יקב של תשוקה

קארה אוונס עמדה על שפת הקבר, האזינה לזמזום קולו החדגוני של הכומר בצרפתית והשקיפה על קילומטרים של גפנים בבעלות תאגיד דיורה השכן, שכיסו את צלע הגבעה הסמוכה כמו מלאכת טלאים.

היא לא הבינה את כל המילים בהספד; היא לא דיברה צרפתית שוטפת. אך היא בכל זאת הייתה עצובה והמומה ממותו של המעסיק שלה, פייר דה לה מאר, הבעלים של הכרם הקטן שבו ניצבו.

לא רק המעסיק שלה, אלא בעלה, תיקנה את עצמה.

אף שנראה לה מגוחך לכנות כך את פייר. הוא היה מבוגר מספיק כדי להיות סבא שלה, היא הייתה נשואה לו רק שלושה ימים... וכעת היא אלמנתו.

"תתחתני איתי, קארה. תרחמי על אדם זקן שלא רוצה למות לבד."

היא הרגישה במבטים של הקבוצה הזעירה. זו כללה את חבריו ואת מכריו של פייר שהגיעו להלוויה. מבטיהם נעוצים בה כשצפתה בשמש השוקעת על פסגת הגבעה.

היא יכלה לשמוע את מחשבותיהם.

רודפת בצע. אופורטוניסטית. זונה.

אך היא סירבה להרגיש אשמה על היענותה להצעתו של פייר. פייר אמר לה שהכרם מיועד למכירה. כל מה שהיא הייתה צפויה להרוויח מנישואיהם הקצרים הוא ירושה קטנה מהצוואה שלו, שתכסה את המשכורות שהוא לא היה מסוגל לשלם לה כבר חודשים.

לקראת הסוף היא שימשה כמטפלת יותר מאשר סוכנת בית. היא רחצה את פייר, האכילה אותו, עזרה לו להתלבש, הוציאה אותו מדי בוקר בכיסא הגלגלים שלו אל המטעים שהוא אהב כדי שיראה את הענבים מבשילים, ומדי ערב ניהלה איתו שיחות אינסופיות בכל נושא, החל מסימון סיניורה, כוכבת הקולנוע הצרפתית האהובה עליו, וכלה בחדשות האחרונות העוסקות במקסים דיורה, בעל היקב המיליארדר שהחזיק בכל האדמה שהקיפה את הכרם של פייר, הקטן הרבה יותר. ושלדברי פייר ניסה לסגור לו את העסק במשך שנים.

היא אף פעם לא הייתה סתם עובדת של פייר. היא הייתה אשת שיחו ובסופו של דבר חברה שלו. יחסיהם אף פעם לא היו מיניים, אף שהיא בשום אופן לא תשפיל את פייר ותחשוף עובדה זו. הם עשו עסקה: אם היא תתחתן איתו, הוא יוכל לשלם אחרי מותו את המשכורות שהיה חייב לה, והיא הייתה זקוקה לכסף הזה כדי להשתקע במקום חדש.

דקירת האובדן והחרדה התהדקה סביב חזה. היא תתגעגע לפייר, אבל יותר מזה היא תתגעגע ללה מזו דה לה לון כי המקום הפך לביתה.

היא גרה בבית החווה הישן המט ליפול אחד-עשר חודשים. היא קרצפה את רצפות האבן עד שהבריקו, איבקה את הרהיטים השחוקים, למדה איך להפעיל את מכונת הכביסה הנתונה למצבי רוח, שתלה גן ירק כדי לחסוך בהוצאות המחיה שלהם.

היא מעולם לא נשארה במקום אחד תקופה ארוכה כל-כך, מעולם לא הרגישה כה בטוחה ומסופקת, והידיעה שבקרוב יהיה עליה לעבור הכאיבה לה יותר מאי פעם.

היא נאנחה. היא כבר הייתה אמורה להתרגל לנדודים. אם כך, למה הפעם היה לה קשה יותר? האם רק מפני שהיא מתבגרת? לפני שבועיים מלאו לה עשרים ואחת. מה שבטוח, היא שמרה בליבה מקום מיוחד ללה מזו דה לה לון.

היא כיווצה את עיניה אל השמש השוקעת כשרכב שטח שחור גדול הופיע על הרכס הרחוק. ענן אבק היתמר בעקבותיו בעודו מקפץ על השביל המחורץ לעבר בית הקברות המשפחתי בפאתי נחלת דה לה מאר.

מן הסתם עוד אחד ממכריו האקראיים של פייר שבא למתוח עליה ביקורת.

אך כשהרכב עצר וגבר הגיח ממנו, היא הבחינה בלוגו של דיורה על צד הג'יפ.

הוא היה גבוה ושרירי ולבש ג'ינס מהוהים, מגפי עבודה חבוטים וחולצת טי לבנה מזוהמת, לסתו מכוסה זיפים.

היא זיהתה אותו מייד, אף שמעולם לא פגשה אותו ומעולם לא ראתה אותו בלבוש כה פשוט – רק בחליפות מעצבים ובטוקסידו בצילומים באינטרנט ובמגזיני רכילות.

מקסים דיורה, השכן המיליארדר של פייר. והפלייבוי הכי נחשק בצרפת, לפי פרי מאץ'. מי עוד יכול להיראות כה חסר רחמים וסמכותי – וחתיך מעצבן – כשהוא לבוש כמו פועל? ומי עוד היה יהיר מספיק כדי להגיע להלוויה ישר מהכרמים?

חרדה רפרפה במעלה גבה. מה פתאום היריב העסקי של פייר מגיע להלוויה שלו? לא הייתה שום חיבה בין שני הגברים, לפחות לא מצידו של פייר. המעסיק שלה דיבר תכופות על דיורה בבוז גמור ובארסיות מפתיעה. היא אהבה את פייר – הוא היה מקסים ואבהי כלפיה – אך השנאה שלו לדיורה חשפה במעסיק שלה צד שהיא לא הצליחה להבין. לפייר היה קיבעון לגביו. כל אימת שהתגלתה בעיה בכרם – אש קטנה, שיטפון אביבי, עזיבה של אחד הפועלים – פייר האשים את דיורה, כאילו דיורה אחראי אישית לכל מה שהשתבש לאורך השנים. קארה ניסתה לא לעודד את הגישה. היא חשבה שפייר פרנואיד – כן, תאגיד דיורה קנה את כל האדמה שהקיפה את נחלת דה לה מאר, אך דיורה מעולם לא ניסה לקנות את פייר – אבל עכשיו היא תהתה. האם ייתכן שפייר צדק? האם דיורה פשוט חיכה שפייר ימות לפני שיבצע את המהלך שלו?

דיורה טרק את דלת הג'יפ וצעד על האדמה היבשה לכיוון הקבר בתנועות שופעות ביטחון. הוא בהחלט לא נראה אבל. התפשטות נוזלית משונה מילאה אותה.

סומק בער בצווארה כשדיורה הרכין את ראשו, והיא הרגישה שמאחורי משקפי הטייסים הכהים שלו מבטו בחן אותה בשמלת הרטרו השחורה משנות החמישים שמצאה בשוק יום קודם לכן. השמלה הייתה הדוקה מדי אך נראתה אלגנטית בזכות החלק התחתון הרחב, החלק העליון הצמוד וגזרת שעון החול. היא אף פעם לא לבשה שמלות כי הרגישה נינוחה יותר במה שפייר כינה בצחוק "מדי העבודה" שלה שכללו מכנסיים קצרים וחולצות טי. אך היא רצתה להיראות אלגנטית היום, בשביל פייר. והשמלה התאימה לאירוע. או כך היא חשבה עד לרגע זה. סקירתו של דיורה חרכה את עורה, מעליבה ומלהיבה בעת ובעונה אחת – וגורמת לה להרגיש יותר חשופה מאשר אלגנטית.

אך הוא לא דיבר אליה. הוא הסב מבטו מפניה הבוערות כשהתקרב לקבר ואמר משהו למרסל קארו, עורך-הדין של פייר.

הכומר הפסיק סוף-סוף לדבר והושיט לה כף חפירה. היא התכופפה לגרוף אדמה בכף והייתה כעת מודעת מדי לשדיה הנדחקים אל החלק העליון הצמוד.

היא פיזרה את האדמה האדומה הגירית על ארונו של פייר.

"תמסור לסימון נשיקה ממני, פייר," לחשה באנגלית. היא החזירה את הכף לכומר ואמרה שלום חרישי לידידה.

היא בלעה את הרוק כדי לעצור את הרגש שחסם את גרונה, פנתה מהקבר וחלפה על פני הקברים של בני משפחת דה לה מאר הקודמים כדי לשים פעמיה במורד הגבעה אל לה מזו דה לה לון.

היא החליטה לא לארגן שום טקס אשכבה. פייר אמר לה שהוא לא רוצה שום המולה.

עורך-הדין של פייר, מרסל, היה אמור להגיע לבית החווה אחרי הטקס כדי לתת לה המחאה על הסכום שפייר הבטיח להפריש לה מהקצבה שלו כשנישאו. היא השאירה על השיש במטבח מבעוד מועד בקבוק פתוח של אחד היינות המובחרים של דה לה מאר כדי לתת לו לנשום – כפי שפייר לימד אותה לעשות –לקראת ביקורו של מרסל.

היא שמעה כמה לחישות מהוסות בצרפתית כשעברה על פני האבלים האחרים אך אף אחד לא פנה אליה.

היא צריכה לארוז תרמיל ולהתחיל לחשוב לאן תמשיך מכאן. סביר להניח שלא יהיה לה הרבה זמן אחרי שהעיזבון יוסדר. ואם דיורה יקנה את השטח, הוא ירצה שתעזוב את המקום לאלתר. היא רצתה להיות מוכנה לעזיבה לפני שתגורש. ונוכחותו של דיורה כאן היום – בבגדי העבודה שלו – רמזה שהוא לא מתכוון לדקדק בכללים.

כדאי לה לנסוע לפריז? ללונדון? אולי למדריד? היא מעולם לא ביקרה בספרד.

אך כשניסתה לגייס קצת התלהבות לקראת ההרפתקה החדשה שלה, היא הרגישה לאות. ועצבות. ושברון לב.

חרא. היא לא תארוז הלילה.

הלילה היא רוצה לזכור את החבר שלה – חיוך עצוב עיקל את שפתיה – את בעלה. לכן אחרי שמרסל יעזוב, היא תשב על המרפסת, תלגום את היין הנפלא של פייר ותיהנה מקסם הדמדומים של הגפנים שהיא למדה לאהוב. הגפנים שהפכו לאואזיס נדיר של שלווה וביטחון בכאוס של חיי הנוודות שלה.

היא הרגישה במבטו הבוחן דמוי הלייזר של דיורה מאחורי משקפי השמש שלו כשחלפה על פניו אל השביל היוצא מבית הקברות. עקצוץ צורך מטריד השתולל על פני עורה, והמשקל החם והכבד התמקם בשיפולי בטנה.

היא התאמצה למצוא הסבר הגיוני לתחושות המוזרות והלא מוכרות.

דיורה היה עשיר וחזק, רודף שמלות ידוע לשמצה, והוא הקרין מגנטיות חייתית שכל אישה הייתה מתקשה להתעלם ממנה. והיה לה ניסיון כה מועט עם גברים. כילדת אומנה היא למדה להסתיר את יכולותיה וכישרונותיה. היא העדיפה תמיד לא למשוך תשומת לב, בתקווה שאולי שהותה במקום תתארך קצת. וכמתבגרת היא הייתה טום-בוי וסירבה ליישר קו עם הסטריאוטיפ של ילדה לא רצויה שמחפשת אהבה בכל המקומות הלא נכונים. היא עדיין הייתה בתולה, למען השם. משום שחיה חיים נטולי שורשים מאז שעזבה את מסגרת האומנה, היא אף פעם לא השתקעה במקום אחד זמן ארוך מספיק כדי לפתח מערכת יחסים משמעותית עם גבר. טוב, מלבד פייר! אך פייר – למרות נישואי הדקה התשעים שלהם – היה מבוגר ממנה בארבעים שנה ושברירי, לא גבר תקיף וממגנט בשיא כושרו.

בהתחשב בהיסטוריה שלה, לא פלא שתשומת ליבו של דיורה הייתה קצת... מבלבלת עבורה.

עם זאת, החדשות הטובות היו שהיא לא הכירה אותו ולא תצטרך לפגוש אותו שוב – כך שהתחושה המשכרת המשונה הזאת תחלוף. בסופו של דבר.

מן הסתם דיורה יהפוך בקרוב לבעלים של גפני דה לה מאר בני המאתיים שנה שהפיקו את הבציר הטוב ביותר באזור ושל בית החווה הישן היפהפה העשוי אבן שהפך לביתה האמיתי הראשון.

אך הלילה הגפנים ולה מזו דה לה לון היו שלה. והיא לא זקוקה לרשות מדיורה – או ממישהו אחר – כדי ליהנות מהם.

"תוך כמה זמן הנחלה תוצע למכירה?" שאל מקסים דיורה את עורך-הדין של פייר דה לה מאר בצרפתית כשהתבונן בנערה – סוכנת הבית או האחות הסיעודית או מה שהיא לא תהיה – חולפת על פניו מבלי ליצור קשר עין.

קימוריה נעו בחושניות בשמלת הווינטג', המשי השחור מנצנץ בזהב בשקיעה, אור הדמדומים המאדים מזהיב את שפעת שערה הבלונדיני, האסוף בסיכות לתסרוקת שיניון מרושלת. הדופק שלו פעם בקצב תאוותני במפשעתו. מרגיז.

מישהו אמר שהזקן השיג לעצמו לפני זמן מה סוכנת בית חדשה. הוא ציפה שהיא תהיה צעירה ויפה, אך לא צעירה מספיק כדי להיות נכדתו של דה לה מאר. בת כמה היא? שנות העשרים המוקדמות לכל היותר. כך שהיא צעירה בעשור משלושים ואחת שנותיו. וצעירה בארבעים שנה מדה לה מאר.

לממזר הזקן לא הייתה שום בושה?

עם זאת, למרות צעירותה, הוא שיער שהנערה דאגה לרווחתו של ההולל הזקן ביותר ממובן אחד. דה לה מאר בוודאי שידל אותה בקסמיו אל מיטתו כפי שהקסים נשים רבות אחרות. היא גם נראתה בדיוק הטיפוס שלו. לוהטת וזמינה.

אך כשהיא נבלעה בצל העצים בראש זקוף, הוא עדיין הרגיש את פעימת התשוקה ואת ההתפעלות המסויגת, במקום את הסלידה שרצה להרגיש.

מה באישה כבש אותו מרגע הגעתו? אולי הסומק שעלה בלחייה כשבחן את שדיה המרשימים – שהוצגו בפרובוקטיביות להנאת כל הגברים במקום בשמלה החושפנית – או הבלח ההפתעה בעיניה הכחולות כדרדר כשפגשו בעיניו. או אולי הוא פשוט לא שכב עם אישה כבר קרוב לשלושה חודשים והוא היה מותש כי קם הבוקר לפני עלות השחר כדי לבדוק את היבול החדש. אך תהיה הסיבה אשר תהיה, תגובתו לא מצאה חן בעיניו.

עתה משדה לה מאר מת סוף-סוף, מקסים התכוון לקחת את מה ששלו בצדק – ולא לאבד מיקוד בגלל השאריות של הזקן.

"החיפזון שלך לא ראוי, מיסיה דיורה," מלמל עורך-הדין. "מיסיה דה לה מאר מת רק לפני ימים אחדים."

"זה עניין עסקי, לא אישי," שיקר בקלילות. "אני רוצה שתודיע לי ברגע שהנחלה תוצע למכירה."

הוא חיכה די והותר כדי להשיג את נחלת דה לה מאר. הוא סירב לעשות עסקים עם הממזר הזקן, אבל הוא וידא שאף אחד אחר לא יציע לקנות את האדמה כל עוד האיש היה בחיים. עתה משדה לה מאר מת, הוא ישיג את הכרם.

"זה לא כזה פשוט; אנחנו חייבים להיפגש הלילה בלה מזו דה לה לון," אמר מרסל קארו, "לקריאת הצוואה. למען האמת, טוב שאתה כאן. זה יחסוך לי לקרוא לך, כי מיסיה דה לה מאר ביקש שתהיה נוכח."

"מה?" תשומת ליבו של מקסים הופנתה אל עורך-הדין – הנערה כבר ממילא נעלמה – כשהתאמץ להסתיר את תדהמתו. הוא מחץ ללא רחם את גרעין התקווה המטופש. הוא ידע שהזקן לא הוריש לו דבר בצוואתו.

"למה הוא ערך בכלל צוואה?" שאל מקסים בקול צרוד מכעס. "אין לו מה להוריש מלבד חובות, ולמיטב הבנתי אין לו שום יורשים."

או שום יורשים שהוא מוכן להכיר בהם.

מרירות עלתה בגרונו כמו קיא.

הוא בלע אותה כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר. מאז היה ילד קטן ואימו קשרה אותו למיטתו כדי למנוע ממנו לרוץ דרך העצים אל לה מזו דה לה לון בניסיון נואש לראות את האיש שלא רצה לראותו.

"לא שמעת?" עורך-הדין נראה מבויש.

"שמעתי מה? רק אתמול חזרתי מנסיעת עסקים לאיטליה והייתי כל היום בכרמים," אמר מקסים כשהאימה המבחילה – שהייתה חלק משמעותי מילדותי – סערה בבטנו.

"מדמואזל אוונס, סוכנת הבית של לה מזו, ומיסיה דה לה מאר התחתנו לפני שלושה ימים, ועכשיו היא אלמנתו."

מרירות שיסעה את בטנו כשפניה של אימו צרבו את זיכרונו – שבריריות ומתוחות ומותשות – כפי שזכר אותה בפעם האחרונה שראה אותה, בבוקר שבו עזב את בורגונדי, בן חמש-עשרה נזעם ומושפל.

"מרד," מלמל כשכעסו נעשה קר כקרח.

הזונה האנגלייה הקטנה לא רק זיינה את דה לה מאר, אלא הצליחה לפתות את הממזר הזקן לעשות משהו שאף אישה אחרת לא הצליחה – לענוד לה טבעת נישואים על האצבע.