ילדה עם שיער מוזר
דיוויד פוסטר וואלאס
₪ 42.00 ₪ 25.00
תקציר
“שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, ‘בוקר טוב, בחורים. איך המים?’, ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, ‘מה זה לעזאזל מים?'”.
דיוויד פוסטר וואלאס מתבונן בשגרת החיים האמריקאית המובנת ביותר מאליה ומזקק מתוכה תמצית רגשית עזה. שעשעוני טלוויזיה, פסטיבלי לובסטרים, הומלסים ברחוב, קריירה – אינם עוד תמונות פלקטיות של תרבות השפע והצריכה, אלא זירה רוחשת של רגשות, תשוקות ופחדים. תוך ריטואלים יומיומיים של ניכור, חושף וואלאס את הכמיהה האנושית הבסיסית לחום ולהכלה. ההומור החריף שלו והתבוננותו המיוחדת, הבלתי מתפשרת, מאפשרים לנו להבין מעט יותר מהם המים שבתוכם אנו חיים.
דיוויד פוסטר וואלאס נחשב לאחד הסופרים האמריקאיים החשובים של זמננו. ספרו “Infinite Jest” דורג על ידי המגזין “טיים” בין מאה הרומנים הטובים של כל הזמנים. בספטמבר 2008, בעקבות דיכאון ממנו סבל, שם דיוויד פוסטר וואלאס קץ לחייו, והוא בן 46. אוסף זה הוא תרגום ראשון לעברית מיצירותיו.
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2011
הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד
קוראים כותבים (1)
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2011
הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד
פרק ראשון
המקום: בלומינגטון, אילינוי
התאריכים: 11־13 בספטמבר, 2001
הנושא: מובן מאליו
סינקדוכה בסגנון אמריקאי מערב־תיכוני אופייני, האנשים בבלומינגטון אינם בלתי־נחמדים אבל הם נוטים להיות מאופקים. זר יחייך אליך בחום, אבל בדרך כלל לא תתפתח פטפטת־זרים, כמו זו המוכרת מחדרי המתנה או תורים לקופה. אבל עכשיו, הודות לזוועה, יש נושא לשיחה שגובר על כל עכבה, כאילו איכשהו כולנו עמדנו באותו מקום וחזינו כרגע באותה תאונת דרכים. הנה דוגמה, שנשמעה באקראי בתור לקופה בתחנת הדלק "בורוול" (שהיא בערך ה"ניימן מרכוס" של מרכזי תחנות הדלק/חנויות הנוחות: היא ממוקמת לרוחב במקום מרכזי בין שני כבישים ראשיים חד־סטריים, ומציעה את מחירי הטבק הטובים בעיר – אוצר עירוני של ממש), בשיחה בין גברת בחלוק קופאיות של רשת בתי המרקחת "אוסקו" לבין גבר בז'קט ג'ינס גזור בכתפיים שנראה כמו וסט מתוצרת עצמית: "הילדים שלי, הם חשבו שזה הכול מין סרט כזה כמו היום השלישי, עד שהם התחילו לשים לב שבכל הערוצים יש אותו סרט" (הגברת לא ציינה את גיל ילדיה).
יום רביעי כולם תלו דגלים. בתים, עסקים. זה מוזר: אתה אף פעם לא רואה בן־אדם תולה דגל, אבל ביום רביעי בבוקר כל הדגלים כבר מתנופפים בכל מקום. דגלים גדולים, קטנים, דגלים רגילים בגודל־דגל. לבעלי בתים רבים כאן יש מין מחזיקי־דגלים שניצבים בזווית מיוחדת ליד דלת הכניסה, כאלה שנצמדים לקיר בעזרת ארבעה בורגי פיליפס. בנוסף יש עוד אלפי דגלונים על מקל שרואים בדרך כלל בתהלוכות – בכמה חצרות עשרות מהם תקועים באדמה בתפזורת, כאילו שפשוט נבטו איכשהו במהלך הלילה. אנשים שגרים ליד דרכים כפריות מחברים את הדגלונים לתיבות הדואר שלהם בצד הכביש. ברכבים רבים הם תקועים בסורג מכסה המנוע או מחוברים לאנטנה. לכמה אנשים עשירים יותר יש ממש תרנים; הדגלים שלהם בחצי התורן. לחלק לא מבוטל של הווילות באזור "פרנקלין פארק", או רחוק יותר מזרחה, יש אפילו דגלים ענקיים באורך כמה קומות שתלויים מלמעלה על חזיתות הבתים. איפה קונים דגלים כל־כך גדולים, או איך מעלים אותם למקומם, או מתי – זו תעלומה גמורה.
לשכן בבית הצמוד לשלי, רואה חשבון בגמלאות ויוצא חיל האוויר האמריקאי, שרמת תחזוקת הבית והדשא שלו היא לא פחות מפנומנלית, יש תורן דגלים בגודל תקני, שעבר אנודיזציה ושמחוזק למקומו בארבעים וחמישה סנטימטרים של בטון מזוין ושאף אחד מהשכנים האחרים לא אוהב במיוחד מפני שלדעתם הוא מושך ברקים. השכן אומר שיש כללי התנהגות מאוד ברורים להנפת דגל בחצי התורן: אתה אמור קודם כול להעלות אותו עד לעיטור שבראש התורן ורק אז להוריד אותו לאמצע. אחרת זה כמו עלבון. הדגל שלו מתוח לפנים ומתפצפץ ברוח בנמרצוּת. אין לו מתחרים – הוא הדגל הכי גדול ברחוב שלנו. אפשר גם לשמוע את הרוח נושבת בשדות התירס מעט דרומה יותר; זה נשמע בערך כמו שנשמע קצף הגלים במרחק שתי דיונות מקו המים. בחבל התורן של מר נ' יש רכיבים מתכתיים שמקישים על התורן כשהרוח נושבת, וזה עוד דבר שהשכנים לא כל־כך מתים עליו. החניה שלו צמודה כמעט לשלי, והוא עומד כאן בחוץ על סולם, מצחצח את התורן שלו בעזרת איזו משחה מיוחדת ומטלית מעור יעלים – אני לא עובד עליכם – אם כי באור השמש של הבוקר אין ספק שהתורן שלו נוצץ כבר כמו חרון־אפו של אלוהים בכבודו ובעצמו.
"חתיכת דגל וחתיכת מתקן יש לך שם, מר נ'."
"נכון. שילמתי בשבילם לא מעט."
"ראית את כל הדגלים האחרים שצצו הבוקר בכל מקום?"
זה גורם לו להביט למטה ולחייך, גם אם בעגמומיות מסוימת. "משהו, לא?" מר נ' הוא לא מה שנקרא השכן הידידותי ביותר בעולם. האמת היא שאני מכיר אותו רק מפני שנבחרות הסופטבול של הכנסייה שלו ושלי משחקות באותה ליגה, שבה הוא נושא ברצינות ובקפדנות בתפקיד הסטטיסטיקאי של קבוצתו. אנחנו לא קרובים. למרות זאת, הוא הראשון שאותו אני שואל:
"תגיד, מר נ', נניח שמישהו, נגיד אדם זר או כתב טלוויזיה או משהו, היה עוצר פה ושואל אותך מהי בדיוק המשמעות של כל הדגלים האלה אחרי מה שקרה אתמול – מה אתה חושב שהיית אומר?"
"מה זאת אומרת" (אחרי רגע קצר שבו הוא מביט בי באופן שבו הוא בדרך כלל מביט בדשא שלי), "להפגין את תמיכתנו כלפי מה שמתרחש, כאמריקאים."
העניין העקרוני הוא שביום רביעי נוצר כאן לחץ מוזר, הולך וגדל, להניף דגל. אם מטרת הצגת דגל היא הצהרתית, נראה שבנקודה כלשהי של צפיפות הדגלים ההצהרה הופכת ליותר משמעותית אם אתה לא מניף דגל. אם כי לא לגמרי ברור מה המשמעות של הצהרה כזו. מה אם במקרה אין לך דגל? איפה משיגים בכלל את הדגלים, במיוחד את הקטנים שאפשר להצמיד לתיבות הדואר? האם כולם מהארבעה ביולי ואנשים פשוט שומרים אותם, כמו קישוטי חג המולד? איך הם יודעים שצריך לעשות את זה? אין בדפי זהב שום דבר תחת הערך דגל. בנקודה מסוימת מתחילה להיווצר מתיחות של ממש. אף אחד לא עובר ליד הבית או עוצר את מכוניתו ואומר, "היי, איך זה שלבית שלך אין דגל?" אבל קל יותר ויותר לדמיין את האנשים חושבים כך. אפילו בבית החצי־הרוס במורד הרחוב, שכולם חשבו שהוא נטוש, תקוע דגלון על מקל בין העשבים ליד החניה. אף אחת מחנויות המכולת של בלומינגטון לא מחזיקה דגלים במחסן. בחנות המציאות הגדולה במרכז העיר אין דבר מלבד אביזרים ותחפושות לליל כל הקדושים. למעשה רק בתי עסק מעטים פתוחים, אבל אפילו אצל אלה שסגורים תלוי עכשיו איזה דגל. זה כמעט סוריאליסטי. מועדון "ותיקי הלוחמים מעבר לים" היה יכול להיות הימור טוב, אבל הוא לא ייפתח עד הצהריים, אם בכלל (כי יש בו בר). הקופאית בתחנת הדלק "בורוול" מפנה לאיזה מינימרקט
מבחיל של KWIK-N-EZי ליד כביש I־55, שבו ראתה, די בוודאות עד כמה שהיא זוכרת, כמה דגלי פלסטיק קטנים מאחור על המדפים בין הבנדנות וכובעי המצחייה של NASCAR,י אבל עד שאני מגיע מסתבר שהם כבר לא שם – נחטפו על־ידי אלמונים. האמת המרה היא שאין להשיג דגל בעיר הזאת. לגנוב דגל מחצר של מישהו בוודאי לא בא בחשבון. אני עומד ב־KWIK-N-EZ המואר באור פלואורסצנט ומפחד לחזור הביתה. כל המתים האלה ואני על סף התמוטטות בגלל דגל פלסטיק. המצב מחמיר באמת כשאנשים ניגשים אלי ושואלים אם אני בסדר ואני נאלץ לשקר ולומר שזו תגובת לוואי של כדורי הבֶּנָדרִיל (דבר שיכול לקרות, למעשה).
... וכן הלאה עד שבפיתול אחד נוסף ומשונה של הזוועה, שמזומן על־ידי גורל ונסיבות, בעל הבית של ה־KWIK-N-EZ בכבודו ובעצמו (פקיסטני, דרך אגב) הוא מי שמציע נחמה וכתף ואיזו מין הבנה אילמת, ומאפשר לי להיכנס ולשבת במחסן מאחור בין כל החטאים והסיפוקים הקטנים והמצויים שאמריקה יודעת להציע, ולנסות לאסוף את עצמי, וזמן קצר אחר־כך הוא שותה אתי מכוסות חד פעמיות תה מבושם מסוג משונה עם הרבה חלב ומציע לי נייר בריסטול ומָרְקֶרִים, וזה מה שמסביר את הדגל־מתוצרת עצמית שמוצג בגאווה בחזית ביתי, ושאותו למדתי כל־כך לאהוב.
המראה מהאוויר ומהקרקע כולם כאן מקבלים את עיתון החדשות המקומי, הפנטגרף, ששנוא באופן גורף על־ידי רוב המקומיים שאני מכיר. דמיינו לעצמכם, נגיד, עיתון סטודנטים מתוקצב היטב שעורכים אותו במשותף ביל או'ריילי ומרתה סטיוארט. הכותרת ביום רביעי היא: מותקפים! אחרי שני עמודים שבהם חומרים מסוכנות הידיעות איי.פי, אתה מקבל את ה פנטגרף האמִתי. כל מה שמופיע להלן הוא ציטוט מדויק. הכותרות המקומיות הגדולות של יום רביעי הן: אזרחים המומים חשים מגוון של תחושות; הכמורה פותחת זרועותיה כדי לעזור לאנשים להתמודד עם הטרגדיה; פרופסור מאוניברסיטת אילינוי: בלומינגטון אינה מטרה סבירה; מחירי הדלק מזנקים לשמים; קטוע איברים נושא נאום מעורר השראה. יש תמונה על־גבי חצי עמוד שבה תלמיד תיכון מבית הספר הקתולי המרכזי של בלומינגטון קורא, בתגובה לזוועה, מתוך מחזור התפילות, מה שאומר שאיזה צלם מערכת נכנס והבזיק את הפלאש בפניו של ילד אחוז טראומה באמצע תפילה. מאמר המערכת של ה־12/9 מתחיל כך: "הקטל שראינו מבעד לעין העדשה בניו יורק ובוושינגטון עדיין נראה כמו סרט הוליוודי למבוגרים בלבד".
בלומינגטון היא עיר בת 65,000 תושבים, שממוקמת בחלק המרכזי של מדינה שטוחה באופן כל־כך קיצוני ונחרץ עד שאפשר לראות את כל בליטות העיר ממרחק. שלושה כבישים בין־מדינתיים גדולים נפגשים כאן, ומספר קווי רכבת. העיר נמצאת כמעט בדיוק באמצע הדרך בין שיקגו לסנט־לואיס, ובעברה שימשה כתחנת רכבת חשובה. בלומינגטון היא עיר הולדתו של אדליי סטיבנסון והיא נחשבת לעיר מוצאו של קולונל בלייק מסדרת הטלוויזיה מ*א*ש. צמודה לה עיר־אחות קטנה יותר, בשם 'נורמל', שבנויה סביב אוניברסיטה ציבורית ושהסיפור שלה שונה לגמרי. בשתי הערים יחדיו מתגוררים כ־110,000 אנשים.
ביחס לערים אחרות במערב התיכון של ארצות הברית, הדבר היחיד יוצא הדופן בבלומינגטון הוא השגשוג שלה. היא כמעט חסינת־מיתון. חלק מזה קשור לאדמות החקלאיות של המחוז, שהפוריות שלהן היא ברמה עולמית ושמחירן פר דונם יקר כל־כך, עד שאזרח פשוט לא יכול אפילו לברר כמה הן עולות. אבל בלומינגטון היא גם המטה של חברת הביטוח "סטייט פארם", שהיא האלוהים הגדול והאפל של הביטוח הצרכני האמריקאי ושמכל בחינה מעשית שולטת בעיר, ושבגללה החלק המזרחי של בלומינגטון מלא עכשיו במתחמים עטויי זכוכית כהה ובאזורי פיתוח של "בנה ביתך" ובכביש היקפי של שישה מסלולים סביב קניונים וסניפי זכיינות שהורגים את מרכז העיר הישן, ושבעקבותיה גם הולך ומעמיק הפער בין שני המעמדות והתרבויות הבסיסיים של העיר, שמסמלים אותם היטב ובצורה נאמנה הג'יפים הספורטיביים והטנדרים הוותיקים, בהתאמה.
החורף כאן הוא בן־זונה חסר רחמים, אבל בחודשים החמים בלומינגטון מזכירה מאוד עיירת חוף, למעט העובדה שכאן האוקיינוס הוא תירס, שגדל בעזרת סטרואידים ונמתח עד לנקודה שבה כדור הארץ מתעקל בכל הכיוונים. בקיץ העיר עצמה צבועה ירוק עז – הרחובות רוחצים בצל העצים, טובלים בגינות פרטיות הורסות ובתריסרי פארקים שעברו מניקור ובמגרשי ספורט ומסלולי גולף שכדי להביט בהם צריך כמעט משקפי שמש, ובמדשאות רחבות מועשרות בדשן ומנוכשות מעשבים שמיושרות בדיוק עד למדרכה בעזרת כלי גינון מיוחדים. אם לומר את האמת, כל זה קצת מפחיד, במיוחד בשיא הקיץ, כשאין אף אחד בחוץ וכל הירוק הזה פשוט יושב לו בחום ורותח.
כמו רוב הערים במערב התיכון, בלומינגטון עמוסה בכנסיות: ארבעה עמודים שלמים בספר הטלפונים. החל מהכנסייה האוניטרית ועד לפנטקוסטלית. יש אפילו כנסייה לאגנוסטים. אבל חוץ מללכת לכנסייה – וגם, אני מניח, לתהלוכות, למופעי זיקוקים ולכמה פסטיבלים של תירס – אין הרבה פעילות קהילתית. לכל אחד המשפחה שלו והשכנים שלו ומעגל החברים הקטן והמצומצם שלו. אנשים נשמרים לעצמם (הכינוי המקומי לשיחה קלה הוא ביקור). בעיקרון כולם משחקים סופטבול או גולף ועושים ברביקיו בחצר, וצופים בילדיהם משחקים כדורגל, ולפעמים הולכים לאיזה סרט מיינסטרים...
... וצופים בכמויות אדירות, מדהימות של טלוויזיה. ואני לא מתכוון רק לילדים. בהקשר של בלומינגטון והזוועה זה מובן מאליו, אבל חשוב לזכור שהמציאות – כל תחושה שעוברת מהעולם הרחב – היא בעיקרה טלוויזיונית. את קו הרקיע של ניו יורק, למשל, אפשר לזהות כאן בדיוק כמו בכל מקום אחר, אלא שכאן מזהים אותו מהטלוויזיה. טלוויזיה כאן היא גם תופעה חברתית יותר מאשר בחוף המזרחי, שם, מניסיוני, אנשים כמעט כל הזמן יוצאים מבתיהם כדי להיפגש במקומות ציבוריים עם אנשים אחרים פנים־אל־פנים. כאן לא כל־כך נוטים לערוך מסיבות או התכנסויות חברתיות כשלעצמן – בבלומינגטון כולם נפגשים בבית של מישהו וצופים בטלוויזיה.
בבלומינגטון, אם כן, כשאתה גר בבית בלי טלוויזיה אתה הופך למעין נוכחות קבועה ודמוית־קריימר בבתים של אחרים, אורח תמידי אצל אנשים שלא ממש מבינים למה אין לך טלוויזיה משלך אבל לחלוטין מכבדים את הצורך שלך לצפות בה, ויציעו לך גישה לטלוויזיה שלהם באותו אופן אינסטינקטיבי שבו יתכופפו ויושיטו לך את ידם אם תיפול ברחוב. זה נכון במיוחד במצבים של משבר, עליהם חלה חובת צפייה, כמו הבחירות בשנת 2000 או הזוועה של השבוע. כל שעליך לעשות הוא להתקשר למישהו שאתה מכיר ולהגיד שאין לך טלוויזיה: "אז למה אתה מחכה, בחורצ'יק, בוא אלינו."
יום שלישי יש אולי עשרה ימים בשנה שבהם מזג האוויר בבלומינגטון נפלא, וה־11 בספטמבר הוא אחד מהם. האוויר נקי ונעים ויבש להפליא, אחרי שבמשך שבועות אחדים הרגשת כאילו אתה חי בבית־שחי של מישהו. זו התקופה של לפני תחילת הקציר, כשאבקת הפרחים ממלאת את האוויר, ואחוז גבוה מתושבי העיר מסטולים מבנדריל, שכידוע יש לו נטייה לשוות לבוקר המוקדם איכות חולמנית, תת־מימית שכזו. מבחינת הזמן, אנחנו שעה אחרי החוף המזרחי. ב־8:00, כל מי שיש לו עבודה כבר נמצא בה, וכל האחרים יושבים בבית ושותים קפה ומקנחים את האף וצופים ב־Today או באחת מתכניות הבוקר האחרות שמשודרות כולן (זה מובן מאליו) מניו יורק. בשעה 8:00 ביום שלישי אני באופן אישי הייתי במקלחת, וניסיתי להאזין לניתוח ההפסד של קבוצת "השיקגו בֶּרְס" ששודר בשיקגו בתחנת הרדיו WSCR Sports.
הכנסייה שאני משתייך אליה נמצאת בדרום בלומינגטון, קרוב לביתי. רוב האנשים שאותם אני מכיר מספיק טוב כדי לשאול אם אוכל לבוא לצפות בטלוויזיה שלהם הם חברים בכנסייה שלי. זו לא אחת מאותן כנסיות שבהן זורקים לכל עבר את שמו של ישו או מדברים על סוף העולם, אבל היא די רצינית, ואנשים בקהילת המאמינים שלה מכירים היטב זה את זה ומלוכדים למדי. ככל הידוע לי, כל המאמינים הם מקומיים מלידה. רובם בני מעמד הפועלים או גמלאים של מעמד הפועלים. יש כמה בעלי עסקים קטנים. לא מעט הם יוצאי צבא ו/או יש להם ילדים בצבא או – בייחוד – במילואים, מפני שבמשפחות רבות זאת הדרך לשלם על הלימודים בקולג'.
הבית שבו אני מוצא את עצמי יושב עם שמפו בשערי וצופה בזוועה הממשית המתפתחת שייך לגברת תומפסון, אחת מבנות השבעים־וארבע הקוּליות ביותר בעולם ובדיוק מסוג האנשים שבעתות חירום, גם אם הטלפון שלה תפוס, אתה יודע שתוכל פשוט לקפוץ אליה. היא גרה במרחק של כקילומטר וחצי ממני, מעבר לפארק הקרוואנים. הרחובות לא מלאים באנשים, אבל הם גם לא ריקים כמו שיהיו בקרוב. הבית של גברת תומפסון הוא בית חד־קומתי קטנטן ונקי ללא רבב, כזה שבחוף המערבי היו קוראים לו בונגלו ובחלק הדרומי של בלומינגטון קוראים לו בית. גברת תומפסון חברה שנים רבות בקהילה ומנהיגה בה, והסלון שלה הופך לא פעם למקום התכנסות. היא גם אמו של אחד החברים הטובים ביותר שלי כאן, פ', שנלחם בוייטנאם ונורה בברך ועכשיו עובד אצל קבלן ומקים חנויות רשת שונות בקניונים. הוא בתהליך גירושים (סיפור ארוך) וגר אצל גברת ת' עד שבית המשפט יכריע בעניין ההסדר על ביתו. פ' הוא אחד מיוצאי הצבא שלא מדברים על המלחמה ושלא משתייכים לארגון "ותיקי הלוחמים מעבר לים" אבל לפעמים הוא נראה שקוע בהרהורים אפלים, ופורש בשקט לטיול אוהלים עם עצמו בסוף השבוע של יום הזיכרון, ואפשר לראות שמסתובבים לו בראש עניינים די כבדים. כמו רוב האנשים שעובדים בבנייה, הוא מתעורר מוקדם מאוד ולכן כשהגעתי לבית אמו, מייד אחרי שהמטוס השני פגע במגדל הדרומי, כלומר בערך ב־8:10, הוא כבר מזמן לא היה בבית.
בדיעבד, הסימן הראשון להלם אפשרי התבטא בעובדה שלא צלצלתי בפעמון אלא נכנסתי ישר פנימה, דבר שאף אחד לא יעלה על דעתו לעשות פה במצב רגיל. קצת בזכות קשרי המסחר של בנה, יש לגברת ת' טלוויזיית פיליפס בעלת מסך שטוח של 40 אינץ' ולשנייה ניבט ממנו דן ראתר, בלי ז'אקט ובשיער טיפה מבולגן. (אנשים בבלומינגטון נוטים ברובם המכריע להעדיף את חדשות CBS; לא ברור למה). נמצאות כאן כבר כמה נשים מהכנסייה, אבל אני לא זוכר אם בירכתי מי מהן לשלום כי אני זוכר שכשנכנסתי עיני כולן היו מרותקות לאחד מקטעי הווידיאו המעטים ש־CBS נמנעה מלחזור ולשדר בהמשך – צילום ממרחק של המגדל הצפוני ושל שֹבכת הפלדה החשופה בקומות העליונות שעולה בלהבות, ושל נקודות שניתקות מהבניין ונעות דרך העשן במורד המסך, ואז זום־אין פתאומי וקופצני של הצילום חושף אותן כאנשים בחליפות ובעניבות ובחצאיות שנעליהם נשמטות תוך כדי נפילתם, חלקם נאחזים בזיזים או בקורות ואז עוזבים אותם, מתהפכים או מתפתלים בזמן נפילתם ושניים מהם כמעט בבירור (אי־אפשר לאמת זאת) נראים מחובקים בזמן שהם נופלים לאורך אותן קומות ואז הם מתכווצים בחזרה לנקודות כשהעדשה פתאום חוזרת ומתרחקת – אין לי מושג מה היה אורך הקטע – ואחרי זה פיו של דן ראתר זז שנייה לפני שעולה ממנו קול, וכולם בחדר נשענים לאחור ומביטים זה בזה בהבעות שנראות בו בזמן ילדותיות וזקנות נורא. אני חושב שאדם או שניים הפיקו צליל כלשהו. אני לא יודע מה עוד לומר. זה נראה גרוטסקי לדבר על טראומה שנגרמת על־ידי קטע וידיאו בזמן שהאנשים בווידיאו עצמו הולכים אל מותם. משהו בנעליים שנפלו בנפרד הפך את זה לגרוע יותר. אני חושב שהנשים הזקנות קיבלו את זה טוב יותר ממני. ואז היופי המבחיל של השידור החוזר של פגיעת המטוס השני במגדל, עם הכחול והכסוף והשחור והכתום מרהיב העין, בזמן שנופלות עוד נקודות נעות. גברת תומפסון יושבת בכיסאה, שהוא כיסא נדנדה עם כרים פרחוניים. בסלון יש שני כיסאות נוספים, וספת קורדרוי עצומה שכדי להכניס אותה אל תוך הבית פ' ואני נאלצנו להוריד את דלת הכניסה הראשית מציריה. כל המושבים תפוסים, מה שלדעתי אומר שהיו שם חמישה או שישה אנשים, רובם נשים, כולם מעל גיל חמישים, ובנוסף נשמעים קולות נוספים מכיוון המטבח, אחד מהם בטון מאוד מודאג והוא משתייך לגברת ר', הנתונה במצב פסיכולוגי עדין. אני לא מכיר אותה כל־כך טוב, אבל השמועות מספרות שהיתה פעם יפהפייה בעלת מוניטין באזור. רוב האנשים הם שכנים של גברת ת', וחלקם עדיין לובשים חלוקים, ומדי פעם אנשים עוזבים כדי ללכת הביתה ולעשות טלפון ולחזור, או עוזבים מבלי לחזור (אחת הנשים הצעירות יותר הולכת לאסוף את ילדיה מבית הספר), ואחרים נכנסים. בשלב כלשהו, בערך בזמן שבו המגדל הדרומי קורס לתוך עצמו במראית עין של שלמות (אני זוכר שחשבתי לעצמי שהוא קורס כמו התעלפות של אישה אלגנטית, אבל היה זה דוויין, בנה חסר התועלת והמעצבן בדרך כלל של גברת בראסרו, שציין שבעצם זה נראה כאילו לקחו סרט שיגור חללית של נאס"א והריצו אותו אחורה, מה שנראה לי עכשיו, אחרי לא מעט צפיות חוזרות, כאבחנה מדויקת), היו לפחות תריסר אנשים בבית. הסלון היה אפלולי מפני שבקיץ כולם כאן מקפידים לסגור את הווילונות.
האם מתקבל על הדעת לא לזכור דברים שקרו רק לפני יומיים, או לפחות את סדרם? אני יודע שבשלב כלשהו נשמעה מבחוץ, למשך זמן מה, מכסחת הדשא של אחד השכנים, מה שנראה ביזארי לחלוטין, אבל אני לא זוכר אם מישהו העיר על זה משהו. לפעמים היה נדמה שאף אחד לא אומר כלום ולפעמים היה נדמה שכולם מדברים ביחד. היתה גם פעילות טלפונית שוקקת. אף אחת מהנשים האלה לא מחזיקה טלפון נייד (לדוויין יש ביפר שתפקידו לא ברור), אז היה רק הטלפון הישן של גברת ת' על קיר המטבח. לא לכל השיחות היה צידוק רציונלי. אחת מתופעות הלוואי של הזוועה התבטאה בתשוקה בלתי נשלטת להתקשר לכל מי שאתה אוהב. בשלב מאוד מוקדם היה כבר ברור שאי־אפשר להשיג את ניו יורק – חיוג הקידומת 212 הניב צליל צווחני מוזר ותו לא. אנשים לא מפסיקים לבקש מגברת ת' רשות עד שהיא אומרת שיפסיקו עם זה כבר ושפשוט ישתמשו בטלפון למען השם. כמה מהנשים משיגות את בעליהן, ואלה, מסתבר, מתגודדים כולם סביב מכשירי הטלוויזיה והרדיו במקומות העבודה השונים; במשך זמן מה המנהלים המומים מדי ולא חושבים לשלוח אנשים הביתה. גברת ת' מוציאה קפה, אבל רמז נוסף למשבר אומר שאם אתה רוצה קפה אתה צריך להכין לעצמך – בדרך כלל הוא היה פשוט מופיע. מדלת המטבח אני זוכר שראיתי את המגדל השני נופל ושלא הייתי בטוח אם זה שידור חוזר של המגדל הראשון. עוד משהו שקשור לאלרגיית קדחת השחת הוא זה שאתה אף פעם לא יכול להיות לגמרי בטוח אם מישהו בוכה או לא, אבל במהלך השעתיים הראשונות לשידור הישיר של הזוועה, עם דיווחי הבונוס על התרסקות המטוס בפנסילבניה ועל העברתו של בוש לבונקר המפקדה האסטרטגית של חיל האוויר ועל מכונית תופת שהתפוצצה בשיקגו (הדיווח על האירוע האחרון הוסר בהמשך), כמעט כולם בוכים או נמצאים על סף בכי, בהתאם לכישוריהם היחסיים. גברת תומפסון מדברת הכי פחות מכולם. אני לא חושב שהיא בוכה, אבל היא גם לא מתנדנדת בכיסאה כמו תמיד. המוות של בעלה הראשון היה כנראה פתאומי ואיום, ואני יודע שהיו פעמים במהלך המלחמה שפ' לחם בשטח ואז היא לא שמעה ממנו במשך שבועות שלמים ואפילו לא ידעה אם הוא חי. תרומתו העיקרית של דוויין בראסרו היא לחזור ולומר כמה כל זה נראה כמו סרט. דוויין, שהוא בן עשרים וחמש לפחות אבל עדיין גר עם ההורים בזמן שהוא אמור לכאורה ללמוד רתכות, הוא אחד מאותם אנשים שתמיד לובשים חולצות טי בצבעי הסוואה ונועלים נעלי צנחנים אבל לעולם לא יחלמו להתגייס בפועל (גם אני לא, למען ההגינות). הוא גם לא מוריד את הכובע שלו, שהחזית שלו מפרסמת משהו שנקרא SLIPKNOT,י בבית של גברת תומפסון. תמיד חשוב שיהיה לפחות אדם אחד בסביבה שאפשר לשנוא.
מסתבר שההתמוטטות של גברת ר' המגוידת והמסכנה במטבח אירעה משום שיש לה אחיינית־נכדה או בת־דודה רחוקה שעושה מעין התמחות בחברת טיים בבניין הטיים־לייף או איך שלא קוראים לו, גברת ר' וכל מי שהיא הצליחה לתפוס בטלפון יודעים רק שהוא גורד שחקים גבוה־עד־סחרחורת איפשהו בעיר ניו יורק, והיא יוצאת מדעתה מרוב דאגה, ושתי נשים אחרות נמצאות שם איתה כל הזמן ומחזיקות את ידיה ומטכסות עצה אם להתקשר לרופא שלה (לגברת ר' יש איזה עבר רפואי), ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי עושה את המעשה הטוב היחיד אולי שאני עושה במהלך אותו יום ומסביר לגברת ר' איפה זה מידטאון מנהטן. בעקבות זאת מתגלה שלאף אחד מהאנשים שאיתם אני צופה כאן בזוועה – גם לא לשתיים שנסעו לראות את המחזמר Cats כחלק מאיזה טיול קבוצתי של הכנסייה ב־1991 – אין מושג, קלוש אפילו, על פריסתה של ניו יורק ואף אחד לא יודע, למשל, כמה דרומה ממוקמים הרובע הפיננסי ופסל החירות; בשביל להסביר להם צריך ממש להראות להם שהאוקיינוס נמצא בקדמת קו הרקיע, אותו הם מכירים טוב כל־כך (מהטלוויזיה).
עם שיעור הגיאוגרפיה הקטן והחובבני הזה מתחילה תחושת הניכור שיש לי כלפי האנשים הטובים האלה, והיא הולכת וצומחת בתוכי במהלך אותו חלק של הזוועה שבו אנשים בורחים מההריסות ומהאבק. הנשים האלה אינן טיפשות, הן גם לא בורות. גברת תומפסון יודעת לקרוא לטינית וספרדית, וגברת וויטלאנדר היא קלינאית תקשורת מוסמכת, שפעם הסבירה לי שצליל הגמיעה המוזר שמשמיע טום ברוקאו מ־NBC ושמפריע כל־כך להקשיב לו, הוא למעשה ליקוי דיבור שנקרא ל'־לשונית. אחת מהנשים שתמכו במטבח בגברת ר' ציינה שה־11 בספטמבר הוא יום השנה להסכמי קמפ־דיוויד, מה שבהחלט היה חדש לי.
מה שכן, הן תמימות, הנשים האלה מבלומינגטון, או כך לפחות הן מתחילות להצטייר בעיני. מה שיש שם בחדר ייתפס בתדהמה על־ידי אמריקאים רבים כמחסור ניכר ומבהיל בציניות. לא עולה על דעתו של אף אחד כאן, למשל, לציין שאולי זה קצת משונה ש שלושת מגישי החדשות של הרשתות הגדולות לא לובשים ז'אקטים, או לדון באפשרות ששערו של דן ראתר לא מבולגן לגמרי במקרה, או שהשידורים החוזרים הבלתי פוסקים של הסצנות המחרידות לא בהכרח נועדו רק לאלה מהצופים שבדיוק פתחו את המקלטים ולא ראו אותן עדיין. נראה שאף אחת מהנשים לא שמה לב שעיניו המוזרות, הקטנות והכבויות של הנשיא נראות כאילו הן הולכות ומתקרבות זו לזו במהלך הנאום המוקלט שלו, או שחלק מהמשפטים שלו נשמעים זהים עד כדי גנֵבה ספרותית לאלה שמשמיע ברוס וויליס (כמטורף ימני, זִכְרוּ) ב המצור לפני כמה שנים. גם לא לכך שחלק, לפחות, מתחושת המוזרות הצרופה שמלווה את הצפייה בזוועה המתפתחת קשורה לאופן שבו כמה מהצילומים ומהסצנות משקפים בנאמנות עלילות של סרטים, החל ב מת לחיות I – III וכלה ב אייר פורס 1. אף אחד כאן לא מספיק בעניינים כדי שיגיש תלונה פוסט־מודרנית חולנית וברורה: "כבר ראינו את כל זה בעבר". במקום זאת, כולם יושבים ביחד ומרגישים חרא, ומתפללים. אף אחד בצוות של גברת תומפסון לא מבחיל עד כדי כך שיבקש מכולם לשאת תפילה בקול רם או ליצור מעגל מתפללים, אבל עדיין אפשר להבין מה כולם עושים.
שלא תטעו, הדבר הזה הוא ברובו דבר טוב. הוא מכריח אותך לחשוב ולעשות דברים שככל הנראה לא היית עושה לבדך, למשל להתפלל בזמן הנאום והעיניים, בדממה ובלהט, לכך שאולי אתה טועה בקשר לנשיא, שהדעה שלך עליו אולי מעוּותת ושלמעשה הוא הרבה יותר חכם ואיתן ממה שאתה חושב, לא סתם איזה גולם חסר נשמה או ליבה של אינטרסים תאגידיים לבוש בחליפה, אלא מדינאי בעל אומץ ויושר ו... וזה טוב, זה טוב להתפלל ככה. אבל יש בזה גם קצת בדידות, כשאתה חייב להתפלל ככה. שהייה בחברת אנשים באמת הגונים ותמימים יכולה להיות תובענית. אני לרגע לא מנסה לרמוז שכל מי שאני מכיר בבלומינגטון הוא כמו גברת תומפסון (למשל הבן שלה פ' לא כזה, אם כי הוא אדם יוצא דופן). אני מנסה, במקום זאת, להסביר שחלק מהזוועה שבזוועה טמון בידיעה, שנמצאת עמוק בלבי, שהאמריקה שהגברים האלה במטוסים שנאו כל־כך, היא הרבה יותר האמריקה שלי, ושל פ', ושל דוויין המסכן והדוחה, מאשר היא האמריקה של הנשים האלה.
2001
yaelhar –
ילדה עם שיער מוזר
אוסף הקטעים הזה השאיר אותי בהרגשת קוצר נשימה ותימהון על גבול חוסר ההבנה. הספר מורכב מקטעים באורך ובאיכות משתנה, ומאפשר גישה למוחו של אדם גדול. הרמז היחיד שקיבלתי לגבי מהות כל קטע היה, שאת “הסיפורים” תרגמה אלינוער ברגר ואת “המסות” תרגם אסף גברון. אני לא מצאתי אבחנה אחרת בין שני הסוגים, שאחרי כל אחד שקראתי בדקתי בתוכן העניינים מי תרגם אותו.
וואלאס פורס פה פרוסות דקיקות של מציאות, שדקיקותן מאפשרת לשים אותן מתחת למיקרוסקופ ולבחון את מהותן. המהות הזו שכולם מחפשים נמצאת פה ערומה, קרביה המבותרים חשופים, אפשר כאילו לגעת בה אבל לא ניתן להרכיבה מחדש למשהו שיעבוד. והמהות הזו היא חייו וחוויותיו של הסופר, המצטרפים לאמירה על אמריקה הגוססת לפנינו, ואנחנו האוהבים לשנוא את העוצמה והיהירות לא מבינים שאלה אנחנו, כולנו, כל מה שיקר בעינינו, מוטלים שם גוססים איתה.