פרק א'
יוס'ל בן שימל'ה דער ברייטהאַרציקער
שמי יוס'ל מנדלביץ' ואני כבן ארבע־עשרה שנים. אני חי פה, בעיירה מְזִ'יבּוּז' שבארץ פולניה, והיא עיר החסידות של רבי ישראל בן אליעזר, הוא הבעל שם טוב. העיר נמצאת במפגש שבין נהר הבּוּג ונהר הבּוֹז'וֹק, למעשה שמה של העיר מְזִ'יבּוּז' נובע במישרין מהמיקום הגיאוגרפי שלה: מְזִ'י (בין) ובּוּז' (השם של נהר בּוּג־בּוּזוֹ'ק שמקיף אותה סביב). בעיירה שלנו נמצאת עד עצם היום הזה מצודה מאוד עתיקה ומפורסמת, שבנה אוליגראד, נסיך ליטא, במאה הארבע־עשרה.
כיום, לאחר מותו של הבעש"ט זצ"ל, יש כבר רב הממשיך את דרכו אף על פי שאינו משתווה אליו בדרגתו. זהו הרבי ברוך, נכדו של הבעש"ט, ולו מצויה חסידות גדולה פה בעיירה. בזכותם של חסידיו הרבים, נחשבת החסידות של רבי ברוך לעשירה ומופלגת במיוחד, וכל מעיניה ומטרתה אחת היא: לתרום לטובת יישובם של חסידים בארץ הקודש, ישראל. אפילו ליצן חצר יש לרבי ברוך ושמו של הבדחן הולך לפניו במחוזותינו ועוד רחוק משם. שמו המלא הוא רבי צבי הירש, ובמקור הנ"ל הגיע מן העיר אוסטרופולי, ועל כן כינויו היה בקצרה הרשל'ה אוסטרופולייר. לא מעט סיפורים מבדחים סובבים סביב דמותו השנונה, המשמחת את הנפש, חרף העובדה כי אותו הרשל'ה הוא תלמיד חכם ועסק לפרנסתו כשוחט. בעירנו אם כך, מצויים לא מעט רבנים אבל היתר הינם יהודים חרוצים, חקלאים ובעלי מלאכות למיניהן. חלק לא מבוטל מן הגברים כאן הם לומדי תורה וגמרא. ללא כל ספק הדבר הזה נחשב לדרגה הנעלה ביותר בקרב קהילתנו היהודית, ששומרת באדיקות ובעקשנות על חוקי היהדות. עירנו היפה שופעת נהרות, עצים תמירים, שיחים, דשאים, חורשות, אגני מים, שדות, משקים חקלאיים ותלוליות מוריקות למכביר. הנה, לבטח כבר הבנתם מהקדמתי זו כי עיר מיוחדת היא עירי, מז'יבּוּז'.
אני כותב ביומני בשפת האידיש, בעיקר על חיי האישיים, וחיי משפחתי וחברים, בתקווה שיומן זה ייקרא על ידי בריות באשר הן, ביום מן הימים. השנה היא 1800 אחרי ספירת הנוכרים, הלוא היא שנת התקס"א, והעת הנוכחית היא ט"ז בחודש תשרי (5 באוקטובר), תקופת ימי חול המועד של חג סוכות. העיירה שלנו מתהדרת לה בכסוּת חגיגית. ניתן לראות הרבה סוכות מפוארות בסמיכות לחצרות בתי העץ, בשטעטל היהודי שלנו. העיירה שלנו מונה כמה מאות יהודים, אך מצויים בה לא מעט נוכרים פולנים, הדרים בה בכפיפה אחת עימנו, ובשלום זה עם זה באופן יחסי. כלל לא אכחיש כי ישנם פולנים לא מעטים בקרבנו, שאינם נחשבים בלשון המעטה כאוהבי יהודים, אף על פי שהללו חיים לצידנו במשך עשרות שנים. השנאה הזו מצויה לא פחות בקרב אנשי השלטון הרוסי, המהווים הלכה למעשה את הממשל של האימפריה הרוסית האדירה והמתרחבת. לדאבוננו רוסיה כבשה את פולניה ממש רק לאחרונה. את ההשתלטות ביצעה לא אחרת מאשר אותה צארית, יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה רַבָּתִי, אך היא נפטרה לפני כארבע שנים לערך. כיום, קיסרה של האימפריה הזאת הוא בנה, פָּאבֶל הראשון. האימפריה העצומה הזו השתלטה על כל שטחי האזור הפולני לפני כחמש שנים, במה שכונה אז "החלוקה השלישית", וזו קרתה בשלהי שנת 1795. כתוצאה מכך ויחד איתה גם האימפריות של פרוסיה ואוסטריה נטלו לעצמן שטחים נרחבים מבין הארצות הסמוכות להן. הארצות הנכבשות כללו את ליטא ופולניה. מאז השלטון הרוסי אינו מאפשר יותר לתושבים היהודים לחיות בכְּרַכִים הגדולים, וככה בלית ברירה התיישבו היהודים בישובים כפריים ומרוחקים, במה שנקרא בלעג "תחום המושב". את כל החדשות הללו אנחנו כמובן מקבלים כעבור שבועות אחדים, וזה מתפרסם בדרך כלל מפה לאוזן. לעיתים קרובות נושאים ארציים חשובים יעלו בשיחות בבית הכנסת, בעיקר לאחר זמן התפילות, ופעמים אחדות גם ברחוב או בשוק. אישית, בורכתי בזיכרון יוצא דופן, ועל כן אני מתעניין תמיד בנושאים מגוונים, שלא כוללים רק לימודי דת גְּרֵידָא. על מנת שאירועים מיוחדים לא יפרחו חלילה מזיכרוני, אני רושם אותם בקולמוסי בדפים האחרונים של יומני האישי. בטוחני כי העובדות הללו ייהפכו מטבע הדברים לאירועים היסטוריים בעבור הבריות בעתיד.
חלק גדול מיושבי השטעטל הפולני הם בפועל תושבים עקורים, שבאו מהערים הגדולות בשל אותם חוקים נוראיים ונוקשים. בצורה הנ"ל יישבו היהודים בעיקר את אזורי הסְפָר, וכך הלכה למעשה נמנעו חיכוכים בענייני פרנסה מול הסוחרים הרוסים והפולנים. ברור כי כל ההגבלות הללו הקשו עד מאוד על חיינו ובעיקר על המפרנסים, שהתקשו למדי לסחור עם אנשי הערים בגלל בעיות של מעבר מאזור לאזור וכיוצא בזה. בכל אופן, היהודים בעיר מז'יבוז' נחשבו ללמוּדֵי סבל. הם ידעו היטב בעת הצורך להוציא דבש אפילו ממצבים מרירים. מעיק אומנם לראות פה ושם שוטרים וחיילים רוסים העוברים מדי פעם ברחובותינו, אך כבר התרגלנו למראות הללו. תכופות התעמרו הללו באיש או באישה בשווקים או בדרכים, רק לשם הרוע שבדבר. אך כמו היה זה רק עניין חולף ואנו, היהודים, לא הראינו ולא השמענו כביכול כל טרוּניה על כך, והאמת שגם לא ממש יכולנו. זוהי עובדת חיינו פה. היהודים בגלות בכלל ובפולניה בפרט ידעו תמיד לכפוף את הראש בעתות של צרה וְצוּקָה. זאת הייתה עת לא קלה, אבל אני כנער כבר התרגלתי אל המציאות האיומה הזו. אני בפשטות הדחקתי אותה במוחי הצידה, ממש כמו יתר היהודים כאן. מתברר, אם כך, שהסבלנות והסיבולת הנפשית של היהודים הן מתכונותיהם המאוד בולטות והלכה למעשה גם הנסתרות ביותר.
יוס'ל הוא הכינוי שלי בקרב משפחתי וחבריי, אך אני כמובן נולדתי בשם יוסף, על שם אותו חוֹלֵם מקראי. אני בן הזקונים במשפחת מנדלביץ'. אבי, שמעון, ידוע בעיקר בכינוי החביב: שימל'ה דער ברײטהאַרציקער, בשל העובדה כי הוא איש נדיב ונוח לבריות, חרף היותו טיפוס גְּדָל ממדים ואף גבוה מן הממוצע. אף על פי מראהו החסון, אבי הינו גבר מאוד עדין המשרה אווירה טובה על שאר הבריות, ובכלל על כל הסובבים. אימי שתחיה, הינה החסודה מבין נשות העיירה ושמה מירל'ה, לשעבר מרים שטיינר. אכן, שמה לא היה נפוץ כלל וכלל באזורנו היות והיא הייתה נצר למשפחת שטיינר, שהתגוררה במדינת פְּרוּסְיָה הסמוכה, וזה עוד מִקַּדְמַת דְּנָא.
אז איך הגיעה אימי הפרוסית לפולניה? זהו ספור ארוך וגם טיפה מוזר. אני רק אקצר אותו ואומר כי הדבר קרה רק בזכות אביה, הלוא הוא סבי ארנֵסט. הוא היה סוחר אמיד, שסחר לא מעט עם מדינות אירופה, ביניהן כמובן גם רוסיה ופולניה. ארנסט בעיקר מכר ציגרטות של טבק לאנשי המעמד הגבוה, הנקראים באידיש פַּפִּירוֹסָה. את הציגרטות סבי מכר כמובן בעיקר לאותם אנשי אצולה כגון רוזנים, גְּרָאפִים, מיוחסים ועשירים בכללותם, כיוון שרק ידם הייתה משגת את הטוּבִין הזה. רק אצלם יכולת לראות סיגרים וציגרטות איכותיות לעילא, וזקני הכפר קינאו בתימרות העשן המסתלסלות מפיהן בעוברם דרך עיירתנו. אם כך, ביום קיץ אחד עברה אימי בעיירתנו ונקרתה בדרכו של אבי, שמעון. זה קרה בשוק, בסמיכות לכיכר העיר המרכזית. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, ואף כי הייתה בדרכה עם אביה לערים אחרות הם נותרו בסביבה עוד זמן מה. סבי שאף הוא היה יהודי מאמין ודובר אידיש, תהה חיש מהר על קנקנו של אבי, שהיה נראה לו מגודל למדי בהשוואה לבתו הקטנטונת והמעודנת. סבי במהרה הגיע אל המסקנה שאם בתו עקשנית כפרד וחפצה רק בשמעון כבחיר ליבה, הרי שלא נותרה בידו כל ברירה מאחר שהוא אהב אותה אהבת נפש. כך התקיימה החתונה לבסוף רק אחרי שאשת חיקו, הלנה, סבתי, הסכימה לעניין הנ"ל בקושי, ועל כן הגיעה אל העיירה רק כעבור כמחצית השנה. חתונתם של הוריי הייתה מרגשת וכלל לא אופיינית למקום. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה כאן בעיירה, שיהודי נישא למישהי מפרוסיה. אז מה ניתן להבין פה מבין השיטין? בפשטות, שאימי כעסה על עקשנותה של אימה בסוגיית החתונה. אימי לבסוף התחתנה הרחק מארצה, וללא אישורה הראשוני של סבתי, הלנה. אכן, הדבר נבע מיחס קשה שאותו קיבלה אימי מצד סבתי. הדבר התבטא בכמה סוגיות, אבל בעיקר בגלל המשודכים המיוחסים שהביאה אימה לחיתון בעבורה. מאידך, בעיניה של אימי כל החתנים העתידיים שבאו לבקש את ידה היו מכוערים לחלוטין, עקומים, טרחנים, משעממים ולעיתים אפילו מבוגרים מדי, למרות שכולם היו עשירים ומיוחסים. אימי חפצה לבחור את בחיר ליבה באופן אישי בתקווה שאף הוריה יסכימו עימה, וזה היה בניגוד למקובל בעולמנו. דברים כאלו לא היו כלל מקובלים בפולניה, אך בחדשנותה אימי כנראה כבר הקדימה את זמנה. אוסיף כדי לקצר כי החתונה התקיימה בתוך חצר ביתנו ממש. האירוע היה חריג למדי בעיירתנו, שבה עניינים של נישואין רציניים דרשו לא מעט בדיקות מקיפות משני הצדדים. סבי הצטער כמובן כי היה עליו לחזור לפרוסיה, אך פרנסתו היא שאילצה אותו לכך. כשנתיים אחרי כן נפטר סבי משבץ, ואת הידיעה המרה קיבלנו לאחר חודשים אחדים במברק מסבתי, הלנה. על סבי וסבתא הלנה ז"ל שמעתי אך ורק מסיפוריה של אימי, אך לדאבוני הרב מעולם, בכל ימי חיי בחלד, לא ראיתי את זיו פניהם.
ומה בדבר סבי וסבתי מצד אבי, הלוא תשאלוני? אז המקרה הזה הוא טרגי בהשוואה לסיפור הקודם. שניהם זיכרונם לברכה, נטבחו באכזריות על ידי אותם הַיְידָמָקִים, שהיו קוזאקים חסרי לב ובלתי אנושיים. מנהיג הקוזאקים היה מקסים ז'לזניאק, ובצירופו של מנהיג הפורעים, איוואן גונטה, חברו שניהם לטבח הנורא מכול. אותו איוואן, שהיה אמור להילחם מול ז'לזניאק מלכתחילה, הצטרף לפתע לכוחותיו הלוחמים של מקסים. האיחוד ביניהם יצר את הטבח הנוראי הזה לפני כשלושים שנים. בפוגרום הזה נרצחו אלפי פולנים ויהודים, וליתר דיוק קרה הדבר בשנת 1768 בעיירה אוּמן. לאחר שהרוסים דיכאו את המרד הזה, נותרו ממשפחתם רק אדל, אבי שמעון, ואחיו מאיר. שניהם היו אז רק כבני עשר שנים, ואדל בת שבע־עשרה. שניהם גדלו בהמשך אצל אחותם, דודתי הצדקת, אדל, כשבע שנים. היא תפקדה כאחותם הגדולה והייתה להם לאמא. ברגע ששניהם בגרו, הם עזבו את ביתה. זה קרה זמן קצר לאחר פטירתה ממחלה חשוכת מרפא. אדל הייתה בסך הכול בת עשרים וארבע במותה והיא נקברה בעיירה המדממת עדיין, אוּמן. משם עבר דודי, מאיר, להתגורר לא הרחק משם בעיר ברסלב. הוא חי בה מאז ועד עצם היום הזה. אבי הצעיר, שמעון, שהיה כבן שבע־עשרה החליט, בניגוד גמור אליו, להגיע בדחף רגעי עיקש אל העיר מז'יבּוּז'. היא הייתה עירו הידועה של הבעש"ט. שמו של עושה הניסים הזה הלך לפניו והתפרס על פני כפרים, מחוזות, ערים ולאומים רבים בסביבה. אז מה נבע אם כך מכל אותם סיפורים מצמררים ומלאי תוגה? בפשטות, העובדה כי לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי, וגם שארבעתם מן הסתם נפטרו בטרם הכירו את כל חמשת נכדיהם.
פרט לי במשפחתי יש עוד שלוש אחיות וגם אח אחד, כך שבסך הכול אנו מהווים קצת יותר מחצי מניין במשפחת מנדלביץ'. לשמחתי אני זכיתי להיות בן הזקונים המפונק. שלמה מנגד הוא הבן הבכור, וגם הכי חכם מבינינו. כיום אני חי עם עצמי די בשלום, אך עם לא מעט לבטים והתחבטויות נפש עמוקות. אני בהחלט מודע לשינויים הגדולים החולפים על פני חיי השלווים באופן יחסי. ייתכן מאוד כי חיי במְזִ'יבּוּז' מַשְׁמִימִים למדי ביחס לנערים אחרים, בני גילי הדרים אי שם, בארצות הנֵכר או אפילו בפְּלָנטות אחרות שמצויות מחוץ לעולמנו. אכן, אינני כלל וכלל הנער הטיפוסי למקום או לתקופה הזו, שבה רק ההלכה היהודית היא תמצית כל חייו. אני דווקא מחשיב עצמי כאיש פתוח להבנת עולמנו המופלא על כל רזיו, ואפילו אלה הפשוטים והגלויים לכולנו רק לכאורה.
אני לומד בבית המדרש של מְזִ'יבּוּז', לשם הגעתי לפני כשנה עת נהפכתי לגבר, לאחר טקס בר המצווה. בימי ילדותי למדתי בחיידר עם הרב אביה שוורצמן, שתמיד הפליא בסיפוריו ובדרשותיו המצמררות והקולחות. דבריו תמיד ריגשו ואף לקחו את כלל האברכים בדמיוננו אל מחוזות קסומים, הרחק מפה ועד לארץ הקודש, ישראל. דרשותיו היו בפרט על עיר הקודש המיוחדת שלה, ירושלים, היא מְשׂוֹשׂ ציון ועל בית המקדש המפואר, ששכן על הר המוריה המקודש לעם היהודי.
החיים פה בפולניה הם בעיקר חיי כפר שלווים, שמשולבים בחיי קהילה יהודית תוססת, שעוברת תהפוכות עולם בגלל ריבוי החסידויות, וזה קורה בעת הזאת של טְרוֹם ביאת משיח צדקנו. אף על פי שמשפחתי יהודית למהדרין ואבי ואחי הבכור גדולים בתורה, הרי שאני נסחף לא מעט לתחומי חיים אחרים, שאין בהם בכלל נגיעה לדתנו. כל זה קורה מפאת סקרנותי הגדולה, שנובעת לה מחקרנות גדולה, שבאה בדרך כלל עם שאילת קושיות רבות, שלצערי לא תמיד קיבלו מענה הולם. ייתכן שאני כותב דברים שהינם חסרי משמעות לאותם הקוראים, שיעיינו ביומני זה בעוד עשרים, או להבדיל בעוד מאתיים ועשר שנים, היא שנת 2010 המסתורית משום מה לדידי. על פי הבנתי, חובה ואפילו צריך לכתוב את האמת על הדברים, שמתרחשים כהווייתם. לדידי, אין לקלֵּס או להדר בעניינים שאין בהם ממשׁוּת מלכתחילה. מבחינתי האישית, אמירת האמת היא הדרך היחידה והנכונה להיות שלם עם נשמתי החקרנית והבוחנת. כאמור, נראה על פניו כי אינני ממש נער רגיל המאפיין את הקהילה היהודית, פה, בארץ הקרה הזו. מנגד אני חש דווקא כמיהה למחוזות רחוקים, עם שמש מאירה ומחממת ברוב עיתות הקיץ. אני גם מחבב את הסתיו הסגרירי והקריר. והאמת תיאמר, כי הסתיו כאן גורם לי למעין תחושת הִתעלוּת, שמרוממת לעיתים קרובות את נפשי הדואבת. משבי הרוח והצל הנופל באזור הכפרי הזה, מאידך משרים עליי מן דכדוך קל, אבל יחד עם זאת גם אושר עילאי על פלאי הטבע, המיטיב עימי ברגעי החסד הקטנים של חיי.
הזמן הזה הוא כאמור חוה"מ סוכות. בשדות העיירה התבואה גבוהה וירוקה, בשל המטר שהחל לבוא כבכל שנה בעת הזאת. האוויר צלול וריח מתוק של פירות עסיסיים מרחף לו כאן, באוויר המקודש. זוהי עת התחדשות האדמה, ורק בזכות הבורא אנו מקבלים ממנה את כל חפצנו לצורכי מחייתנו. כיהודי אף אני מאמין שלכל דבר יש תכלית בעולמנו המבורך. לכן תמיד יש לקבל את הרע עם הטוב, כי רק כך נוכל להיות אסירי תודה לאלוהים הכול יכול, ובמיוחד באותם רגעי אושר של התעלות הגוף והנפש. בחיי הקצרים למדתי כי יש למצוֹת את חיינו החולפים להם, ממש כמו אותו עלה ירוק, שהתייבש עם הזמן, ונידף לו מן הענף אל פני האדמה. היא אומנם ביתו המוכר, ומאידך גם מקום קבורתו והתפוגגותו הנצחית. יש לציין כי למרות שרובנו שומרי הלכה, לרוב איננו מדברים ביום־יום בשפה העברית, היא שפת הקודש. בשגרה, אנחנו משוחחים רק בשפה הרווחת פה, שפת האידיש. לי אישית העניין קצת חוֹרה ואף מציק, שאנו מדברים בשפה מקומית, זרה וגלותית, ולא בשפת המקרא הקדושה שלנו. כל היהודים בכללותם מוקירים ומתפללים בשפה העברית יום־יום, וגם משתדלים לחיות על פי חוקיה הנאורים תמידית. אף על פי כן, אני נוטה ללמוד אפילו על דברים שנחשבים לטָאבּוּ גדול במחוזותינו. כוונתי היא לאותם ספרים, שאין בהם כלל סוגיות וענייני דינים והלכות, אך המה נחשבים לספרים המתארים את עולמנו, ואף מנסים להסביר לנו את חוקיותו על פי כללי המדע החילוניים. הנה בניגוד גמור לשאר חבריי מבית המדרש, אני נוטה לשאול שאלות קשות לגבי החלד. לעיתים גם אינני מוצא כי תשובותיו של הרבי שלי משקיטות את דעתי כלל וכלל. אדרבא, ספקות גדולים מחלחלים בהדרגה אל ליבי עם כל מחשבה מַתְריסה, שיש בה מנגד דרור וחופש של המחשבה האנושית.
השמיים של חיי פה, בפולניה, נראים די אפורים ברוב ימות השנה, וזאת מפאת אותם עננים כהים הדחוסים באדי מים למכביר. כשהעבים מרחפים להן הלאה מכאן אל אזורים מופלאים ומסקרנים, אזי לעיתים יריעת השמיים נפתחת לפתע לרווחה. רק בעת היפה הזו, גוון כחול ועמוק צובע את כל הרקיע, ואפילו החמה הנדירה צצה לה בין העבים במעין חיוך חמים ומפנק. או אז היא מלהיטה את גופי, שמשווע לחום הזה, שמתפשט לו מקודקוד ראשי ועד לכפות רגליי הכה עדינות. לכך אגב, אחראית קרינה בלתי נראית, שמגיעה אלינו כל הדרך מן השמש הרחוקה והמיטיבה ועד לחֶלֶד. את זה למדתי כמובן מידיעה ממש חדשה וטרייה, שעברה מפה לאוזן מממלכת בריטניה, שעליה אני ארחיב ואספר בהמשך. עובדות רבות למדתי מן הספרים, שהנני מחביא באסם שלנו, והוא מצוי ממש מאחורי בקתת העץ הנאה שלנו. זה לחלוטין גם סודי האישי, הכָּמוס ביותר לעת הנוכחית.
למשפחתנו יש דיר אחורי ובו ישנן חמש עיזים, שלושה כבשים וגם שלוש פרות. סמוך לו מצוי לו לול של תרנגולות מטילות, שבזכותן אני זוכה בכל בוקר לביצה שְׁלוּקה, חמימה, המשביעה עד אין קץ את בטני המקרקרת עוד מעלות השחר. הדבר הזה קורה באדיבותה של אימי, שנחשבת היא למשכימת קוּם הראשונה במשפחה, יחד עם אבי. בבקרים כבן הזקונים אני מתעורר אחרון, כי לבן הקטן תמיד קצת מוותרים במשפחה היהודית. כשאני אז מתעורר בחדרי, שאותו אני אגב חולק עם אחי הבכור, שלוימל'ה, הרי שיש לי כמה מטלות חיוניות לבצע. ראשית, לאחר שאני פוקח את עיניי אני אומר מיד "מודה אני" ואת שאר ברכות השחר, נוטל את ידיי ורוחץ פניי באגן המים שאימי מכינה מבעוד מועד, לאחר מכן אני מניח תפילין ומתפלל שחרית, כל זאת לפני תום האשמורת השלישית, הווי אומר בטרם הנץ החמה. רק לאחר שאני מוכן ומזומן ולבוש לי בחליפת חיי השחורה, כשהציציות נגלות בשיפולי בטני החסונה, רק אז אני יוצא מחדרי הצנוע, שבו שתי מיטות של עץ אלון כבד. בחדר המרכזי כמעט תמיד הוריי כבר מֵסֵבים אל שולחן האוכל, כאשר אחותי הבכורה, דינל'ה, שפניה צחורות הן כמו אותן בנות נוכריות, ועיניה התכולות כרקיע צח, כבר יושבת על יד אבי־מורי. שתי אחיותיי, צירל'ה וגיצל'ה, ישובות כרגיל בצד השני, קרי בקרבתה של אימי, הבוצעת את פת הלחם הטרייה, שמעלה אד לבנבן וריחני לאוויר. המראה הזה רק מגביר חיש מיד את תאבוני. אחי שלוימל'ה יושב ממש בקצה השני של השולחן מול אבי, כשספר של משניוֹת כבר פתוח לו לרווחה אל מול פניו חמוּרות הסבר. לבטח הדבר מרמז, שהוא הספיק בוודאי לעיין בעוד איזו מצווה, הלכה או ביאור תורני, והכול תוך כדי אכילת פת של שחרית. כך מבחינתו של אחי הגדול הוא לא בזבז אפילו רגע אחד של חולין לבטלה.
אני, יוס'ל, אינני דומה לחלוטין לאחי באופיי. כל רצוני בעת מוקדמת זו של שחר העולה לו במרום, הוא רק לטעום מפת הלחם, שאימי הטובה טרחה לאפות עבור בני משפחתה. אימי כהרגלה כבר השכימה כאמור עוד בחשכת הליל, כדי להכין את הבצק ולחמם את תנור הפחמים. אני ממתין בחוסר סבלנות כבר לאותו הרגע שאטעם שוב כהרגלי ביצה שלוּקה, ביחד עם גבינת העיזים מן המשק הקטנטן שלנו. אכן זרים לא יבינו תחושת בוקר שכזאת, שבה כל המשפחה ישובה סביב שולחן עץ ארוך ומלא בכל טוב, כדי להשקיט רעב שהתעצם לו אט־אט מליל אמש. בשעה שלווה זו אני רק מתרכז לי בלעיסת הפרוסה, ומוסיף נגיסה תאבה באותה ביצה רכה, שמגירה את חלמונה השמנוני אל תוך קרביי. אחיותיי תדיר ידברו על יום האתמול, שעבר עליהן בעבודות הבית והמשק ובסתם שיחות עם חברותיהן מהשטעטל, ועל המצפה להן ביום החדש הזה. לעיתים הן יספרו על אחת מהבנות החסודות ממכרותיהן, שכבר שודכה לאחד מן האברכים כאן. או אז הן ישתתקו ויצחקקו קלות יחד עם אימי במעין גיחוך ביישני, שמנסה להסתיר הרבה יותר מהנגלה לעין. אכן אני אולי צעיר המשפחה הזו, אבל אינני כסיל או תם, וכבר יודע כמה דברים נסתרים על עולמם הסודי והמביך של המבוגרים.
ממש על ידנו מתגוררת משפחת קישלוֹב הנוצרית, המתגוררת כמאתיים אמות מפתח ביתנו. בינינו לבינם מצויה גדר, המפרידה בין המשקים שלנו. בתם הבכורה היא אלכסנדרה היפה, זהובת השיער. היא בלי ספק האישה בעלת העיניים הכי ירוקות וחודרניות שאי פעם תוכלו לראות על פני תבל. יותר מפעם אחת קרה שעיניה גרמו לי להתקפל בקרבי מפאת הבושה על כך שהעזתי בכלל ליהנות מיופייה הטבעי של אישה נוכרייה. את אותה אלכסנדרה, שכנתי, שגופה מעוגל כצורתו של כינור עדין ואפה קטנטן וסולד, ראיתי לא אחת שכובה לה באחו, מאחורי המשק של משפחתה. שם, בתוככי סבך הצמחייה הגבוהה והצפופה, נחבא גם העלם הפוחח של העיירה, אנדריי, שאף הוא פולני ונוצרי כמותה. אנדריי נודע בעיירתנו כהולל ורודף נשים מושבע, שאינו יודע שובע. לפי דעתי, כל זה נובע רק בשל בטלנותו המפוארת. הוא בנו של יאז'ק החנווני החרוץ, שמוכר דברי מאפה בלתי כשרים, בעיקר לאותן משפחות נוצריות החיות בסמיכות אלינו. לא פעם וגם לא תריסר פעמים ראיתיו משוחח ומצחקק עם נערות. לא ממש אכפת לו אם נוצרייה היא או דווקא עלמה יהודייה חסודה. הוא כנראה מהגברים הבודדים פה שמכירים ככל הנראה את סוגיית נבכי נפשה של האישה, שהיא בעיניי החידה הכי סתומה כיום בעולמנו. אני הגעתי לא מכבר לתובנה כי לעולם לא אבין באמת את פשרה של האישה. אז כמו שכבר הבנתם, אלכסה ואותו פוחז, אנדריי, נפגשים להם בסתר בכל מיני מקומות נחבאים, ואפילו בחיק הטבע הגלוי לעיני כול. כמובן על פי תורתנו הם בגדר חוטאים במעשיהם, ואף נחשבים המה לטמאים גם על פי חוקי הנצרות. בראותי בסתר את שניהם יחדיו, הבחנתי בדבר שונה ואחר לחלוטין, שאותו מצאתי דווקא מיוחד ומסעיר למדי. שניהם לרוב מחייכים מאוזן לאוזן וניכר כי הם ככל הנראה נגעו זה בזו ואפילו התנשקו, ואולי אפילו הרבה יותר מכך. אם המעשה הנ"ל חוקי מבחינת אורחות חייהם, אזי מי אני בכלל שאשפוט אותם על מעשיהם בעולם הזה. לפי דעתי, קיים רק בורא יחיד לעולם, ורק הוא זה שיחליט מה לעשות עימם. בכל אופן, בטח שלא לי כס השופט.
יתרה מזאת, הרי שאף אנוכי הרגשתי דברים כאלה, כשהתבגרתי ועברתי את גיל עשר כמדומני. אז גם נחשפתי אל נערה יהודייה בת גילי, שהכרתי עוד מקטְנוּת, ושמה רוחל'ה ווקסמאן. בעיניי היא הייתה הנערה הכי יפה במחוזותינו הכפריים. היא הייתה נערה מלבבת עם שיער שחור פחמי, שאינו אופייני ממש לאזורנו. היו לה עיני שקד, ששובצו כמעשה ידי אומן על פנים צחורות בעלי גוון חום דִּבְשִׁי. עיניה היפות היו מבקעות את ליבי ונשמתי, מיד ברגע שהעזתי להעיף בה מבט ישיר. היא עצמה נחשבה לילדה למדנית וחקרנית, אך מאידך הייתה מאוד שובבה, ואף עליזה במיוחד. רוחל'ה, ממש כמותי, אהבה לעילא לטייל וליהנות מחסדי הטבע האין־סופי. פעם אחת די מזמן, כשהיינו יותר קטנים, שיחקנו במשחק המטופש של מחבואים, ואני הסתתרתי לי בחשש בתוך לול התרנגולות שלנו. היא נכנסה ותרה אחריי בין התרנגולות הצווחות ושקי הזרעים. ואז לפתע היא כָּשלה ומעדה הישר על גופי, בעת ששכבתי פְּרַקְדָּן, מאחורי שק גרעיני החיטה. רק אז לראשונה בחיי הרחתי ניחוח אישה, קרוב מאי פעם. בחיי האל שבמרומים, הייתה לזה תחושת מתיקות שרציתי שלעולם לא תיפסק. היא נעמדה וניערה את שמלתה, ואז הביטה הישר אל תוך עיניי. אני ציפיתי לרע מכול, אך להפתעתי הרבה היא רק חייכה, ותכף אמרה לי:
"בסוף מצאתי אותך, יוס'ל".
אכן, קשה לעילא לרדת לשורש דעתה ונפשה של נערה. מאז אותה חוויה חשתי כי היא הנערה שאותה ארצה לשאת לכשאתבגר. בהמשך היינו מעין ידידים, חרף אזהרות הוריי והוריה, שאין זה יאה שבן טרם בר־מצווה יסתודד לו עם נערה בת גילו. לדאבוני, חוקים נוקשים יש לנו למכביר בקהילת הקודש שלנו. ייתכן שכל הסיגופים והבַּדְלָנוּת בקהילת מז'יבוז' נובעים בגלל אותן חסידויות המתעצמות מיום ליום. הן רק מוסיפות עלינו עוד איסורים ועוד מחויבויות, שלגביי באופן אישי מדכאים את נפשי לא מעט. נפשי צמאה דווקא למרחבי ההגות והמחשבה החדשנית שהחלד מציע. אצלנו בעיירה כלל לא מקובל לכפור בהלכות כתובות, אבל את חלקן אינני מבין לעומק או שמא אינני יכול להבין, בשל הסתירות בינן לבין המציאות, שחזקה היא תמיד מכל דמיון. כל האירועים הללו כאמור קרו להם בעבר הרחוק. מבחינתי ארבע השנים שכבר חלפו מאז, נראות לי עתה ממש כמו נצח.
כיום, כשאני בן ארבע־עשרה, ובטרם נשאתי לי אישה כמנהג גברי המקום, לשארית חיי בקהילתנו האדוקה, אני חוטא לי לא מעט במחשבות אסורות, על נערה אחת מהעיירה שלי. זוהי כמובן רוחל'ה, ששמה המלא הוא רחל־שמחה. רוחל'ה היא גם בתו של מחנכי ומורי בבית המדרש, הרב אריה ווקסמאן. הוא מראשי קהילת מז'יבוז', והוא נחשב כאחד מגדולי הרבנים בעיירה, ששמם הולך לפניהם אפילו בכְּרכים מרוחקים מכאן. מחשבות של זימה בעיני קהילתי נחשבות לעבירה גדולה ממש, כאותם הציוויים שקיימים בעשרת הדיברות של תורתנו הקדושה. הנני טוען להגנתי שאם עניין זה לא כתוב מפורשות באותם עשרה חוקים, משמע כי הדבר מקובל ואפילו אנושי וטבעי. מכל הידוע לי בעת הזאת, רק על "לא תחמוד" יש ממש איסור בהקשר הזה. מאידך, בדיבֵּר הזה מפורט מה אסור לחמוד, אבל כל הדיוט יבין כי הכוונה היא להתאוות לרכוש הזולת או להבדיל, לאשת איש. בכל מקרה אם זאת מחשבה חולפת, שיש בה דרור לדמיון ואין בה ממש, אז לדידי מותרת היא לגמרי. לדעתי, האל במרומים לא היה חפץ שבני האדם יפסיקו להתחבט ולחשוב, ורק יקיימו את תרי"ג המצוות, האם לא כך הוא הדבר? כמו האגדה ההיא בגמרא, במסכת יומא, המספרת על הפעם ההיא בה חכמים ביקשו לחסל לצמיתות את יצר הרע, תפסו אותו ושבוּ אותו. אך למחרת, לא הצליחו למצוא אפילו ביצה אחת בכל ארץ ישראל. כלומר אם בני האדם יבטלו את יצר המין, יֶחֱרַב העולם. על כל פנים, לדידי הדבר נראה הגיוני בהחלט, אבל בעיני יהודים מאמינים ומחמירים, הרי שבמחשבת זימה כזו יש הרבה מהכפירה. אז בכל מקרה, הנושא קצת גדול על נער בגיל ארבע־עשרה בכמה וכמה מידות. במיוחד לאור העובדה כי טרם סיימתי את חובת לימודיי.
לא רק שינויים נפשיים עברו עליי בשנתיים האחרונות אלא גם כאלה גופניים, שלא ידעתי קודם לכן. שיער זקני החל צומח בצפיפות, עד שנאלצתי לקצץ אותו בעזרתה של דינל'ה עם המספריים האישיים שלה, שביום־יום משמשים לתפירה ולעיתים גם לתספורת. כשאגיע לגיל המכובד של י"ח שנים, או לזמן נישואיי לעלמה חסודה, או אז אוכל לגדל זקן ארוך יותר, על פי מנהג הגברים המאמינים במקום. הנה בטני, שהייתה בעבר רכה, ואף שמנמנה מעט, לפתע החלה להתחזק ולהתקשח. כל זה קרה ככל הנראה מפאת כל הטיולים שערכתי במרחבי השדות הפרושים מול ביתי. נדמה לי כי דווקא הריצות הנעימות בינוֹת לעצי היער, הן שתרמו במיוחד למראה הגברי שלי. זה קרה לרוב בפאתי השטעטל שלנו, שמצוי לא הרחק משדות התבואה והתלוליות המוריקות. למבוכתי, דברים אחרים החלו לקרות לי, כמו אותה זקפת בוקר, המעירה אותי כמעט תמידית עם אורו הראשון של השחר. מבחינתי, זהו עניין חדש, שלא ידעתיו עד לאחרונה ממש. נהיר לי כי זהו עניין טבעי ביותר, אם כי איני יכול לומר זאת בוודאות, שהרי טרם התייעצתי על כך עם אחי הגדול בסוגייה המטרידה, אך הנעימה בו זמנית. לפני כן חייתי בשלום עם איבר הזַכְרוּת שלי, ללא שום דרישות או רצונות מצידו. הנה לאחרונה איברי קיבל מעין חיים משלו והוא זה שמעירני בבוקר. לעיתים זה קורה אפילו באמצע הליל, והכול על פי רצונו, ומבלי שישאל את רשות בעליו. למרות זאת ומשום מה הנני כבר מתרגל לתחושה הנעימה הזו, שפּוֹשה לה בכל גופי. אני מניח ויודע כי כל נער יחווה זאת מתישהו בחייו. אולי בקרוב מאוד אאזור אומץ ואשאל באומץ רב את רעי וידידי, יאיר, שהוא חברי הטוב לספסל הלימודים לגבי הסוגייה הזו. כך גם אוכל להשוות רשמים שיאירו מעט את עיניי. אז בהקשר לנושא זה, שמאוד מביך אותי, נראה כי בעוד שנים אחדות ייחשבו עניינים מביכים שכאלו כדבר רגיל וטבעי לחלוטין. הכול כמובן תלוי בתקופה, ובהֲלַךְ הרוח החדשני המשתנה בלא הרף בתוך עולמנו, שאף פעם אינו עומד מלכת.
כעת הדבר מטרידני לא מעט, אך בעיקר זה קורה לי בעת שאני מצוי בבית הכנסת בזמן תפילת השבת, ורוחל'ה ישובה על יד אִימה בעזרת נשים, ממש למול עיניי. דווקא אז אותו ברנש קטן מחליט לצמוח לו בין כותלי מכנסי השבת הכהים שלי. אַלְלַי, הוא מצא לו זמן ממש לא הולם, ובאמצע התפילה. בדיוק בזמן שאני צריך להיות בשיא ההתעלות שלי לשם שמיים. כמובן דעתי כלל אינה נתונה בזמן שכזה לתפילה הקדושה עצמה, אלא מחשבותיי נאבקות רק כדי להסיג את הברנש, שישקוט על שמריו. לעזאזל, הנה אני מוצא את עצמי מהרהר בכוח על ריצה מתישה בשדות, על ניקוי הדיר מצואת העיזים והפרות, ובכלל על כל דבר שרק ישכיח את אותו עניין מציק ומביך. ניכר שתחושה זו חזקה מכל דבר אחר, על כן למדתי עם הזמן להניח לכך, שהרי אין סיכוי בכלל שאנצח בקרב המכוּר הזה. לעיתים אני מביט לכמה רגעים לכיוון של אגף עזרת הנשים, ואז אני רואה את רוחל'ה מביטה לעברי, כשבת צחוק כביכול על פניה. מבטה, נדמה לי, אינו משתמע לשתי פנים. בתחילה נראה לי כי מחייכת היא לאיזשהו נער נאה הנמצא ממש מאחוריי, אך אין כזה בנמצא, פרט אולי לכמה זאטוטים וגברים חסידים מזוקנים. או אז אני מבין לבסוף שרק אליי היא מחייכת באופן בלעדי. נכון כי אף אחד בבית הכנסת לא שָׁת את ליבו לכך, פרט אולי לאחותה הקטנה, דבורק'ה. ילדה תזזיתית וטרחנית, שכמו אחותה ישובה בשורה הראשונה על ידה. דבורק'ה מבצעת לכיווני מגוון של פרצופים נלעגים ומגוחכים למדי, שאותם אני מפרש במעמקי מוחי: "אהה, ראיתי אותך יוס'ל, היזהר לך בחור. אתה הסתכלת על אחותי היפה רוחל'ה. התבייש לך חוטא בן־בלייעל. סוטה מגעיל שכמותך". ככה בכל אופן היה הדבר נדמה לי בדמיוני הפרוע. כל זאת בעיצומה של התפילה השבועית הכי חשובה ליהודים.
בסיום התפילה, כשהגברים יוצאים מבית הכנסת, ואילו הנשים ובנותיהן כבר עוזבות בשקט דרך הדלת האחורית, אני משתדל לחפש את רוחל'ה בין ההמון הרוחש. ברוב הפעמים רוחל'ה נראית כאילו היא תרה אחריי, ואז כתמיד אנחנו מחייכים זה אל זה במעין הסכמה הדדית, שאנו לא ממש חייבים הסבר לעצם עניין פעוט שכזה. חרף זאת קרה לי כבר בעבר שאחרי היציאה שלי מבית הכנסת, שלוימל'ה לקחני הצידה וגער בי בחֵמָה. הוא כעס על כך שבכלל נשאתי את עיניי ממושכות לכיוונה של נערה שכבר הגיעה לפרקה. אפילו עניין שכזה מבחינתו, הוא עבירה חמורה, שסופה בעונש מהאל במרומים. אז נכון שזה מה שמלמדים אותנו על פי חוקי ההלכה, אבל הלוא שונה אני ממנו לבלי היכר, גם ביחס לשאר אברכי עירנו. ייתכן שנולדתי כאן בטעות, בתקופה המדכאת הזו? אבל מי באמת יוכל לדעת את סיבת קיומו, או אפילו את מסלול גורלו? כולם הרי יודעים כי הנבואה ניתנה היא לשוטים.
בטוחני כי לא אהיה רב או שוחט, או אפילו מוהל בקהילה הזו, כי ליבי נתון אך ורק לחדשנות החודרת לחיינו בהדרגה, אפילו בכפר עתיק יומין כמו שלנו. כבר השנה התחלתי להתעניין מאוד בספרי אסטרונומיה, מתמטיקה ופיזיקה, שממש הדהימו אותי. הם מאתגרים את מוחי התזזיתי וחסר המנוח. בעיקר אני מוצא כי אותן המצאות מכניות, שהן גם השימושיות ביותר בחלד, הן אלו שמושכות ותופסות אותי יותר מכול. ההמצאות הללו כגון: גלגלי שיניים, קפיצים, גלגלים מרובֵּי חִישּׁוּרִים כמו בעגלת משא, אוֹרְלוֹגִין עם המטוטלת הנדה הלוך ושוב כאילו כוח בלתי נראה מקיים אותה ועוד. כל האביזרים הללו נראים לנו פשוטים למדי, ועם זאת הם מבריקים בתכנונם הפשוט. אוכל לומר בשיא הרצינות כי המצאות כאלה עבורי, מכניסות אפילו איזושהי חוקיות סדורה ואחרת אל תוך חיי הפשוטים. אותי מעניין לדעת דווקא אילו המצאות יגיחו אל עולמנו מתוך המוחות הגאוניים של בני האנוש. ומה יבוא לידי ביצוע ממשי לטובת הכלל? מי יודע. אולי בעתיד אהיה בעצמי ממציא ומחדש חידושים, שיקלו עוד יותר על חיי בני האנוש בחלד. זוהי בכל אופן משאת נפשי הכבירה בעת הזאת. הלוואי וחלומי יתקיים מתישהו במהלך חיי, למרות שאני די מפקפק בכך כעת.
בשנה הזו שמעתי על איזה אסטרונום ומדען אנגלי, שאחראי לתגלית מדהימה. שמו של הפיזיקאי הוא ויליאם הֶרשל והוא זה שגילה קרניים בלתי נראות הנקראות קרני אִינְפְרָה־אדום. הקרניים הללו מצויות בקרני החמה שלנו ממש, והן גם אלו שמפיצות את החום לכלל האנושות סביבנו. האמת תיאמר, גילוי זה מסקרן אותי למדי. את הסוד הזה אגב הוא גילה כשהעביר את קרני החמה דרך מִנְסָרַת זכוכית. מאחר שהמנסרה מפרקת את האור לשישה צבעים, הֶרשל מדד את הטמפרטורה של אותו אזור בעזרת מדחום, שהיה תחת הצבע האדום. אז התגלה לו במפתיע כי ערכו של החום עלה. משמעה של התגלית הזו הוא כי מצויה שם קרינת חום בלתי נראית לעין האנושית. כמה מפליא עניין זה, וכמה קשה הדבר להבנה עבור אנשים פשוטים או סתם הדיוטות. עתה אני משתעשע לי במחשבה הרחוקה כי בעתיד האנושות יהיה מצוי אפילו מכשיר, שיוכל לתעד את אותו הלהט ואת אותה אנרגיית חום הנפלטת מן הקמין, או להבדיל אלפי הבדלות מן הגוף שלנו ממש. בעת הזאת ופה, בעיירה קטנה של חסידויות יהודיות בפולניה, עניין שכזה נראה לי כמו חלומות באספמיה. ברם, מי יֵדע מה צופן העתיד בחובו? הרי נהיר לכל ברייה כי רק לאלוהים השליטה בעתידנו, ורק לו הפתרונים לכל סוגייה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.