יומני המכשפות לבית קייהיל 2: גורל משמיים

1 אני מרגישה כזאת רמאית. אני עומדת עם אליס אוקלייר ועם מאי צ'אנג במסדרון צר בבית דירות שמסריח מבשר וכרוב מבושלים. כולנו לבושות אותו דבר: גלימות צמר שחורות מעל שמלות בומבזין שחורות ונוקשות, מגפיים שחורים על עקבים שבולטים מתחת לאמרות השמלות הנושקות לרצפה, שערנו מסודר ואסוף בפשטות. אלו הם מדי מסדר האחיות, ואם כי רשמית אף אחת מאיתנו עדיין אינה חברה במסדר, אנחנו כאן בשם המסדר בשליחות צדקה. אנו נושאות סלים עם כיכרות לחם שנאפו במטבח המנזר וירקות ממרתף המנזר. עינינו מושפלות כל הזמן, וקולותינו מהוסים. אסור שאיש יחשוד בזהותנו האמיתית. אליס דופקת על הדלת. עגילי שוהם תלויים על תנוכי אוזני הקונכייה שלה. אפילו כשהיא יוצאת לשליחות כמו חלוקת מזון לעניים היא מוצאת דרך להתהדר בייחוסה המשפחתי. יום אחד, יהירותה תהיה מפלתה. אני קצת מתענגת על המחשבה. גברת אנדרסון פותחת את הדלת. היא אלמנה בת עשרים ושלוש עם שיער בלונדיני בהיר מעט משלי, והבעת דאגה השוכנת דרך קבע על פניה. היא מזמינה אותנו להיכנס בתנועות ידיים שמזכירות לי עשים חיוורים מעופפים בשמי נובמבר הקודרים. "אחיות, תודה רבה לכן שבאתן." "אין על מה להודות לנו. סיוע לאנשים שמזלם לא שפר עליהם הוא חלק מייעודנו," אליס אומרת ומתכווצת ברתיעה למראה הדירה העלובה בת שני החדרים. "אני אסירת תודה." גברת אנדרסון מחזיקה את ידי בין שתי ידיה הקרות כקרח. היא עדיין עונדת את טבעת הנישואים שלה, אף שבעלה מת כבר לפני שלושה חודשים. "פרנק שלי היה מפרנס טוב. תמיד היה לנו כל מה שהיינו צריכים. אני לא אוהבת להיות תלויה בנדבות." "ודאי שלא." אני מחייכת אליה חיוך עקום ומושכת את ידי. מאחר שאנחנו מוליכות את כולם שולל, הכרת התודה שלה גורמת לי להתפתל באי נוחות. "היה לך מזל רע. את תעמדי שוב על הרגליים בקרוב," מעודדת אותה מאי. הקדחת שפשטה על העיר באוגוסט תבעה את מר אנדרסון ואת בנם הבכור, והותירה את גברת אנדרסון לכלכל לבדה את שני ילדיה הנותרים. "לא קל להיות אישה לבד בעולם. הייתי עובדת עוד שעות בחנות לו רק יכולתי." גברת אנדרסון מכניסה את בקבוק החלב לתיבת הקירור. "אבל מחשיך כל כך מוקדם עכשיו, ואני לא אוהבת לצעוד הביתה לבד." "מסוכן לאישה להסתובב בערב לבד." למאי מבנה גוף גוצי. היא נאלצת לעמוד על קצות אצבעותיה כשהיא מניחה את חמאת התפוחים על המדף ליד שימורי הירקות. "יש כל כך הרבה זרים באזור הזה. רובם אפילו לא מדברים אנגלית כמו שצריך." הברדס של אליס נשמט לאחור וחושף שיער זהוב שגולש בחינניות מעל מצחה החיוור. מי שלא מכיר אותה לעולם לא יעלה בדעתו איזו מרשעת היא. "מי יודע איזה מין אנשים הם?" מאי מסמיקה. הוריה היגרו מהודו־סין לפני שהיא נולדה, אבל הם עדיין מדברים סינית בבית. היא הסינית היחידה במנזר, ואינה חשה בנוח עם כך. אני מניחה שאליס יודעת זאת. יש לה כישרון ללחוץ לאנשים בדיוק בנקודות הכואבות. קייט קייהיל הקודמת היתה מעמידה את אליס במקומה, אבל האחות קתרין רק עוזרת למאי להוציא את הבטטות ואת הדלועים מהסל ולהעביר אותם אל שולחן העץ השרוט. אחיות אינן רשאיות ליהנות ממותרות כגון התפרצויות זעם - לפחות לא מחוץ לכותלי המנזר. בציבור עלינו להיות דוגמה ומופת לצניעות וענווה נשית. אני מתעבת את הביקורים האלה. זה לא שאין בי חמלה כלפי העניים. יש לי די והותר חמלה. אני פשוט לא יכולה שלא לתהות מה הם היו חושבים עלינו אילו ידעו את האמת. האחיות הן לכאורה מסדר של נשים שהקדישו את חייהן לעבודת האל ולמעשי צדקה. אנחנו מחלקות מזון לעניים ומטפלות בחולים. זו האמת לאמיתה - אבל האמת היא גם שאנחנו מכשפות, כולנו, מסתתרות בגלוי. אילו ידעו האנשים מה אנחנו באמת, הכרת התודה היתה מפנה את מקומה לפחד. הם היו חושבים שאנחנו חוטאות, מופקרות ומסוכנות, והיו כולאים אותנו בבית־המשוגעים - במקרה הטוב. זו לא אשמתם. זה מה שהאחים מטיפים להם כל יום ראשון בכנסיות. בודדים יעזו להמרות את פיהם, ולמסכנים האלה גם כך כבר יש פחות מאשר לרוב האנשים. לבבית ככל שהיא נראית, גברת אנדרסון לא תהסס להסגיר אותנו. לא תהיה לה ברירה, כדי להגן על ילדיה. והדבר נכון לכולם. "האחות קתרין! באת לבקר אותנו!" ילד קטן יוצא בריצה מחדר השינה, בידיו אבני משחק ופיו מרוח בריבת הפטל שהבאנו בשבוע שעבר מהמרתף של האחות סופיה. אליס נרתעת ושומרת על מרחק מאצבעותיו הדביקות. "שלום לך, הנרי." זהו ביקורי השלישי בדירת משפחת אנדרסון, והנרי ואני כבר חברים טובים. הוא בודד, אני חושבת. עכשיו, שאמו יוצאת לעבודה, הוא ואחותו הקטנה נשארים בהשגחתה של שכנה קשישה לאורך כל היום. כמה כיף זה כבר יכול להיות? "הנרי, תעזוב את האחות קתרין," גוערת בו אמו. "זה בסדר, הוא לא מפריע לי." אני מוציאה את הפריט האחרון מהסל שלי - צנצנת של עגבניות אדומות ועסיסיות, צרורות זרעים צפים בנוזל. כשאני מתכופפת מבטי נודד מעבר להנרי ואני רואה את מזרני הקש העלובים. בפעם הראשונה שבאנו עוד היו להם מיטה יפה מעץ מהגוני, מיטה קטנה על גלגלים להנרי, וארון בגדים יפה, אבל לביניה נאלצה למכור הכול. עכשיו שמיכת החתונה הרקומה שלה פרושה על מזרן הקש, ובגדיהם מאוחסנים בארגזי קרטון. הנרי מתיישב, מפזר את האבנים שלו על הרצפה ומחייך אלי חיוך עם רווחים בין השיניים. אני קצת חלודה, אבל פעם הייתי אלופה בחמש אבנים. זיכרון חולף בי: פול מקלאוד יושב מולי על השביל המרוצף בגן בביתי, שמש הקיץ החמה קופחת על ראשינו, ריח רענן של דשא קצוץ אופף אותנו מכל עבר. פעם, מזמן, זיכרונות מחבר ילדותי היו מעלים חיוך על פניי - אבל היום כבר לא. התייחסתי אליו בצורה גועלית, ולעולם לא אוכל להתנצל בפניו. והוא אפילו לא זה שפגעתי בו הכי הרבה. המחשבות הולמות בי באכזריות. "התאמנתי," מכריז הנרי ומושך בשוליה הלבנים והמלוכלכים של חולצתו הקצרה ששרווליה מכסים רק מחצית מזרועותיו הרזות. "אתמול הצלחתי להגיע לחמישי. אני יכול לנצח אותך עכשיו." "בוא נראה." אני מתיישבת מולו בזמן שאליס ומאי וגברת אנדרסון מצטופפות על הספה החומה, הגבשושית והמוכתמת, מצמידות את ידיהן זו לזו ומרכינות את ראשיהן בתפילה שקטה. אני אמורה להצטרף אליהן, אבל מערכת היחסים שלי עם האֵל נוטה להיות קצת שברירית בימים אלה. אני בריאה ושלמה, ומוגנת מעיניהם החטטניות של האחים, אבל קשה לי להרגיש אסירת תודה כשכל מי שאני אוהבת נמצא בבית בצ'טהאם ואני לבדי בניו־לונדון. אני מתגעגעת לאחיותיי. אני מתגעגעת לפִין. הבדידות חוצבת בור עמוק בבטני. הנרי ואני כבר בשלישי כשלפתע נשמעות דפיקות חזקות על הדלת. אני קופאת במקומי ומפספסת את האבן. התינוקת נעה בעריסתה. גברת אנדרסון רוכנת מעליה לרגע בדרכה אל הדלת. "ששש... אלני," היא אומרת, והרכות בקולה מעוררת בי געגועים לאמי. גברת אנדרסון פותחת את הדלת לסיוט של גלימות שחורות ופרצופים חמורי סבר. שני אחים מזיזים אותה מדרכם בגסות ונכנסים אל הדירה. ליבי חדל מפעימותיו. מה עשינו? כיצד הסגרנו את עצמנו? אליס ומאי כבר עומדות. אני חוצה את החדר במהירות ומצטרפת אליהן, והנרי ממהר להיצמד לאמו. אח נמוך וקירח בעל פנים מאורכות ועיניים כחולות חודרות צועד קדימה. "לביניה אנדרסון? אני האח אוֹשֵיי ממועצת ניו־לונדון. זה האח הֶמזְלי," הוא אומר ומצביע על גבר ענק בעל זקן אדמוני. "קיבלנו דיווח על התנהגות בלתי הולמת." אז זה לא קשור אלינו. הקלה מציפה אותי, ומייד אחריה דקירות אשמה. לביניה אנדרסון היא אישה טובה, אמא טובה, נדיבה וחרוצה. לא מגיע לה שהאחים יעשו לה בעיות. לביניה מצמידה את ידה הקפוצה אל פיה, וטבעת הנישואים נוצצת באור השמש המתמעט. "לא עשיתי שום דבר בלתי הולם, אדוני." "את זה אנחנו נחליט," אושיי פונה אלינו בחיוך זחוח ומלא חשיבות עצמית. הוא עומד כמו תרנגול צעיר בחזה שלוח קדימה, כתפיים מתוחות לאחור ורגליים פשוקות רחב, כמו גבר קטן שמנסה להיראות גדול וחזק מכפי שהוא באמת. אני כבר שונאת אותו. "יום נעים, אחיות. באתן לחלק את הקצבה השבועית?" "כן, אדוני." אליס מרכינה את ראשה, אבל אני מספיקה לראות ניצוץ של מרד בעיניה הכחולות. "חבל שהנדבות שלכן מבוזבזות על הבלתי ראויים. עוני איננו תירוץ להפקרוּת," מסנן המזלי. "רק עכשיו איבדה בעל אחד, וכבר מנסה ללכוד ברשתה את הבעל הבא! זו שערורייה חמורה!" גברת אנדרסון לופתת את כתפו של הנרי, הדם אוזל מפניה. "האם את מכחישה שהנחת לגבר ללוות אותך הביתה אתמול בערב? גבר שאינו קרוב משפחה שלך?" האח אושיי שואל. "אני לא מכחישה," לביניה אומרת בזהירות ובקול רועד. "מר אלברז הוא לקוח קבוע במאפייה. הוא יצא בדיוק כשאני יצאתי, והציע ללוות אותי הביתה." "כאלמנה, גברת אנדרסון, התנהגותך חייבת להיות ללא רבב. את לא יכולה להתרועע עם גברים זרים ברחובות העיר. את יודעת זאת היטב." אני נושכת את שפתיי בראש מורכן. איזו ברירה היתה לה - ללכת הביתה לבד ולהסתכן בשוד או בצרה אחרת? לשכור כרכרה בכסף שאין לה? להתחנן בפני מעסיקיה לליווי? לנערות כמו אליס או כמוני אף פעם לא תהיה בעיה כזו. לפני שהצטרפנו למנזר, היינו תמיד בהשגחת משרתות אישיות ואומנות. אישה הגונה מוסתרת תמיד בכרכרה סגורה, ולא הולכת בדרכים המאובקות ומפקירה עצמה לעיניהם ולגחמותיהם של זרים. אבל לגברת אנדרסון אין כסף לכרכרה ולא למשרתת. אין לה הורים ולא בעל. מה בדיוק ציפו האחים שתעשה? שתישאר בבית ותגווע ברעב? "אני לא מתרועעת. אני מתאבלת על בעלי מדי יום ביומו!" מתעקשת לביניה. כתפיה משוכות לאחור, סנטרה מורם, והיא מישירה את מבטה האמיץ אל עיניו של האח אושיי. "את שקרנית." אושיי נד בראשו אל המזלי, והוא סוטר לה על פניה. אני מתכווצת ונזכרת באח אישידה שפעם היכה כך אותי. ידי מזנקת אל לחיי. החתך שהותירה בה הטבעת שלו כבר התאחה, אבל לעולם לא אשכח את ההשפלה - ואת ההנאה האכזרית על פניו. לביניה מאבדת את שיווי משקלה ומועדת על העריסה. התינוקת מתחילה לבכות. הנרי מסתער על רגליו של המזלי. "אל תרביץ לאמא שלי!" הוא לא צריך לראות את זה. אף ילד לא צריך לראות דברים כאלה. "שניקח את הילדים לחדר השני, אדוני?" אני שואלת את אושיי, שמייצג מן הסתם את המוח בצמד הזה. "לא. שיראה בעצמו איזו זונה אמא שלו." אושיי מתכופף, תופס את כתפיו הקטנות של הנרי ומנער אותו. "תפסיק. תפסיק עם זה מייד, אתה שומע? אמא שלך שקרנית. היא בגדה בזכרו של אביך." הנרי חדל להיאבק, עיניו החומות גדולות ומבועתות. "פאפא?" "זה לא נכון!" לביניה מוחה, ודמעות שוטפות את פניה. "לעולם לא!" "השכן שלך דיווח שראה אותך משלבת זרועות עם מר אלברז," ממשיך המזלי, מיתמר במלוא קומתו מעליה. הוא בטח מטר ושמונים לפחות. לביניה מתכווצת בפחד ונצמדת בגבה אל הטפט הכחול־פרחוני המתקלף. "מעדתי על אבן רופפת, והוא תפס אותי שלא אפול. זה הכול, אני נשבעת! זה לא יקרה שוב. מעכשיו אחזור הביתה כל יום לפני שיחשיך." אבל זה אומר לוותר על כמה שעות עבודה - ועל שכרן - והמשפחה הקטנה אינה יכולה להרשות זאת לעצמה. "מקומה הראוי של האישה הוא בבית, גברת אנדרסון," אושיי אומר. הוא משחרר את הנרי מאחיזתו ופונה אל המזלי בגיחוך. "אתה רואה, זה מה שקורה כשמאפשרים לנשים לעבוד מחוץ לבית. זה מכניס להן כל מיני רעיונות לראש. גורם להן להפנות עורף לדרכי האל." "זה גורם להן לחשוב שהן יכולות להסתדר לבד בדיוק כמו שגברים יכולים," מסכים איתו המזלי. "אתם חושבים שאני רוצה ללכת לעבוד?" מייבבת לביניה, ואני רוצה לחסום את פיה בידי. אם תתווכח, היא רק תסבול יותר. "התחלתי לעבוד שם רק אחרי שבעלי מת. אנחנו לא יכולים להתקיים רק מהנדבות של האחיות. אנחנו נרעב למוות!" "שקט!" האח אושיי שואג ומתקרב אליה בצעדים יהירים. "הסרבנות שלך לא תועיל לך, גברתי. את צריכה להגיד תודה על מה שיש לך." גברת אנדרסון נושמת נשימה עמוקה ומצליחה לשחרר חיוך שטוף דמעות. "אני מצטערת," היא אומרת בשקט ומסתכלת עלי ועל מאי בתחינה. "אני אסירת תודה. אני אעשה כל מה שאתם רוצים. אני אשבע בכתבי הקודש שלא עשיתי שום דבר רע!" אושיי מניד את ראשו כאילו חטאה זה עתה חטא חמור נוסף. "אז זו תהיה שבועת שקר." חיוך מתפשט על פניו המזוקנות והמכוערות של המזלי, ואני מרגישה את המלכודת סוגרת עליה. "השכן שלך אמר שמר אלברז נישק את ידך כשנפרדתם. את מכחישה את זה?" "אני - לא, אבל–" גופה של לביניה נשמט כנגד הקיר. "בבקשה, תנו לי להסביר!" "כבר סיפרת לנו מספיק מעשיות ליום אחד, גברת אנדרסון. אני חושב שמה שקרה פה ברור לחלוטין. אנחנו עוצרים אותך בעוון פשעי פריצוּת." התינוקת מתחילה לצרוח. הנרי בוכה גם הוא, ונצמד בכל כוחו לשמלתה של לביניה. "אנחנו יכולות לעצור את זה." שפתיה של אליס בקושי זזות. קולה כה חלש שאני בקושי שומעת אותה בהמולה שנוצרה, אבל אני קולטת את כוונתה מייד. היא מציעה דבר מסוכן. ביצוע קסמים מחוץ למנזר מסכן את כולנו. וקסם תעתועי מוח הוא הנדיר והמרושע מכל הקסמים הקיימים. מחיקת זיכרון מסוים עלולה למחוק גם זיכרונות אחרים הקשורים אליו. ביצוע קסם כזה שוב ושוב באותו אדם עלול להותיר צלקות נפשיות בלתי הפיכות. לפני זמן רב, כשהמכשפות שלטו בניו־אינגלנד, הן ניצלו את יכולתן לבצע קסם תעתועי מוח כדי לשלוט באויביהן ולחסלם. האחים מספרים את הסיפורים האלה כדי לזרוע בכולם פחד מפנינו, אם כי אליס ואני התלמידות היחידות במנזר שמסוגלות לבצע קסמים מסוג זה. "לא," מפצירה מאי, ועיניה השחורות מבוהלות. "אל תתערבו. זה לא ענייננו." "הם ארבעה. אנחנו יכולות לעשות את זה, ביחד." ידה הרכה של אליס תופסת את ידי. "אני סופרת עד שלוש." מה שהאחים עושים הוא מרושע ומלא שנאה. לא יטריד אותי כהוא זה להפעיל עליהם קסם. אבל אליס בטוחה במיומנותה יותר מכפי שאני מאמינה בשלי. מעולם לא ניסיתי קסם תעתועי מוח על יותר מאדם אחד בו־זמנית, ובטח לא על ילד. מה אם ניכשל או אם משהו ישתבש ונגרום להנרי נזק מוחי לצמיתות? אני מושכת את ידי ממנה. "לא. זה מסוכן מדי." ואז הרגע חולף. המזלי כובל את לביניה בידיה בחבל גס. "אין סוף לעבודה שלנו, אחיות. אני מצטער שדבר כזה קרה לעיניכן," אושיי אומר, אם כי ברור לכול שהוא נהנה מאוד מהקהל. הוא מחווה בידו לכיוון הלחם והירקות הטריים על השולחן. "קחו את זה לנזקקים אחרים. אין טעם שכל זה יתבזבז." "כן, אדוני." אליס לוקחת את הסל שלה מהרצפה ומתחילה לאסוף את המזון. מאי מתקרבת לאושיי. "אדוני? מה עם הילדים?" אושיי מושך בכתפיו ואדישותו מצמררת אותי. "ניקח אותם לבית־יתומים, אם אין אף אחד אחר שישגיח עליהם." "יש שכנה," אני מציעה. לפחות את זה אני יכולה לעשות. אני מקווה שהשכנה תסכים לקחת אותם לביתה. שני פיות נוספים להאכיל אינם עניין של מה בכך. אם תישפט לביניה לעבודת פרך בספינת כלא, ייתכן שתחזור הביתה בעוד שנים אחדות - אם בכלל תשרוד את העבודה המפרכת ואת המחלות. אבל אם ישלחו אותה להארווּד - בית־החולים לחולות נפש - זה יהיה לכל החיים. היא לעולם לא תשוב לראות את ילדיה. "גברת פפדופולוס, שתי דלתות מפה," לביניה אומרת במהירות. "הנרי, לך עם האחות קתרין. אל תדאג. אני אחזור בקרוב." היא מחייכת אל הנרי ומחליקה את שערו הפרוע, אבל קולה אינו עומד בשקר ונסדק. "אני אוהבת אותך." "מספיק עם העיכובים." המזלי תולש את לביניה מבנה וגורר אותה החוצה. אני שומעת אותה מועדת על המדרגות, ונשימתי נעתקת. האם הייתי יכולה לעצור את זה? האם נעשיתי אכזרית ופחדנית כמו האחים עצמם? "בוא, הנרי," מאי אומרת ומושיטה אליו את ידה, אבל הוא מתעלם ורץ אחרי אמו. "מאמא! תחזרי!" הוא רץ אחרי לביניה כמו אריה קטן ומתייפח. מאי ממהרת אחריו, ואני בעקבותיה, מקללת את המדרגות התלולות ואת העקבים במגפיי. בחוץ הנרי רץ אל אמו וכובש את פניו בשמלתה. קהל צופים מתחיל להתאסף: הילדים הספרדים והסינים ששיחקו משחק במקל ובכדור במגרש הריק מעבר לרחוב. מעלינו זזים וילונות, ואני תוהה מי מהשכנים החטטנים הלשין על לביניה. "אל תיקחו את אמא שלי!" הנרי מתחנן. "אתם לא רואים שהוא מפחד? תנו לי להיפרד ממנו," מפצירה לביניה ומושיטה אליו את ידיה הכבולות, אך ללא הועיל. פניו הרזות של אושיי קשות כאבן. "עדיף לו שיגדל בלי אמא כמוך." המזלי דוחף אותה אל הכרכרה, ולביניה מועדת ונופלת על המדרכה בערימה של בד שחור ושיער בלונדיני. "תכניסו את הילד פנימה," פוקד עלינו אושיי, ועיניו הבהירות קרות. "מאמא!" הנרי צורח, נאבק, בועט במאי שמנסה לאחוז בו. אני רואה אי שקט בקרב הילדים שהתקהלו, והם רוטנים בינם לבין עצמם. אני מתכווצת בתוכי כשאני נזכרת במעצר הקודם שראיתי - של בְּרֶנָה אליוט - ואת העוברים ושבים שם, שקראו לה מכשפה וזרקו עליה אבנים. ילד גבוה אחד מותח את ידו לאחור, ואני כמעט צועקת כשהוא משחרר אותה. האבן פוגעת באושיי בגבו, בדיוק בין שתי כתפיו. אושיי מסתובב ומביט בכעס בקבוצת הילדים, ואני מגניבה מבט אל מאי וכובשת חיוך. מעודי לא ראיתי אף אחד מתקומם נגד האחים בגלוי. זה מדהים. זה גם טיפשי - אבל הם בנים, לא בנות, ויש להם פחות להפסיד. עוד אבנים מתעופפות באוויר, ונוחתות על גבם ועל כתפיהם של אושיי ושל המזלי בלוויית צעקות נזעמות בשפות זרות. אושיי מסתובב מייד לאחור, צורח משהו על כבוד, ולבסוף נכנע ורץ מהר אל הכרכרה, בדיוק כמו שמתאים לפחדן כמוהו. המזלי מושך את לביניה בכוח וגורר אותה על המדרכה. כשמאי מתכופפת לקחת את הנרי, אבן נוחתת ופוגעת בראשה. היא צורחת משהו על הילדים בסינית. אני רצה קדימה ותופסת את צווארונו של הנרי. הילד כובש את פניו שטופות הדמעות בשמלתי, והכרכרה של האחים מתרחקת משם עם אמו של הילד הכלואה בתוכה. מטח האבנים פוסק באותה פתאומיות שבה התחיל. הקהל מתפזר. הווילונות נסגרים. זה נגמר - לכולם חוץ מלביניה אנדרסון, שבשבילה הסיוט רק התחיל. "את בסדר?" אני שואלת את מאי. דם מצטבר ברקתה ומתחיל לנזול על לחיה. "ברור. אחד מהם לא יודע לכוון," מתלוצצת מאי, אבל היא נראית קצת מתנדנדת. "תעזרי למאי להיכנס לכרכרה. אני אקח את הנרי למעלה ואביא את הסלים שלנו," אומרת אליס שמופיעה פתאום מאחורי. "גברת פפדופולוס שמעה את המהומה. היא עם התינוקת עכשיו." הרכָּב שלנו, רוברט ואן ביורן, רץ לקראתנו ברחוב עם עיתון תחוב מתחת לזרועו. הוא מהבודדים שיודעים את האמת על מסדר האחיות. בתו, ויולט, היא תלמידה במנזר. "ראיתי את המהומה רק כשיצאתי מהחנות ההיא בפינה. אני מצטער, מיס צ'אנג. אני אקח אתכן הביתה מייד," הוא אומר ומסייע למאי לעלות לכרכרה. "זה נראה חמור?" מאי מטה אלי את ראשה ומתנדנדת קלות בדרכה להתיישב על מושב העור. אני נבהלת קצת כשאני רואה חתך באורך כשמונה סנטימטרים. "לא. האחות סופיה תטפל בזה ואת תהיי כמו חדשה." אני מנגבת את שובל הדם מלחיה העגלגלה בכפפת הסאטן השחורה שלי. חבל שמאי אינה יכולה לרפא את עצמה. ריפוי הוא המומחיות שלה. היא אחת משלוש תלמידות בכיתת המתקדמות של האחות סופיה, שיוצאות למשימות ריפוי בהארווד ובבית־החולים ריצ'מונד. בששת השבועות מאז בואי למנזר גיליתי שלמכשפות רבות יש נטייה מובהקת לסוגים מסוימים של קסם: אשליה, הנפשה, ריפוי או שינוי זיכרונות וכפיית מחשבות. זה עוד פרק בהיסטוריה שלנו שאמא לא טרחה לחלוק איתנו לפני מותה. מאי עוצמת את עיניה. "אולי את יכולה לרפא אותי," היא מציעה בקול חלש. "אני? אני בקושי יכולה לרפא כאב ראש," אני מוחה. היא פוקחת את עיניה הכהות ומחייכת. "אני מאמינה בך, קייט." אין לי מושג למה. אני לא ממש מאמינה בעצמי. אבל משהו מתעורר בי פתאום. ממתי אני זושמהססת במקום להיחלץ לעזרה? מאי היא חברה טובה. לנסות לעזור לה לא לטבוע בשלולית דמה נראה לי המעט שאני יכולה לעשות בתמורה. "בסדר, אני אנסה." אני רוכנת מעל הרווח בין שני המושבים ועוטפת בעדינות את ידה בידי. הריפוי שונה משאר סוגי הקסמים. הוא תלוי בקיום מגע פיזי. אני מושכת במיתרי הקסם המתפתלים בחזי, ארוגים בגופי לצד עצבים ושרירים. הלוואי שהם לא היו שם. הלוואי שלא הייתי מכשפה. אבל הם שם ואני מכשפה, ואם אני לא יכולה להיפטר מהקסם, כדאי לפחות שאנסה להפיק ממנו משהו טוב. אני חושבת כמה מתוקה מאי, איך היא תמיד הראשונה לעזור. כמה הייתי רוצה לקחת ממנה עכשיו את הכאב, אילו יכולתי. הקסם מתגלגל בתוכי, חזק כנחשול, חם כמי אמבט. הוא נוטף מקצות אצבעותיי, והעוצמה הבלתי צפויה שלו מותירה אותי רפויה וקצרת נשימה. זה היה... חזק. עז כל כך. "או," מאי מתנשמת פתאום. היא מסובבת את ראשה להראות לי. שערה השחור דביק עדיין ומלא דם, אבל החתך נעלם. לגמרי. "הכול תוקן?" אני מנסה לא להישמע יותר מדי נדהמת מהצלחתי. מאי ממששת את אזור הפציעה באצבעותיה. כעבור שניות אחדות היא מחייכת מאוזן לאוזן. "זה אפילו לא כואב. תודה, קייט." "אין בעד מה. שמחתי לעז–" אני נאחזת במושב הכרכרה כדי לא ליפול. רגליי נחלשו פתאום וכשלו. האחות סופיה הזהירה אותנו שזה קורה. בטני מתהפכת, ואני מזנקת אל הדלת ברגע האחרון, ומקיאה על הכביש המרוצף. אני מנגבת את פי בכפפה הנקייה, ומביטה במאי במבוכה. "זו תגובה נורמלית לקסם ריפוי," היא מרגיעה אותי ועוזרת לי להתיישב על מושב העור מולה. אני מתכרבלת על הספסל, עוצמת חזק את עיניי ומניחה את ראשי הכואב על זרועותיי. אני שומעת עקבים על האבנים בחוץ ואליס נכנסת לכרכרה עם הסלים הריקים, שאותם היא שומטת על הרצפה לרגלינו. "מה קרה לך? לא חשבתי שאת אחת שמקיאה מכל טיפה של דם, קייט." אני מהדקת את לסתי ונושמת עמוק דרך האף. "היא ריפאה אותי," מאי מסבירה. "רואה?" אלי הטוב, הלוואי שהייתי בבית, במיטתי. גברת אוהייר, מנהלת משק הבית שלנו, היתה מביאה לי קומפרסים קרים לראש וכוס תה מנטה. אני מדמיינת את זה בצורה כל כך חיה, שאני כמעט מריחה את התה. אני כמעט מרגישה את ציפית הכותנה הרכה והמוכרת על פניי. דמעות נקוות בזוויות עיניי. אני שמחה שאף אחד לא רואה. אליס היתה צוחקת עלי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה שמתגעגעת הביתה. "אז אולי היא בכל זאת טובה במשהו." אני מציצה אל אליס כשהיא מתיישבת ליד מאי ומשכלת את קרסוליה בדיוק כפי שצריך כשהכרכרה יוצאת לדרך. שמלתה נקייה לחלוטין, ללא שמץ של אבק ולכלוך מהרחוב. אין לי מושג איך היא עושה את זה. "יותר טובה ממך." מאי מחליקה את הפוני השחור שלה. פוני זו האופנה החדשה. היא ביקשה מוויולט שתגזור לה אותו בשבוע שעבר. אני חששתי שזה ייראה זוועה, אבל זה דווקא מתאים לה. "את לא יכולה לרפא אפילו חתך מנייר." אליס מגלגלת את עיניה לשמיים. "כולם יודעים שריפוי הוא הקסם הכי פחות שימושי. מתאים לקייט שזה יהיה הקסם החזק שלה." אני מזדקפת בזהירות, מתעלמת מעלבונותיה ומציצה החוצה בין הווילונות, אל האנשים הגודשים את המדרכה. הרעש מחריש אוזניים: סוסים ועגלות מפלסים את דרכם העירה, פטישים הולמים באתרי בנייה של בניינים חדשים, קולות גברים צועקים בשפות שונות, בעלי דוכנים ברחוב מכריזים בקולי קולות על מיני מזונות ובגדים. אני לא עירונית באופיי. העיר גדולה עלי. מורה היתה אוהבת את האווירה הנמרצת, את הריגוש שיש במשהו שמתחדש כל הזמן. אני מתגעגעת לשקט של הבית, לשירת הציפורים ולזמזומי החרקים. אני בודדה כאן, ומוקפת בזרים. בלי אחיותיי, בלי פין והפרחים שלי - מי אני? אני לא מי שהאחיות רוצות שאהיה. "קייט הפחדנית לא הסכימה שנעשה קסם תעתועי מוח," לועגת לי אליס. אצבעותיה משחקות עם אחד מעגילי השוהם שלה. "היא פוחדת לסכן את עצמה בשביל לעזור לאחרים." "אל תעמידי פנים שרצית לעזור לגברת אנדרסון," מתפרצת מאי. "את רק רצית תירוץ לעשות קסם מוח. אחיות אמורות להיות רחמניות, כמו שאת יודעת. את לא חושבת שהאנשים רואים איך את מסתכלת עליהם מגבוה?" "לא אכפת לי מה הם רואים," אליס אומרת ומעקמת את אפה האצילי. "אני לא מתכוונת להעמיד פנים שאנחנו בני אותו מעמד. היה טיפשי מצידם לבוא לכאן מלכתחילה, במצב הנוכחי, ואפילו עוד יותר טיפשי לעשות עוד ועוד ילדים שאין להם כסף להאכיל." מאי כל כך המומה שהיא שותקת. אביה חייט. אמה עושה עבודות רקמה בביתם ומגדלת את אחיה הקטן של מאי ואת ארבע אחיותיה הקטנות. מאי אמרה פעם שהיא חשה אשמה על הצטרפותה אל האחיות במקום לצאת לעבוד. משפחתה גאה במלגה שכביכול איפשרה לה ללמוד בבית־הספר של המנזר, אבל הם לא יודעים שהיא מכשפה. "לכל אחד יש בעיות, אליס. לא יזיק לך להפגין קצת אהדה," אני מציעה. "כן, זה בטח כל כך קשה להיות קייט קייהיל. איך שלפו אותך מאלמוניות ומהכפר המנותק שלך. אמרו לך שאת תהיי הגאולה שלנו!" אליס שוב מגלגלת את עיניה. אני מקווה שיום אחד העיניים שלה ייתקעו. "אני עצמי פשוט לא רואה את זה. יצור עכברי ופחדן כמוך?" נכון שאני לא יפהפייה - אבל פחדנית? אני כמעט צוחקת. אני יודעת מתי להוריד את הראש ולחסוך לעצמי בעיות, ואני לא מתרברבת ביכולות הקסם שלי ומפחידה את שאר הבנות, אם לזה היא מתכוונת. בששת השבועות שלי בבית־הספר עד כה לא התחברתי עם הבנות יותר מדי. האחיות נאבקו על הזכות ללמד אותי, אז אני עסוקה מהבוקר עד הערב. ובכל זאת, אני לא מצליחה לחשוב על אף אחד שמכיר אותי ויקרא לי פחדנית. "זה מה שאת חושבת עלי?" אני שואלת אותה וזוקרת גבה. אליס משחקת בפרוות הארנבת שבשולי גלימתה. אפילו בתלבושת הנזירות שלה יש נגיעות מהודרות, אף על פי שכל הרעיון שמאחורי לבישת מדים הוא שמירה על אחידות. "כן, חוץ מקסם תעתועי מוחשאומרים שיש לך, את עדיין חדשה. אם תפרוץ מחר מלחמה, מה כבר תוכלי לעשות? אני מתחילה לחשוב שכל העניין עם הנבואה הוא סתם שטויות." "הלוואי שזה היה שטויות," אני מודה ומסתכלת החוצה מהחלון כשהכרכרה פונה מרחובות הנהר הסואנים אל שכונת המגורים השקטה שבה שוכן המנזר. לפני מאה ועשרים שנה המכשפות ששלטו בניו־אינגלנד - בנות פֶּרסֶפוֹנֶה - הודחו בידי הכמרים ממסדר האחים. במשך חמישים שנה כל אישה שנחשדה בכישוף הוטבעה, נתלתה או הועלתה על המוקד ונשרפה בעודה בחיים. מי שהצליחה להימלט ירדה למחתרת. בהערכה אופטימית, נותרו עכשיו רק כמה מאות מכשפות בניו־אינגלנד. אבל רגע לפני עידן האימה היתה לנביאה אחת נבואה של תקווה - שלוש אחיות, שלושתן מכשפות, שיגיעו לפרקן קצת לפני תחילת המאה העשרים. האחת, שתזכה ביכולת לבצע קסם תעתועי מוח, תהיה המכשפה החזקה ביותר זה מאות שנים. היא תביא לתחייתו המחודשת של הקסם - או, אם תיפול לידי האחים - לעידן אימה חדש. אחיות המסדר חושבות שזו אני. שאני המכשפה שהנבואה מתכוונת אליה. אני לא ממש משוכנעת. אבל הן היו מוכנות להמיר את חירותן של אחיותיי בשלי, ואני רואה בזה קורבן שהצדיק את עצמו. אמי לא בטחה במסדר האחיות לחלוטין, אז גם אני לא. בחוץ נדלקים פנסי הגז בהבהוב. הכרכרה המרעישה חולפת על פני כמה בתים גדולים, שכל אחד מהם מוקף במדשאה מטופחת, ולבסוף עוצרת ליד המנזר. המנזר שוכן במבנה ענקי בן שלוש קומות, בנוי אבנים אפורות ושחוקות ומלא חלונות גותיים מקושתים. מדרגות שיש לבנות מובילות מהמדרכה אל הדלת, אבל מאחורי הבית יש גן, נסתר מעיניים חטטניות מאחורי חומת אבן גבוהה, מלא פרחים ועצי אדר אדומים, וערוגות הירקות של האחות סופיה. "את אפילו לא רוצה להיות המכשפה מהנבואה, נכון?" אליס שואלת בהתרסה, ומכסה את שיער הזהב הגבוה והמגונדר שלה בברדס. "אני לא רוצה שאחת מאחיותיי תמות." אפילו אליס לא יודעת מה לענות לזה. זו הסיבה שהופרדתי ממורה ומטֶס: הנביאה ניבאה גם שאחת משלוש המכשפות לא תזכה לראות את המאה העשרים, כי אחת מאחיותיה תרצח אותה. אחיות המסדר לא היו בטוחות שלמורה יש שליטה מלאה בקסם שלה. לנוכח טבעה האיום של הנבואה - ולמען האמת, גם לנוכח מזגה הסוער של מורה - הן חששו שהיא עלולה לפגוע בי. והן אינן מוכנות לסכן את שלומה של מכשפת הנבואה שלהן. ניסיתי להגיד להן שעצם הרעיון שמורה תפגע בי מופרך ובלתי אפשרי. מגוחך. מאז שאמנו מתה ואבינו הפך לצל של עצמו, למורה ולטס ולי היה רק זו את זו. אחיות המסדר אינן מבינות כמה חזק הקשר בינינו. אני מוכנה לעשות הכול למען אחיותיי. אבל אני עדיין מתעוררת בבהלה מסיוטים שבהם אני עומדת חסרת אונים מעל גוויותיהן המדממות.