כל דבר קטן (סמנתה יאנג)

ווֹהן

שעת הבוקר המוקדמת היתה ערפילית, הגלים מיהרו אל החוף, מעט יותר חזקים, מעט יותר חפוזים מהרגיל, והשחפים התעופפו מעל בשמים שתאמו את המים בשלמות באפרוריותם הנוגה.

מאחורי דלת הזכוכית הרחבה של סוויטת הפנטהאוז שלו בהה ווֹהן בתמונה שנשקפה מהמלון שלו בטיילת, והרהר שהתמונה אינה שלמה בלי השתתפות חושיו האחרים. הטיילת מתחתיו, חוף הים, האוקיינוס — כל אלה נראו רק כמו תמונה על מסך הקולנוע. המציאות היתה קריאות השחפים שלא היה יכול לשמוע מבעד לחלונות בעלי שלוש שכבות הזגוגית. המציאות היתה הריחות שנישאו מלמטה באוויר המלוח, ריח הנקניקיות וההמבורגרים, והמתיקות החמימה של הצמר גפן המתוק.

זה מה שגרם לטיילת להרגיש כמו בית.

בית.

המממ.

הוא בא להארטוול כדי לברוח מהכיעור שהוא השאיר מאחוריו במנהטן. הארטוול היתה שלווה. אף שנהרו אליה אלפי תיירים מדי קיץ, ותמיד היה היכנשהו סוג של פסטיבל או חגיגה, שרר בה רוגע שנחילי האנשים לא יכלו לפגוע בו.

ווֹהן נזקק לרוגע הזה. התוכנית היתה לספוג את כל הרוגע שהוא יכול עד שיגיע הזמן שיצטרך לחזור למטה המרכזי של העסקים שלו בניו יורק.

בדרך כלשהי הארטוול השתנתה ממקום מפלט לבית.

הבית נמצא היכן שהלב נמצא.

מבטו נדד החוצה אל השקט של הטיילת, ולמרבה תסכולו, הלב שלו ניתר בחזהו למראה הבזק שיער ערמוני בהיר. הוא רכן קדימה כדי להיטיב לראות.

אין ספק.

זאת היא.

ביילי.

היא צעדה על טיילת העץ מכיוון בית המלון הקטן שלה, "פונדק הארט", ושערה הארוך התבדר ברוח. ווֹהן נצמד אל הזגוגית וניסה לראותה טוב יותר, אבל זה היה בלתי אפשרי מהגובה הזה.

כל מה שהוא הצליח לראות היה מכנסי הג'ינס שהיא לבשה, שהיו תחובים בתוך מגפי הקרסול החומים, והסוודר הירוק שהיה דק מדי לקרירות של שעת הבוקר המוקדמת הזאת.

מצחו התקדר. האישה היתה צריכה לקנות איזה ז'קט מחורבן.

היא חייכה והוא קלט את שכנתה אייריס, שהתקרבה לעברה. לרגע אחד הוא קינא באייריס ובחיוך שלה. היה קשה לעמוד בפני החיוך של ביילי הארטוול. היתה לו השפעה כובשת על אנשים.

עליו.

למרבה הצער.

בייחוד מאז שהוא לא הצליח להיזכר בתקופה שבה החיוך הזה היה אי־פעם מכוון אליו.

ביילי ליוותה את אייריס אל מחוץ לשדה הראייה שלו.

הוא ניסה לעקוב אחריהן וראשו נחבט בזכוכית. "לעזאזל." ווֹהן שפשף את מצחו והתרחק מהחלון.

עיניו נפנו אל המיטה הענקית בקצה החדר, שבה ישנה אישה אדמונית ודקיקה שאת שמה הוא לא הצליח לזכור.

בעיה בוערת אחת היתה שהוא ראה את ביילי בכל מקום. הוא ראה אותה אפילו בנשים אחרות למרות מאמציו הרבים להפנות את תשומת לבו לאחרות.

הוא התעלם מכאב הכמיהה שהלך והתגבר בחזהו, ומאחר שהיה לבוש רק למחצה, לקח חולצה לבנה שגוהצה ונתלתה עבורו על קולב ולבש אותה. אחר כך הוא בחר עניבת משי כחולה מהאוסף שלו ועטה את הווסט ואת הז'קט המתאימים של החליפה. לאחר שהיה לבוש לגמרי, הוא ניגש אל המיטה ורכן אל האדמונית כדי להעיר אותה. היא נאנחה ופקחה את עיניה, ובמקום זוג העיניים הירוקות הצלולות שגרמו לדם שלו לגעוש, ניבטו אליו עיניים חומות.

"הגיע הזמן ללכת." הוא עזב מבלי להביט לאחור.