי אל האדמה כדי לשקר ולשחק.

מהו שעמום ידוע לך. מהו שקר אתה יודע היטב, ובמשחק יש לך מושג כלשהו מהתיאטראות ומהשחקנים המפורסמים שלך. אולי אתה בעצמך משחק איזה משחק קטן בפרלמנט, או בבית או בכנסייה? אם כן, תוכל גם להבין משהו מתחושת העונג ששואבים ממשחק. אם נוסף על כך אתה מכיר גם את לוח הכפל, אז תכפיל את ההתלהבות והעונג ממשחק בכל מספר רב־ספרתי שעולה בדעתך ותקבל את ההתלהבות שלי, העונג שלי. לא, יותר מכך! שווה בנפשך שאתה גל באוקיינוס, שמשחק כל הזמן וחי רק במשחק — למשל הגל הזה שאני רואה כעת מבעד לזכוכית ושרוצה להפוך את ה"אטלנטיק" שלנו... בעצם, שוב אני מחפש מילים והשוואות!

אני פשוט רוצה לשחק. כרגע אני עדיין שחקן מתחיל, טירון צנוע, אך אני מקווה שאתפרסם לא פחות מהגריק1 שלך או מאולדרידג',2 כשאשחק את מה שארצה. אני שחצן, מאוהב בעצמי וכנראה גם רהבתן... אתה הרי יודע מהי רהבתנות, כשרוצים לקבל מחמאות ומחיאות כפיים אפילו מאנשים טיפשים, כן? הלאה, אני מעז לחשוב שאני גאון — השטן ידוע בעזות המצח שלו — תאר לעצמך שנמאס לי מהגיהינום, היכן שכל הנוכלים המקורננים והשעירים הללו משחקים ומשקרים טוב כמעט כמוני, ושלא מספיקים לי זרי הדפנה של הגיהינום, שבהם אני רואה, בחדות הבחנה, לא מעט חנופה זולה ונמיכות מצח פשוטה. עליך, חברי הארצי, שמעתי שאתה חכם, ישר לרוב, חשדן במידה, רגיש לשאלות של אמנות נצחית ומשחק, ושקרן גרוע כל כך בעצמך, עד שאתה מסוגל להעריך מאוד משחק של אחרים: הרי לא בכדי יש לך כל כך הרבה ענקים! והנה, גם אני באתי... מובן?

האדמה תהיה לי לזירה, והבמה הקרובה תהיה רומא, לשם אני נוסע, אל "עיר הנצח" הזאת כמו שקוראים לה פה, מתוך הבנה עמוקה של הנצח ודברים פשוטים אחרים. להקת שחקנים עדיין אין לי (אולי תרצה להצטרף ללהקה שלי?), אך אני מאמין שהגורל או המקרה שלהם אני נתון מעתה, כמו כל דבר ארצי אחר שלכם, יעריכו את טוהר כוונותיי ויזמנו לי שותפים ראויים לדרך... אירופה הזקנה כה עשירה בכישרונות! אני מאמין שאמצא גם באירופה הזאת קהל אנין דיו, כזה שיהיה שווה לצבוע בשבילו את הפרצוף ולהחליף את נעלי הגיהינום הנוחות בקוטורנים3 כבדים. אני מודה, פעם חשבתי על המזרח, היכן שכבר פועלים בהצלחה לא מבוטלת כמה מ... עמיתיי, אבל המזרח פּוֹתֶה מדי ובעל נטייה לבלט, ולרעל, והאלים שלו כעורים, סירחון של חיה מפוּספּסת עוד נודף ממנו, העלטה והאורות שלו גסים בצורה ברברית ובוהקים מכדי שאמן אנין כמוני ייכנס אל הבלגן הצפוף והמסריח הזה. כן, ידידי, הרי אני כל כך שחצן עד שאפילו את היומן הזה אני מתחיל לא בלי כוונת זדון להקסים אותך... גם אם, בעליבותי, אני עושה זאת בתפקיד מחפש מילים והשוואות. אני מקווה שלא תנצל את גילוי הלב שלי ולא תפסיק להאמין לי.

יש שאלות נוספות? בנוגע למחזה עצמו, אני עצמי לא יודע עליו הרבה, אותו ימציא המפיק שימצא את השחקנים, הלוא הוא הגורל, ותפקידי הצנוע לשם התחלה: אדם שהתאהב באנשים עד כדי כך שהחליט לתת להם הכול — את נשמתו ואת כספו. לא שכחת כמובן שאני מיליארדר, כן? יש לי שלושה מיליארדים. מספיק להצגה אחת רבת־רושם, לא כך? כעת עוד פרט, כדי להפוך את הדף הזה.

יחד איתי בא לחלוק את גורלי טיפוס בשם ארווין טוֹפּי, המזכיר שלי, אישיות מכובדת למדי, במקטורן השחור שלו, במגבעת שהוא חובש, עם אפו הנפול שתלוי כמו אגס בוסרי ועם פני כומר מגולחות. לא יפתיע אותי אם בכיסיו יתגלה ספר תפילות קטן. טופּי שלי בא מאותו המקום — כלומר מהגיהינום, ובאותה דרך כמוני: גם הוא הִתאַנֵש, ונראה שבהצלחה; הבטלן כלל לא רגיש לתנודות הים. בעצם, גם כדי לחלות במחלת ים דרושה מנת משכל כלשהי, ואילו טופּי שלי טיפש כמו נעל, אפילו בשביל החיים על פני האדמה. נוסף על כך הוא גס רוח ומשיא עצות. אני כבר מתחרט מעט שמתוך המבחר העשיר שלנו לא בחרתי לי בהמה טובה יותר, אך נשביתי בישירותו ובהיכרות המסוימת שלו עם החיים על פני האדמה: איכשהו, היה נעים יותר לצאת לטיול הזה עם חבר משופשף. מתישהו, מזמן, הוא כבר לבש צורת אנוש ונשבה כל כך בקסמם של רעיונות דתיים עד שהוא — תאר לעצמך! — הצטרף למנזר של האחים הפרניצסקנים, חי עד שיבה טובה והלך שם לעולמו בשלווה תחת השם של האח וינסנט. האפר שלו הפך למוקד לסגידה עבור המאמינים, קריירה לא רעה בשביל שד טיפש! — ואילו הוא, שוב איתי, מרחרח את האוויר, מחפש ריח של קטורת: הרגל מגונה! אתה בטח תאהב אותו.

מספיק לעת עתה. הסתלק מכאן, ידידי. אני רוצה להישאר לבדי. ההשתקפות השטוחה שלך שזימנתי אל הבמה הזאת מרגיזה אותי, ואני רוצה להישאר לבדי, או רק עם הוונדרגוד הזה, שנתן לי את משכנו ורימה אותי בנכלוליות. הים רגוע, כבר אין לי בחילה כמו בימים הארורים הראשונים, אך אני מפחד ממשהו.

אני מפחד! נראה שמפחידה אותי העלטה הזאת שהם קוראים לה לילה ושנפרשת מעל האוקיינוס: כאן עוד מואר ממנורות, אך מעבר לדופן הסיפון שוכנת עלטה נוראה, היכן שעיניי חסרות אונים לחלוטין. גם ככה הן לא שוות הרבה, המראות המטופשות האלה שיודעות רק לשקף, אך בחושך הן מאבדות גם את היכולת העלובה הזאת. כמובן, אתרגל גם לחושך, כבר התרגלתי לדברים רבים, אך עכשיו רע לי ומפחיד לחשוב שבסיבוב מפתח אחד העלטה העיוורת, המוכנה להסתער, תכסה אותי. מאין היא באה?

וכמה אמיצים הם עם המראות העכרוריות שלהם — אינם רואים דבר ואומרים בפשטות: חשוך כאן, צריך להדליק את האור! לאחר מכן מכבים אותו בעצמם ונרדמים. אני מביט בגיבורים האלה בהפתעה מסוימת, גם אם קרירה... ו... מתפעל. או שבשביל פחד דרוש שכל גדול מדי, כמו שלי? הרי אתה לא כזה פחדן, וונדרגוד, תמיד נחשבת לאדם חסון ובעל ניסיון!

יש רגע אחד בַּהִתאַנשוּת שלי שאיני יכול להיזכר בו בלי לחוש אימה: הפעם הראשונה ששמעתי את פעימות לבי. הצליל הברור, הרם, המונֶה הזה, המסמן את המוות באותה המידה שהוא מסמן את החיים, הדהים אותי בפחד ובהתרגשות שלא חוויתי כמותם. הם דוחפים מונים בכל מקום, אבל כיצד הם מסוגלים לשאת בחזם את המונה הזה, שמונה את שניות החיים במהירות של קוסם?

ברגע הראשון רציתי לצעוק ולשעוט מיד למטה, לפני שהספקתי להתרגל לחיים, אבל הצצתי בטופּי: האידיוט שאך זה נולד כבר מנקה את המגבעת שלו בשלווה, פרצתי בצחוק וצעקתי:

— טופּי! מברשת!

התנקנו שנינו, ואילו המונה בחזי מנה כמה שניות זה נמשך, ונדמה שאף הוסיף עליהן. אחרי כן, בשומעי את התקתוק הטורדני שלו, התחלתי לחשוב: "אני לא אספיק!" מה לא אספיק? לא ידעתי בעצמי, אך יומיים שלמים מיהרתי כמו מטורף לשתות, לאכול, אפילו לישון: הרי המונה לא נם בזמן שאני מוטל כפגר וישן!

כעת איני ממהר עוד. אני יודע שאספיק ושהשניות שלי נראות לי בלתי נדלות, אבל המונה שלי נסער והולם כמו שיכור המכֶּה בתוף. והאם השניות הקטנות האלה שהוא זורק עכשיו נחשבות לשוות ערך לַגדולות? אם כך, זאת רמאות. כאזרח ארצות הברית ישר וכאיש עסקים אני מוחה!

אני חש ברע. כעת לא הייתי דוחה מעל פניי גם חבר, ייתכן שחברים זה דבר טוב. הו! בכל היקום אני לבד!

7 בפברואר 1914, רומא, מלון "אינטרנציונל"

אני משתגע בכל פעם שאני נאלץ ליטול את מקל השוטר ולהשליט סדר בתוך ראשי: עוּבדוֹת ימינה! מחשבות שמאלה! מצב רוח אחורה! פנו דרך להוד מעלתה ההכרה, שבקושי מדדה על הקביים שלה. אחרת — מרד, רעש, בלבול וכאוס. אם כן, רבותיי העוּבדוֹת וגבירוֹתיי המחשבות, אני קורא אתכם לסדר! אני מתחיל.

לילה. חושך. האוויר נעים וחם ואפוף בניחוח כלשהו. טופּי מרחרח בהנאה ואומר שזאת איטליה. הרכבת המהירה שלנו כבר מתקרבת לרומא, אנחנו מתרווחים במושבים רכים, ואז — טראח! והכול הולך לעזאזל: הרכבת השתגעה וסטתה מהמסלול. אודה ולא אבוש, איני אמיץ! אימה וכמעט עילפון השתלטו עלי. החשמל כבה וכשיצאתי אך בקושי מאיזו פינה חשוכה שאליה נזרקתי, שכחתי לחלוטין היכן היציאה. בכל מקום קירות, זוויות, משהו דוקר, פועם ומטפס עלי בדממה. וכל זה בחשכה! לפתע, גופה מתחת לרגליים. דרכתי ישר על הפנים; אחר כך גיליתי שזה היה המשרת שלי, ג'ורג', שנרצח במקום. צרחתי, וכאן טופּי הבלתי המנוצח שלי הציל אותי: הוא אחז בידי והוביל אותי אל החלון הפתוח, מאחר ששתי היציאות היו מנופצות וחסומות בשברים. קפצתי על הארץ, אבל טופּי נתקע שם; הברכיים שלי רעדו, הנשימה יצאה באנקה, אך הוא טרם נראה ואז התחלתי לצעוק.

לפתע הוא השתרבב מהחלון:

— למה אתה צועק? אני מחפש את הכובעים שלנו ואת התיק שלך.

ואכן: הוא הושיט לי מיד כובע, ולאחר מכן יצא גם הוא, חבוש במגבעת ונושא תיק. אני פרצתי בצחוק וצעקתי:

— בן אדם! שכחת מטרייה!

אבל הליצן הזקן לא הבין הומור וענה ברצינות:

— איני נושא מטריות. דע לך: ג'ורג' שלנו נרצח וגם הטבּח.

אז הפגר הזה, שלא מרגיש שדורכים על פניו, הוא ג'ורג' שלנו! הפחד שוב השתלט עליי, ולפתע פתאום שמעתי גניחות, יללות פראיות, צווחות וצעקות, כל הקולות שבהם נוהם גיבור אמיץ כשהוא נרמס: פעם הייתי חירש ולא שמעתי דבר. הקרונות ניצתו והעלו אש ועשן, הפצועים צעקו ביתר שאת, ומבלי לחכות שהצלי יהיה מוכן, רצתי באובדן עשתונות אל השדה. זאת היתה דהרה!

למרבה המזל, הגבעות המתונות של חבל קמפניה הרומי נוחות מאוד לספורט מהסוג הזה, ואני, כך התברר, איני האצן האחרון. כאשר התמוטטתי חסר נשימה על איזה תל כבר לא שמעו ולא ראו דבר, ורק הרחק מאחור השתרך טופּי. אך איזה מין דבר נוראי זה, לב! הוא טיפס בעקשנות אל פי עד שיכולתי לירוק אותו. התפתלתי מחֶנק וכבשתי את פניי באדמה עצמה, היא היתה קרירה, קשה ושלווה, וכאן היא מצאה חן בעיניי, והיא כמו החזירה לי את נשימתי והחזירה את לבי למקומו. הוקל לי. הכוכבים במרומים היו שלווים... למה שידאגו? זה לא נוגע אליהם. הם מאירים וחוגגים, זהו נשף הנצח שלהם. ובנשף הזה, הבהיר שבנשפים, האדמה עוטת העלטה נראתה לי כעלמת חן במסכה שחורה. (אני מוצא שזה מנוסח לא רע, ואתה, קורא שלי, צריך להיות שבע רצון: הסגנון והמניירות שלי משתכללים!)

נישקתי את טופּי בקודקודו — אני מנשק בקודקוד את מי שאני אוהב — ואמרתי:

— ההתאנשות שלך מוצלחת מאוד, טופּי, אני מכבד אותך. אבל מה נעשה עכשיו? האורות הזוהרים שם הם של רומא? רחוק!

— כן, רומא, אישר טופּי והרים את ידו. אתה שומע? שורקים!

נשמעו שם שריקותיהם הממושכות ומלאות הסבל של הקטרים; הם היו חסרי שקט.

— שורקים, אמרתי ופרצתי בצחוק.

— שורקים, חזר אחריי טופּי וגיחך — הוא לא יודע לצחוק.

אך שוב הרגשתי רע. צמרמורת, תעוקה משונה ורעד ממש בבסיס הלשון. הגווייה שרמסתי ברגליי הבחילה אותי, והתחשק לי להתנער כמו כלב אחרי רחצה. תבין, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי והרגשתי גופה של אחד כמוך, קוראי היקר, וסלח לי, אבל היא לא מצאה חן בעיניי. מדוע הוא לא מחה כשרמסתי ברגליי את פניו? היו לג'ורג' פנים צעירות, יפות והוא היה הגון למדי. תאר לעצמך שגם לתוך פניך תידחֵף רגל כבדה — ומה תעשה, תשתוק?

אני קורא לסדר! לרומא לא הלכנו, אלא פנינו לחפש מקום לינה קרוב יותר, אצל אנשים טובים. הלכנו הרבה. התעייפנו. רצינו לשתות — הו, כמה שרצינו לשתות! וכעת הַרשה לי להציג את חברי החדש, מר תומס מגנוס ואת בִּתו הנאווה, מריה.

בתחילה זה היה אור קטן מרצד, ש"קורא להלך היגע". מקרוב זה היה בית קטן, מבודד, שבקושי נראה מבעד לסבך ברושים גבוהים ושחורים ועוד משהו. רק בחלון יחיד היה אור, באחרים התריסים היו מוגפים. גדר אבן, רשת מתכת, דלתות כבדות. ו — דממה. במבט ראשון היה בזה דבר־מה חשוד. טופּי הלם בדלת — דממה. במשך זמן רב דפקתי אני — דממה. לבסוף קול נוקשה שאל מעבר לדלת הברזל:

מי זה? מה רצונכם?

כשהוא בקושי מצליח להניע את לשונו היבשה, סיפר טופּי האמיץ שלי על האסון ועל בריחתנו. הוא דיבר זמן רב עד שלבסוף חרק המנעול והדלת נפתחה. נכנסנו אל תוך הבית בעקבות הזר הנוקשה וחמור הסבר, עברנו כמה חדרים חשוכים ודוממים, עלינו במדרגות חורקות ונכנסנו אל תוך חלל מואר, כפי הנראה חדר העבודה של הזר. מואר, ספרים הרבה ואחד, פתוח, מונח על השולחן תחת מנורה נמוכה בעלת אהיל ירוק פשוט. אורהּ היה מה שלכד את עינינו מהשדה. אך דממת הבית הכתה אותי בתדהמה: על אף השעה המוקדמת יחסית לא נשמע שום רחש, לא קול, לא צליל.

— שבו.

התיישבנו, ובאפיסת כוחות התחיל טופּי לספר שוב את הסיפור שלו, אך בעל הבית המשונה קטע אותו באדישות:

— כן, אסון. זה קורה לעתים קרובות בדרכים שלנו. הרבה קורבנות?

טופּי החל למלמל, ואילו בעל הבית, אחרי ששמע אותו, הוציא מכיסו אקדח, החביאו בשולחן והפטיר כלאחר יד:

— זה מחוז לא לגמרי רגוע. ובכן, ברוכים הבאים, הישארו אצלי.

לראשונה הוא הרים את עיניו הכהות, כמעט חסרות הברק, עיניים גדולות וקודרות, וסקר בתשומת לב אותי ואת טופּי מכף רגל ועד ראש כאילו היינו מוצגים במוזיאון. זה היה מבט חצוף ובלתי הולם, ואני התרוממתי ממושבי.

— חוששני שאנחנו לא רצויים כאן, אדון, ו...

אך במחווה מתונה ולגלגנית קמעה הוא עצר אותי.

— שטויות. הישארו. אביא לכם עכשיו יין ומשהו לאכול. המשרתים באים אליי רק בצהריים כך שאשרת אתכם בעצמי. בזמן שאוציא את היין, תתרחצו ותתרעננו, מאחורי הדלת הזאת יש אמבטיה. בכלל, אל תתביישו.

בזמן שאכלנו ושתינו — ברעבתנות — קרא האדון הלא־ידידותי בספרו כאילו אין איש מלבדו בחדר, וכאילו לא טופּי הוא שלעס בקולניות, אלא כלב שהתעסק בעצם. כאן הזדמן לי להתבונן בו היטב. גבוה, כמעט בגובה ובמבנה שלי, פנים חיוורות וכמו מותשות, זקן שודדים שחור כזפת. אך המצח גבוה וחכם, והאף... איך אתאר אותו? הנה שוב אני מחפש השוואות! האף כספר שלם על חיים גדולים, מלאי תשוקה, בלתי רגילים ונחבאים. יפה ומגולף באזמל דקיק לא מבשר וסחוס, אלא... איך אומר זאת? ממחשבות ואיזשהם רצונות נועזים. נראה גם כגיבור! אבל במיוחד הפתיעו אותי ידיו: גדולות מאוד, לבנות ושלוות מאוד. מדוע הפתיעו, איני יודע, אך לפתע חשבתי: כמה טוב שלא סנפירים! כמה טוב שלא צבתות! כמה טוב ומפתיע שעשר אצבעות בדיוק; עשרה נוכלים דקיקים, רשעים וחכמים, בדיוק!

אמרתי בנימוס:

— תודה לך, סניור...

— שמי מגנוס. תומס מגנוס. תשתו עוד יין. אמריקאים?

חיכיתי שטופּי יציג אותי, לפי המנהג האנגלי, והבטתי במגנוס. אתה צריך להיות בהמה אנאלפבתית ולא לקרוא אף עיתון אנגלי, צרפתי או איטלקי כדי לא לדעת מי אני...

— מר הנרי וונדרגוד מאילינוי. המזכיר שלו, ארווין טופּי, משרתך הנאמן. אכן, אנו אזרחי ארצות הברית.

הליצן הזקן הפטיר את נאומו לא בלי גאווה, ומגנוס — כן, הוא נרעד קלות. מיליארדים, ידידי, מיליארדים! הוא נעץ בי ארוכות מבט חודר וממושך:

— מר וונדרגוד? הנרי וונדרגוד? אדוני, אתה לא האמריקאי הזה, המיליארדר, שרוצה לעשות חסד עם האנושות?

נדתי בראשי בצניעות:

— יֵס, זה אני.

טופּי נד בראשו ואישר... החמוֹר:

— יֵס, אלה אנחנו.

מגנוס החווה בראשו לשנינו ובנימה לעגנית ועזת פנים אמר:

— האנושות מחכה לך, מר וונדרגוד. אם לשפוט על פי עיתוני רומא, בכיליון עיניים! אבל עליי להתנצל על ארוחת הערב הצנועה שלי: לא ידעתי...

בישירות מופלאה תפסתי את ידו הגדולה והחמה באופן משונה ולחצתי אותה חזק, כמנהג האמריקאים.

— עזוב, אילו שטויות, מר מגנוס! לפני שהפכתי למיליארדר הייתי רועה חזירים, ואילו אתה ג'נטלמן הגון, ישיר ואצילי, ולכבוד הוא לי ללחוץ את ידך. לעזאזל, עד כה, שום פנים אנושיות לא עוררו בי חיבה כזאת... כמו אלה שלך!

ואז מגנוס אמר...

מגנוס לא אמר דבר! לא, איני יכול ככה: "אני אמרתי", "הוא אמר" — העקביות הארורה הזאת הורגת את ההשראה שלי, אני הופך לכתבן בינוני של צהובון ומשקר, כמו חסר כישרון. יש בי חמישה חושים, אני אדם שלם, ומדבּר על השמיעה לבד! ומה עם הראייה? האמן לי, היא לא התבטלה. ותחושת האדמה הזאת, איטליה, הקיום שלי שהרגשתי בעוצמה מחודשת ומתוקה. אתה חושב שרק ישבתי והקשבתי לתומס מגנוס החכם? הוא מדבר, ואילו אני מביט, מבין, עונה, ובעצמי חושב: איזה ריח טוב יש לאדמה בקמפניה! וגם ניסיתי לחדור לבית הזה בחושיי (כך אומרים?), לחדרים החבויים השתוּקים שלו; הוא נראה לי מסתורי. ונוסף על כך, עם כל דקה שמחתי יותר ויותר בכך שאני בחיים, שאני מדבר, שאני יכול לשחק עוד זמן רב... ולפתע זה התחיל למצוא חן בעיניי, שאני בן אדם!

אני זוכר שלפתע הושטתי למגנוס את כרטיס הביקור שלי: הנרי וונדרגוד. הוא הופתע ולא הבין, אבל הניח את הכרטיס על השולחן בנימוס. התחשק לי לנשק אותו בקודקודו: על הנימוס הזה, על זה שהוא בן אדם — וגם אני בן אדם. עוד דבר שמצא חן בעיניי היה הרגל שלי בנעל הצהובה, ונדנדתי אותה בהיחבא: שתתנדנד, רגל אנושית אמריקאית נפלאה! הייתי רגיש בערב הזה! אף רציתי לבכות: להביט לבן שיחי ישר בעיניים ולסחוט מהעיניים הפקוחות, מלאות האהבה וטוּב הלב שלי, דמעות שתיים. נראה שזה מה שעשיתי, הרגשתי מין דגדוג נעים באף, כמו מלימונדה. ועל מגנוס הותירו שתי הדמעות שלי, כפי ששמתי לב, רושם רב ונפלא.

אבל טופּי!... בזמן שאני חייתי את פואמת ההתאנשות המופלאה הזאת ודמעתי כמו טחב, הוא ישן כמו בול עץ על אותו השולחן שישב לידו. האם התאנש יותר מדי? רציתי להתרגז, אבל מגנוס מנע זאת בעדי:

— הוא סחוט ומותש, מר וונדרגוד.

בעצם, השעה כבר היתה מאוחרת. כשזה מה שקרה עם טופּי, אנחנו דיברנו והתווכחנו בלהט עם מגנוס כבר שעתיים. שלחתי אותו למיטה והמשכנו לשתות ולדבר עוד זמן רב. את היין לרוב שתיתי אני, ואילו מגנוס היה מאופק, קודר כמעט, ופניו הנוקשות, לעתים אף רעות ומסוגרות, מצאו חן בעיניי יותר ויותר. הוא אמר:

— אני מאמין לדחף האלטרואיסטי שלך, מר וונדרגוד. אך איני מאמין שאתה, איש חכם, רציונלי ו... קר במקצת, כך נדמה לי, יכול באמת לתלות ציפיות רציניות בכספך...

— שלושה מיליארדים — כוח עצום, מגנוס!

— כן, שלושה מיליארדים — כוח עצום, הוא הסכים בשלווה ובחוסר רצון, אך מה אתה יכול לעשות בהם? אני פרצתי בצחוק:

— אתה רוצה לומר: מה יכול לעשות בהם האמריקאי הבור הזה, רועה החזירים לשעבר, שמכיר חזירים טוב יותר מאנשים?

— ידע מתחום אחד עוזר לאחר.

— הפילנטרופ האקסצנטרי הזה שהזהב עלה לו לראש כמו חלב במינקת? כן, כמובן, מה אני כבר יכול לעשות? לבנות עוד אוניברסיטה בשיקגו? עוד בית חולים בסן פרנסיסקו? עוד כלא הומני שיקומי בניו יורק?

— האחרון היה תרומה אמיתית לאנושות. אל תביט בי בהאשמה, מר וונדרגוד: איני צוחק כלל, בי לא תמצא את האהבה... ללא תנאים הזאת לאנשים, זו שבוערת בך חזק כל כך.

הוא לעג לי בעזות מצח, ואילו אני ריחמתי עליו: לא לאהוב אנשים! מגנוס האומלל, הייתי מנשק אותו בקודקוד בעונג רב! לא לאהוב בני אדם!

— כן, איני אוהב אותם, אישר מגנוס. ואולם אני שמח שאתה מתכוון ללכת בדרך כל הפילנטרופים האמריקאים. המיליארדים שלכם...

— שלושה מיליארדים, מגנוס! בכסף הזה אפשר לייסד מדינה חדשה...

— כן?!

— או להרוס ישנה. בזהב הזה, מגנוס, אפשר לעשות מלחמה, מהפכה...

— כן?

בכל זאת הצלחתי להרשים אותו: ידו הגדולה הלבנה נרעדה קלות, ובעיניו הכהות הבזיקה רחישת כבוד: "אתה, וונדרגוד, אינך טיפש כפי שנראית לי בתחילה!" הוא קם על רגליו, התהלך בחדר, נעצר מולי ושאל לפתע בחדות ובלעג:

— ואתה יודע בדיוק מה דרוש לאנושות שלך: ייסוד מדינה חדשה או הרס מדינה ישנה? מלחמה או שלום? מהפכה או שלווה? מי אתה, מר וונדרגוד מאילינוי, שמעז להציע פתרונות לשאלות הללו? טעיתי: תבנה בית חולים ואוניברסיטה בשיקגו, זה... בטוח יותר.

אהבתי את עזות המצח של האיש הזה! הרכנתי את ראשי בצניעות ואמרתי:

— הצדק איתך, סניור מגנוס. מי אני, הנרי וונדרגוד, שאתיימר לפתור שאלות כאלה? אך איני פותר אותן. אני רק מציב אותן, אני מציב ומחפש תשובה, ואת האדם שייתן לי אותה. אני בור ועם הארץ, לא קראתי ספר אחד מתחילתו ועד סופו, פרט לפנקס החשבונות, ואילו פה אני רואה שלא חסרים ספרים. אתה מיזנטרופ, מגנוס, ואתה אירופי מכדי לא להיות קצת מאוכזב מהכול, ואילו אנחנו בני אמריקה הצעירה, אנחנו מאמינים באנשים. אנשים צריך לעשות! אתם אוּמנים גרועים באירופה, ויצרתם אדם גרוע, אנחנו — ניצור אדם טוב. סליחה על הגסות: כל עוד אני הנרי וונדרגוד! יצרתי רק חזירים, והחזירים שלי, אומר זאת בגאווה, זכו בעיטורים ובשבחים לא פחות מהגנרל מולטקה,4 אך כעת אני רוצה ליצור אנשים...

מגנוס גיחך:

— אתה אלכימאי על פי הבשורה, וונדרגוד: אתה לוקח עופרת ורוצה להפוך אותה לזהב!

— כן, אני רוצה לעשות זהב ולחפש את אבן הפילוסופים. אך האם היא לא נמצאה כבר? היא נמצאה, רק שאתם לא יודעים כיצד להשתמש בה: זאת — אהבה. הו, מגנוס, אני עצמי עדיין איני יודע מה אעשה, אך תוכניותיי רחבות היקף, ו... רבות הוד, אם יורשה לי לומר, לולא החיוך המיזנטרופי הזה שלך. האמן באדם, מגנוס, ועזור לי! אתה יודע מה צריך האדם.

הוא השיב בקדרות מקפיאה:

— הוא צריך בתי כלא וגרדום.

צעקתי בחרון (חרון יוצא לי טוב במיוחד):

— אתה מַליז על עצמך, מגנוס! אני סבור שעברת אסון גדול כלשהו, אולי בגידה ו...

— עצור, וונדרגוד! איני מדבר על עצמי לעולם וגם איני אוהב שאחרים מדברים עליי. די אם אציין שבארבע שנים אתה הוא הראשון שמפר את בדידותי, וגם זה... תוצאה של מקריות. איני אוהב בני אדם.

— הו! סלח נא לי, אך איני מאמין לך.

מגנוס ניגש למדף הספרים ובארשת של תיעוב וכמו בשאט נפש נטל את הכרך הראשון שבא לידו הלבנה.

— ואתה, שלא קראת ספרים, יודע על אודות מה הספרים האלה? רק על אודות רוע, טעויות ועל סבלותיו המרובים של המין האנושי. אלה דמעות ודם, וונדרגוד! ראה: הספרון הדקיק הזה שאני מחזיק בין שתי אצבעותיי מכיל אוקיינוס שלם של דם אנושי אדום, ואם תיקח אותם, את כולם... מי שפך את הדם הזה? השטן?

הרגשתי מוחמא ורציתי לקוד קידה, אך הוא השליך את הספר הצדה וצעק בכעס:

— לא, אדוני: בן אדם! שפך אותו בן אדם! כן, אני קורא את הספרים האלה, אך רק לשם דבר אחד: ללמוד לשנוא ולתעב את האדם. הפכת את החזירים שלך לזהב, כן? ואילו אני כבר רואה כיצד הזהב הזה הופך לחזירים בחזרה: הם יטרפו אותך, וונדרגוד. אך איני רוצה... לטרוף ולשקר: זרוק את כספך לים, או... תבנה בתי כלא וגרדום. האם אתה גאה, כמו כל הגאוותנים? אז תבנה גרדום. יכבדו אותך אנשים רציניים, והעדר יקרא לך איש דגול. או שאתה, אמריקאי מאילינוי, אינך רוצה להגיע לפנתיאון?

— אבל, מגנוס!...

— הדם! אינך רואה? הדם בכל מקום! הנה הוא כבר על המגף שלך...

אני מודה שלמשמע דברים אלה של טירוף דעת, כפי שמגנוס נראה לי באותו רגע, משכתי ברגלי בבהלה. רק עתה שמתי לב לכתם כהה אדמדם... כמה מבחיל!

מגנוס חייך והתעשת מיד, אחר המשיך בקור ובאדישות כמעט:

— האם הבהלתי אותך בלי כוונה, מר וונדרגוד? שטויות, בטח דרכת ב... משהו. אלה שטויות. אך השיחה הזאת, שכמותה לא ניהלתי כבר שנים רבות, מסעירה אותי מדי ו... לילה טוב, מר וונדרגוד. מחר יהיה לי את הכבוד להציג אותך בפני בתי, ועכשיו ברשותך...

וכן הלאה. בקיצור, האדון הזה לקח אותי אל חדרי בגסות ממש וכמעט השכיב אותי במיטה. אני לא התווכחתי: לשם מה? ראוי לציין שבאותו הרגע הוא מצא חן בעיניי מעט מאוד. אפילו רווח לי שהוא הולך, אבל לפתע, כשהיה כבר במפתן הדלת, הוא הסתובב, הלך צעד, הושיט אליי בתנועה חדה את ידיו הלבנות הגדולות ולחש:

— אתה רואה את הידיים האלה? יש עליהן דם! דם של רשע, צורר ועריץ, אולם זה אותו דם אדום, דם האנושי. הֱיה שלום!

...הוא הרס לי את הלילה. נשבע בגאולה הנצחית, באותו ערב נהניתי להרגיש בן אנוש והרגשתי כמו בבית בעורו הצפוף. הוא תמיד לוחץ לי בבתי השחי. לקחתי אותו אמנם בחנות לבגדים מוכנים, אבל היה נדמה לי שהוא נתפר בהזמנה אישית על ידי החייט הטוב ביותר! הייתי רגיש. הייתי טוב ונחמד, התחשק לי מאוד לשחק, אבל כלל לא הייתי מוכן לטרגדיה המכבידה הזאת! דם! ומה זה צריך להיות? לדחוף לאדם כמעט זר את הידיים הלבנות שלך... לכל התליינים יש ידיים לבנות מאוד!

אל תחשוב שאני מתבדח. חשתי ברע עד מאוד. גם אם ביום אני בינתיים מתגבר על וונדרגוד, בכל לילה הוא משכיב אותי על הקרשים. זה הוא שמאכלס את האפלה של עיניי בחלומותיו המטופשים ומנער את הארכיון המאובק שלו... וכמה טיפשיים ואוויליים חלומות הכפירה שלו! כל הלילה הוא מהפך בי כמו בעל בית ששב לביתו, נובר בתחושת גועל, מחפש משהו, מתבכיין על מזל רע ואבדות, כמו סוחר, נאנח ומתהפך, כמו כלב שלא מצליח להירדם על המחצלת הישנה. זה הוא שמושך אותי בכל לילה, כמו חימר רטוב, אל תהומות האנושיות המחורבנת שאני נחנק בה. בכל בוקר כשאני מתעורר אני מרגיש כיצד תרכיז האנושיות הווֹנדרגוּדית התחזק בעשרות אחוזים... תחשוב: עוד מעט הוא פשוט יזרוק אותי מהבית. הוא — בעלים עלוב של אורווה ריקה שאני הכנסתי בה נשימה ונשמה!

כמו גנב פזיז השתחלתי לתוך בגד זר שכיסיו מלאים בשטרי חוב... לא, גרוע מכך! זה לא בגד צר, זהו כלא חשוך ומחניק שאני תופס בו פחות מקום משַרשוּר בקיבתו של וונדרגוד. אותך הכניסו מהילדות אל הכלא שלך, קורא יקר שלי, ואתה אפילו אוהב אותו, ואילו אני... אני מגיע מממלכת החירות. ואיני רוצה להיות התולעת של וונדרגוד: לגימה אחת מהאשלגן ציאניד הנהדר הזה, ואני שוב חופשי. מה תגיד אז, וונדרגוד המנוול? הרי בלעדיי תולעים יאכלו אותך תֶכף ומיד, אתה תתפוצץ, ייפרם התפר... נבלה מגעילה! אל תיגע בי!

אך בלילה הזה הייתי כולי תחת שליטתו של וונדרגוד. מה לי דם אנושי! מה לי תנאי החיים הגרועים שלהם! אך וונדרגוד היה נסער ממגנוס המשוגע. לפתע הרגשתי — רק תחשוב! — שכולי מלא בדם כמו שלפוחית של פר, והשלפוחית הזאת כה דקה ורעועה עד שאסור לדקור אותה. אם תדקור כאן — הדם יזרום, תיגע שם — והוא ישצוף! פתאום נחרדתי שמא בבית הזה ירצחו אותי: ישספו את הגרון, יחזיקו מהרגליים ויקיזו את דמי.

שכבתי בחשכה והקשבתי כל העת, שמא אשמע את צעדיו של מגנוס עם ידיו הלבנות? וככל שהיה שקט יותר בבקתה הארורה הזאת, כך התגבר פחדי, וכעסתי נורא שאפילו טופּי לא נוחר כמו תמיד. אחר כך התחיל לכאוב לי כל הגוף, יכול להיות שנחבלתי בעת האסון, אינני יודע, או שהתעייפתי מהריצה. אחר כך אותו הגוף התחיל להתגרד באופן הכלבי ביותר, ואני הפעלתי אפילו את הרגליים: הופעת הלץ העליז בתוך טרגדיה!

לפתע תפסה אותי השינה ברגליי וגררה במהירות מטה, לא הספקתי להוציא הגה. ותחשוב, איזו איוולת חלמתי — אתה חולם חלומות כאלה? כאילו אני בקבוק שמפניה בעל צוואר צר ופקוק, אך תכולתי אינה יין אלא דם! וכאילו כל האנשים גם הם בקבוקים פקוקים, וכולנו שוכבים בשורה וזה על זה בחוף ים. ומשם בא מישהו מפחיד ורוצה לשבור אותנו, והנה אני רואה שזה טיפשי מאוד, ורוצה לצעוק: "אין צורך לשבור, קח פותחן ותפתח!" אבל אין לי קול, אני בקבוק. ולפתע בא ג'ורג', המשרת שנהרג, ובידו פותחן ענקי חד. הוא אומר משהו ותופס אותי בצווארי... הו, בצוואר!

התעוררתי עם כאב בקודקודי: סביר להניח שהוא באמת ניסה לפתוח אותי! כעסי היה כה גדול עד שבלי חיוך, בלי אנחה ובלי תזוזה מיותרת — בפשטות ובשלווה הרגתי את וונדרגוד שוב. חשקתי שיניים ברוגע, סידרתי את העיניים כך שיהיו ישרות, רגועות, מתחתי את גופי לכל אורכו — וקפאתי בשלווה בתוך תודעת האני הכבירה שלי. גם אם האוקיינוס היה מתנפל עליי לא הייתי מניד עפעף — מספיק! צא החוצה, ידידי, אני רוצה להיות לבד.

והגוף השתתק, רפה, הפך לאוורירי ולרֵיק שוב. בצעדים קלים עזבתי אותו, ולעיניי נגלה הבלתי ייאמן, מה שלא ניתן לביטוי בשפתך, חברי האומלל! תרווה את סקרונתך בחלום המשונה שסיפרתי לך עליו בכזאת תמימות ואל תשאל עוד! ואולי הפותחן "הענקי, החד" לא הספיק לך — אבל זה כל כך... אמנותי!

בבוקר הייתי בריא, יפה, משתוקק למשחק, כמו שרק שחקן יכול להשתוקק. מובן שלא שכחתי להתגלח — וונדרגוד המנוול מתכסה בזיפים באותה מהירות שבה חזיריו מניבים זהב. התלוננתי על כך באוזני טופּי בשעה שטיילתי איתו בגינה בציפייה למגנוס שמיאן לצאת, ולאחר מחשבה אמר טופּי כמו פילוסוף:

— כן. בן אדם ישן והזקנקן שלו גדֵל וגדֵל. כך צריך, למען הספָּרים!

מגנוס יצא. הוא לא נהיה נחמד יותר מאז אמש, ופניו החיוורות נשאו בבירור עקבות של תשישות, אך הוא היה רגוע ומנומס. כמה הזקן שלו שחור באור היום! בנימוס קר הוא לחץ את ידי ואמר (עמדנו על חומת אבן גבוהה):

— אתה נהנה מנופה של קמפניה הרומית, מר וונדרגוד? מראה יפהפה! אומרים שבקמפניה מסוכן בגלל סוגים שונים של קדחת, אבל בי היא מעוררת רק קדחת אחת: קדחת המחשבה!

ככל הנראה וונדרגוד שלי היה די אדיש לטבע, ואני טרם פיתחתי טעם לנופים ארציים: שדה ריק נראה לי פשוט שדה ריק. סקרתי את השממה במבט מנומס ואמרתי:

— אנשים מעניינים אותי יותר, סניור מגנוס.

הוא הביט בי בתשומת לב בעיניו הכהות, הנמיך את קולו ואמר ביובש ובאיפוק:

— שתי מילים על אנשים, מר וונדרגוד. עכשיו תראה את בתי, מריה. אלה שלושת המיליארדים שלי. אתה מבין?

נדתי בראשי לאות הסכמה.

— אבל את הזהב הזה לא תניב הקליפורניה שלך ולא שום מקום אחר על פני האדמה הטמאה הזאת. זה — זהב השמים. איני אדם מאמין, אבל אפילו אני — אפילו אני, מר וונדרגוד! חש ספקות כשאני פוגש במבטה של מריה שלי. הנה, אלה הידיים היחידות שאליהן היית יכול למסור בבטחה את המיליארדים שלך.

אני רווק מזדקן ונבהלתי קצת, אבל מגנוס המשיך בנחישות ואף בחגיגיות:

— אך היא לא תיקח אותם, מיסטר! ידיה העדינות לא צריכות לדעת לעולם את זוהמת הזהב הזאת. עיניה הטהורות לעולם לא יראו מראה אחר, פרט למראות קמפניה רחבת הידיים ויְרֵאת החטא הזאת. כאן המנזר שלה, מר וונדרגוד, ויש לה רק דרך אחת לצאת מפה: אל עולם שמימי שכולו טוב, אם הוא רק קיים!

— סלח לי, מגנוס יקירי, אך איני מבין זאת! מחיתי בשמחה. החיים והאנשים...

פניו של תומס מגנוס הפכו כעוסות, כמו אתמול, ובהבעה נוקשה ולעגנית הוא קטע את דבריי:

— ואני מבקש שתבין זאת, וונדרגוד יקירי. החיים והאנשים הם לא בשביל מריה ו... מספיק שאני מכיר את החיים ואת האנשים. מחובתי היתה להזהיר אותך, וכעת — הוא שב אל נימת הנימוס הקרה — אנא ממך, הסב אל שולחני. אדון טופּי, אנא ממך!

כבר התחלנו לאכול ופטפטנו על שטויות כאשר מריה נכנסה. הדלת שבעדה היא נכנסה היתה מאחורי גבי, את צעדיה הקלים דימיתי לצעדי המשרתת שהגישה את המנות, אבל פניו גדולות החוטם של טופּי שישב מולי הדהימו אותי. עיניו יצרו מחוריהן, פניו האדימו, כמו מחֶנֶק, וגל חלף לאורך צווארו הארוך, גרוגרתו צללה אי־שם מעבר לצווארון הכומר המהודק. מובן שאני חשבתי שהוא נחנק מעצם של דג, וקראתי:

— טופּי! מה איתך? שתה מים.

אבל מגנוס כבר קם והכריז בקרירות:

— בתי, מריה. מר הנרי וונדרגוד.

מיד הסתובבתי ו... כיצד אוכל לבטא את המראֶה כשהבלתי ייאמן לא ניתן לביטוי? זה היה יותר מיפה — זה היה נוראי ביופיו הנשגב. איני רוצה להשוות, תשווה אתה. קח כל מה שראית וכל דבר שאתה מכיר על פני האדמה: שושן, כוכבים, שמש, אבל לַכול תוסיף עוד. אך זה לא מה שהיה מפחיד, אלא דבר אחר: דמיון מסתורי ומשווע... למי, לעזאזל? מי פגשתי על האדמה שהשתווה ביופיו — ביופיו ובנוראיותו — בנוראיותו ובנשגבותו מהארצי? אני מכיר עתה את כל הארכיון שלך, וונדרגוד, וזה לא חלק מהגלריה העלובה שלך!

— מדונה! חרחר מאחור קולו המבוהל של טופּי.

אז זה מה שזה! כן, מדונה, האידיוט צודק, ואני עצמי, שטן, מבין את הבהלה שלו. מדונה שאנשים רואים רק בכנסיות, בתמונות, בדמיונם של ציירים דתיים. מריה, ששמה נישא רק בתפילות, במזמורים, יופי שמימי, חסד, מחילה ואהבת כול! כוכב הימים! השם הזה מוצא חן בעיניך: כוכב הימים? רק תעז לומר: לא!...

וזה שעשע אותי, לכל הרוחות. קדתי את הקידה העמוקה ביותר שלי וכמעט — שים לב: כמעט! — אמרתי:

"גברתי! אני מתנצל על ההתפרצות ללא הזמנה, אך כלל לא ציפיתי שאפגוש אותך פה. אני מתנצל עד מאוד על כך שלא יכולתי לצפות בשום פנים, שלַתימהוני שחור הזקן הזה יש הכבוד לקרוא לך בתו. אלפי סליחות על..."

די. אמרתי דבר אחר:

— שלום, סניורינה. נעים מאוד.

הרי היא לא הראתה שום סימן לכך שהיא מכירה אותי! צריך לכבד אינקוגניטו אם רוצים להיות ג'נטלמן, רק נבל יעז לקרוע מסכה מעל פניה של גברת! לא כל שכן אביה, תומס מגנוס, שהמשיך לארח בלגלוג:

— תאכל, מר טופּי. אתה לא שותה דבר, מר וונדרגוד, היין משובח.

שמתי לב לדברים הבאים בהמשך:

1. שהיא נושמת;

2. שהיא ממצמצת;

3. שהיא אוכלת,

ושהיא נערה יפה כבת שמונה־עשרה, ושהשמלה שהיא לובשת לבנה ושצווארה חשוף. השתעשעתי יותר ויותר. פלטתי שטויות במרץ אל הזַקן השחור של מגנוס, וחשבתי על דבר־מה בעצמי. הבטתי בצווארה החשוף ו... האמן לי, חברי הארצי: איני פתיין כלל וכלל, ואיני פתי אשר נוח להתאהב כמו השדים האלה שאתה אוהב, אבל אני עוד רחוק מזקנה, לא רע למראה, בעל מעמד עצמאי בחברה, והאין השילוב נושא חן בעיניך: שטן — ומריה? מריה — ושטן! כעדות לרצינות כוונותיי אני יכול לטעון שבדקות אלה חשבתי על הצאצאים המשותפים שלנו וחיפשתי שם לבכורנו, יותר משנכנעתי להשתובבות קלת דעת. אינני הולל!

לפתע הניע טופּי את גרוגרתו בהחלטיות והתעניין בקול צרוד:

— מישהו צייר את דיוקנך, סניורינה?

— מריה לא מדגמנת עבור ציירים! ענה מגנוס במקומה בקשיחות, ואני רציתי לצחוק על טופּי הטיפש, וכבר פתחתי את פי עם השיניים האמריקאיות היוקרתיות שלי, כשמבטה הטהור של מריה נכנס לעיניי והכול הלך לעזאזל — כמו אז, בעת האסון! אתה מבין: היא הפכה אותי מהפנים החוצה, כמו גרב... או איך לומר זאת? החליפה הפריזאית המשובחת שלי הלכה פנימה, ואילו המחשבות המשובחות עוד יותר שלי, שכלל לא רציתי לשתף בהן גברת, לפתע יצאו החוצה. עם כל האני הסודי שלי הייתי מסתורי לא יותר מגיליון של ה"הרלד טריביון" בחמישה־עשר סנט.

אך היא סלחה לי ולא אמרה דבר. מבטה נפנה הלאה כמו זרקור לתוך החשכה והאיר את טופּי. לא, פה גם אתה היית פורץ בצחוק לו היית רואה כיצד השתלהבו ונדלקו איבריו הפנימיים המסכנים של השד הזקן הטיפש הזה... מסידור התפילה ועד לעצם הדג שממנה נחנק!

למזל שנינו, מגנוס קם לפתע והזמין אותנו אל הגן:

— בואו אל הגן, הוא אמר, מריה תראה לכם את הפרחים שלה.

כן, מריה! אך אל תצפה ממני לשירה וזמרה, אתה, משורר! זעמתי, כמו מישהו שפרצו את לשכתו. רציתי להביט במריה, ונאלצתי להביט בפרחים הטיפשיים האלה — מכיוון שלא העזתי להרים את עיניי. אני ג'נטלמן ואיני יכול להופיע בפני גברת... ללא עניבה! וכשהמבט שלה השיג בכל זאת את מחשבותיי המסכנות הצנועות, מחשבותיי החביבות הקטנות, איך שהן קיפלו את זנבותיהן — את זנבן הקטנטן. נשטפתי כולי באיזו הכנעה, והאיפור העשוי בכישרון כה רב שלי נשר ממני בלא שליטה, כמו צבע משחקן מיוזע. אתה אוהב להיות כנוע? אני — לא.

לא יודע מה אמרה מריה, אך נשבע בגאולה הנצחית! — מבטה וכל דמותה המופלאה היו התגשמות של משמעות מלאה כל כך, שכל מילת חוכמה הפכה להבל. רק עניי הרוח זקוקים לחוכמת המילים, העשירים הרי אינם מדברים, שים לב לזה, משורריק, חכם ופטפטן צמתים נצחי! תסתפק בכך שאני השפלתי את עצמי עד למילה.

הו, אכן שכחתי את הכניעה שלי! זו היא שהלכה, ואילו טופּי ואני זחלנו אחריה, ואני שנאתי את עצמי, שנאתי את טופּי רחב האחוריים על אפו הנפול המביש ואוזניו הקמלות. היה דרוש כאן לכל הפחות אפולו, ולא זוג אמריקאים מצויים.

כמה הוקל לנו כשהיא הלכה ונותרנו רק בחברת מגנוס — מגנוס, זה כה נחמד ופשוט! טופּי פסק ממלמולו הדתי, כמו שמָש בדימוס, ואני שילבתי רגל על רגל, הצתי סיגר וכיוונתי את מבטי החד והנוקב אל מרכז האישון של מגנוס. אך מה הוא פגש: רִיק או קיראס5 פלדה זהה?

— עליך לנסוע לרומא, מר וונדרגוד, בוודאי דואגים לך שם, אמר בשלווה בעל הבית האדיב. נעצתי את הלהב עמוק יותר.

— אבל אני יכול לשלוח את טופּי...

הוא חייך חיוך ממזרי:

— ספק אם זה יספיק, מר וונדרגוד!

חיפשתי בעיני את היד הלבנה הגדולה כדי ללחוץ אותה בידידות, אבל היד היתה רחוקה ולא התכוונה להתקרב. אף על פי כן תפסתי אותה בכל זאת ולחצתי אותה, והוא חייב היה להשיב לחיצה!

— טוב, סניור מגנוס, אני אסע עכשיו.

— כבר שלחתי לקרוא לכרכרה. קמפניה יפה כל כך בשמש לעת ערב, לא כך?

שוב הבטתי בנימוס לעבר השממה ואישרתי ברגש:

— כן, מדהימה! ארווין, ידידי, תשאיר אותנו לדקה, עליי לומר שתי מילים לסניור מגנוס...

טופּי יצא וסניור מגנוס פער עיניים גדולות ולא שמחות כלל. ניסיתי להפעיל עליו שוב את הפלדה שלי. נרכנתי אל פניו הקודרות ושאלתי:

— מגנוס יקר, לא שמת לב לדמיון מסוים, רב למדי, בין בתך, גברת מריה, לבין... גבירה אחת ידועה מאוד? אתה לא חושב שהיא דומה — לַמדונה?

— מדונה? — מגנוס האריך את המילה כל כך עד שכולי נעטפתי בה. — לא, וונדרגוד יקר, לא שמתי לב. איני מבקר בכנסייה. אך חוששני שיהיה מאוחר מכדי לנסוע. קדחת רומית...

שוב תפסתי את ידו הלבנה וניערתי אותה בהתלהבות חסרת רסן... לא, לא תלשתי אותה! ובעיניי טובות הלב שוב הופיעו שתי הדמעות ההן:

— בוא נדבר ישירות, אדון מגנוס. אני אדם ישיר, ואתה מצאת חן בעיניי. תרצה לנסוע איתי ולנהל את המיליארדים שלי?

מגנוס שתק. ידו היתה מונחת בלי ניע בידי, עיניו הכהות הושפלו ומשהו אפל כמותן עבר על פניו החיוורות ונעלם. לסוף הוא אמר ברצינות ובפשטות:

— אני מבין אותך, מר וונדרגוד... אבל אני מוכרח לענות לך בסירוב. לא, לא אסע איתך. עדיין לא אמרתי לך דבר־מה, אך הישירות והאמון שלך מאלצים אותי להתוודות: עליי להסתתר מהמשטרה במידה לא מבוטלת...

— של רומא? נקנה אותה.

— לא, יותר... הבינלאומית. ואל נא תחשוב שביצעתי פשע מביש כלשהו... כן, כן, טוב. אך העניין אינו במשטרה, שאותה אפשר לקנות. אתה צודק, מר וונדרגוד, באומרך שאת כל האנשים אפשר לקנות. העניין הוא בכך שאיני יכול להביא לך תועלת. בשביל מה אתה צריך אותי? אתה אוהב את האנושות — אני מתעב אותה, ובמקרה הטוב אדיש אליה. שתחיֶה לה ושלא תפריע לי לחיות. תשאיר לי את מריה שלי, תשאיר לי את הזכות ואת הכוח לבוז לאנשים בעודי קורא את תולדות חייהם, תשאיר לי את הקמפניה הזאת — וזה כל מה שאני רוצה... וכל מה שאני מסוגל לו. כל השמן בי התאדה, וונדרגוד: לפניך מנורה כבויה על קיר ריק, היכן שפעם... היֵה שלום.

— איני מבקש שתאמר לי את האמת, מגנוס...

— סלח לי, אך גם לא תקבל אותה לעולם, מר וונדרגוד. שמי מומצא... אך זהו השם היחיד שאני יכול להציע לחבריי.

אומר את האמת: באותה הדקה "תומס מגנוס" מצא חן בעיניי. הוא דיבר באומץ לב ובפשטות, ומפניו הכבדות ניבטו עקשנות וכוח רצון. האיש הזה ידע מהו ערכם של חיי אנוש, ומראהו היה כשל נידון למוות, אך גם כשל עבריין גאה שאינו מוכן להשלים עם גורלו, כזה שלא יֵלך לכומר לקבל נחמה. אפילו צצה בי ההשערה: לאבי יש ממזרים רבים נטולי ירושה שמסתובבים בעולם בחוסר מעש — הייתכן כי תומס מגנוס הוא אחד מן הנוודים הללו? והייתכן שאני אפגוש באח על פני האדמה הזאת? מעניין מאוד. אך גם מנקודת מבט אנושית גרידא, עסקית, אי־אפשר לא לכבד אדם שידיו מגואלות בדם!

הצדעתי בחרבי, שיניתי את התנוחה שלי וביקשתי בצניעות יתרה את אישורו לבוא לטכס עמו עצה מדי פעם. הוא היסס במשך כמה רגעים, אבל לאחר מכן הישיר בי את מבטו ונתן את הסכמתו.

— טוב, מר וונדרגוד, אתה מוזמן לבוא. אני מקווה לשמוע ממך הרבה דברים מעניינים שיחליפו לי בחלקו את ספרי. ומר טופּי מאוד מצא חן בעיני מריה שלי...

— טופּי?!

— כן. היא מצאה בו דמיון לאחד מהקדושים; מריה מבקרת בכנסייה לעתים קרובות, מר וונדרגוד.

טופּי — קדוש?! ייתכן כי ספר התפילות גבר על אחוריו הרחבים ועל עצם הדג בגרון? ומגנוס הביט בי כמעט ברוך ורק אפו הדק נרעד קלות מצחוק חנוק... טוב לדעת שמאחורי חזות כה קשוחה מסתתרת כל כך הרבה עליצות שקטה!

היום כבר העריב כשנסענו משם. מגנוס ליווה אותנו לבדו, מריה לא יצאה שוב. הבית הלבן מאחורי הברושים היה כמו אמש, שקט ודומם, אבל כעת השקט הזה נראה לי אחרת: הוא היה נשמתה של מריה.

אומר את האמת, היה לי עצוב לעזוב, אך במהרה אחזו בי רשמים אחרים והסיחו את דעתי: הגענו לרומא. נסענו דרך איזה שבר בחומה עבה ויצאנו לרחובות מוארים והומי אדם, והדבר הראשון שראיתי בעיר הנצח היה קרון של חשמלית שפילס את דרכו בחריקות ובגניחות דרך החומה ההיא. טופּי, שכבר ערך היכרות עם רומא, רחרח באקסטזה כל כנסייה אימתנית אפלה ובאצבעו הארוכה הראה לי את שאריות רומא העתיקה שנתקעו בקירות העצומים והחלקים של הבתים החדשים: כאילו הופצץ ההווה בקליעי העבר והם נתקעו בלבנים.

אי־שם נראו צלליות של ערימות שלמות של החורבות האלה. מבעד למעקה נמוך עשוי אבן ראינו איזה בור חשוך לא עמוק ושער ניצחון עבה, ששקע עד הברך באדמה. "פורום!" — בישר בחגיגיות טופּי, והעגלון האוחז במושכות נד בחיפזון לאות הסכמה בראשו החבוש בכובע מקומט. עם כל ערימה חדשה של לבֵנים נושנות וחצץ נמלא חברי המשונה ביותר ויותר חשיבות, ואילו אני התגעגעתי לניו יורק הגבוהה שלי, וחישבתי כמה עגלות זבל רגילות צריך כדי להוציא את כל רומא הישנה עד הבוקר. כששיתפתי בזה את טופּי, הוא נעלב ומחה קדורנית:

— אתה לא מבין שום דבר. מוטב שתעצום את עיניך ורק תחשוב שאתה ברומא.

עשיתי כדבריו ושוב נוכחתי לדעת שהראייה היא מכשול אדיר עבור השכל, כמוה גם השמיעה: לא בכדי על פני האדמה החכמים עיוורים והמוזיקאים הטובים ביותר חירשים. כאשר התחלתי לרחרח את האוויר כמו טופּי, נכנסה לתוך אפי הרבה יותר רומא עם ההיסטוריה המתארכת מאוד אך מבדרת ביותר שלה: כמו עלה זקן נרקב ביער שריחו חזק ועז יותר מריח העלווה הירוקה הצעירה. אני לא יודע אם תאמין לי, אבל במקום מסוים חשתי בבירור בריח נרון ודם, וכאשר פקחתי את עיניי בהתלהבות ראיתי קיוסק עיתונים רגיל ודוכן לימונדה!

— אז איך זה? רטן טופּי, עדיין נרגן.

— מריחים.

— כן, בטח מריחים! ועם כל שעה הריח יתחזק: זהו בושם ישן, חזק, מר וונדרגוד.

ובאמת: הריח הלך והתחזק ו... — אין לריח הזה אח ורע! — כל חלקיקי מוחי זעו וזמזמו בשקט, כמו דבורים שהותקפו בעשן. משונה, אבל בארכיון של הוונדרגוד המגוחך הזה, כך נדמה, מופיעה גם רומא: שמא כאן שורשיו? באחת מהכיכרות הומות האדם חשתי בבירור בריח של קרוביי, ובמהרה קיבלתי הוכחה ניצחת לכך שאני עצמי כבר הלכתי ברחובות האלה מתישהו. שמא יצא לי להתאנש כבר בעבר, כמו לטופּי? זמזום הדבורים הלך וגבר, כל הכוורת שלי היתה כמרקחה. ולפתע פתאום אלפי פנים, כהות ולבנות, יפות ונוראיות, הסתחררו לנגד עיניי. לפתע אלף קולות, של רעש, צרחות, צחוק ואנחות החרישו אותי. לא, זאת כבר לא היתה כוורת: זאת היתה נפחייה ענקית בוערת שבה פטישים כבדים פרזלו נשק ופיזרו גִצים אדומים. ברזל!

כמובן, אם כבר גרתי ברומא בעבר, אז הייתי אחד מקיסריה. אני זוכר את מבע פניי, אני זוכר את תנועת צווארי החשוף כאשר אני מסובב את הראש ומסתכל, אני זוכר את מגע נזר הזהב בקודקודי הקירח... ברזל! אלה הצעדים של ליגיונות רומיים מברזל, זהו קולם המתכתי:

— Vivat Caesar!

ובאמת, הולך ונעשה לי חם יותר ויותר. אני בוער. או שמא לא הייתי קיסר, אלא רק אחד מ"קורבנות" השריפה, כשרומא בערה על פי התוכנית הנהדרת של נרון? לא, זאת לא שריפה — זאת מדורה שאני עומד בה. אני שומע את רחש נחשי האש לרגליי. אני זוכר את צווארי המתוח והמגויד משתרבב קדימה ואיך בלוע שלי הולכת וגדֵלה צעקת קללה אחרונה... או ברכה? שווה בנפשך, אני זוכר אפילו את הפרצוף הרומאי ההוא בשורה הראשונה בקהל שטרד את מנוחתי כבר אז, במבע האידיוטי והישנוני של עיניו: שורפים אותי והוא ישן!

— מלון "אינטרנציונל", הכריז טופּי, ואני פקחתי את עיניי.

טיפסנו במעלה ההר ברחוב שקט, שבסופו זהר באור יקרות בית ענקי שראוי ודאי אפילו לניו יורק: זה היה המלון שבו הוזמן זה מכבר מקום בשבילי באמצעות הטלגרף. כנראה חשבו אותנו לנספים באסון. המדורה שלי כבתה, הרגשתי עליז כמו כושי שהצליח להתחמק מעבודה ולחשתי לטופּי:

— ובכן, טופּי, איך... המדונה?

— כ־כן, מעניין. לפתע אפילו נבהלתי ונחנקתי...

— מהעצם בגרונך? אתה טיפש, טופּי: היא מנומסת ולא זיהתה אותך, פשוט חשבה אותך לאחד ממכריה הקדושים. אך כמה חבל, קשישא, שבחרנו לעצמנו פרצופים אמריקאיים עגומים כל כך: הרי אם היינו מחפשים כראוי, יכולנו להתאנש בגופם של יפיופים!

— אני מרוצה בחלקי, ענה טופּי בעגמומיות וסובב את גבו, ועל גבי אפו המבריק התלוי קדורנית הבזיק ניצוץ של שביעות רצון עצמית סודית... איזה טופּי! איזה קדוש!

אך בינתיים כבר קיבלו את פנינו ברוב טקס.

14 בפברואר, רומא, מלון "אינטרנציונל"

איני רוצה לנסוע אל מגנוס, אני חושב עליו ועל המדונה הבשר ודם שלו הרבה יותר מדי. הגעתי לכאן כדי לשקר ולשחק בכיף, וכלל לא מוצא חן בעיניי להיות השחקן העלוב חסר הכישרון שבוכה בכי מר מאחורי הקלעים ויוצא אל הבמה בעיניים יבשות, ופשוט אין לי פנאי להתרוצץ בערבות שוממות ולתפוס שם פרפרים כמו ילד עם רשת!

כל רומא הומה סביבי. אני אדם בלתי רגיל שאוהב אנשים ואני מפורסם, נחילים של סוגדים זורמים אליי לא פחות מאשר אל נציגו של ישו. שני אפיפיורים במכה... כן, רומא בת המזל אינה יכולה להיחשב ליתומה! אני גר עכשיו במלון שבו הכול גונחים מהתפעלות כשאני רק מוציא את נעליי מהחדר למשך הלילה, אבל ציירים, פסלים ומשוררים כבר משחזרים ומשפצים עבורי ארמון: וילת אורסיני ההיסטורית. אחד ממורחי הצבע כבר מצייר את דיוקני ומבטיח לי שאני מזכיר לו את אחד מבני מדיצ'י, מורחי הצבע האחרים מחדדים את המכחולים, כדי לדקור אותו למוות.

אני שואל אותו:

— אתה יכול לצייר גם את המדונה?

מובן שהוא יכול. זה הוא, אם האדון זוכר, שצייר את הטורקי המפורסם ההוא שמוּכר אפילו באמריקה על קופסת סיגרים. אם האדון רוצה... עכשיו כבר שלושה מורחי צבע מציירים בשבילי את המדונה, היתר מתרוצצים ברומא ומחפשים את המקור, "דוגמנית", כמו שהם אומרים. לאחד מהם אמרתי בצורה הגסה ביותר, בחוסר הבנה ברברי אמריקאי של מטרות האמנות הגבוהה:

אך אם תמצא דוגמנית כזאת, אדוני הצייר, פשוט תביא אותה אליי. לשם מה לבזבז צבעים ובד?

הוא התעוות מכאב בלתי נסבל ומלמל חלושות:

— הו, אדון!... דוגמנית?!

נראה שהוא חשב אותי לסוחר או לקונה של "סחורה חיה". אבל טיפש שכמותך, לשם מה אני צריך את התיווך שלך, שעליו אני צריך לשלם עמלה, כשבחדרי ההמתנה שלי חלון ראווה שלם של יפהפיות רומאיות? כולן מעריצות אותי. אני מזכיר להן את סַבוֹנַרוֹלָה, וכל פינה חשוכה בחדר האורחים עם ספה רכה הן שואפות להפוך מיד ל... תא וידויים. אני אוהב את זה שהנשים הידועות האלה, וכמוני גם הציירים אשר מכירים טוב כל כך את ההיסטוריה של מולדתם ומנחשים מיד מי אני.

שמחת העיתונים הרומיים שגילו שלא נספיתי באסון ולא איבדתי רגל, אף לא את המיליארדים, השתוותה רק לשמחת העיתונים הירושלמיים ביום תחייתו הפלאית של ישו... בעצם, לאחרונים היו פחות סיבות לשמוח, עד כמה שאני זוכר את ההיסטוריה. חששתי שאזכיר לעיתונאים את יוליוס קיסר, אך למרבה המזל הם לא מרבים לעסוק בעבר והכול התרכז בדמיון ביני לבין הנשיא וילסון... שקרנים, הם החניפו לפטריוטיות האמריקאית שלי! אמנם למרביתם אני מזכיר נביא, אבל איזה בדיוק? הם שותקים בענווה, בכל אופן בטח לא מוחמד: התיעוב שלי כלפי נישואים ידוע בכל משרדי הטלגרף.

קשה לדמיין את הזבל שבו אני מאכיל את המראיינים הרעבים שלי. כמגדל חזירים מנוסה אני מביט באימה בטינופת הרעילה, אבל הם אוכלים — וחיים, ולמען האמת — לא משמינים כלל! אתמול, בבוקר נהדר, טסתי באווירון מעל רומא וקמפניה... אתה רוצה לשאול אם ראיתי את ביתה של מריה? לא. לא מצאתי אותו: איך אפשר למצוא גרגר חול בין גרגרים אחרים, אף שזהו הגרגר היחיד ו... בעצם, כלל לא חיפשתי: פשוט היה לי מפחיד בגובה הזה.

אך המראיינים המצוינים שלי שהידסו למטה בחוסר סבלנות, היו המומים מאומץ לבי ומקור רוחי. אחד מהם, ענק כעוס ומזוקן שהזכיר לי את חניבעל, היה הראשון להתעשת ולשאול:

— האם נכון לומר, מר וונדרגוד, שההכרה בכך שאתה מרחף באוויר ושולט ביסוד הסורר, ממלאת אותך גאווה באדם שכבש...

הוא חזר על זה שוב כדי שאפנים טוב יותר: נראה שהם לא סומכים במיוחד על התבונה שלי ותמיד מספקים לי תשובות נכונות לשאלות שהם עצמם שואלים. אך פרשתי את זרועותיי וקראתי בצער:

— תאר לעצמך, אדוני, לא! הרגשתי גאה באדם פעם אחת בלבד, וזה היה... בשירותים של האונייה "אטלנטיק".

— הו!! בבית שימוש? מה קרה? סערה? והוכית בתדהמה מגאונות האדם שכבש...

— לא קרה שום דבר מיוחד. אך הוכיתי בתדהמה מגאונותו של האדם שמתוך צורך מתועב, כמו עשיית צרכים, הצליח ליצור ארמון אמיתי!

— הו?!

— מקדש אמיתי, שבו כל אחד הוא הכהן הגדול!

— ארשום זאת ברשותך. זאת גישה... מקורית כל כך לסוגיה...

ואילו היום כל עיר הנצח ניזונה מהקשקוש הזה. ולא רק שלא גירשו אותי מן העיר, להֶפך, בדיוק היום נערכו ביקורים רשמיים ראשונים במעוני: משהו כמו שר, או שגריר, או טבח חצר אחר כלשהו, הרעיף עליי סוכר וקינמון כאילו הייתי פודינג. היום כבר השבתי ביקורים: לא נעים להשהות את הדברים האלה.

יש צורך לומר שיש לי אחיין? לכל אמריקאי באירופה יש אחיין, ושלי לא פחות טוב מאחרים. גם שמו וונדרגוד, הוא משרת בשגרירות כלשהי, מהוגן מאוד, וקודקודו הקירח שמנוני כל כך עד שהנשיקה שלי היתה יכולה להיות ארוחת בוקר לו אהבתי שומן חזיר ריחני. ואולם אין ברירה אלא להקריב משהו, בייחוד את חוש הריח. לי הנשיקה לא עולה ולו סנט אחד, ולבחור הצעיר היא פתחה אשראי רחב לבשמים וסבונים חדשים.

ואולם מספיק עם זה! כאשר אני מביט באדונים ובגבירות הללו, ונזכר שהם היו כאלה עוד בחצרו של אשוּרבַּניפָּל ושבמשך אלפיים שנה השקלים של יהודה6 ממשיכים להניב תשואות וכמוהם גם הנשיקה שלו, ההשתתפות במחזה הישן והשחוק הזה מתחילה לשעמם אותי. הו, אני רוצה משחק גדול, שהשמש בעצמה תהיה בו תאורת הבמה, אני מחפש רעננות וכישרון, אני זקוק לקו יפה ולתנופה ואומץ, ועם הלהקה הזאת אני מתבדר רק בקושי. או שמא אלה רק ניצבים? אבל לעתים נדמה לי שכלל לא היה כדאי לצאת למסע כה רחוק ולהחליף... את הגיהינום הישן, המפואר, הצבעוני ברפרודוקציה המחורבנת ביותר שלו. כמה חבל, אם לומר את האמת, שמגנוס והמדונה שלו לא רוצים קצת לשחק איתי... היינו משחקים מעט ביחד... ממש קצת!

רק בוקר אחד הצלחתי להעביר בעניין ואפילו בהתרגשות. איזו כנסייה "חופשית", אוסף של אדונים וגברות רציניים מאוד שחפצים להאמין בדרך משלהם, הזמינה אותי לקרוא את דרשת יום ראשון. לבשתי את הפראק השחור שבו אני מזכיר את... טופּי, ועשיתי כמה תנועות מלאות הבעה במיוחד והבעות פנים לבבואתי במראה. לאחר מכן דהרתי אל הכינוס באוטומוביל, כמו נביא־מודרנה. הנושא שלי, או "הטקסט", היה ההמלצה שנתן ישו לאדם עשיר שפונה אליו כדי שיחלק את כל רכושו לעניים — ובתוך חצי שעה, כמו אחת ועוד אחת שווה שתיים, הוכחתי ש"ואהבת לרעך'" זה הדבר ששווה להשקיע בו. בהמשך, כמו אמריקאי מעשי וזהיר, הצבעתי על כך שאין צורך לקפוץ מיד על כל מלכות השמים ולזרוק עליה את כל ההון, אלא אפשר להפקיד אותו במנות קטנות ובתשלומים ולרכוש בה שטחים — "יבש, על ראש ההר, עם נוף מרהיב סביב". פני הסובבים עטו ארשת של ריכוז: נראה שהם ערכו חישובים — ומיד העניין התבהר: בתנאים האלה מלכות האל מתאימה לכל כיס. למרבה הצער, באספה נכחו גם טיפוסים מהירי תפיסה מבני ארצי, ואחד כבר קם כדי להציע מתכונת של חברה בורסאית... עד שברגע האחרון, במפל סוער של רגשות, בקושי הצלחתי לכבות את הלהט הדתי־מעשי שלו! על מה לא דיברתי? בכיתי על ילדותי העצובה שעברה עליי בעמל ובמחסור. ייללתי על אבי המסכן שמת בתאונה במפעל לגפרורים, התייפחתי בשקט על כל אחיי ואחיותיי לאמונה בישו, ונוצרה ביצה כזאת שהעיתונאים הצטיידו בברווזים לחצי שנה. איך בכינו!

רעד אחז בי מפאת הרטיבות, ובמחווה החלטית תפסתי בתוף המיליארדים שלי: טם־טם! הכול לאנשים ולא סנט אחד לעצמי: טם־טם! בחוצפה הראויה למלקות גמרתי ב"מילותיו של המורה הבלתי נשכח": 'בואו אליי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה!'7

הו, כמה חבל שאני מנוע מלחולל נסים! נס קטן ומעשי, משהו כמו הפיכת המים בכדים לקיאנטי חמצמץ או לחלופין, כמה מהמאמינים לפשטידות, לא היה מזיק בכלל ברגע זה... אתה צוחק ומתרעם, קורא ארצי שלי? אין צורך לא בזה ולא בזה. זכור שהבלתי רגיל לא ניתן לביטוי בשפת הפיתום שלך, והמילים שלי הן רק מסכה ארורה של מחשבותיי.

מריה!

על הצלחתי קראתי בעיתונים. עם זאת, ליצן אחד העכיר את רוחי: זה היה חייל בצבא הישע שהציע לי לקחת ליד חצוצרה ולהוביל את הצבא לקרב... אלה היו זרי דפנה זולים מדי, וסילקתי אותו ואת הצבא שלו החוצה. אבל טופּי!... הוא שתק בחגיגיות במשך כל הדרך חזרה ולבסוף אמר לי בעגמומיות וביראת כבוד:

היום היית במיטבך באופן מיוחד, מר וונדרגוד! אפילו דמעתי. חבל שמגנוס ובתו... לא שמעו אותך, שומע? היא היתה משנה את דעתה עליך.

תבין, התחשק לי בכנות לזרוק את המחזר הכושל שלי מהכרכרה. שוב חשתי באישון שלי את המבט החודר כול של עיניה — ונפתחתי במהירות שבה ברמן בבר פותח קופסת שימורים, הייתי פרוץ, מונח על הצלחת ונתון לבחינתו של כל ציבור האנשים שמילא את הרחוב. חבשתי את המגבעת, הרמתי את צווארוני, ובארשת של טרגיקן שנחל כישלון חרוץ, בשתיקה ובלי לענות להשתחוויות, פרשתי אל חדרי. כיצד יכולתי לענות על ההשתחוויות כשלא היה איתי המקל שלי?

דחיתי את כל ההזמנות שנועדו להיום ואני יושב בערב בבית: אני "עסוק בהרהורים בדת" — המצאה של טופּי, שהתחיל ככל הנראה לכבד אותי. מונחים לפניי ויסקי ושמפניה. אני משתכר לאִטי ומאזין למוזיקה רחוקה שמגיעה מהטרקלין, שם מנגנים היום איזה קונצרט מפורסם. כפי הנראה, הוונדרגוד שלי היה אלכוהוליסט לא קטן ובכל ערב הוא סוחב אותי לפאב, דבר שאני כלל לא מתנגד לו. מה זה כבר משנה?

למרבה המזל הוא מסוג המשתכרים השמחים ולא מרי הנפש, כך שאנחנו מעבירים את הזמן לא רע בכלל.

תחילה אנחנו סופגים אל תוכנו בקהות חושים את האווירה — ברונזה, שטיחים, מראות ונציאניות וכל היתר — ומחשבים בחוסר חשק כמה כל זה יכול לעלות. פרוטות! אנחנו מחליטים ושוקעים בהתבוננות שׂבעת רצון במיליארדים שלנו, כוחנו, שכלנו ואופיינו המצוין. עם כל כוסית, העונג שלנו שלם יותר וזוהר יותר. אנחנו שוחים בהנאה בתוך היוקרה הזולה של המלון — רק שווה בנפשך! — אני כבר באמת מתחיל לחבב ברונזה, שטיחים, זכוכית ואבנים. טופּי הפוריטני שלי מגנֶה פאר, הוא מזכיר לו את סדום ועמורה, אבל אני כבר לא מסוגל להיפרד מההנאות החושניות הקטנות... כמה מטופש, שווה בנפשך!

לאחר מכן אנחנו מאזינים למוזיקה בקהות חושים ובשביעות רצון עצמית ומזייפים שירים שאנחנו לא מכירים. הרהור דידקטי קטן במחשופים של גברות, אם יש כאלה בנמצא, וברגליים יציבות מדי אנחנו סוף־סוף פורשים לשינה. אך מה קורה איתי אז?

הנה עכשיו... כבר היינו בדרכנו לישון, כשלפתע פתאום זה מכה בי כמו סנוקרת, ומיד אני מתמלא במערבולת של דמעות, אהבה ואיזו תוגה! הבלתי רגיל ניתן לביטוי, אני רחב כמו המרחב עצמו, אני עמוק כמו הנצח, ובנשימתי האחידה אני מאכלס בתוכי הכול! הו איזו תוגה! איזו אהבה! מריה!

אך הרי אני רק אגם תת־קרקעי בבטנו של וונדרגוד, והסערות שלי לא מערערות כהוא זה את הליכתו היציבה. אני רק התולעת בקיבתו שהוא מחפש לה מרפא ללא הועיל! אנחנו מצלצלים לשירות חדרים ומצווים להביא לנו:

סודה!

אני פשוט שיכור. אריוודרצ'י, סניור, בּוֹנָה נוֹטֶה!8

18 בפברואר 1914, רומא, מלון "אינטרנציונל"

אתמול הייתי אצל מגנוס. הוא נתן לי לחכות זמן רב למדי בגינה ויצא כשעל פניו אדישות קרה כזאת, שמיד רציתי לנסוע משם. ראיתי בזקן השחור כמה שׂערות לבנות שלא הבחנתי בהן קודם. שמא מריה לא בקו הבריאות? נחרדתי. הכול כאן חסר יציבות כל כך, אתה נפרד מאדם לשעה ואז אתה יכול לחפש אותו בתוך הנצח.

— מריה בריאה, אני מודה לך, ענה מגנוס בקרירות והפתעה הבזיקה בעיניו, כאילו השאלה היתה חצופה או לא במקומה. ומה שלומך, מר וונדרגוד? עיתוני רומא מלאים בך, אתה קוצר הצלחה.

בצער שהוחרף בשל היעדרותה של מריה, סיפרתי למגנוס על אכזבתי ושעמומי. דיבורי קלח, לא בלי סרקזם ושנינות: חוסר העניין והשעמום שהיו מרוחים בגלוי על פניו המותשות והחיוורות הרגיזו אותי יותר ויותר. הוא לא חייך פעם אחת, לא שאל אותי שאלת הבהרה, וכשהגעתי אל "אחייני" וונדרגוד, הוא העווה את פניו בשאט נפש ואמר בחוסר רצון:

— תעשה לי טובה! הרי זוהי פשוט פארסה שיצאה היישר מדפי "ורייטי". איך אתה יכול להתעסק בזוטות כאלה, מר וונדרגוד?

חלקתי עליו בלהט:

— הרי זה לא אני שמתעסק בכך, סניור מגנוס!

— אז המראיינים? והטיסה הזאת שלך? אתה צריך לסלק אותם, מר וונדרגוד, זה משפיל... את שלושת המיליארדים שלך. זה נכון שקראת איזו דרשה?

חדוות המשחק נטשה אותי. בחוסר רצון, כמו חוסר הרצון שבו מגנוס הקשיב, סיפרתי לו על הדרשה ועל המאמינים הרציניים האלה, שבולעים את דברי הבלע כאילו היו מרמלדה.

— ואתה, מר וונדרגוד, ציפית למשהו אחר?

— אני ציפיתי שיתנפלו עליי עם אלות בגלל החוצפה. שיראו באופן שבו חיקיתי את המילים היפות של הבשורה מעשה של חילול הקודש...

— כן, אלה מילים יפות, הסכים מגנוס, אבל האם עד כה לא ידעת שכל עבודת האלוהים שלהם וכל אמונתם היא חילול הקודש? אם הם קוראים לרקיק פשוט גופו של ישו, ואיזה סיקסטוס או פיוס, בשקט ובהסכמתם הטובה של כל הקתולים, קוראים לעצמם נציגיו של האל עלֵי אדמות, אז למה שאמריקאי מאילינוי לא יהיה... לפחות השר שלו? זה לא חילול קודש, מר וונדרגוד, אלה פשוט אלגוריות הכרחיות עבור ראשי הכרוב, ואתה מפזר את כעסך לשווא. אך מתי כבר תיגש לעניין?

בעצב מעושה היטב פרשתי את זרועותיי:

— אני רוצה לגשת לעניין אך איני יודע מהו העניין. סביר להניח שלא אגש לעניין עד שאתה, מגנוס, לא תחליט לסייע בעדי.

הוא הביט קדורנית בידיו הגדולות, הלבנות והדוממות ואז בי:

— אתה נותן אמון בקלות רבה מדי, מר וונדרגוד, זהו פגם אופי גדול... יחד עם שלושת המיליארדים. לא, איני מתאים לך. דרכינו שונות.

— אבל, מגנוס, יקירי!...

היה נדמה לי שהוא יסטור לי על ה"יקירי" הענוג ששוררתי בפלצט הכי יפה שלי. אך אם העניין הגיע לאִגרוף, למה לא להמשיך לדבר? בכל המתיקות שהצטברה אצלי ברומא הבטתי בפרצופו הזועף של חברי ובפלצט ענוג אף יותר שוררתי:

— מה הלאום שלך, מגנוס יקירי? משום־מה נדמה לי שאינך איטלקי.

הוא ענה באדישות:

— אכן, איני איטלקי.

— אך מולדתך...

מולדתי?... 9.omne solum liberum libero patria ודאי אינך יודע לטינית, האין זאת? הפירוש, מר וונדרגוד, הוא: כל חופש הוא מולדתו של האדם החופשי. תרצה לאכול איתי ארוחת בוקר?

ההזמנה נעשתה בטון מקפיא כל כך והיעדרה של מריה היה כה מודגש וסמיך, שנאלצתי לסרב בנימוס. ייקח אותו השד, את האיש הזה!

כלל לא היה לי שמח בבוקר ההוא. בכל הכנות, רציתי לבכות על כתפו, והוא עקר מן השורש את כל הדחפים האציליים שלי. נאנחתי והפכתי את פניי לרבות־משמעות כמו ספר מתח, עברתי לתפקיד אחר, תפקיד שיועד בעצם למריה. הנמכתי את קולי ואמרתי:

— אני רוצה לדבר איתך בכנות, סניור מגנוס. ישנם... דפים אפלים בעברי שהייתי רוצה לתקן. אני...

הוא קטע אותי במהירות:

— בכל עבָר יש דפים אפלים, מר וונדרגוד. אני עצמי לא מושלם עד כדי כך שאקבל את וידויו של ג'נטלמן ראוי כמוך. אני כומר גרוע, הוא הוסיף באותה בת לעג לא נעימה, איני סולח למבקשי המחילה, בתנאים הללו, היכן מתיקות הווידוי? עדיף שתספר לי עוד משהו על... האחיין שלך. הוא צעיר?

דיברנו על האחיין, ומגנוס חייך בנימוס. אחר כך שתקנו. אחר כך מגנוס שאל אותי אם הייתי במוזיאון הוותיקן — נפרדתי ממנו לשלום ומסרתי דרישת שלום למריה. אם להודות על האמת, מראי היה עלוב למדי וחשתי אסירות תודה גדולה למגנוס כשהוא אמר לבסוף:

— אל תכעס עליי, מר וונדרגוד. איני חש בטוב היום... ומוטרד מעט בענייניי. פשוט נתקפתי מיזנתרופיה. בפעם הבאה אשתדל להיות בן שיח נעים יותר, סלח לי על הבוקר הזה. אמסור את דרישת השלום שלך למריה.

אם שחור הזקן הזה שיחק, עליי להודות שמצאתי פרטנר ראוי! תריסר ילדים כושים לא היו מצליחים ללקק מפניי את נופת הצופים שנמרחה עליהן רק כתוצאה מההבטחה הקמצנית של מגנוס — למסור את דרישתי בשלומה למריה. חייכתי כמו אידיוט כל הדרך עד המלון אל גבו של הנהג שלי והרעפתי נשיקות לקודקודו של של טופּי; השרץ עדיין מדיף ריח פרווה, כמו שדון צעיר!

— אני רואה שהנסיעה לא היתה לשווא, אמר טופּי במבט רב־משמעי. מה שלומה של... בתו של מגנוס, אה?

— נהדר, טופּי, נהדר. היא מצאה שאני מזכיר ביופיי ובחוכמתי את המלך שלמה!

טופּי גיחך באדיבות על ההתלוצצות הגרועה שלי, ואילו ממני נשרה כל נופת הצופים והמתיקות התחלפה בחמיצות ובמרה שחורה. נסגרתי בחדרי ומשך זמן רב התמסרתי לזעמו הקר של השטן אשר מתאהב באישה.

כשאתה מתאהב באישה, ידידי הארצי, ואתה רועד מקדחת האהבה, אתה חושב שאתה מיוחד, נכון? אני לעומת זאת, לא. אני רואה את כל גדודי הזוגות, החל באדם וחווה, אני רואה את הנשיקות וההתעלסויות שלהם, שומע את מילותיהם — המקוללות בקללת החדגוניות, ואני מתחיל לשנוא את פי שלי שמעז ללחוש לחישות של אחרים, את עיניי שלי שחוזרות על מבטים של זרים, את לבי שלי שנעתר בהכנעה לקפיץ המכני הזול. אני רואה את כל בעלי החיים המזדווגים בנהמות ובעילוסים, מקוללים בקללת החדגוניות, ואני מתעב את שק העצמות הזה שלי, ואת העצבים, הבצק הארור הזה שמשותף לכולם. היזהר, מִתאַנֵש, השקר בדרכו אליך!

אולי אתה רוצה לקחת את מריה אליך, ידידי הארצי? קח אותה. היא שלך, לא שלי. הו, לו רק היתה מריה השפחה שלי, הייתי קושר חבל לראשה ומוביל אותה עירומה אל השוק: מי קונה? מי ייתן לי יותר עבור יופי שמימי? הו, אל תעלבו בסוחר עיוור ומסכן: פתחו את ארנקכם ברוחב לב, צלצלו בזהב בקולי־קולות אדונים נדיבים!...

מה, היא לא רוצה ללכת איתך? אל תדאג, אדוני, היא תלך ותאהב אותך... זאת רק ביישנות של עלמות, אדון!

הנה אדרבן אותה בקצה החבל הזה — אם תרצה — אני אביא אותה עד חדרך, אדוני הטוב! קח אותה עם החבל, את החבל אני נותן בחינם, רק תפטור אותי מהיופי השמימי! פניה פני מדונה הברוכות, היא בתו של תומס מגנוס הנכבד, ושניהם גנבו: אחד את שמו ואת ידיו הלבנות, והאחרת — את טוהר פניה! הו!

האם אני מתחיל לשחק איתך, קורא יקר שלי? זאת טעות: פשוט לקחתי את המחברת הלא־נכונה. לא, זאת לא טעות, זה גרוע מכך. אני משחק משום שהבדידות שלי עצומה ועמוקה מאוד — חוששני שהיא נטולת תחתית לחלוטין! אני ניצב על פי התהום וזורק לתוכה מילים, מילים כבדות רבות, אך הן נופלות בלי קול. אני זורק לשם צחוק, איומים והתייפחויות. אני יורק לתוכה, אני מפיל אליה תלי־תלים של אבנים, סלעים כבדים, אני שומט לתוכה הרים — ואילו שם רק שממה וישימון. לא, בלא שום ספק, לתהום הזאת אין תחתית, חבר, ועמלנו וזיעתנו פה לשווא!

...אך אני רואה את החיוך שלך ואת קריצתך המלוכלכת: הבנת מדוע אני העליתי את הנושא החמצמץ של הבדידות... הו, האהבה הזאת! ואתה רוצה לשאול: האם יש לי מאהבות?

יש. שתיים. האחת רוזנת רוסייה, השנייה רוזנת איטלקייה. הן נבדלות בבשמים שלהן, אבל זה הבדל פעוט כל כך, שאני אוהב את שתיהן במידה שווה.

אתה רוצה לשאול אם אסע לתומס מגנוס?

כן, אסע לתומס מגנוס, אני אוהב אותו מאוד. זה ששמו מומצא ובתו מרהיבה עוז להידמות למדונה, אלה דברים של מה בכך. אני עצמי לא מספיק וונדרגוד כדי להיטפל לקטנות — ואני עצמי הפכתי לאנושי מכדי לא לסלוח לאחר על ניסיון להפוך לאלוהי.

נשבע בגאולה הנצחית, האחד ראוי למדי לרעהו!

1 בפברואר 1914, רומא, וילה אורסיני

בא לבקרני החשמן X., חברו הקרוב ואיש סודו של האפיפיור, וכמו שאומרים, המועמד הטבעי לרשת אותו. הוא בא מלווה בשני אבות מנזר, ובכלל, זוהי אישיות חשובה במיוחד שביקורה מביא לי לא מעט כבוד.

פגשתי את הוד קדושתו במבואה של הארמון החדש שלי והספקתי לראות את טופּי קד עמוקות לפני הכמרים והחשמן, קוטף ברכות מהר יותר משרודף שמלות קוטף נשיקות מיפהפיות. שש ידיים חסודות בקושי הספיקו להתמודד עם שד אחד אדוק בחסידותו, וכבר על מפתן חדר העבודה שלי הוא הספיק לתקוע את ראשו בבטנו של החשמן. אקסטזה!

החשמן X. מדבר בכל השפות האירופיות ומתוך כבוד לדגל המכוכב ולמיליארדים ניהל את שיחתנו באנגלית. השיחה החלה מכך שהוד קדושתו בירך אותי עם רכישתה של וילה אורסיני וסיפר לי בכל פרטי־הפרטים את תולדות מאתיים השנים של משכני. זה היה בלתי צפוי, ארוך מאוד, לעתים לא לגמרי מובן וגרם לי, כיאה לחמור אמריקאי אמיתי, לנקר משעמום... עם זאת, הזדמן לי לבחון טוב־טוב את מבקרי החשוב והמלומד יתר על המידה.

הוא לא זקן כלל, כתפיים רחבות, נמוך, מבנה גופו מוצק ומראהו בריא. פניו גדולות וכמעט מרובעות; גון עורו שחום וצל עמוק מכחיל את לחייו הגלוחות. גונן של ידיו הדקות והיפות מאוד זהה לזה של גון פניו, והן מעידות על מוצאו הספרדי — לפני שהקדיש את עצמו לאל, היה החשמן X. דוכס ספרדי. אלא שעיניו השחורות קטנות מדי ושקועות עמוק תחת הגבות העבותות, המרחק בין האף הקצר לשפתיים הדקות גדול מדי... וזה מזכיר לי מישהו. אבל מי? ומה פשר הנטייה המוזרה הזאת, להזכיר מישהו אחר? איזה קדוש אולי?

לרגע החשמן שקע בהרהורים, ולפתע פתאום נזכרתי בבירור: אכן, זהו פשוט קוף זקֵן מגולח! אותה חולמנות אינסופית, אותו זיק מרושע באישון הצר! אבל כעבור רגע החשמן צחק ושיחק בפניו ובמחוותיו, כמו לָצָרוֹני נפוליטני.10 הוא לא סיפר לי את תולדות הארמון, הוא שיחק, הוא המחיז את הנפשות הפועלות במונולוגים דרמטיים! ידיו קצרות, כלל לא קופיות, וכשהוא מניף אותן הוא מזכיר פינגווין, ואילו קולו מזכיר את קולו של תוכי מדבר — מי אתה, החשמן?

בכל זאת, קוף! הנה הוא שוב צוחק ואני רואה שאינו יודע לצחוק. כאילו למד רק אתמול את האמנות האנושית הזאת, הוא אוהב מאוד צחוק, אך בכל פעם מוצא אותו רק בקושי רב בגרונו הלא־מותאם, נחנק בצלילים, מקרקר, גונח כמעט. בלתי אפשרי שלא להצטרף לצחוק המשונה הזה, הוא מידבק, אך עד מהרה הלסתות נחשקות, השיניים והשרירים מתאבנים.

זה היה נפלא, שקעתי כל־כולי בהתבוננות כאשר החשמן X. קטע לפתע פתאום את ההרצאה שלו על וילה אורסיני בהתקף של צחוק משתנק ואז השתתק בשלווה. הוא גִלגל את מחרוזות התפילה באצבעות דקות, שתק ברוגע והביט בי בהבעת נאמנות עמוקה וברוֹך אין קץ: משהו כמו דמעות הבריק בעיניו השחורות הקטנות — עד כדי כך נשאתי חן בעיניו, עד כדי כך הוא אהב אותי! העצירה הפתאומית בעת שהרכבת דהרה בירידה קטעה את שרשרת המחשבות שלי, שתקתי גם אני — ומה לעשות! — הבטתי באותה רכות בפניו המרובעות, הקופיות. הרכּות התחלפה באהבה, האהבה התחלפה בתשוקה, ואילו אנחנו הוספנו לשתוק... עוד רגע ונחנוק זה את זה בזרועותינו!

— הנה אתה ברומא, מר וונדרגוד, שר הקוף הזקן במתיקות, בלי להסיר ממני את מבטו המאוהב.

— הנה אני ברומא, הסכמתי בהכנעה, והמשכתי להביט בו באותה תשוקה נפשעת.

— ידוע לך לשם מה באתי אליך, מר וונדרגוד? כמובן, חוץ מאשר העונג שבהתוודעות וכו'?

הרהרתי ועניתי באותו מבט משולהב:

— באת בשביל הכסף, הוד קדושתך?

החשמן נפנף קצרות בכנפיו, פרץ בצחוק, טפח לעצמו על הברך ושב להתבונן באהבה מלאה באפּי. ההערצה האילמת הזאת, שנעניתי לה בתשוקה כפולה ומכופלת משל עצמי, החלה להשפיע עליי באופן משונה מאוד. אני מספר לך הכול בכוונה בפרטי־פרטים, כדי שתבין את הרצון שלי באותו הרגע לבצע גלגלון, לקרוא כתרנגול, לספר את הבדיחה הארקנסואית הטובה ביותר או בפשטות, להציע להוד קדושתו להסיר את גלימתו ולשחק משחק ידידותי של "חמור ארוך". הוד קדושתך...

— אני אוהב אמריקאים מאוד, מר וונדרגוד.

— הוד קדושתך, בארקנסו אומרים...

— אולם ברצונך לגשת ישר לעניין? אני מבין את חוסר הסבלנות שלך — ענייני כספים אוהבים חיפזון, האין זאת?

— תלוי באיזה כיסא יושבים, הוד קדושתך.

פניו המרובעות של החשמן הרצינו, ובעיניו הבזיקה תוכחה סלחנית:

— אל תתרעם על להיטותי, מר וונדרגוד. אני אוהב כל כך את ההיסטוריה של עירנו הדגולה, שלא יכולתי שלא לאפשר לעצמי את העונג... האם מה שאתה רואה כעת זוהי רומא האמיתית? רומא אינה קיימת, מר וונדרגוד. פעם היא היתה עיר הנצח ואילו כעת היא רק עיר גדולה, וככל שהיא גדולה יותר, כך היא רחוקה יותר מהנצח. היכן אותה רוח אדירה שאפפה אותה?

לא אלאה אותך בכל פטפוטי התוכי הסגול, לא אתאר את מבטי הערגה הקניבליים שלו, את פרצופיו ואת צחוקו. הנה מה שאמר לי הקוף המגולח כשנרגע לבסוף:

— הצרה איתך, מר וונדרגוד, היא שאתה אוהב אנשים יותר מדי...

— ואהבת לרעך כמוך...

— אז שהרֵעים יאהבו זה את זה, תטיף להם את זה, למד אותם, צווה עליהם, אך לשם מה זה נחוץ לך? כשאוהבים יתר על המידה לא שמים לב לחסרונותיו של האהוב, וגרוע מכך: הופכים אותם ליתרונות בחפץ לב. איך תוכל להחזיר אנשים למוטב, לגרום להם להיות מאושרים, בלי לדעת מהם חסרונותיהם, כשאתה רואה במגרעות מעלות? וכשאוהבים, אז גם מרחמים, ואילו הרחמים הורגים את הכוח. אתה רואה, אני כן איתך למדי, מר וונדרגוד, ושוב אומר: אהבה היא חוסר אונים. האהבה תמשוך כסף מכיסך ותבזבז אותו על... פודרה! תניח לאלה שלמטה לאהוב זה את זה, תדרוש את זה מהם, אולם אתה, שמתנשא לגובה כה רב, שניחן בכזאת עוצמה...

— אך מה אעשה, הוד קדושתך? אני מבולבל. מילדוּת, ובכנסייה עצמה, שבו והדגישו בפניי את נחיצותה של האהבה, ואני האמנתי, והנה...

החשמן שקע במחשבות. כמו את הצחוק, גם את השקיעה בהרהורים הוא עטה בפתאומיות, שהפכה כהרף עין את פניו המרובעות לאילמות, אבלות וקודרות ומעט תמימות וחגיגיות. הוא הצמיד את שפתיו הדקות ושרבב אותן, השעין את סנטרו על כף ידו, והפנה אליי ללא ניע את עיניו החדות השקועות שהיה בהן עצב. הוא כמו חיכה שאגמור את המשפט שלי ומשזה לא קרה, נאנח ומצמץ בעיניו.

— הילדוּת, כן... מלמל והמשיך למצמץ בעצב, ילדים, כן. אבל הרי אינך ילד עכשיו. שכח זאת, וזהו זה. אתה מוכרח לרכוש את מתנת השִכחה הקסומה.

הוא חשף קלות את שיניו הלבנות וגירד את אפו ברוב משמעות באצבעו הדקה. והמשיך ברצינות:

— אך כל זה לא משנה, מר וונדרגוד, לבדך אינך יכול לעשות דבר... כן, כן! צריך להכיר אנשים כדי להסב להם אושר — הרי זאת המטרה הנעלה שלך, נכון? ואילו רק הכנסייה מכירה אנשים. היא אֵם ומחנכת כבר אלפי שנים, וניסיונה הוא הניסיון המשמעותי היחיד, ואני יכול לומר, הוא ללא רבב. עד כמה שאני מכיר את הביוגרפיה שלך, אתה מגדל צאן מנוסה, האין זאת, מר וונדרגוד? ומובן שאתה יודע מהו ניסיון גם ביחס ליצורים לא מורכבים, כמו...

— כמו חזירים.

הוא מצמץ אליי בבהלה בעיניו — ולפתע פתאום פצח בנביחות, קרקורים ויללות: הוא צחק.

— חזירים? זה נהדר, זה נפלא, מר וונדרגוד, אך אל תשכח שלפעמים נכנסים בהם שדים!

לאחר שגמר עם צחוקו, הוא המשיך:

— כשאנחנו מלמדים, אנחנו לְמֵדים בעצמנו. לא אגיד שכל שיטות החינוך ותיקון המידות של הכנסייה היו מוצלחות במידה שווה. לא, טעינו לעתים קרובות, אבל כל טעות הובילה להתייעלות של השיטות שלנו... אנחנו מתפתחים, מר וונדרגוד, אנחנו מתפתחים!

רמזתי לצמיחתו המהירה של הרציונליזם, שמאיים בעתיד הקרוב ביותר לחסל את הכנסייה "המתפתחת", אך החשמן X. שוב נופף בגדמי כנפיו הקצרים וגעה בצחוק:

— רציונליזם! אין ספק שיש לך כישרון של בדרן, מר וונדרגוד! אמור לי, האין מארק טוויין הנודע בן ארצך?... כן, כן! רציונליזם! האם אתה זוכר מאיזו מילה הוא נובע ומה המשמעות של ratio11? An nescis, mi fili, quantilla sapientia regitur orbis? 12 הו, וונדרגוד יקר, לדבר על פני האדמה הזאת על אודות רציו זה כמו לדבר על החבל בביתו של התלוי!

הבטתי בקוף הזקן, ראיתי עד כמה הוא משועשע והשתעשעתי בעצמי. התבוננתי בתערובת הקוף, התוכי המדבר, הפינגווין, השועל, הזאב — מה עוד היה שם? וזה הצחיק אותי: אני אוהב מתאבדים עליזים. עוד זמן רב לעגנו לתבונה המסכנה, עד שהוד קדושתו נרגע ועבר לנימה מטיפנית:

— כמו האנטישמיות, יש גם סוציאליזם לטיפשים...

— אתה מכיר גם...

— אנחנו הרי מתפתחים! כך שהרציונליזם הוא התבונה של הטיפשים. רק טיפש חסר תקנה עוצר בתבונה. החכם ממשיך הלאה. גם עבור אחרון הטיפשים התבונה היא רק בגד חגיגי, זהו מקטורן ציבורי שהוא מלביש על אנשים, ואילו הוא, ישן, עובד, אוהב ומת, בצרחות אימה, ללא כל תבונה. אתה מפחד מהמוות, מר וונדרגוד?

שתקתי. לא התחשק לי לענות.

— אתה מתבייש לשווא, מר וונדרגוד: באמת צריך לפחד ממנו. וכל עוד יש מוות...

לפתע פתאום הפכו פני הקוף המגולח לבכייניות ומעיניו ניבטו אימה ורוע: כאילו מישהו תפס אותו בעורפו והשליכו אחורה, אל הסבך, אל החושך והאימה של היער הבראשיתי. ואני לא הייתי זקוק למילים ולהוכחות: מבט אחד בפניו המעוותות, העכורות, פנים אבודות של אדם, די היה בו כדי שאפול אפיים בפני האי־רציונלי הגדול. אך מה היה כוחה של העדריות שלהם: גם הוונדרגוד שלי החוויר והצטנף... הו, נוכל! עכשיו הוא ביקש ממני עזרה והגנה!

אולי תרצה יין, הוד קדושתך?

אך הוד קדושתו כבר התעשת. הוא עיקם את השפתיים הדקות לחיוך ונד בראשו לשלילה — כבד למראה. ולפתע התנער בכוח לא צפוי:

— וכל עוד יש מוות, הכנסייה בלתי מעורערת! תנדנדו אותה, תחפרו תחתיה, תמוטטו, תפוצצו — לא תצליחו להביס אותה. וגם אם זה יקרה, אתם הראשונים למות תחת ההריסות. מי יגן עליכם מהמוות? מי ייתן לכם אמונה מתוקה בעולם הבא, בחיי נצח, בעונג תמידי?... תאמין לי, מר וונדרגוד, העולם כלל אינו רוצה את התבונה שלך, זאת אי־הבנה!

— ומה רוצה, הוד קדושתך?

— מה הוא רוצה? Mundus vult decipi… מכיר את הלטינית שלנו? העולם רוצה להיות מרומה!

והקוף הזקן התעודד, מצמץ, עשה פרצופים, טפח לעצמו על הברכיים והשתנק בצחוק משתנק. גם אני פרצתי בצחוק: כה משעשע היה הרמאי הזקן שערך את הפסיאנס בקלפים מסומנים.

— ודווקא אתה, אמרתי תוך שאני צוחק, רוצה לרמות אותו?

החשמן X. שוב הרצין ואמר בעצב:

— הכס הקדוש זקוק לכסף, מר וונדרגוד. גם אם העולם לא הפך לרציונליסטי, הוא נעשה חשדני יותר ולא קל להסתדר איתו. הוא נאנח בכנות והמשיך: אתה סוציאליסט, נכון, מר וונדרגוד? הו, אל תתבייש, כולנו סוציאליסטים, עכשיו אנחנו לצד הרעבים. שיאכלו כמה שיותר: ככל שהם יהיו שבעים יותר, כך המוות, אתה מבין?

הוא פרש לרוחב את זרועותיו למלוא אורכן, מחווה בידיו את הרשת שלתוכה נוהרים הדגים, וחיוך זדוני עלה על שפתיו:

— הרי כולנו דייגים, מר וונדרגוד, דייגים צנועים!... אמור לי: את השאיפה לחופש אתה מחשיב לפגם או למידה טובה?

— כל העולם המתורבת מחשיב את השאיפה לחופש כמידה טובה, עניתי בהתקוממות.

— לא ציפיתי לתשובה אחרת מאזרח ארצות הברית. ואתה באופן אישי אינך חושב שמי שיביא לאדם חופש ללא גבולות הוא זה שיביא עליו את כיליונו? הרי רק המוות מתיר את השלשלאות הארציות, והאם לא נראה לך שהמילים האלה — חופש ומוות — הן פשוט מילים נרדפות?

הפעם עלה בידי הקוף בצורה די מרשימה לדקור אותי תחת הצלע השביעית. נזכרתי בוונדרגוד שלי, סידרתי את המונֶה ועניתי בעמימות:

— אני מדבר על חופש פוליטי.

— פוליטי?! הו, בבקשה! כמה שתחפוץ! בוודאי... אם הם בעצמם יחפצו בו. אתה משוכנע שיחפצו? הו, אז אנא, ככל שיחפצו! מי שטוען שהכס הקדוש תמיד בצד הריאקציה מפיץ רק כזבים והשמצות, יתר על כן... היה לי הכבוד להיות נוכח במרפסת הוותיקן כשהאפיפיור בירך את המטוס הצרפתי הראשון שנראה בשמי רומא, והאפיפיור הבא — אני משוכנע בכך — יברך בחפץ לב בריקדות. תמו ימי גליליאו, מר וונדרגוד, וכעת כולנו יודעים היטב שכדור הארץ נע סביב השמש!

הוא החווה באצבעותיו את תנועת כדור הארץ, קרץ לי בשובבות והפך אותי לשותף ברמאות הקלפים שלו ואני עניתי בהדרת פנים:

— הרשה לי לחשוב על הצעתך, הוד קדושתך.

החשמן X. קפץ מכיסאו בזריזות, ובשתי אצבעות אריסטוקרטיות נגע בעדינות בכתפי:

— הו, איני מזרז אותך, מר וונדרגוד, אתה הוא זה שזירז אותי. אני אף משוכנע שבהתחלה תסרב לי, אך כאשר תתנסה בכך מעט בעצמך, תיווכח לדעת מה דרוש לאושרו של האדם... הרי גם אני אוהב אותו, מר וונדרגוד, גם אם לא באותו הלהט ו...

ובזאת הוא הסתלק, סוחב אחריו ברוב טקס את גלימתו ומחלק ברכות. אך בחלוני ראיתיו שוב ליד המבואה, בזמן שחיכה לכרכרה המתמהמהת: הוא אמר דבר־מה בהסבת גופו אל אחד מאבות המנזר שלו, הוא אמר דבר־מה לתוך הצלחת השחורה המורכנת בהדרת כבוד, ופניו לא הזכירו עוד קוף זקן: היו אלה יותר פניו של אריה מגולח, רעב ותשוש. הברנש המוכשר הזה לא נזקק לחדר הלבשה! ומאחוריו עמד משרת גבוה, כולו בשחורים, שהזכיר בָּרוֹנֵט אנגלי, ובכל פעם שמבטו של הוד קדושתו רפרף במקרה על פניו וגופו, הוא הרים קלות את המגבעת השחורה שלו.

לאחר לכתו של הוד קדושתו הקיפו אותי במעגל שמח חברים שלי שמילאתי בהם חדרים אחוריים של ארמוני כדי להימנע מבדידות ושעמום. טופּי התמלא בגאווה ובאושר רוגע; הוא כל כך שָׂבַע מברכות עד שאפילו נראה מלא יותר. ציירים, מעצבים, רסטורטורים ועוד כהנה הוחמאו מביקורו של החשמן ודיברו ברגש על ההבעתיות הבלתי רגילה של פניו, על האצילות של מחוותיו: הו, זהו גרנד סניור! האפיפיור עצמו... אך כאשר בתמימות של אינדיאני הערתי שלי הוא מזכיר קוף זקן מגולח, בני הבליעל הערמומיים פרצו בצחוק עליז, ומי מהם רשם בזריזות דיוקן משובח של החשמן X. ...בכלוב. איני מטיף מוסר כדי לשפוט אנשים על עוונותיהם הפעוטים: גם כך הם יקבלו את המגיע להם ביום הדין! ובכל הכנות אהבתי את כישרונן של הבהמות המלגלגות. נראה שאיש מהם אינו מאמין במיוחד באהבתי הבלתי רגילה לאנשים, ואם מחטטים בציורים שלהם, אפשר בלי ספק למצוא חמור־וונדרגוד לא רע בכלל, ואני אוהב את זה. בחברתם של החוטאים הקטנים והנעימים שלי אני נח קלות מאשר בחברתו של הצדיק הגדול והלא־נעים... שידיו מגואלות בדם.

לאחר מכן טופּי שאל אותי:

— כמה הוא מבקש?

— הכול.

טופּי אמר בהחלטיות:

— אל תיתן הכול. אמנם הוא הבטיח להפוך אותי לכומר, אך בכל זאת, אל תיתן הרבה. צריך לשמור על כסף.

יום־יום קורות לטופּי תקריות לא נעימות: ממלאים אותו בלירות מזויפות. כשזה קרה לו לראשונה, מראהו היה כלימה גדולה והוא האזין בכניעה לנזיפה התקיפה שלי.

— אתה מפתיע אותי בתכלית, טופּי, אמרתי בחומרה. לא יאה לשד זקן כמוך לקבל שטרות מזויפים מבני אדם ולנהוג כשוטה. תתבייש, טופּי! אני חושש שלבסוף פשוט תרוקן את כיסי.

טופּי עדיין שרוי בבלבול בין האמיתי למזויף, ומנסה עכשיו לשמור על האחד ועל האחר: בענייני כספים הוא קפדן, והחשמן ניסה לשחד אותו לשווא. אבל טופּי הוא משרת האל!...

ואילו הקוף המגולח ממש רוצה את שלושת המיליארדים; נראה שהכס הקדוש, בטנו נפוחה מכָּפן. הבטתי בקריקטורה מלאת הכישרון זמן רב והיא נשאה חן בעיניי פחות ופחות. לא, זה לא היה זה. המצחיק עובר טוב, אך אין את ניצוץ הרוע, שרץ ללא הפסק תחת אפר האימה האפורה. החייתי והאנושי עוברים, אך הם לא מותכים לאותה מסֵכה בלתי רגילה, שכעת במרחק, כשאיני רואה את החשמן X. ולא שומע את צחוקו הנוקשה, מתחילה להטריד אותי באופן לא נעים. או שמא הבלתי רגיל לא ניתן לביטוי גם בעיפרון?

למעשה הוא נוכל עלוב למדי, לא מתעלה בהרבה על כייס פשוט, והוא לא חידש לי דבר; לא רק שהוא ככל האדם, הוא גם נתון למרוּתה של התבונה, ולכן עז כל כך צחוקו המלגלג על הרציונלי. אך הוא הראה לי את עצמו, ו... אל תיעלב מגסותי האמריקאית, קורא יקר, אך אי־שם מאחורי כתפיו הרחבות, המכווצות מרוב פחד, הבזיקה דמותך היקרה. מעין חלום, אתה מבין: כאילו מישהו חנק אותך ואתה זעקת אל לב השמים בקול מעומעם: הצילו, שומרים! הו, אינך מכיר בממד השלישי שאינו חיים ואינו מוות, ואני מבין מי חנק אותך באצבעותיו הגרומות!

ואני, האם אני יודע?

הו, תלגלג על הלועג, חבר, נראה שמגיע התור שלך לעלוז. האם אני יודע? ממעמקים אדירים באתי אליך, עליז ובהיר, עם מתת הידיעה על היותי אלמוּתי... והנה אני כבר מתלבט, והנה אני חש רעד בפניו של פרצוף הקוף המגולח הזה, שמעז בכזאת חוצפה ובכזה פאתוס להביע את פחדו השפל. הו, אפילו לא מכרתי את הנצחיות שלי: פשוט הרדמתי אותה, כמו אם טיפשה שמרדימה את תינוקה היונק עד מוות — היא פשוט דהתה תחת השמש והגשמים שלך — הפכה לחומר שקוף, בלי ציור שלא מסוגל לכסות את מערומיו של ג'נטלמן הגון! בִּיצה ווֹנדֶרגוּדית סרוחה שאני שקוע בתוכה עד עיניי, והיא אופפת אותי בבוץ טובעני, מערפלת את תודעתי באדיה הרעילים, חונקת בסירחונו הבלתי נסבל של הריקבון. מתי אתה מתחיל להירקב, חבר: ביום השני, השלישי, או שזה תלוי במזג האוויר? ואילו אני כבר נרקב, ויש לי בחילה מריחם של איבריי. או שאיבדת את חוש הריח במרוצת הזמן וההרגל, ואת עבודת התולעים אתה חושב פשוט להתרוממות מחשבתית והשראה?

אלוהים אדירים, שכחתי שיכולות להיות לי גם קוראות מקסימות! אני מבקש שתסלחו לי, גבירותיי הנכבדות, על ההרהור הלא־יאה ברֵיחות. איני בן שיחה נעים, גבירותיי, ורוקח בְּשָׂמים אף גרוע יותר... לא, גרוע מכך: אני תערובת נתעבת של השטן עם דוב אמריקאי, ואיני יכול כלל להעריך את חסדכן...

לא! עודני השטן! עוד אני יודע שאני בן אלמוות, וכשימשול רצוני אני בעצמי אמשוך את האצבעות הגרומות אל גרוני. אך מה אם אשכח?

או אז אחלוק את רכושי עם עניים ואיתך, חבר, אזחל להשתחוות בפני הקוף הזקן המגולח, אקרֵב את פניי האמריקאיות אל נעלו הקדושה. אני אבכה, אני אצרח מרוב אימה: גאל אותי מהמוות! ואילו הקוף הזקן, אחרי שהסיר ביסודיות את כל השערות מפניו והוא מבריק, זורח וקורן — ובעצם רועד מאימה רעה בעצמו, ירמה את העולם שרוצה כל כך להיות מרומה.

אלה כמובן התלוצצויות. אני רוצה להיות רציני. החשמן X. מוצא חן בעיניי ואני אתן לו לטבול את ידו במיליארדים שלי. תשו כוחותיי. אני צריך לישון. המיטה שלי וּ־ווֹנדרגוד כבר מחכים לי. אכבה את האור ואשמע בחשכה את המונה שלי דופק בעייפות, ואחר כך יגיע פסנתרן גאוני אך שיכור ויתחיל לתופף על הקלידים השחורים של המוח שלי. השיכור הגאון הזה זוכר הכול ושכח הכול, אטיודים רבי־השראה הוא מערבב בשיהוקים.

זה חלום.

II

2 בפברואר, רומא, וילה אורסיני

מגנוס לא היה בבית, ומריה קיבלה את פניי. שלווה גדולה ירדה עליי, אני נושם ברוגע גדול עכשיו. כמו מפרשית שמוטת מפרש אני מנמנם בתוך להט צהרי האוקיינוס הרדום. לא ניע, לא גל. אני מפחד לזוז ולפקוח את עיניי אל השמש היוקדת, אני מפחד לנשום כלאחר יד ולהקים אדוות קלות על פני החָלָק האינסופי. ובשקט אני מניח את קולמוסי.

23 בפברואר, רומא, וילה אורסיני

תומס מגנוס היה מחוץ לבית ומריה הִכתה אותי בתדהמה וקיבלה את פניי.

בחיי, אין זה משנה כלל איך קדתי קידות, ומה מלמלתי שם בדקות הראשונות. אומר רק שמלמלתי מעט פחות ברור ממה שאני יכול, ושנורא רציתי לגחך. זמן רב לא הרמתי את עיניי אל מריה, כל עוד לא החלפתי את מחלצות מחשבותיי ולא נפטרתי מכל הרהוריי השובבים. כפי שאתה רואה, התבונה לא נטשה אותי לחלוטין!

אך לשווא הכנתי את המִסדר והטרדתי את המפקד: הפעם לא היה מבחן. מבטה של מריה היה פשוט ובהיר ולא היו בו הכוח החודר של אור המוות, ולא חקירה אלוהית, ולא מחילה מוחלטת בלתי נסבלת. הוא היה רוגע וצלול כמו השמים מעל קמפניה, איני יודע כיצד זה קרה, אך באותה צלילות הואר גם הגיהינום שלי. כמו צללים עמומים של משמר לילה נרעדו ונעלמו החיילים המסודרים להפליא שלי, ונעשה מואר, שומם ושקט בתוכי, שמחת המדבר ניצתה בי, שמחה של מקום שרגל אדם לא דרכה בו. אהוב, סלח לי שאני הופך למשורר, ואל תודֶה לי על הכינוי הרך: אהוב — זוהי המתת של מריה שהיא שולחת דרכי!

היא פגשה אותי בגן וישבנו ליד הגדר, משם יש תצפית נאה על קמפניה. כשמביטים בקמפניה אפשר לא לדבר הבלים, לא כך? אלא שזאת היא שהביטה בקמפניה, ואילו אני הבטתי בעיניה שבהן ראיתי גם את הרקיע וגם את שאר הרקיעים — עד השביעי, היכן שאתה גומר את הספירה של הרקיעים שלך, בן אנוש. שתקנו — או שדיברנו, אם אתה רוצה להחשיב לשיחה שאלות ותשובות כגון אלה:

— אלה הם הרים שמכחילים שם?

— כן, אלה ההרים האלבניים.13 שם — טיבולי.

לאחר מכן היא חיפשה בתים לבנים, קטנים כמו גרגרים, והראתה לי אותם, ואני הסתכלתי והיה נדמה לי שגם שם מרגישים ברוגע הפתאומי ובשמחה ממבטה של מריה. הדמיון החשוד בין מריה למדונה פסק מלהטריד אותי: לא אוטרד מכך שאת דומה לעצמך! והגיע הרגע שבו שלווה גדולה ירדה עליי. אני חסר מילים והשוואות כדי לתאר לך את השלווה וההארה הגדולה... כל שעולה בראשי זה המפרשית הארורה עם המפרשים המוּרדים, שלא שטתי בה מעולם מאחר שאני מפחד ממחלת הים! האין זו הסיבה לכך שגם בשעת לילה זו של בדידותי כוכב הים14 מאיר את דרכי! אכן כן, הייתי מפרשית אם תרצה, ואם לא תרצה הייתי הכול. פרט לכך, לא הייתי דבר. אתה רואה אילו הבלים יוצאים מוונדרגוד כאשר הוא מחפש מילים והשוואות?

הייתי רגוע כל כך עד שבמהרה אף פסקתי מלהביט בעיניה של מריה: פשוט האמנתי להן — זה עמוק יותר מלהביט. בעת הצורך אמצא אותן, ובינתיים אהיה מפרשית עם מפרשים מוּרדים, אהיה הכול, לא אהיה דבר. רק פעם אחת רוח קלה נגעה קלות במפרשים שלי וגם זה לא לאורך זמן: עד אשר מריה הצביעה על דרך טיבורטינה שחצתה כחוט לבן גבעות ירוקות ושאלה אם נסעתי בדרך הזאת.

— כן, פעמים רבות, סניורינה.

— אני מביטה לעתים קרובות בדרך הזאת וחושבת שבטח נעים לדהור בה באוטומוביל. יש לך אוטומוביל מהיר, אדוני?

— הו כן, סניורינה, מהיר מאוד! אך עבור אלה, המשכתי בנימת נזיפה רכה, עבור אלה שהם עצמם החלל והאינסוף, כל תנועה מיותרת.

מריה — ואוטומוביל! מלאך מכונף, שמתיישב בחשמלית למען המהירות! סנונית שרוכבת על צב! חץ על גבו של סבל גיבן! הו, כל ההשוואות משקרות: לשם מה הסנונית והחץ, מהי התנועה המהירה עבור מריה שמכילה את כל החללים! אמנם זה עתה המצאתי את החשמלית ואת הצב, אלא שהשלווה שלי היתה עכשיו כה גדולה ושלמה שלא היה מקום לשום דימויים אחרים, פרט לדימויים של הנצח והאור שאינו כבה.

שלווה גדולה ירדה עליי ביום ההוא, ודבר לא היה יכול להעכיר את פני השטח החלקים האינסופיים. נראה כי מריה ואני היו יחד רק זמן קצר מאוד כאשר תומס מגנוס חזר ובירך אותי לשלום — דג מעופף שמבזיק מעל האוקיינוס לא פוגם בפני השטח הכחולים יותר משעשה זאת מגנוס. קיבלתי אותו עמוק לתוכי — בלעתי אותו ברוגע וחשתי בכובדו בבטני לא יותר מלווייתן שבלע דג רקק. אך זה היה לי נעים כשמגנוס הסביר פנים בעליצות כשהוא לחץ את ידי בחוזקה והביט בי בעיניים צלולות וטובות. אפילו פניו נראו לי חיוורות ומותשות פחות מהרגיל.

הפצירו בי להישאר לארוחת הבוקר... כדי שתסיר דאגה מלבך, אקדים ואומר שנשארתי אצלם עד אמצע הלילה. כאשר מריה הלכה סיפרתי למגנוס על ביקורו של החשמן X. פניו העליזות של מגנוס נפלו קלות ובעיניו הבזיק הניצוץ העוין המוכר.

— החשמן X.? הוא היה אצלך?

סיפרתי לו בפרוטרוט על שיחתי עם "הקוף המגולח" וציינתי בפניו בענווה שלי הוא נראה כנוכל לא מרשים במיוחד. מגנוס עיוות את פניו באופן ניכר ואמר בחומרה:

— אתה צוחק, מר וונדרגוד, ואילו אני מכיר את החשמן X. זה מכבר ו... עוקב אחריו. הוא רודן רשע, אכזר ומסוכן. על אף מראהו המגוחך, הוא ערמומי, חסר רחמים ונקמני, כמו השטן!

גם אתה מגנוס! כמו השטן! האורנג־אוטן הכחול המגולח הזה, הגורילה הממצמצת הזאת, הקופיף הזה שעושה פרצופים מול המראה! אך אני התגברתי על תחושת העלבון — היא צללה כאבן אל תחתית האושר שלי — והמשכתי להקשיב.

— הפלירטוטים שלו עם הסוציאליסטים, הבדיחות שלו על גלילאו — שקר. כמו שאויבים תלו את קרומוול לאחר מותו, כך גם החשמן X. היה שורף בשמחה את עצמותיו של גליליאו: את תנועת כדור הארץ הוא חוֹוה עד היום כעלבון אישי. זאת מסורת עתיקה, מר וונדרגוד; הוא לא יבחל באמצעים כדי להסיר מכשולים העומדים בדרכו, לא רעל, לא רצח שפל שייראה כמו תאונה מצערת. אתה מחייך, אך איני יכול להביט בוותיקן בחיוך כל עוד יש בו כאלה... ותמיד יש בו מישהו הדומה לחשמן X. עמוֹד על המשמר, מר וונדרגוד: נכנסת לשדה הראייה והאינטרסים שלו וכעת כבר עשרות זוגות עיניים צופות בך... ואולי, גם בי. היזהר, ידידי!

הוא נראה לי אפילו נרגש כשלחצתי את ידו בלהט מלא כנות.

— הו, מגנוס!... מתי כבר תסכים לעזור לי?

— הרי ידוע לך שאיני אוהב אנשים. זה אתה שאוהב אותם, מר וונדרגוד, אך אני לא! הבזק של החיוך הלעגני הישן חלף בעיניו.

— החשמן אומר שכלל אין צורך לאהוב אנשים כדי להסב להם אושר... להֶפך!

— ומי אמר לך שאני רוצה להסב לאנשים אושר? זה שוב אתה שרוצה, אבל לא אני. תן את המיליארדים שלך לחשמן X. המתכון שלו לאושר לא פחות טוב משיטות ופטנטים אחרים. עם זאת, שיטתו מעט לא נוחה במובן אחד: בעת הענקת האושר היא משמידה אנשים... אך מה זה חשוב? אתה איש עסקים מובהק מדי, מר וונדרגוד, ואני רואה שאתה לא מכיר מספיק את עולם ממציאי השיטה הטובה ביותר לאושרה של האנושות שלנו: השיטות האלה רבות יותר ממשחות להצמחת שיער. לי עצמי היה חלום והמצאתי כמה דברים בצעירותי... ככה, קצת כימיה... בפיצוץ אחד לא מוצלח אף נחרכו שערותיי, ואני שמח מאוד שלא פגשתי אז במיליארדים שלך. אני צוחק, מר וונדרגוד, אך אם תרצה, הנה עצתי הרצינית: גדל את החזירים שלך והרבה את מספרם, עשה משלושה מיליארדים ארבעה, מכור שימורים לא רקובים לגמרי והנח לדאגה לאושרה של האנושות. כל עוד העולם ימשיך לאהוב נקניק טוב, הוא לא ישאיר אותך לבדך... באהבתו!

— ואלה שידם אינה משגת לאכול נקניק?

— מה אכפת לך מהם? סלח לי על הגסות, אבל זה אצלם שמקרקרת הבטן, לא אצלך... אל דאגה, כשהקרקור ייעשה רם מדי, לא רק אתה תשמע אותו. ברכות על הבית החדש: אני מכיר את וילה אורסיני, זהו שריד נפלא מרומא העתיקה...

עכשיו גם הוא יַרצה לי על הארמון שלי! כן, מגנוס שוב דחה אותי ועשה את זה בחדות ובגסות, אך בקולו לא היתה חומרה, והעיניים הכהות שלו הביטו ברכּות ובטוב לב, אם כך, לעזאזל עם כל האנושות ואושרה והנקניק שלה! אמצא דרך אחרת אל ראשו העיקש של מגנוס במועד אחר, ובינתיים לא אתן לאיש לגעת בשלווה הגדולה שלי ו... במריה, שלווה גדולה ו... השטן! — האין זה טריק נהדר בתוך המשחק שלי? ואיזהו שקרן גדול, שיכול לרמות רק אחרים? שַׁקֵר לעצמך עד שתאמין — זאת אמנות!

אחרי ארוחת הבוקר טיילנו שלושתנו בין הגבעות המשופעות ומדרונותיה של קמפניה. היתה זו עדיין תחילת האביב ורק פרחים לבנים קטנים עיטרו בעדינות את העלווה הצעירה והשברירית, והרוח היתה נעימה וריחנית, והיה אפשר לראות בבירור את הבתים הקטנים באלבנו הרחוקה. מריה פסעה מלפנים, מדי פעם נעצרת ומביטה במבטה האלוהי בכל הנראה — ואני ללא ספק אגיד למורח הצבע שלי, שירשום את המדונה ככה: על שטיח של עלווה ירוקה בהירה ופרחים לבנים קטנים. מגנוס היה כה עליז וטוב לבב עד ששוב חזרתי באוזניו על הדמיון בין מריה למדונה וסיפרתי לו על מורחי הצבע האומללים שמחפשים דוגמנית. הוא צחק ואחר כך אישר ברצינות את הניחוש שלי בדבר הדמיון הבלתי רגיל, ופניו נעצבו.

— זהו דמיון פטאלי, מר וונדרגוד. אתה זוכר שברגע אחד קשה דיברתי איתך על דם? לרגליה של מריה שלי כבר יש דם... של צעיר ממשפחה טובה, שאת זכרו מריה ואני מוקירים. ישנן פנים פטאליות, ישנם קווי דמיון פטאליים, שמבלבלים את רוחנו ומובילים אותנו אל תהום ההרס העצמי. אני אביה של מריה, אך אני עצמי בקושי מעז להניח את שפתיי על מצחה — אילו מכשולים כבירים האהבה מערימה על עצמה, כשמעיזים להרים את המבט אל מריה!

זה היה הרגע היחיד באותו יום מאושר שבו עננים נוראיים נאספו מעל האוקיינוס שלי, פרועים כמו זקנו של ליר המטורף, והרוח הפראית משכה במפרשים כמו משוגעת. אך אני הרמתי את מבטי אל מריה ופגשתי את מבטה, הוא היה רוגע ובהיר כמו השמים מעל ראשינו — והמערבולת הפראית חלפה ונעלמה בלי להותיר עקבות, יחד איתה התפוגגו גם חלקיקי עלטה. איני יודע אם הדימויים הימיים האלה שאני עצמי חושב שאינם מוצלחים מדברים אליך, לכן אבהיר: אני שוב רגוע לחלוטין. מה לי צעיר רומאי ממשפחה טובה, שלא מצא דימויים בעצמו ונפל מעבר לראשו של הפגסוס שלו? אני מפרשית לבנת כנף, ואוקיינוס שלם מתחתיי. והלוא עליה נאמר: אחת ויחידה!

היום היה ארוך ושלֵו, ואני אהבתי את הדרך הנכונה שבה השמש גלשה ממרומים אל פאתי הארץ, ואת הדרך הנכונה שבה נדלקו הכוכבים, בהתחלה הגדולים, לאחר מכן הקטנים, עד שכל השמים הוארו ונצנצו, ואת הדרך שבה גדלה החשכה אט־אט, ואת האופן שבו יצא הירח הוורוד, תחילה מעט חלוד, אחר כך מבריק, ואת איך שהוא שט לו בדרך שפונתה וחוממה על ידי השמש. אך יותר מכול אהבתי את הרגע שבו ישבנו עם מגנוס בחדר אפלולי והאזנו למריה: היא ניגנה בנבל ושרה.

וכשהאזנתי לנבל הבנתי מדוע האדם כל כך אוהב מיתרים מתוחים במוזיקה שלו: אני עצמי הייתי מיתר מתוח עד קצה גבול היכולת, וכבר לא נגעה בי האצבע, והצליל עוד רעד ורעם, ואז נדם בכזאת אטיות ובכזה עומק שאני שומע אותו עד עכשיו. ולפתע פתאום ראיתי שהאוויר מלא במיתרים רועדים מתוחים, מיתרים שמחברים בין כוכב לכוכב, מתפזרים על האדמה, מתאחדים — וכולם עוברים דרך לבי... כמו כבלי טלפון דרך מרכזייה, אם אתה רוצה דימויים מובָנים יותר! ודבר נוסף שהבנתי כאשר האזנתי לקולה של מריה...

לא, אתה פשוט בהמה, וונדרגוד! כאשר אני נזכר בתלונות הצווחניות שלך על כך שהאהבה ושיריה מקוללים בקללת האחידוּת — נדמה לי שכך התבטאת — מתחשק לי לשלוח אותך לאורווה. אתה פשוט בהמה מטונפת ומשעממת ואני מתבייש שבמשך שעה שלמה הקשבתי בנימוס לנהמה הסתומה שלך. תבוז למילים, למחוות גוף, תקלל חיבוקים, אך אל תיגע באהבה, חבר: רק היא מאפשרת לך מבט חפוז אל תוך הנצח! לך מפה, ידידי. הנח לשטן שבתוך התהום השחורה ביותר של האנושיות שנתקל לפתע באורות חדשים שאינם צפויים. לֵך, אינך צריך לראות את ההפתעה והשמחה של השטן!

כאשר יצאתי את ביתו של מגנוס והוריתי לנהג לנסוע דרך נוּמֶנטָנָה, השעה כבר היתה מאוחרת וירח של חצות האיר בשמים. פחדתי שהשלווה הגדולה שלי תברח ממני ורציתי למצוא אותה בתוככי קמפניה. אך התנועה המהירה הבריחה את השקט ואני עזבתי את המכונית. היא נרדמה מיד באור הירח, מעל צלה השחור היא גהרה מעל הדרך כמו סלע אפור גדול, שוב הבזיקה עליי במשהו והפכה לבלתי נראית. נותרנו רק אני והצל שלי.

הלכנו בדרך הלבנה, אני והצל שלי, עצרנו, והלכנו שוב. אני התיישבתי על אבן שחורה לצד הדרך, והצל השחור הסתתר מאחורי גבי. וכאן שלווה גדולה ירדה על האדמה, על העולם, ונשיקת ירח קרה נגעה במצחי הקר.

2 במרץ, רומא, וילה אורסיני

את כל הימים האלה אני מעביר בהתבודדות עמוקה.

ההתאנשות שלי מתחילה להטריד אותי. עם כל שעה שחולפת זיכרוני על אודות מה שהותרתי מאחורי קיר האנושיות נוטש אותי. עם כל דקה שחולפת נחלשת ראייתי: הקיר כמעט אינו חדיר, בקושי מתנועעות מאחוריו צלליות קלושות, ואיני מבחין עוד בקווי המתאר שלהן. עם כל שנייה שחולפת נחלשת שמיעתי: אני שומע ציוץ חלוש של עכבר שרוחש מתחת לרצפה, ואני חירש לרעמים שעוטפים את ראשי. שתיקה שקרית מחבקת אותי, ולמרות ניסיונותיי לתפוס בשמיעתי המתוחה קולות של התגלות הם נשארו מאחורי אותו קיר בלתי חדיר. עם כל רגע שחולף חומקת ממני האמת. לשווא אני שולח אחריה את חִצי המילים שלי: הם עפים מעליה. לשווא אני עוטף אותה בחיבוקים הדחוסים של מחשבותיי, כובל אותה בברזל השלשלאות: האסירה חומקת כמו אוויר ואני חונק את הריק בזרועותיי. רק אתמול היה נדמה לי שהשגתי את טרפִּי, ופיתיתי אותה, וכבלתי אותה בשלשלת עבה אל הקיר, אך כשהסתכלתי עליו בבוקר — שלד היה כבול אליו. על חוליות צווארו נחה ברישול שלשלת חלודה, והגולגולת המגחכת צחקה בפניי.

כפי שאתה רואה, אני שוב מחפש מילים והשוואות, נוטל בידי את השוט שהאמת בורחת ממנו! אך מה עליי לעשות, אם השארתי את כל הנשק שלי בבית ואני יכול להשתמש רק במחסן הנשק חסר התועלת שלך? תְאַנֵש את האל עצמו אם כוחך יעמוד לך, יעקב, ומיד הוא ידבר אליך בעברית או בצרפתית נהדרת. אלוהים!... ואילו אני רק שטן, שד קטן, חסר זהירות ומְאוּנָש!

ודאי, זה היה חסר זהירות לחלוטין. אך כשהבטתי משם בחייך האנושיים... לא, עצור — הנה אנחנו שנינו נתפסנו בשקר, בן אנוש. כאשר אמרתי "משם" — מיד הבנת שזה רחוק מאוד, נכון? ייתכן אף שכבר קבעת כמה מַיילים בערך, הרי ברשותך אפסים ככל שרק תרצה, נכון? הו, אין זה נכון: ה"משם" שלי קרוב לפה בדיוק כמו "כאן" אמיתי ביותר — אתה רואה את חוסר הפשר ואת השקר שבו אני ואתה רוקדים! זרוק את סרט המדידה והמאזניים והקשב כאילו מאחורי גבך לא מתקתק השעון ובחזך לא עונה לו המונה. אם כך: כשאני הבטתי בחייך "משם" (נתפשר ונקרא לזה "מעבר לגבול"), הם נראו לי כמו משחק חביב ועליז של חלקיקים אלמותיים.

אתה יודע מהו תיאטרון בובות? כאשר אחת הבובות נשברת מחליפים אותה באחרת, אך ההצגה נמשכת, המוזיקה אינה דוממת, הקהל מוחא כפיים, וכל זה מעניין מאוד. האם הקהל מוטרד בשאלה לאן זורקים את הכלים השבורים, והולך אחריהם עד פח האשפה? לא, הוא מביט במשחק ומשתעשע. וגם אני השתעשעתי — המצלתיים נשמעו כה מזמינים והליצנים עשו פעלולים ושטויות כל כך משעשעים — אני כה אוהב את המשחק האלמותי עד שחפצתי להפוך לשחקן בעצמי... הו, לא ידעתי אז שזהו כלל אינו משחק ושפח האשפה הוא נורא כשאתה עצמך הופך לבובה, ושמהכלים השבורים נוזל דם. אתה שיקרת לי, ידידי הנוכחי!

אך אתה מופתע, אתה מצמצם את עינֵי הבְּדיל שלך בבוז ושואל: איזה מין שטן זה שאינו יודע דברים פשוטים כל כך? התרגלת לכבד שדים, גם אחרון האשמדאים ראוי לכל קתדרה בעיניך, כבר הענקת לי את הדולר האחרון שלך כאילו הייתי פרופסור למאגיה לבנה ומאגיה שחורה — ולפתע פתאום מתברר שאני בּוּר בדברים הפשוטים ביותר! אני מבין את אכזבתך, בימים אלה אני עצמי מוקיר מגידות עתידות וקוראות בקלפים, אני מתבייש מאוד להודות שאיני יכול לבצע אף לא קסם עלוב אחד וכי איני מוחץ את הפרעושים במבט אלא פשוט באצבעי — אך האמת יקרה לי יותר מכול: כן, לא ידעתי את הדברים הפשוטים שלך! כפי הנראה האשם בכול הוא הגבול שמפריד בינינו: כפי שאינך יודע את שלי ואינך יכול להגות דבר פשוט כל כך כמו שמי האמיתי, כך גם אני לא ידעתי את שלך, צִלי הארצי, ורק עכשיו אני מגלה בהתלהבות את האוצרות הענקיים שלך. שווה בנפשך: גם חשבון פשוט למדתי רק מוונדרגוד, אני עצמי לא הייתי מצליח לכפתר את הכפתורים שעל בגדיי לולא אצבעותיו המורגלות והמיומנות של אותו בחור — כארז!

כעת אני בן אנוש כמוך. את התחושה המוגבלת של הקיום שלי אני מוקיר כידע שלי ואני כבר נוגע באפי בכבוד כאשר הצורך בכך מתעורר: אין זה סתם אף — זאת אקסיומה! כעת אני עצמי בובה שבירה בתיאטרון המריונטות, ראש החרסינה שלי פונה ימינה ושמאלה, הידיים שלי מיטלטלות למעלה ולמטה, אני עליז, אני משחק, אני יודע הכול... חוץ מדבר אחד: למי שייכת היד שמושכת אותי בחוט? ואילו במרחק משחיר פח האשפה ומשם מזדקרות שתי רגליים קטנות בנעלי נשף...

לא, אין זה המשחק האלמוּתי ששאפתי אליו, וזה מזכיר שמחה בדיוק במידה שבה עוויתות של חולה אפילפסיה מזכירות ריקוד אפריקאי טוב! כאן כל אחד הוא מה שהוא, וכאן כל אחד רוצה להיות מה שאינו — ואת התהליך האינסופי של תחליפים אני חשבתי לתיאטרון עליז: איזו טעות גסה, איזו איוולת בשביל "כול־יכול בן אלמוות"... השטן. כאן כולם גוררים זה את זה לבית משפט: החיים — את המתים, המתים — את החיים, ההיסטוריה של אלה ושל אלה, והאלוהים את ההיסטוריה — ואת הדיבה המתמשכת, את הזרם המטונף הזה של עדי שקר, שבועות שקר, שופטי שקר ופושעי שקר חשבתי למשחק האלמותי? או שאני לא במקום הנכון? תגיד לי, יליד יקר: לאן מובילה הדרך הזאת? אתה מחוויר, האצבע שלך מורה ברעד על משהו... הו, זה פח האשפה!

אמש תחקרתי את טופּי על אודות חייו הקודמים, כשהוא התאנש לראשונה: רציתי להבין טוב יותר איך מרגישה בובה כשראשה מתנפץ או כשנגדע החוט שמביא אותה לתנועה. כל אחד מאיתנו פיטם מקטרת והשקנו כוסות בירה לחיים, וכמו שני גרמנים טובים פנינו מעט לפילוסופיה. אמנם התברר שהראש הטיפש הזה שכח כבר הכול, ושאלותיי הביאו אותו למבוכה.

— האוּמנם כבר שכחת הכול, טופּי!

— תמות בעצמך ואז תדע. איני אוהב להיזכר בזה, למה זה טוב?

— אם כך, זה לא טוב?

— שמעת מישהו ששיבח?

— כן, זה נכון. איש לא שיבח.

— וגם לא ישבח. את זה אני יודע!

שתקנו קצת.

— אתה זוכר מאיפה אתה, טופּי?

— מאילינוי, כמוך.

— לא, אני מדבר על משהו אחר. אתה זוכר מאיפה אתה? אתה זוכר את שמך האמיתי?

טופּי נעץ בי מבט משונה, החוויר קלות ובמשך זמן ממושך רוקן את המקטרת שלו בשתיקה. אחר נעמד ואמר בלי להרים מבט:

— אני מבקש שלא תדבר אלי כך, מר וונדרגוד. אני אזרח אמריקאי ישר ואיני מבין את רמזיך.

הוא עוד זוכר, לא בכדי הוא החוויר כל כך — אך הוא כבר שואף לשכוח ובקרוב הוא ישכח! הכובד הכפול הזה מעל לכוחותיו: האדמה והשמים, והוא כולו התמסר לאדמה! בעוד זמן־מה, אם אדבר איתו על השטן הוא ייקח אותי לבית משוגעים... או יסגיר אותי לחשמן X.

— כל הכבוד לך, טופּי. התאנשת טוב מאוד, אמרתי ונישקתי את טופּי בקודקודו. אני מנשק בקודקוד את אלה שאני אוהב.

ושוב פניתי אל קמפניה הירוקה השוממה: אני נושא עיניי אל דמויות מופת, וכשמעמידים אותי בפיתוי אני הולך למדבר. שם, במשך זמן רב נשבעתי וקראתי בשמו של השטן, והוא לא רצה לענות לי. במצב מאונש זה שכבתי בעפר, מתחנן, ואז נשמעו בי צעדים קלים מרוחקים וכוח עליון הרים אותי מעלה. ושוב ראיתי את גן העדן הנטוש, את הסבך הירוק שלו, את זריחותיו שאינן כבות, את אורותיו השקטים מעל מימיו השקטים. ושוב שמעתי את הלחישות נטולות המילים של פה נטול גוף, והאמת קרבה ללא מורא אל עיניי, ואני שלחתי אליה את זרועותיי הכבולות: שחררי!

מריה.

מי אמר: מריה? אך הסתלק השטן, כבו האורות השקטים שמעל המים השקטים, נעלמה האמת המבוהלת — והנה אני שוב יושב על הקרקע, מְאוּנָש, מביט בעיניים מצוירות בעולם מצויר ועל ברכיי מונחות ידי הכבולות.

— מריה.

...עצוב לי להודות שאת כל זה אני המצאתי: את ביאת השטן עם "הצעדים הקלים" שלו, ואת גן העדן, והידיים הכבולות. אך הייתי זקוק לתשומת לבך, ולא ידעתי איך להסתדר ללא גן העדן והאזיקים, הניגודים הקוטביים שבהם אתה נועל את הקצוות השונים של חייך. גן עדן — כמה זה יפה! אזיקים — כמה זה נורא! ועד כמה זה משמעותי יותר מסתם לשבת על גבעה מאובקת עם סיגר בידיים הפנויות, להרהר בעצלתיים, ובפיהוק להביט בשעון ובדרך, בהמתנה לנהג. ואת מריה שרבבתי פשוט מכיוון שמהגבעה הזאת רואים את הברושים השחורים מעל הבית הלבן של מגנוס, אסוציאציית רעיונות לא רצונית... אתה מבין?

האם יכול אדם עם ראייה כזאת לראות את השטן? האם יכול אדם עם שמיעה כה קלושה לשמוע "לחישות נטולות מילים וגוף" או לא משנה מה זה היה? הבלים! ואנא ממך, אני מבקש: קרא לי בפשטות וונדרגוד. מעתה ועד היום שבו ארוצץ את גולגולתי בצעצוע שפותח את הדלת הצרה ביותר אל החלל הרחב ביותר — קרא לי בפשטות וונדרגוד, הנרי וונדרגוד מאילינוי: אני אענה בזריזות ובצייתנות.

אך אם, בן אנוש, תראה ביום מן הימים את גולגולתי מרוצצת, תביט בשברים בתשומת לב: שם בסימנים האדומים ישורטט שמו הגאה של השטן! כופף את צווארך והשתחווה לו אפיים — אך את השברים אל תטרח לפָנות אל פח האשפה: אין צורך להתכופף כה נמוך בפני שלשלאות שהוסרו!

9 במרץ 1914, רומא, וילה אורסיני

אתמול בערב היתה לי שיחה חשובה עם תומס מגנוס.

כשמריה פרשה אל חדרה, אני כהרגלי כמעט מיד נפניתי לנסוע הביתה, אך מגנוס עצר בעדי.

— לאן תיסע, מר וונדרגוד? הישאר ללון. שמע, כיצד משתולל מֶרְץ המשוגע!

זה כמה ימים שטים עננים כבדים מעל רומא ופרצי גשם דוקר מכים בקירות ובחורבות, ובבוקר הזה קראתי באיזה עיתון ידיעה אקספרסיבית על אודות מזג האוויר: cielo nuvoloso, il vento forte e mare molto agitato.15 לקראת הערב מזג האוויר הגרוע הפך לסופה, והים הסוער התפשט למרחק תשעים מייל והדביק את ריחו הלח בחומותיה של רומא עצמה. וקמפניה הגלית, הלוא היא הים הרומאי האמיתי, פצחה בשירה בכל קולות הסערה, כמו אוקיינוס, ולרגעים היה נדמה שגבעותיה הדוממות, גליה שקפאו זה מכבר התערערו בבסיסם, והם נעים, כל העדר, לכיוון חומות העיר. מֶרְץ "המשוגע", מחולל הפחד והסערות הממולח הזה, השתולל במרחבי קמפניה, כופף כל גבעול דשא חיוור אל האדמה, השתנק כאילו רודפים אחריו והטיח פרצי רוח שלמים בברושים הנאנקים. לעתים הוא זרק גם דברים כבדים יותר: גג הרעפים של הבית רעד תחת המהלומות, וקירות האבן שרקו כאילו רוח לכודה התנשפה וחיפשה מוצָא באבנים עצמן.

כל הערב האזנו לסערה. מריה היתה שלווה, אך מגנוס היה מוטרד באופן ניכר לעין, חיכך תדיר את ידיו הלבנות הגדולות והִטה אוזן זהירה לזיופיה הכישרוניים של הרוח: לשריקת השודדים שלה, לצעקות ולצרחות, לצחוק ולאנחות... השחקנית הממולחת השכילה להיות הרוצחת והקורבן בו־בזמן, לחנוק ולהתחנן על נפשה בלהט! אם למגנוס היו אוזני חיה תזזיתיות, הן היו עומדות מתוחות כל העת. אפו הדק פרפר, העיניים העמומות כהו עוד יותר, כאילו גם עליהן נחו בבואות עננים, חיוך מהיר ומוזר עיקם את השפתיים הדקות. לראשונה מאז ההתאנשות שלי הקשבתי לסערה כזאת, והיא העירה בי פחדים נושנים: בבעתה ילדית כמעט ניסיתי להימנע מלהביט לכיוון החלון, שחושך שרר מצדו השני. "למה היא לא באה לכאן?", חשבתי לי. הרי הזכוכית לא יכולה לעצור בעדה, אם היא תרצה להתפרץ...

כמה פעמים מישהו הלם בחוזקה וברעש וטלטל את שער הברזל שעליו התדפקנו פעם גם אני וטופּי.

— זה הנהג שלי בא לקח אותי, אמרתי, צריך לפתוח לו.

מגנוס הביט בי בעקמומיות ואמר קדורנית:

— בצד ההוא אין דרך. יש שם רק שדה. זה מֶרְץ המשוגע מתדפק כאן.

כאילו מילותיו נשמעו: מֶרְץ המופלל פרץ בצחוק והסתלק בשריקה. אך במהרה הרעידו מהלומות חדשות את דלת הברזל, ונשמעו קולות מוטרדים שצעקו ונכנסו זה לדברי זה, דיברו על דבר־מה בחוסר נחת: בכיו של ילד קטן נשמע.

— אלה אנשים שאיבדו את הדרך... אתה שומע, ילד! צריך לפתוח.

— נחכה ונראה, אמר מגנוס בכעס.

— אני בא איתך, מגנוס.

— שב, וונדרגוד, מספיק לי החבר הזה. הוא שלף בזריזות אקדח משולחנו, וברגשת אהבה ואף ברוך הוא תפס אותו בכף ידו הגדולה ובזהירות טמנו בכיסו. הוא יצא וצעקה נשמעה כשהגיע אל השער.

בערב זה נמנעתי משום־מה ממבטיה הצלולים של מריה, ונבוּכוֹתי כאשר נותרנו לבדנו. לפתע פתאום רציתי ליפול על הרצפה, לזחול עד אליה על ברכיי ולהתכרבל בשקט לרגליה, כך שהשמלה שלה תיגע קלות בפניי: היה נדמה לי ששׂערות צומחות על גבי, ואם ילטפו אותן ניצוצות יותזו, ואז יוקל לי. כך הזדחלתי אליה במחשבותיי עוד ועוד, כאשר מגנוס נכנס והחזיר את האקדח בשתיקה. הקולות בשער שקטו, המהלומות פסקו.

— מי זה?... שאלה מריה.

מגנוס ניער מעצמו טיפות גשם ברוגז.

— מֶרְץ המשוגע. מי עוד?

— אך אתה, כמדומני, שוחחת עמו, לא כן? התבדחתי, בניסיון להסתיר את הרעד הלא־נעים שנכנס עם מגנוס.

— כן, אמרתי לו שאין זה מנומס לסחוב אחריך המון כה חשוד. הוא התנצל ולא יחזור עוד. מגנוס גיחך והוסיף: אני משוכנע שהיום כל שודדי רומא וקמפניה הוזים מארבים ודם ומנשקים את הפגיונות שלהם, כאילו היו אהובים...

שוב נשמעה הלמות עמומה וכמו מהוססת.

— שוב? צעק מגנוס בכעס, כאילו מֶרְץ המשוגע באמת הבטיח לו לא לדפוק עוד. אך לאחר ההלמוּת נשמע צלצול: זה היה הנהג שלי שהגיע. מריה פרשה אל חדרה ואילו לי, כאמור, מגנוס הציע להישאר, דבר שלאחר לבטים קלים הסכמתי לו: מגנוס עם האקדח והלעג שלו מצא רק מעט חן בעיניי, אך עוד פחות מצא חן בעיניי החושך המטופש.

המארח האדיב הלך בעצמו כדי לשלוח את הנהג לדרכו. מבעד לאחד החלונות ראיתי כיצד הבזיקו בבוהק הפנסים החשמליים של המכונית, ולרגע רציתי נורא הביתה, אל החוטאים הנעימים שלי שכבר לגמו יין בציפייה לי... הו, מזמן כבר ויתרתי על המידה הטובה ואני מנהל אורח חיים של שתיין ושחקן! ושוב, כמו אז בלילה הראשון, בית לבן שקט, הנשמה הזאת של מריה, נדמו לי חשודים ומוזרים: האקדח הזה, כתמי הדם האלה על הידיים הלבנות... ואולי גם במקומות נוספים יימצאו כתמים כאלה?

אך היה מאוחר מדי לחרטות: המכונית נסעה וכשמגנוס שב, זקנו כבר לא נראה כחול, אלא שחור מאוד ויפה, ועיניו חייכו בידידות. בידו הרחבה הוא לא נשא נשק אלא שני בקבוקי יין, ועוד מרחוק צעק בעליזות:

— בלילה שכזה כל שנותר הוא לשתות יין. גם מֶרְץ נראה לי שיכור בעת השיחה בינינו... הולל! הכוס שלך, וונדרגוד!

אך כאשר מלאו הכוסות, ההולל העליז נגע אך בקושי ביין ושקע עמוק בכורסה, מותיר אותי לשתות ולדבר. בלי התלהבות יתרה, בעודי מאזין לרעש הרוח וחושב על כמה ארוך צפוי להיות הלילה, סיפרתי למגנוס על הביקורים העיקשים של החשמן X. נראה שהחשמן באמת שם עליי מרגלים, אך מה שמפתיע ומשונה אף יותר, זה שהוא הצליח איכשהו להשפיע על טופּי הבלתי משוחד. הוא עדיין אותו חבר נאמן, אבל הפך למר נפש והולך כמעט כל יום לווידוי ומנסה לשכנע אותי להיטבל לקתוליות.

מגנוס הקשיב לסיפורי בשלווה והמשכתי לגולל בחוסר חשק רב עוד יותר את סיפורם של הניסיונות הכושלים שנעשו כדי לגרום לי לפתוח את ארנקי: על כמות אינסופית של בקשות, כתובות בשפה ירודה, היכן שהאמת נדמית כשקר מרוב חד־גוניות משעממת של דמעות, קידות וחנופה גלויה, על ממציאים מטורפים, על יזמים פוחזים שמנסים לנצל במהירות על־טבעית את חופשתם הקצרה מהכלא — על כל האנושות הגלמודה הזאת שריחם של מיליארדים לא מוגנים דיָם מעביר אותה על דעתה. המזכירים שלי, וכעת יש שישה מהם, מספיקים בקושי להתמודד עם שיטפון הנייר הדומע והדברנים המטורפים שצובאים על דלת הארמון שלי.

חוששני שאצטרך לחפור מעבר תת־קרקעי בשבילי: הם אורבים לי יומם וליל. הם מסתערים עליי באתים ובמעדרים, כמו על קלונדייק16 ונועצים בי את בקשותיהם. הפטפוטים של העיתונים הארורים על המיליארדים שאני מוכן להעמיד לרשותו של כל בעל כיב ברגל או כיס ריק, העבירה אותם על דעתם. לדעתי, בלילה בהיר אחד הם פשוט יחלקו אותי למנות ויאכלו. הם הנהיגו כבר עלייה לרגל אליי, כמו ללוּרד,17 ומגיעים עם מזוודות. הגבירות שלי, שמחשיבות אותי כרכושן, מצאו עבורי גיהינום דנטה קטן שבו אנחנו מטיילים יום־יום בכל שדרות החברה: אתמול צפינו במשך שעה שלמה באיזו זקנה חסרת מוח שכל מעלתה בכך שהצליחה להאריך ימים אחרי בעלה, ילדיה ונכדיה, וכעת היא נזקקת לטבק הרחה. וזקן נרגן נוסף, שלא נרגע ואף לא הסכים לקחת כסף עד שכולנו הרחנו את הפצע הישן שעל רגלו. ריח רע באמת. הזקן הנרגן הזה — גאוות הגבירות שלי — הוא קפריזי כמו כל חביבי הקהל. וגם... השתעממת כבר מלשמוע אותי, מגנוס? אני יכול לספר לך על עוד רבבות של אבות מרופטים, ילדים רעבים, ירוקים ורקובים כמו סוגי גבינה מסוימים, על גאונים נאצלים שבזים לי כמו לכושי, על שתיינים שנונים בעלי אפים אדומים עליזים... הגבירות שלי אינן ששות להציג את השתיינים, אך בעיניי הם חביבים יותר מכל יתר הסחורה. ובעיניך, סניור מגנוס?

מגנוס שתק. נמאס לי לדבר והשתתקתי גם אני. רק מֶרְץ המשוגע לבדו המשיך לחולל את קונדסיו: עתה הוא ישב על הגג והתאמץ לכרסם אותו בול באמצע, גרס רעפים כאילו היו קוביות סוכר. מגנוס קטע את השתיקה:

— בחודשים האחרונים העיתונים כותבים עליך מעט מאוד. מה קרה?

— אני משלם למראיינים כדי שלא יכתבו. תחילה פשוט סילקתי אותם, אך הם החלו לראיין את הסוסים שלי, וכעת אני משלם להם על כל שורה של שקט. אולי יש לך קונה לווילה שלי, מגנוס? אני מוכר אותה עם הציירים והתכולה.

שוב שתקנו טוב־טוב והתהלכנו בחדר: תחילה מגנוס התהלך וחזר לשבת, ואחר כך אני התהלכתי ואז גם התיישבתי. שתיתי עוד שתי כוסות יין ואילו מגנוס אף לא אחת... בחיי, אפו של האדון הזה לא יאדים לעולם! לפתע הוא אמר בהחלטיות:

— אל תשתה עוד יין, וונדרגוד.

— הו! טוב, לא אשתה עוד יין. זה הכול?

את השאלות הבאות שלו מגנוס הציג בין פרקי זמן ארוכים של שתיקה. נימת קולו היתה חמורה ונוקבת, שלי... מתנגנת, הייתי אומר.

— שינוי גדול חל בך, וונדרגוד.

— ייתכן מאוד. תודה לך, מגנוס.

— לפנים היית נמרץ יותר. עכשיו אתה כמעט אינך מתבדח. הפכת לטיפוס קודר מאוד, וונדרגוד.

— הו!

— אפילו רזית, והמצח שלך צהוב. זה נכון שאתה מתהולל עם ה... חברים שלך בכל לילה?

— נדמה לי.

— שאתה משחק בקלפים, מפזר זהב, ולאחרונה בשולחן שלך כמעט התרחש רצח?

— חוששני שזאת אמת. אני נזכר באמת שאדון אחד רצה לדקור אדון אחר במזלג. וכיצד זה נודע לך, מגנוס?

הוא ענה בחומרה וברוב משמעות.

— טופּי היה אצלי אמש. הוא חתר לפגישה עם... מריה, אך קיבלתי אותו בעצמי. עם כל הכבוד שיש לי אליך, וונדרגוד, אני מוכרח לציין שהמזכיר שלך טיפש באופן נדיר.

הסכמתי בקרירות.

— אתה צודק לחלוטין. היה עליך לסלק אותו.

אני מוכרח לציין שלמשמע שמה של מריה, שתי כוסות היין האחרונות התאדו ממני, ובהמשך השיחה היין התנדף באותה המהירות כמו שאֶתר מתנדף מצנצנת פתוחה... תמיד חשבתי שזה דבר לא בטוח! שוב הקשבנו לסערה, ואמרתי:

— נראה שהרוח מתחזקת, סניור מגנוס.

— כן, נראה שהרוח מתחזקת, מר וונדרגוד. אך אתה מוכרח להודות שהזהרתי אותך מבעוד מועד, מר וונדרגוד!

— ממה הזהרת אותי מבעוד מועד, סניור מגנוס?

הוא תפס את ברכיו בידיו הלבנות והפנה לעברי את מבט מאלף הנחשים... הו, הוא לא ידע שאני עקרתי בעצמי את שיני הארס שלי וכעת אני בלתי מזיק, כמו פוחלץ במוזיאון! לבסוף הוא הבין שאין טעם להתעמק בזכוכית הבקבוק ובחר בגישה הישירה: הזהרתי אותך בנוגע למריה, הוא אמר בהטעמה ובאִטיות. אתה זוכר שלא רציתי... קשר איתך, וביטאתי את זה באופן ברור למדי? האם שכחת את מה שאמרתי לך על מריה, על ההשפעה הקטלנית שיש לה על נפשות? למרות זאת, היית עיקש, אמיץ, וּויתרתי. כעת ברצונך להציג בפניי ובפנֵי בתי מופע חושני של ג'נטלמן נרקב שלא מבקש דבר ואף אינו מאשים, אך גם אינו מסוגל להרפות עד שכולם יראו את הפצע שלו... איני רוצה לחזור על ביטוייך המדויקים, מר וונדרגוד, הם מדיפים יותר מדי ריח רע. כן, אדוני, היית כן למדי בנוגע ל... זולתך, ואני בכנות שמח שזנחת סוף־סוף את המשחק הזול באהבה ובאנושיות... יש לך כל כך הרבה שעשועים אחרים! אך אני מודה, כוונתך הנדיבה להעניק לנו את שאריות הג'נטלמן אינה משמחת אותי כלל. נדמה לי, אדוני, שלא היית צריך לעזוב את אמריקה ואת עסקי ה... שימורים; קשרים עם בני אדם דורשים כישורים אחרים לגמרי.

הוא לעג לי! הוא כמעט סילק אותי, האדם הקטן הזה, ואני שכותב את עצמי באותיות מודגשות, אני — הקשבתי לו בהכנעה ובצייתנות. זה היה מצחיק בצורה אלוהית! פרט קומי אחד עבור חובבי הז'אנר הבידורי: לפני נאום התוכחה שלו העיניים שלי והסיגר שבין שיניי היו מורמים כלפי מעלה בחיוניות ובאגביות — לקראת סופו הם ירדו מטה... עד עכשיו אני מרגיש את הטעם המר של הסיגר הכבוי שצנח בעצב והחליק מבין שפתיי. נחנקתי מצחוק... או אם לדייק, עוד לא ידעתי אם להיחנק מצחוק או מכעס, או — לא להיחנק לא מזה ולא מזה, לבקש מטרייה נגד הגשם ולהסתלק. הו, הוא היה בביתו, הוא היה על אדמתו, האדם הקטן הכועס הזה בעל הזקן השחור, הוא ידע מה לעשות במקרים כאלה, והוא שר סולו, לא דואטים, כמו השטן מהנצח והוונדרגוד מאילינוי האלה, הבלתי נפרדים!

— אדוני! אמרתי אני בכבוד. כאן קרתה תאונה מצערת. לפניך שטן שהִתאַנֵש... אתה מבין? הוא יצא לטיול ערב ובחוסר זהירות הלך לאיבוד ביער... ביער, אדוני, ביער! התואיל בטובך, אדוני, להראות לו את הדרך הקרובה אל הנצח? אה! אני מודה לך, כך חשבתי. להתראות!

מובן שלא אמרתי את זה. שתקתי ונתתי את הבמה לוונדרגוד. והנה מה שהג'נטלמן המכובד שהוא אני אמר לאחר שהוציא מפיו את הסיגר הכבוי:

— לעזאזל! אתה צודק, מגנוס. אני מודה לך, קשישא. כן, הזהרת אותי, אך אני העדפתי לשחק לבדי. כעת פשטתי את הרגל ואני ברשותך. אין לי כל התנגדות שתפקוֹד לפנות את שאריות הג'נטלמן.

חשבתי שמגנוס פשוט יזרוק את השאריות שלי דרך החלון בלי לחכות לאלונקה, אך גדלות הלב של האדון הזה באמת מדהימה: הוא הביט בי בחמלה ואף הושיט את ידו ללחיצה.

— אתה סובל מאוד, מר וונדרגוד?

שאלה שלדואט המפורסם קשה למדי לענות עליה! מצמצתי בעיניי ומשכתי בכתפיי. נראה שזה סיפק את מגנוס, ולכמה דקות שקענו בשתיקה מרוכזת. איני יודע על מה חשב מגנוס, אך אני, בכל אופן, לא חשבתי על דבר: פשוט הסתכלתי בעניין גדול בקירות, בתקרה, בספרים, בתמונות על הקירות, בכל האביזרים האלה של המחייה האנושית. במיוחד משכה את תשומת לבי נורת חשמל שעליה עצרתי את מבטי זמן רב: למה זה דולק ומאיר?

— אני ממתין למילה ממך, מר וונדרגוד.

הוא מחכה למילה שלי? טוב.

— העניין פשוט מאוד, מגנוס... אתה הרי הזהרת אותי, נכון? מחר טופּי שלי יארוז את המזוודות ואני אסע לאמריקה להמשיך את עסקיי... השימורים.

— והחשמן?

— איזה חשמן? אה כן! החשמן X. והמיליארדים? בטח, אני זוכר. אך אל תביט בי בכזאת הפתעה, מגנוס — זה נמאס עליי.

— מה נמאס עליך בדיוק, מר וונדרגוד?

— זה. שישה מזכירים, זקנות חסרות שכל, טבק הרחה וגיהינום הדנטה שלי, שלוקחים אותי לטיולים בו. אל תביט בי בכזאת חומרה, מגנוס. סביר להניח שהיה אפשר להכין מהמיליארדים שלי שיקוי חזק יותר, אך אני הצלחתי לעשות מהם רק בירה חמוצה. מדוע לא רצית לעזור לי? בעצם אתה שונא בני אדם, שכחתי.

— אך אתה אוהב אותם?

— מה אומר לך, מגנוס? לא עוד. אני אדיש אליהם. אל תביט בי בכזה... רגש. בהן צדק, לא כדאי! כן, אני אדיש אליהם. יש רבים כל כך מהם, היו ועוד יהיו, בשום אופן לא כדאי...

— כלומר, שיקרת?

— תביט במזוודות הארוזות שלי ולא בי. לא, לא לגמרי. אתה יודע, רציתי ליצור משהו מעניין עבור המשחק, אז הנה, בשביל ההתחלה, שחררתי את... את הרגש הזה...

— משמע, אתה רק שיחקת?

שוב מצמצתי בעיניי ומשכתי בכתפיי: אופן התשובה הזה על שאלות מסובכות מדי מצא חן בעיניי. ומצאו חן בעיניי מאוד פניו של אדון תומס מגנוס, ההתארכות שלהן פיצתה אותי במידת־מה על כל כישלונותיי התיאטרליים... ומריה. אציין שבין שיניי היה עתה סיגר חדש.

— אמרת שבעברך ישנם פרקים אפלים כלשהם... במה העניין, מר וונדרגוד?

— הו! זאת הגזמה קטנה. שום דבר מיוחד, מגנוס. סליחה שהטרדתי אותך לשווא, אך בזמנו נראה לי שזה מתבקש בגלל הסגנון...

— סגנון?

— כן, וחוקי הניגודים. עבר חשוך והווה בהיר... אתה מבין? אך כבר אמרתי לך, מגנוס, שלא יצא שום דבר מהתחבולה שלי. במקומות שאני בא מהם יש רושם לא מדויק על התענוגות של המשחקים המקומיים פה. אצטרך להסביר את זה כשאחזור. לכמה דקות הקוף המגולח מצא חן בעיניי, אך הדרך שבה הוא עושק אנשים ישנה מדי ובדוקה מדי... כמו מתקן לייצור מטבעות. אני אוהב סיכונים.

— עושק אנשים?

— הרי אנחנו בזים להם, נכון, מגנוס? אז בוא לא נמנע מעצמנו את העונג לדבר ישירות במקרה שבו המשחק לא צלח. נדמה לי שלא חייכת. אני שמח מאוד. אך עייפתי מלפטפט, אשתה כוס יין ברשותך.

תומס מגנוס כלל לא נראה כמו אדם חייכן, סתם ציינתי את עניין החיוך... למען הסגנון. לא פחות ממחצית השעה עברה בשתיקה מוחלטת, שהופרעה רק בצווחות ובמהומות של מֶרְץ המשוגע ובצעדיו הרוגעים של מגנוס: הוא שילב את ידיו מאחורי גבו ובלי לזכות אותי ולו בשמץ של תשומת לב, מדד בשיטתיות את החדר: שמונה צעדים קדימה, שמונה צעדים אחורה. כפי הנראה הוא ישב מתישהו בכלא, ולא מעט: היתה לו המיומנות של אסיר מנוסה ליצור מרחב ממטרים בודדים. הרשיתי לעצמי לפהק קלות ובכך הסבתי את תשומת לבו של בעל הבית האדיב. אך מגנוס שתק במשך דקה נוספת טרם נשמעו המילים הבאות באוויר והקפיצו אותי ממקומי:

— למען האמת, מריה אוהבת אותך. לא ידעת את זה, נכון?

קמתי.

— אכן כן: מריה אוהבת אותך. את האסון הזה לא צפיתי. כבר מאוחר מדי בשבילי להרוג אותך, מר וונדרגוד, את זה הייתי צריך לעשות בהתחלה וכעת איני יודע מה לעשות איתך. מה דעתך בנדון?

הזדקפתי ו...

...מריה אוהבת אותי!

צפיתי בפילדלפיה בהוצאה להורג שלא צלחה בכיסא חשמלי. צפיתי ב"סקאלה" של מילאנו בעמיתי מפיסטו, שהתפתל וקיפץ לכל אורך הבמה כשהסטטיסטים פנו נגדו עם צלבים — ותשובתי האילמת למגנוס היתה שילוב מופתי למדי של שני התעלולים: הו, ברגע זה לא נמצאו בזיכרוני דימויים טובים יותר. נשבע בגאולה הנצחית שמעולם קודם לכן לא עברו בי זרמים קטלניים רבים כל כך, שמעולם לא שתיתי משקה כה מר, שמעולם לא השתלט על נפשי צחוק כה מתפרץ!

כעת איני צוחק ומתפתל כמו איזה שחקן גרוע. אני לבדי, ורק הרצינות שלי מקשיבה לי ורואה אותי. אך ברגע הניצחון ההוא נזקקתי לכל כוחותיי כדי לא לפרוץ בצחוק רם ולא להכניס סטירות מצלצלות לאיש ההגון וחמור הסבר הזה, שזרק את המדונה לזרועותיו של... השטן. נראה לך? לא, וונדרגוד האמריקאי עם זקן התיש שלו והסיגר הרטוב בין שיני הזהב! בוז ושנאה, געגוע ואהבה, כעס וצחוק, מר כלענה — מאלה היתה מורכבת הכוס המלאה עד שפתה שהוגשה לי... לא, גרוע יותר, מר יותר, קטלני יותר! מה אכפת לי ממגנוס המרומה בכל טיפשותם של עיניו ומוחו, אך כיצד ייתכן שמבטה הטהור של מריה הלך שולל? או שמא אני דון ז'ואן כה מוצלח עד שדי בכמה פגישות אילמות כדי לפתות עלמה תמימה ומלאת אמון. מדונה, היכן את? אולי היא מצאה בי דמיון לאחד הקדושים, כמו אצל טופּי, אבל איני נושא עמי ספר תפילה. מדונה, היכן את? האם שפתייך נמשכות אל שפתיי כמו הדבורים אל האבקנים? כמו כל הפרחים, האנשים ובעלי החיים בעולם? מדונה, היכן את? או...

עדיין התפתלתי, כמו שחקן, עדיין חנקתי במלמולים מהוגנים את השנאה והבוז שלי, כאשר ה"או" החדש הזה מילא אותי לפתע פתאום במבוכה לא מוכרת ובכזאת אהבה... הו, כזאת אהבה!

— או — חשבתי — שמא האלמותיות שלך, מדונה, נענתה לאלמותיותו של השטן ומתוך הנצח עצמו מושיטה לו את ידה הכנועה? את, אלוהית שכמותך, זיהית ידיד בזה שהִתאַנֵש? את, כוכב עולה שכמותך, התמלאת רחמים כלפי היורד? הו מדונה, הניחי ידך על ראשי האפל, כדי שאזהה אותך לפי נגיעתך!...

שמע מה קרה אחר כך באותו לילה.

— איני יודע על שום מה מריה אוהבת אותך. זהו סוד נפשה והוא נבצר מבינתי. כן, איני מבין, אך קטונתי בפני רצונה, כמו בפני התגלות. מה הן עיני האנושיות למול מבטה הרואה־כול, מר וונדרגוד!...

(וגם הוא אומר את אותו הדבר!)

— לפני רגע, מתוך חימה, אמרתי משהו על רצח ועל מוות... לא, מר וונדרגוד, אתה יכול להיות רגוע לנצח: אם מריה בחרה בך, לא אגע בך לרעה לעולם, משהו חזק מהחוק מגן עליך — ההגנה שלך היא אהבתה הטהורה. כמובן, אבקשך לעזוב אותנו מיד ו — אני מאמין ביושרה שלך, וונדרגוד — להעמיד בינינו את האוקיינוס כגבול...

— אבל...

מגנוס פסע לעברי וצעק ברוגזה:

— אל תאמר עוד מילה!... איני יכול להרוג אותך, אך אם תעז להגות את המילה "נישואים", אני!...

הוא הוריד את היד שהניף והמשיך בשלווה:

— נראה ששוב איאלץ להתנצל על מזגי החם, אמנם זה עדיף על הרמייה שהבאת לנו כדוגמתה כהנה וכהנה. אל תצטדק, וונדרגוד, זה מיותר. ועל חתונה תואיל בטובך לדבר רק איתי: זה יישמע מביש פחות עבור מריה, מאשר אם תשמע זאת מפיך. אין זה מתקבל על הדעת בשום פנים ואופן, זכור זאת. אני ריאליסט מפוכח, בדמיון הגורלי למדונה אני רואה רק דמיון, ואיני נרעש מן המחשבה שבתי, על כל תכונותיה יוצאות הדופן, תהפוך בזמן כלשהו לרעיה ואם... ההתנגדות הנחרצת שלי לנישואים היתה רק אחד מאמצעי ההזהרה. כן, אני רואה את הדברים נכוחה אך, מר וונדרגוד, אתה אינך המיועד להיות בן זוגה של מריה. אינך מכיר אותי כלל, וכעת אני נאלץ להסיט מעט את הפרגוד שמאחוריו אני מתחבא כבר זמן רב: חוסר המעש שלי הוא רק מנוחה, איני כפרי שלֵו ואיני פילוסוף של ספרים, אני איש מאבק, אני לוחם בשדה החיים! ורק גיבור יזכה במריה שלי, אם... יזדמן לי אי־פעם לפגוש גיבור.

אמרתי:

— סניור מגנוס, אתה יכול להיות בטוח שאנצור את לשוני בנוגע לסניורינה מריה. אתה יודע שאיני גיבור. אך אם יורשה לי לשאול על אודותיך עצמך: כיצד עליי לשלב את המילים הנוכחיות שלך עם הבוז שאתה רוכש לאנשים? זכור לי שדיברת ברצינות על גרדום ועל בתי כלא.

מגנוס צחק בקול רם:

— אתה זוכר מה אמרת על אודות אהבתך לאנושות? הו, וונדרגוד יקר: הייתי לוחם ופוליטיקאי רע לולא כללה השכלתי שמץ של אמנות שקר. שנינו שיחקנו, זה הכול!

— אתה שיחקת טוב יותר, הודיתי בעגמומיות־מה.

— ואילו אתה שיחקת רע מאוד, יקירי, אל תיעלב. אך מה היה עליי לעשות כשלפתע פתאום מופיע בפני ג'נטלמן עמוס בזהב, כמו...

— כמו חמור. המשך.

— ...ובכל השפות מתחיל לדבר על אהבתו לאנושות, נוסף על הביטחון שלו בהצלחה שיכול להשתוות רק לכמות הדולרים בכיסו? החיסרון הבולט של משחקך, מר וונדרגוד, הוא בהשתוקקות השקופה מדי להצלחה ובשאיפה לתוצאה מיידית, מה שמשאיר את הצופה חסר אמון וקר. למען האמת, לא חשבתי שזה רק משחק — המשחק הרע ביותר עדיף על טיפשות כנה... ואני שוב צריך להתנצל: נדמית בעיניי פשוט לאחד מהינקים הטיפשים האלה, שמאמינים בעצמם בנאומיהם הוולגריים והקולניים ו... אתה מבין?

— למדי. אנא, המשך.

— רק המשפט האחד הזה שלך — משהו על מלחמה ומהפכה שאפשר לחולל במיליארדים שלך — נראה לי מעניין בין כל היתר, אך ההמשך הוכיח שזאת רק היתה פליטת פה סתמית, פיסת טקסט אקראית של אחרים. הניצחונות העיתונאיים שלך, קלות הדעת שלך בעניינים רציניים — תיזכר בחשמן X.! — פעילות הצדקה הזולה שלך המדיפה ריח רע... לא, מר וונדרגוד, לא נולדת לתיאטרון רציני! ואילו הפטפוט שלך היום, ציני ככל שיהיה, מצא חן בעיניי יותר מאשר הפאתוס המנופח וההמוני שלך. אומר בכנות: לולא מריה, הייתי מבלה איתך את היום בנעימים ובחפץ לב, בלי תוכחה קלה שבקלות, הייתי מרים נשף סיום!

— תיקון אחד, מגנוס: באמת הייתי רוצה שתיקח חלק...

— במה? במשחק שלך? אכן כן, במשחק שלך חסר יוצר ואתה באמת ובתמים רצית להעמיס עליי את הדלות הרוחנית שלך. באותו אופן שבו אתה שוכר ציירים שיקשטו את הארמונות שלך, כך גם רצית לשכור את הרצון החופשי והיצירתיות שלי, את כוחי ואת אהבתי!

— אך שנאתך כלפי אנשים...

עד כה מגנוס כמעט לא עזב את הנימה האירונית ואת ההומור הרך: ההארה שלי הפכה לפתע את הקערה על פיה. הוא החוויר, ידיו הגדולות הלבנות פרכסו על גופו כמו בחיפוש אחר נשק, ופניו נעשו מאיימות ומעט מפחידות. כמו מתוך חשש מקולו שלו עצמו, הוא הנמיך אותו כמעט עד לחש; כאילו חשש שהמילים יברחו ויקבלו חיים משל עצמן, הוא שיטח אותן בקפדנות.

— שנאה? אתה שותק, אדוני. או שמא אין לך כלל מצפון או שכל ישר? הבוז שלי! השנאה שלי! אלה אינם תגובה לאהבת התיאטרון שלך, אלא לאדישות האמיתית והממיתה שלך. באדישות שלך פגעת בי כאדם. בכל חיינו פגעת באדישותך! היא היתה בקולך, היא הביטה בעיניים לא אנושיות מתוך עיניך, ולא פעם אחז בי פחד... פחד, אדוני! — כאשר חדרתי לעומקו של הרִיק הלא־ברור של אישוניך. אם בעברך אין פרקים אפלים שהוספת למען הסגנון, יש בו דבר־מה גרוע יותר: דפים לבנים, ואיני יכול לקוראם!...

— וואו!

— כאשר אני מביט בסיגר הנצחי שלך או כאשר אני רואה את פניך המלאות שביעות רצון עצמית, אך עם זאת יפות ונמרצות, כשאני מתפעל מהגינונים חסרי היומרה שלך, שפשטות הפאבים שלהם מרקיעה לשחקים פוריטניים, הכול נהיר לי בך ובמשחק התמים שלך. אך ברגע שאני פוגש את האישון שלך... או את הבטנה הלבנה שלו, מיד אני נופל לתוך הריק, החרדה משתלטת עליי ואיני רואה עוד לא את הסיגר הישר שלך, ולא את שיני הזהב מלאות הכנות, ואני רוצה לקרוא: מי אתה שמעז להפגין אדישות כזאת?

המצב הלך ונהיה מעניין יותר. המדונה אוהבת אותי, והטיפוס הזה מוכן לשאת את שמי בכל רגע! הן הוא בנו של אבי! כיצד הצליח לפתור את התעלומה הגדולה של האדישות האינסופית שלי? הרי הסתרתי אותה מעצמי ביסודיות כה רבה!

— זה בדיוק העניין! הצטעק מגנוס בהתרגשות — בעיניך שוב עומדות שתי דמעות שראיתי כבר בעבר — זה שקר, וונדרגוד! אין מקור לדמעות האלה, הן נפלו מתישהו מלמעלה, מהעננים, כמו טל. עדיף שתצחק: מאחורי צחוקך אני רואה פשוט אדם רע, אך מאחורי הדמעות שלך עומדים דפים לבנים. דפים לבנים!... או שמא אותם קראה מריה שלי?

בלי להוריד ממני את עיניו, כאילו פחד שאברח, התהלך מגנוס בחדר והתיישב מולי. פניו כבו וקולו נדמה עייף כאשר אמר:

— אך נראה שאני דואג לשווא...

— אל תשכח, מגנוס, שהיום אני העליתי באוזניך את נושא האדישות.

הוא ביטל את דבריי בהינף יד עייף.

— כן, דיברת. אך כאן זה משהו אחר, וונדרגוד. באדישות הזאת אין חילול, ושם... הרגשתי את זה מיד כשהופעת עם המיליארדים שלך. איני יודע אם תבין זאת, אך מיד התחשק לי לצעוק על שנאה, לתבוע גרדום ודם, מר וונדרגוד. הגרדום — זה עסק אפל, אך הסקרנים שליד הגרדום, מר וונדרגוד — זהו דבר בלתי נסבל! איני יודע מה אומרים ב"מקומותיכם" על המשחק שלנו, אך אנחנו משלמים עליו בחיינו, וכשלפתע פתאום מגיח אדון סקרן במגבעת ועם סיגר, אתה מבין, מתחשק לתפוס אותו בצווארון ו... הרי ממילא הוא מעולם לא נשאר עד הסוף. האם גם אתה מואיל בטובך לבקרנו לזמן קצר, מר וונדרגוד?

במין אנחה ממושכת עבר בי השם: מריה!... וכבר לא התלוצצתי ולא שיקרתי כלל כשנתתי את תשובתי לאדם המריר:

— כן, באתי אליכם לזמן לא רב, סניור מגנוס. ניחשת. מסיבות מסוימות, מכובדות למדי, איני יכול לומר דבר על הדפים הלבנים, שניחשת גם את הימצאותם בכריכת העור שלי, אך על אחד מהם נחרת: מוות — יציאה. זאת לא היתה מגבעת בידי המבקר הסקרן, אלא אקדח... תבין: אני צופה כל עוד זה מעניין, ואז קד והולך. מתוך כבוד לריאליזם שלך אתבטא בצורה בהירה ופשוטה יותר: בימים הקרובים, ייתכן שמחר, אני אעבור לעולם הבא... לא, אין זה ברור מספיק: בימים הקרובים או מחר אני אירה בעצמי, אהרוג את עצמי באקדח. תחילה חשבתי לירות בלב, אך כנראה יהיה בטוח יותר לירות בראש. תכננתי את זה מזמן, עוד בתחילת ה... הופעה שלי אצלכם, מן המוכנוּת הזאת הסקת על אודות האדישות "הבלתי אנושית" שלי, הלא כן? הרי באמת: כשמביטים בְּעין אחת אל העולם הבא, הרי שבַּעין שמביטה אל העולם הזה לא יכול לבעור אור חזק במיוחד... כמו זה שבוער בעיניך, למשל. הו! העיניים שלך נפלאות, סניור מגנוס!

מגנוס שתק ואז שאל:

— ומריה?

— האם תרשה לי לענות? אני מוקיר מדי את סניורינה מריה מכדי שלא אראה באהבתה אליי טעות גורלית.

— אך האם לא רצית באהבה הזאת?

— קשה לי מאוד לענות על השאלה הזאת. בהתחלה אכן הבזיקו בי כמה חלומות, אך ככל שהתעמקתי בדמיון הגורלי...

— זה רק דמיון, תיקן אותי מגנוס נמרצות, אל תהיה ילד, וונדרגוד! נפשה של מריה נעלה ויפה, אך היא אדם חי עשוי בשר ודם. סביר להניח שיש לה חטאים קטנים משלה...

— והמגבעת שלי, מגנוס? והיציאה החופשית שלי? כדי להביט בסניורינה מריה ובדמיון הגורלי שלה — גם אם זה רק דמיון — מספיק לשלם על כיסא, אך במה אני יכול לשלם על אהבתה?

מגנוס אמר בחומרה:

— רק בחייך.

— אתה רואה? רק בחיי! איך יכולתי לרצות אהבה כזאת?

— אבל טעית בחישוב: היא כבר אוהבת אותך.

— הו! אם סניורינה מריה באמת אוהבת אותי, מותי לא יכול להיות מכשול... בעצם, אני מתבטא באופן לא לגמרי ברור. אני רוצה לומר, שלֶכתי... לא, עדיף שלא אומר דבר. ענה לי במילה אחת, סניור מגנוס: כעת תסכים לקבל את המיליארדים שלי לרשותך?

הוא הביט בי בחטף:

— כעת?!

— כן, כשאנחנו כבר לא משחקים: אני באהבה ואתה בשנאה. כעת כשאני הולך סופית ונושא איתי את "שאריות" הג'נטלמן? אתבטא בישירות: האם תרצה להיות היורש שלי?

מגנוס הזעיף פניו והביט בי בכעס: כנראה חשב את המילים שלי ללעג. אך הייתי רציני ושלֵו. היה נדמה לי שהידיים הלבנות הגדולות שלו רועדות במקצת. במשך כדקה הוא ישב בגבו אליי ולפתע הסתובב בחדות:

— לא! הוא צעק בקול רם. אתה רוצה שוב... לא!

הוא רקע ברגלו ושוב צעק: לא! ידיו רעדו, נשימתו היתה כבדה ומקוטעת. אחר כך היתה שתיקה ממושכת, שריקת הסערה, רשרושים ולחישות של הרוח. ואז שוב ירדה עליי השלווה הגדולה, שלוות מוות חובקת־כול. הכול נהיה מחוצה לי. עוד שמעתי את הדמונים הארציים, אך קולותיהם נשמעו מרוחקים ועמומים ולא נגעו לי. ראיתי לפניי אדם והוא היה זר לי וקר, כמו פסל עשוי אבן. בזה אחר זה חלפו לפניי וכבו כל ימי האנושיות שלי, הבזיקו פנים שונות, הדהדו קולות חלושים וצחוק לא ברור — ואז נדמו. הפניתי את מבטי לצד השני — ושם פגשה אותי הדממה. הייתי כמו כלוא בין שני קירות אבן אטומים: מאחורי קיר אחד היו החיים האנושיים שלהם, שמהם נפרדתי, מאחורי השני — בדממה ובאפלה השתרע עולם הקיום הנצחי והאמיתי שלי. הדממה שלו נשמעה, האפלה שלו זהרה, רטט של חיים נצחיים ושמחים התנפץ כמו גלים על קיר בלתי חדיר של אבן — אך חושיי היו קהים והמחשבה שתקה, תחת הרגליים החלשות של המחשבה שלי נעקר הזיכרון — והם נתלו בתוך הריק, חסרי תנועה, קפואים בַּרגע. מה השארתי מעבר לקיר אובדן הזיכרון שלי?

המחשבה לא ענתה. היא היתה חסרת תנועה, ריקה ושותקת. שתי דממות סובבו אותי, שתי אפֵלות כיסו את ראשי. שני קירות קברו אותי, מאחורי אחד מהם, בתוך תנועת צללים חיוורים, התנהלו החיים שלהם, האנושיים, ומאחורי האחר — בתוך הדממה והאפלה השתרע עולם קיומי האמיתי והנצחי. מהיכן אני שומע קול קורא? אנה אפסע?

ברגע הזה נשמע קול רחוק וזר של אדם. הוא התקרב עוד ועוד, עדנה נשמעה בו. זה היה מגנוס שדיבר. במאמץ רב, תוך העוויות מרוב מתח, ניסיתי לשמוע ולהבין את המילים, וזה מה ששמעתי:

— אולי תישאר בחיים, וונדרגוד?

18 במרץ, רומא, פלאצו אורסיני

זה שלושה ימים שמגנוס ומריה גרים ברומא, בפלאצו שלי. כעת הוא ריק בצורה משונה ודומם ונראה עצום באמת. אמש, מותש מנדודי שינה, שוטטתי במדרגות ובאולמות שלו, בחדרים שלא ראיתי קודם, ומספרם הפתיע אותי. נשארו פה ושם במות ותפאורה, כני ציור וצבעים, אך ידידיי ההוללים אינם עוד. הנפש של מריה סילקה את כל ההבלים והלכלוך, ורק טופּי בעל הגינונים מסתובב ברוב טקס בתוך הריקנות, כמו מטוטלת של שעון כנסייה. בחיי, כמה שהוא אוהב גינונים! לולא אחוריו הרחבים עם כנפי הבגד המתפרדות וריח הפרווה הנודף מראשו, הייתי בעצמי חושב אותו לאחד מהקדושים שהיה לי הכבוד להכיר.

את האורחים שלי כמעט איני רואה. אני ממיר את כל הוני לזהב, ומגנוס עם טופּי וכל המזכירים עסוקים בעבודה הזאת כל היום; מכשיר הטלגרף שלנו עובד ללא הפסקה. איתי מגנוס מדבר מעט ורק על העסק. באשר למריה... נדמה שאני נמנע ממנה. מבעד לחלוני אני רואה את הגן שבו היא מטיילת, וכרגע זה מספיק לי. הרי נשמתה כאן, וכל חלקיק אוויר מלא בנשימתה הטהורה. והרי כבר אמרתי, נראה שאני סובל מנדודי שינה.

כפי שאתה רואה, ידידי, נשארתי בחיים; אין דבר שאפשר לכתוב ביד מתה, אין דבר! בוא נשכח את העבר! — כמו שאומרים מאהבים שהשלימו — ונהיה חברים. תן לי את ידך, חבר! נשבע בגאולה הנצחית, לא אסלק אותך יותר, ולא אלעג לך: אם איבדתי את חוכמת הנחש, הרי שבמקומה קיבלתי את ענוות היונה. מעט חבל שסילקתי את המראיינים והציירים שלי: אין לי את מי לשאול, את מי אני מזכיר בפניי המוארות כעת? לעצמי אני מזכיר כושי מפודר, שמפחד למחות את הפודרה בשרוולו ולחשוף את עורו השחור... הו, עורי עדיין שחור!

כן, נשארתי לחיות, אך איני יודע עוד עד כמה אצליח בזה: ידוע לך עד כמה קשים המעברים ממצב נוודי למצב של ישיבת קבע? הייתי אדום עור חופשי, נווד שמח שפורש את כל האנושי שבו כמו אוהל קליל. כעת אני מניח יסודות גרניט עבור המשכן הארצי, ומבעוד מועד אוחזים בי קור ורעד. קטן אמונה שכמותי: האם יהיה חם כשהשלגים הלבנים יעטפו את ביתי החדש? מה דעתך, חבר, על אודות מערכות חימום מרכזיות?

בלילה ההוא הבטחתי לתומס מגנוס שלא אהרוג את עצמי. את ההסכם בינינו חתמנו בלחיצת יד ידידותית. לא פתחנו ורידים, לא כתבנו בדם, פשוט אמרנו "כן", אך די בכך: כפי שידוע לך, רק אנשים מפרים את ההסכמים שלהם, שדים לעומת זאת עומדים בהם תמיד... תחשוב על הגיבורים השעירים והמקורננים שלך עם ההגינות הספרטנית שלהם! למרבה המזל (נקרא לזה "מזל"), לא קבעתי... תאריך. נשבע בגאולה הנצחית! — הייתי מלך ושליט גרוע אם בבניית הארמון לא הייתי משאיר לעצמי פתח סודי החוצה, דלת קטנה, פרצה צנועה שמבעדה נעלמים מלכים חכמים כשהנתינים הטיפשים שלהם מתקוממים ומתפרצים לארמון ורסאי.

אני לא אהרוג את עצמי מחר. ייתכן שעוד זמן רב לא אהרוג את עצמי: מתוך שני הקירות עברתי מעל הנמוך ביותר ועתה אני במצב מאוּנָש יחד איתך, חבר. הניסיון הארצי שלי עוד לא גדול, ומי יודע?, אולי החיים האנושיים ימצאו חן בעיניי מאוד! טופּי שלי הרי חי עד שיבה והלך לעולמו בשלווה — אז למה שאני לא אעבור את כל הגילים, כמו עונות השנה, למה שלא איהפך לזקן כסוף שיער ומכובד, מנטור חכם ומורה, נושא מורשת וטרשת? הו, הטרשת המצחיקה הזאת, חוסר האונים שבזקנה — עכשיו הם מפחידים אותי, אבל אולי אתרגל אליהם בהמשך הדרך המשותפת הארוכה ואף אלמד לאהוב אותם? כולם אומרים שקל להתרגל לחיים — גם אני אנסה להתרגל. הכול מסודר פה טוב כל כך, שאחרי הגשם תמיד באה השמש ומייבשת את הרטוב, אם הוא לא הזדרז למות. הכול מסודר פה טוב כל כך, שאין שום מחלה שאין לה תרופה... זה נוח כל כך, אפשר לחלות תמיד אם יש בית מרקחת בסביבה!

ולכל מקרה — דלת סתרים קטנה, מעבר סודי, מסדרון קצר, רטוב ואפלולי, שמבעדו הכוכבים וכל המרחב האינסופי שלי! ידידי, אני רוצה לדבר איתך בכנות: אופיי סורר, ומכך אני חושש. מהם שיעול או דלקת קיבה? ומה אם אבחל בשיעול או בהבלים אחרים כל כך, שאברח? עכשיו אתה מוצא חן בעיניי. אני מוכן לכרות איתך ברית ממושכת ואיתנה, אבל מה אם לפתע יבזיק משהו בפניך הנחמדות, משהו ש... לא, אין אפשרות בלי דלת סודית עבור מי שגחמני וחסר מנוחה כל כך! למרבה הצער, אני גם גאוותן מאוד, זהו פגם ישן וידוע של השטן. כמו דג הלום ממכת פטיש בראש, אני הלום מאנושיותי, השִכחה הגורלית דוחקת אותי אל תוך חייך, אך בדבר אחד אני בטוח ללא עוררין: אני מהזן החופשי, מגזע שליטים, שהופכים את רצונם לחוקים. מלכים מובסים לעתים קרובות נופלים בשבי, אך לעולם אינם הופכים לעבדים. וכשאראה מעל ראשי את השוט של נוגש העבדים המטונף וידיי הכבולות יהיו חסרות אונים להסיט את המכה... ובכן מה יהיה עליי לעשות: להישאר עם הצלקות על גבי? להתמקח עם השופטים על כל מכת שוט? לנשק את ידו של התליין? או לשלוח שליח לבית מרקחת להביא תחבושת?

לא, שלא ישפוט אותי מגנוס ההגון על חוסר דיוק קטן בהסכם בינינו: אני אחיה, אבל רק כל עוד ארצה לחיות. כל טובות ההנאה של האנושיות שהוא פיזר בפניי בלילה ההוא שבו האדם העמיד את השטן בפיתוי לא יעקרו את הנשק מידי: בו הערובה היחידה לחירותי! מה שווים כל הממלכות והנסיכויות, כל תעודות אילן היוחסין שלך, הזהב שלך שבו אתה קונה חופש, בן אנוש, לעומת תנועת האצבע הקטנה והחופשית הזאת, שבהרף עין מעלה אותך אל כס כל הכסים!...

— מריה!

כן, אני מפחד ממנה. מבט עיניה כה בוטח ובהיר, אור אהבתה כה עצום, מכשף ומרהיב, שהכול רועד בי, רוטט ושואף לבריחה מיידית. באושר לא נודע, בהבטחות עמומות, בחלומות מתוקים היא מפתה אותי! האם אצעק: הסתלקי! — או שמא, סורר וכועס, אכנע לרצונה ואלך אחריה?

לאן? איני יודע. אך האם אני יודע הכול? האם ישנם עולמות נוספים מלבד אלה שאני שכחתי ומכיר? מהיכן מגיע האור חסר התנועה שמאחורי גבי? הוא מתרחב ומתבהר עוד ועוד, ממגעו החם כבר מתחממת נפשי, קרחוני הקוטב שלה מתפוררים ונמסים. אך אני מפחד להביט לאחור. שמא מי שבוערת היא סדום הארורה, ואתאבן כשאסתובב. או שאולי זאת שמש חדשה שטרם ראיתיה על פני האדמה שזורחת מאחורי גבי, ואני בורח ממנה כמו כסיל, במקום לב אני מגיש את גבי, במקום עוז רוח — עורף נמוך וקהה של חיה מפוחדת?

מריה! מה תיתני לי תמורת האקדח? שלמי עליו עשרה דולרים ביחד עם הנרתיק, ולא אקח ממך גם ממלכה! רק אל תביטי בי, קיסרית, אחרת... אחרת אתן לך הכול בחינם: את האקדח, את הנרתיק, את השטן עצמו!

26 במרץ, רומא, פלאצו אורסיני

זה הלילה החמישי שאיני ישן. אחרי שכּבה אחרון האורות בפלאצו הדומם שלי אני יורד במדרגות בשקט, מזמין מכונית בשקט — משום־מה אני חושש אפילו מרעש צעדיי וקולי — ונוסע אל תוככי קמפניה להעביר כך את הלילה. שם, אחרי שאני משאיר את המכונית בשוליים, אני משוטט עד אור הבוקר לאורך הכביש הריק או יושב ללא ניע למרגלות חורבות כלשהן. איני נראה כלל, ועוברי האורח הנדירים, איכרים מאלבנו לרוב, מדברים בקול רם ובלי היסוס. אני אוהב להיות בלתי נראה, זה מזכיר לי משהו ששכחתי.

פעם אחת התיישבתי על אבן והפרעתי את מנוחתה של לטאה — כנראה זאת היא שרִשרשה קלות למרגלותיי ונעלמה. אולי היה זה נחש, איני יודע. אך רציתי מאוד להיהפך ללטאה או לנחש קטן שלא רואים מתחת לאבן: גובהי הניכר, כל הגודל הזה של ידיי ורגליי, מטרידים אותי, כה קשה להיות בלתי נראה איתם. בדומה לכך, אני נמנע מלהביט בבבואתי במראָה: המחשבה שאני בעל פנים שכולם רואים מכאיבה לי. מדוע בתחילה כה חששתי מהחושך? הרי הוא כה מיטיב להסתיר, ואפשר למוסס בו את כל מה שלא צריך... סביר להניח שבעת השלת עור או שריון, כל החיות חשות בפחד עמום, בבושה ובחוסר שקט ומבקשות להתבודד.

האם משמעות הדבר היא שאני משיל את עורי? הו, כל אלה פטפוטים ישנים ומיותרים! כל העניין הוא בכך שלא נמנעתי ממבטיה של מריה, ונראה שאני מתכונן לסגור את הדלת האחרונה ששמרתי עליה כל כך. אך אני מתבייש! נשבע בגאולה הנצחית, אני מתבייש כמו נערה בליל כלולותיה, אני מסמיק כמעט. שטן מסמיק... לא, שקט, שקט: הוא לא נמצא כאן! שקט!...

מגנוס סיפר לה הכול. היא לא שבה ואמרה שהיא אוהבת אותי, אך הביטה בי ואמרה:

— תבטיח לי שלא תהרוג את עצמך.

את השאר אמר מבטה. אתה זוכר עד כמה הוא צלול? אך אל תחשוב שעניתי בהסכמה פזיזה. כמו סלמנדרה באש עברתי במהירות את כל גוֹני הלהבה, ולא אחזור בפניך על אותן מילים לוהטות שפרצו מתוך השחת המלובנת שלי: שכחתי אותן. אך האם אתה זוכר עד כמה צלול הוא מבטה של מריה? וכשנישקתי את ידה, אמרתי בהכנעה:

— גברתי! איני מבקש ממך ארבעים יום להרהורים ומִדבר: אמצא מִדבר בכוחות עצמי, ובשביל הרהורים יספיק לי שבוע. אך תני לי את השבוע הזה ו... אנא, אל תסתכלי בי יותר, או ש...

לא, לא כך אמרתי, במילים אחרות כלשהן, אך אין זה משנה. כעת אני משיל את עורי. כואב לי, אני בוש ומפחד, משום שכל עורב יכול לראות ולנקר אותי. מה התועלת בכך שבכיסי מונח אקדח? רק אחרי שתלמד לירות בעצמך, תוכל להרוג גם את העורב: עורבים יודעים זאת ואינם מפחדים מכיסים תפוחים באופן טרגי.

מאז הִתאַנשוּתִי וירידתי מטה, עד כה קיבלתי את האדם רק למחצה. נכנסתי לתוך האנושיות כמו לתוך בגד זר, לא נכנסתי כול־כולי: ביד אחת אני עוד מחזיק בשמים שלי, ועיניי עודן בגובה פני הגלים. ואילו היא מצווה שאקבל את האדם כולו: רק זהו אדם שאומר: לא אהרוג את עצמי לעולם, לא אפנה עורף לחיים במו ידיי לעולם. ומה עם השוט? הצלקות הארורות על הגב? והגאווה?

הו מריה, מריה, כמה איום ונורא הפיתוי שלך!

אני מביט אל תוך עברהּ של האדמה ורואה מיליארדים של צללים עצובים ששטים לאִטם דרך מאות וארצות. אלה עבדים. הידיים שלהם מושטות מעלה בלי תקווה, הצלעות הבולטות שלהם קורעות את העור הדק והקמוט, עיניהם מלאות דמעות וגרונם ניחר מרוב אנחות. אני רואה את הטירוף והדם, את האלימות והשקרים, שומע את השְׁבועות שהם מפירים ללא הרף, את תפילותיהם לאלוהים, שבהן בכל מילת חסד ורחמים הם מקללים את אדמתם. אין זה משנה עד כמה ירחיק מבטי, בכל מקום בוערת האדמה ומעלה עשן בייסורים; אין זה משנה עד כמה אחדד את שמיעתי, מכל עבר אני שומע את האנחות הלא־פוסקות: או שמא בטן האדמה מלאה בנאנחים? אני רואה גביעים מלאים, אך לא משנה לאיזה מהם אושיט את ידיי, אני מוצא בהם רק חומץ ומרה: שמא אין משקאות אחרים לבני האדם? הזהו — האדם?

הכרתי אותם גם קודם לכן. ראיתי אותם גם קודם לכן. אך הבטתי בהם כמו שאוגוסטוס הביט מן היציע שלו בשורת הנידונים: "הידד לקיסר! ההולכים אל מותם מצדיעים לך!" ואני הבטתי בהם בעיני נשר, ובלי לזָכּות את זעקתם הגונחת אף לא בניד אחד של ראשי החכם עטור נזר הזהב: הם הופיעו ונעלמו לסירוגין, הליכתם היתה אינסופית — ואינסופית היתה האדישות של מבטי הקיסרי. וכעת... הייתכן שזה אני שצועד בחיפזון, מפזר את החול בזירה? הייתכן שאני הוא העבד המלוכלך, הרזה, הרעב הזה שהרים את ראש האסיר שלו וצועק בצרידות לתוך העיניים האדישות של הגורל:

— אָוֶוה, קיסר! אָוֶוה, קיסר!

הנה שוט מונף על גבי ואני נופל אפיים ארצה בזעקת כאב. האם זהו אדון שמצליף בי? לא, זהו עבד אחר שציוו עליו להלקות עבד: בעוד רגע השוט יהיה בידי וגבו שלו יתכסה בדם, והוא יאכל את אותו החול שעדיין חורק בין שיניי!

הו מריה, מריה, כמה איום ונוראי הפיתוי שלך!