כל המוצא זוכה

שער ראשון: אוצר קבור 1978

״תתעורר, גאון.״

רוֹתְסְטין לא רצה להתעורר. החלום היה טוב מדי. כיכבה בו אשתו הראשונה, חודשים לפני שהייתה לאשתו הראשונה – רק בת שבע־עשרה, ומושלמת מכף רגל ועד ראש. עירומה ובוהקת. שניהם היו עירומים. הוא היה בן תשע־עשרה, עם גריז מתחת לציפורניים, אבל זה לא הפריע לה, לפחות לא אז, כי הראש שלו היה מלא בחלומות וזה מה שעניין אותה. היא האמינה בַּחלומות הרבה יותר ממנו, וטוב שכך. בחלום הזה היא צחקה והושיטה את ידה אל אותו איבר בגופו שהיה הכי קל לתפוס. הוא ניסה לצלול עמוק יותר, אלא שאז החלה יד לטלטל את כתפו, והחלום התפוצץ כמו בועת סבון.

הוא כבר לא היה בן תשע־עשרה ולא התגורר בדירת שלושה חדרים בניו־ג'רזי. לא, הוא היה כמעט בן שמונים, עוד שישה חודשים, והתגורר בחווה בניו־המפשייר – שם, על פי הצוואה שלו, הוא גם אמור להיקבר. והיו אנשים בחדר השינה שלו. הם חבשו מסכות סקי, אחת אדומה, השנייה כחולה, והשלישית צהובה כמו קנרית. הוא ראה אותם, וביקש להאמין שזה חלום נוסף – שהחלום המתקתק הפך לסיוט, כמו שקורה לפעמים – אבל אז הרפתה היד מכתפו, אחזה בזרועו וגררה אותו בכוח אל הרצפה. הוא נפגע בראשו וזעק בכאב.

״מספיק עם זה,״ אמר האיש במסכה הצהובה. ״מה אתה רוצה, שהוא יאבד את ההכרה?״

״תראו תראו.״ האיש במסכה האדומה הצביע. ״לזקן עומד המה־שמו. זה בטח היה חלום לא נורמלי.״

מסכה כחולה, זה שניער אותו, אמר, ״זו סתם זקפה של פיפי. בגיל הזה שום דבר אחר כבר לא מרים את הכלי. אצל סבא שלי–״

״שתוק כבר,״ אמר לו מסכה צהובה. ״אף אחד לא שם קצוץ על סבא שלך.״

למרות ההלם, ואף על פי שהיה עדיין אפוף קורי שינה, רותסטין הבין שהוא בצרות צרורות. מילה אחת צצה ועלתה במוחו: פורצים. הוא הרים את מבטו אל השלישייה שהופיעה כך פתאום בחדר השינה שלו. ראשו הזקן כאב (הוא ניחש שתהיה לו חבורה ענקית בצד ימין בזכות מדללי הדם שנהג לקחת), וקירות לבו הדקיקים להחריד הלמו שוב ושוב בצד השמאלי של בית החזה שלו. הם התנשאו מעליו, שלושה גברים עם כפפות על הידיים, לבושים בז'קטים מצמר משובץ מתחת לכובעי הגרב המבעיתים שלראשיהם. הם פרצו לביתו, והנה הוא שם לבדו, שמונה קילומטרים מהעיירה הקרובה ביותר.

רותסטין ניסה לארגן את מחשבותיו כמיטב יכולתו, לסלק מעליו את קורי השינה ולומר לעצמו שיש עדיין שביב של תקווה במצב הביש הזה: אם דאגו לכך שלא יראה את פניהם, כנראה לא התכוונו להרוג אותו.

אולי.

״רבותי,״ אמר.

מר צהוב צחק, והניף את אגודלו לאות אישור. ״התחלה טובה, גאון.״

רותסטין הנהן, כאילו קיבל זה עתה מחמאה. הוא הציץ בשעון שליד המיטה, גילה שהשעה שתיים ורבע בלילה, ואז הסב את מבטו אל מר צהוב, שנראה כמו מנהיג החבורה. ״יש לי מעט מאוד כסף, אבל אתם מוזמנים לקחת אותו. אם רק תלכו בלי לפגוע בי.״

רוח עזה נשבה, ועלי שלכת רשרשו בצדו המערבי של הבית. רותסטין שם לב שההסקה החלה לפעול, לראשונה באותה שנה. רק לפני רגע היה קיץ, לא?

״על פי המידע שקיבלנו, יש לך הרבה יותר ממעט מאוד.״ זה היה מר אדום.

״שקט.״ מר צהוב הושיט את ידו לרותסטין. ״קום מהרצפה, גאון.״

רותסטין נטל את היד המושטת, התרומם ברעד קל והתיישב על המיטה. הוא התנשף בכבדות, מודע היטב לתמונה שיצר (מודעות עצמית הייתה אצלו מאז ומתמיד ברכה וקללה גם יחד): גבר זקן בפיג'מה כחולה רפויה, קירח לחלוטין מלבד כמה אניצים לבנים שצימחו כמו פופקורן מעל לאוזניו. זה כל מה שנותר מהסוֹפר שהופיע על שער המגזין ׳טיים׳ בשנה שבה ג'ון פ' קנדי נבחר לנשיא: ג'ון רותסטין, זאב בודד וגאון אמריקאי.

תתעורר, גאון.

״תסדיר את הנשימה,״ אמר לו מר צהוב. הוא נשמע כמעט חרד לשלומו, אבל רותסטין לא בטח בו. ״ואז נצא אל הסלון, שם נוהגים אנשים נורמליים לנהל שיחה. קח את הזמן. תירגע קצת.״

רותסטין נשם נשימות אטיות ועמוקות, והלמות לבו חזרה כמעט לסדרה. הוא ניסה לחשוב על פֶּגי, עם השדיים בגודל ספלי תה (קטנים אך מושלמים) והרגליים הארוכות והחלקות, אך החלום נגוז ממש כמו פֶּגי עצמה, שהייתה כעת זקנה בלה והתגוררה בפריז. על חשבונו. לפחות יולנדה, הניסיון השני שלו למצוא את אושרו בחיי נישואים, מתה זה מכבר, ואין צורך לשלם לה מזונות.

מסכה אדומה יצא מהחדר, ורותסטין שמע אותו מפשפש בחדר העבודה שלו. משהו נפל. מגירות נפתחו ונסגרו.

״מרגיש טוב יותר?״ שאל מר צהוב, וכשרותסטין הנהן: ״קדימה.״

רותסטין הניח להם להוביל אותו אל הסלון הקטן, מר כחול לשמאלו ומר צהוב לימינו. החיטוט בחדר העבודה שלו נמשך. זה רק עניין של דקות לפני שמר אדום יפתח את דלת הארון, יזיז הצדה את שני הז'קטים ואת שלושת הסוודרים, ויגלה את הכספת. זה היה בלתי נמנע.

בסדר גמור. העיקר שישאירו את המחברות. ולמה שירצו לקחת אותן? בריונים כמותם מתעניינים אך ורק בכסף. סביר להניח שמעולם לא קראו שום דבר מאתגר יותר מהמכתבים למערכת שמתפרסמים ב׳פנטהאוז׳.

רק שהוא לא היה בטוח לגבי האיש במסכה הצהובה. הוא נשמע משכיל.

כל המנורות בסלון דלקו, וגם הווילונות לא היו מוגפים. שכנים חסרי מנוח היו עשויים לתהות מה קורה שם בביתו של הסופר הזקן... אילו רק היו לו שכנים. השכנים הקרובים ביותר התגוררו במרחק שלושה קילומטרים, על הכביש הראשי. לא היו לו חברים וגם לא מבקרים. אנשי מכירות שהתדפקו מדי פעם על דלת ביתו נשלחו לדרכם. רותסטין היה אחד מאותם טיפוסים תימהוניים. הסופר בדימוס. המתבודד. הוא שילם מסים, וציפה שיניחו לו לנפשו.

כחול וצהוב הובילו אותו אל כיסא הנוח שעמד מול הטלוויזיה, הכבויה בדרך כלל, וכשלא מיהר להתיישב, מר כחול הדף אותו בכוח לאחור.

״לאט!״ קרא צהוב בכעס, וכחול נסוג מיד לאחור ומלמל לעצמו חרישית. אין ספק, מר צהוב היה הבוס. מר צהוב היה הקברניט.

הוא גהר מעל רותסטין, וידיו נחו על ברכיו מעל למכנסי הקורדרוי שלו. ״אתה צריך לגימה של משהו כדי להרגיע את העצבים?״

״אם התכוונת לאלכוהול, הפסקתי עם זה לפני עשרים שנה. בהוראת הרופא.״

״טוב מאוד. אתה הולך לפגישות?״

״לא הייתי אלכוהוליסט,״ השיב לו רותסטין בכעס. קצת טיפשי לכעוס בנסיבות כאלה... או שמא לא? מי בכלל יודע איך הוא אמור להגיב כשגברים במסכות סקי ססגוניות גוררים אותו ממיטתו באישון לילה? הוא תהה איך כותבים סצנה כזאת, ולא היה לו שמץ של מושג. הוא מעולם לא כתב על מצבים כאלה. ״כולם תמיד מניחים מראש שכל סופר לבן מהמאה העשרים חייב להיות אלכוהוליסט.״

״טוב, בסדר, בסדר,״ אמר מר צהוב. הוא נשמע כמי שמנסה לרצות ילד ממורמר. ״מים?״

״לא, תודה. אני רק רוצה שתצאו מהבית שלי, שלושתכם, ולכן אדבר אִתכם במלוא הכנות.״ הוא תהה אם מר צהוב מבין את הכלל הבסיסי ביותר של השיח האנושי: כשמישהו מצהיר שהוא עומד לדבר במלוא הכנות, סביר מאוד להניח שהוא רק מתכונן לפלוט שקרים במצח נחושה ובקצב הסמבה. ״הארנק שלי מונח על השידה בחדר השינה. יש שם מעט יותר משמונים דולר. ויש גם קנקן תה מקרמיקה מעל האח...״

הוא הצביע. מר כחול הסתובב לכיוון האח, אבל מר צהוב נותר נטוע במקומו. מר צהוב המשיך לנעוץ מבט ברותסטין, והעיניים שמאחורי המסכה נראו כמעט משועשעות. זה לא עובד, אמר לעצמו רותסטין, ובכל זאת המשיך בשלו. כעת, כשהיה כבר ערני לחלוטין, ניעור בלבו גם זעם בנוסף לפחד, אף שידע כי מוטב לו להסתיר את זעמו.

״שם אני מחזיק את הכסף בשביל המנקה. חמישים או שישים דולר. זה כל מה שיש לי בבית. קחו את הכסף ולכו.״

״חתיכת שקרן מזדיין,״ אמר מר כחול. ״יש לך הרבה יותר מזה, אח שלי. אנחנו יודעים הכול. תאמין לי.״

וממש כמו במחזה, כאילו קיבל את האות לדבר, צעק מר אדום מחדר העבודה. ״בינגו! מצאתי את הכספת! והיא גדולה!״

לרותסטין היה ברור שהאיש במסכה האדומה ימצא אותה, ובכל זאת נחמץ לבו. כמה מטופש מצדו להחזיק מזומנים, בלי שום סיבה אמתית מעבר לסלידה מכרטיסי אשראי ומהמחאות וממניות ומשאר אמצעים להעברת כספים, שהרי כולם שלשלאות מפתות שקושרות את האזרחים למכונה אדירה – ובסופו של דבר גם הרסנית – של חובות וצריכה. מצד שני, המזומנים עשויים גם להציל את חייו. כי מזומנים אפשר להחליף. למאה וחמישים המחברות, לעומת זאת, לא היה תחליף.

״זה הזמן לצירוף,״ אמר מר כחול. הוא נקש באצבעותיו העטויות כפפות. ״קדימה, שפוך.״

רותסטין רתח מזעם עד כדי כך שלרגע שקל לסרב, כי כמו שיולנדה נהגה לומר, הזעם היה אצלו ברירת המחדל כל חייו (״אולי אפילו כשהיית תינוק בעריסה,״ היא נהגה לומר). אלא שהוא היה גם מותש ומפוחד, ואם יסרב הם יוציאו אותו ממנו במכות. אם הוא ילקה בהתקף לב נוסף, סביר להניח שהפעם זה יגמור אותו.

״אם אתן לכם את הצירוף לכספת, תיקחו את הכסף ותלכו?״

״מר רותסטין,״ אמר מר צהוב בחביבות שנשמעה כמעט אותנטית (ולכן גם גרוטסקית), ״אני, במצבך, לא הייתי מנסה להתמקח. פרדי, לך תביא את התיקים.״

רותסטין חש בפרץ של אוויר קר כשמר כחול, המוכר גם כפרדי, פתח את דלת המטבח ויצא החוצה. כל אותה העת המשיך מר צהוב לחייך. רותסטין כבר תיעב את החיוך הזה. את השפתיים האדומות.

״קדימה, גאון, שפוך. בוא נגמור עם זה כמה שיותר מהר.״

רותסטין נאנח ודקלם את צירוף המספרים של כספת הגַרדל שבארון חדר העבודה שלו. ״שלוש שמאלה שני סיבובים, שלושים ואחת ימינה שני סיבובים, שמונה־עשרה שמאלה סיבוב אחד, תשעים ותשע ימינה סיבוב אחד, ובחזרה לאפס.״

מאחורי המסכה, השפתיים האדומות נפערו קלות לחיוך רחב יותר, כזה שחשף גם שיניים. ״יכולתי לנחש את זה. זה יום ההולדת שלך.״

צהוב חזר על הצירוף בקול, לטובת האיש שבארון, ורותסטין הגיע בתוך תוכו לכמה מסקנות מאוד לא נעימות. מר כחול ומר אדום נמצאים פה בשביל הכסף, וגם מר צהוב עשוי לקחת לעצמו את הנתח שלו, אבל רותסטין התקשה להאמין שכסף היה מטרתו העיקרית של האיש שקרא לו גאון. וכמו כדי להדגיש את הנקודה, שב והופיע מר כחול כשהוא מלווה בפרץ נוסף של אוויר קפוא מבחוץ. הוא חזר עם ארבעה קיטבגים ריקים, שניים על כל כתף.

״שמע,״ אמר רותסטין למר צהוב, ומיהר להישיר את עיניו אל האיש. ״בבקשה ממך. אין בכספת שום דבר ששווה לקחת חוץ מהכסף. כל השאר זה ערמות של שרבוטים אקראיים, אבל הם חשובים לי.״

מר אדום צעק מחדר העבודה: ״שאני אמות, מוֹרי! זכינו בכל הקופה! בחיי, יש כאן טונות של מזומנים! עדיין בתוך מעטפות מהבנק! עשרות מעטפות!״

לפחות שישים, היה יכול רותסטין לומר לו, אולי אפילו שמונים. ובכל אחת יש ארבע־מאות דולר. מארנולד אֵייבְּל, רואה החשבון שלי בניו־יורק. ג'יני פודה את ההמחאות עבור ההוצאות, מביאה לי את מעטפות המזומנים, ואני מפקיד אותן בכספת. אבל יש לי מעט מאוד הוצאות כי ארנולד משלם גם את רוב החשבונות מהמשרד בניו־יורק. פה ושם אני נותן לג'יני טיפ, וגם לדוור בחג המולד, אבל חוץ מזה אני כמעט לא מוציא אגורה. ככה זה נמשך שנים, אבל למה? ארנולד מעולם לא שאל אותי על מה אני מבזבז את הכסף. אולי הוא חושב שיש לי סידור עם נערת ליווי או שתיים. אולי הוא חושב שאני מהמר על סוסים ברוֹקינגהם.

אבל זה בדיוק הקטע, הוא היה יכול לומר למר צהוב (המוכר גם כמורי). גם אני מעולם לא שאלתי את עצמי. ממש כשם שלא שאלתי את עצמי מדוע אני ממשיך למלא מחברת אחר מחברת. יש דברים שפשוט קורים.

הוא היה יכול לומר את כל הדברים הללו, אך העדיף להחריש. ולא משום שמר צהוב לא יבין אותו, אלא דווקא משום שאותו חיוך אדום שפתיים רמז לרותסטין שאולי הוא יבין.

ושזה לא יעניין אותו.

״מה עוד יש שם?״ צעק מר צהוב. עיניו נותרו נעוצות בפניו של רותסטין. ״קופסאות? עם כתבי יד? בגודל שאמרתי לך?״

״לא קופסאות, מחברות,״ דיווח מר אדום. ״הכספת המזוינת מלאה במחברות.״

מר צהוב חייך, והמשיך להביט לתוך עיניו של רותסטין. ״בכתב יד? ככה אתה מעדיף את זה, גאון?״

״בבקשה,״ התחנן רותסטין. ״תשאיר אותן שם. החומרים האלה לא נועדו לפרסום. הם לא מוכנים.״

״ולעולם גם לא יהיו מוכנים, כנראה. כי אתה סתם אוהב לאגור.״ הנצנוץ בעיניו – מה שרותסטין אהב לכנות הניצוץ האירי – נעלם כעת. ״וחוץ מזה, אתה לא ממש צריך לפרסם שום דבר חדש, נכון? זה לא שאתה זקוק לזה מבחינה כלכלית. אתה עדיין מקבל תמלוגים מ׳האצן׳. ומ'האצן נכנס לפעולה׳. וגם מ'האצן מאט את הקצב׳. טרילוגיית ג'ימי גולד המפורסמת. זו שלעולם לא אוזלת מהמדפים. זו שמלמדים במכללות ברחבי האומה הגדולה שלנו. בזכות מזימה של מרצים לספרות שחושבים שהשמש זורחת מהתחת שלך ושל סול בלו יש לך קהל שבוי של סטודנטים טריים ואוהבי ספר. אז אתה מסודר, נכון? למה לך להסתכן ולפרסם משהו שעלול לפגוע במוניטין שלך כסופר מהולל? אתה יכול פשוט להתחבא כאן ולהעמיד פנים שכל העולם כבר לא קיים.״ מר צהוב הניד את ראשו. ״ידידי, אתה מעניק משמעות חדשה למושג טרחן כפייתי.״

מר כחול עדיין עמד ליד הדלת. ״מה אני אמור לעשות, מורי?״

״תיכנס לעזור לקרטיס. תארזו הכול. אם אין מקום לכל המחברות בקיטבגים, תסתכלו מסביב. אפילו לעכבר כפר כמוהו בטח יש לפחות מזוודה אחת. ואל תטרחו לספור את הכסף. אני רוצה לעוף מפה כמה שיותר מהר.״

״בסדר.״ מר כחול – פרדי – יצא מהחדר.

״אל תעשה לי את זה,״ התחנן רותסטין, ונחרד לשמוע את הרעד בקולו. לפעמים הוא שכח עד כמה הוא זקן, אבל לא הלילה.

האיש ששמו מורי גהר מעליו, ועיניו הירוקות־אפורות בהו בו מבעד לחורים במסכה הצהובה. ״אני רוצה לדעת משהו. אם תענה לי בכנות, אולי נשאיר לך את המחברות. אתה מוכן לענות לי בכנות, גאון?״

״אשתדל,״ אמר לו רותסטין. ״ואני מעולם לא השתמשתי בכינוי הזה, אתה יודע. ב'טיים' החליטו לקרוא לי גאון.״

״ואני בטוח שלא שלחת להם מכתב מחאה.״

רותסטין לא אמר מילה. בן־זונה, חשב לעצמו. חתיכת בן־זונה מתחכם. אתה לא מתכוון להשאיר לי כלום, נכון? ולא משנה מה אומר.

״זה מה שרציתי לדעת – למה בשם אלוהים לא יכולת להניח לג'ימי גולד? למה היית חייב לדחוף ככה את הפרצוף שלו לתוך העפר?״

השאלה הייתה כה מפתיעה ובלתי צפויה, שלרותסטין לא היה מושג על מה מורי מדבר, אף על פי שג'ימי גולד היה דמותו המפורסמת ביותר, זו שבזכותה הוא ייזכר לעד (בהנחה שהוא אכן ייזכר לעד). באותו גיליון של 'טיים' שהכתיר את רותסטין כגאון נכתב על ג'ימי גולד שהוא ״אייקון אמריקאי של ייאוש בארץ השפע.״ שטויות במיץ, נכון, אבל לפחות זה מכר עותקים.

״אם התכוונת לרמוז שהייתי צריך להסתפק ב׳אצן', אתה לא היחיד שאמר לי את זה.״ אבל אתה כמעט היחיד, היה יכול להוסיף ולומר. ׳האצן נכנס לפעולה' גיבש את המוניטין שלו כסופר אמריקאי חשוב, ואילו ׳האצן מאט את הקצב׳ היה לפסגת הקריירה שלו: ביקורות משבחות מפה ועד הודעה חדשה, ונוכחות ברשימת רבי־המכר של ה׳ניו־יורק טיימס׳ שישים ושניים שבועות ברציפות. וגם פרס הספר הלאומי – לא שהוא טרח להגיע ולקבל את הפרס בעצמו. ״ה׳איליאדה׳ של אמריקה שאחרי המלחמה,״ נכתב באחת הביקורות, שהתייחסה לא רק לספר שחתם את הסדרה אלא לטרילוגיה כולה.

״לא התכוונתי לרמוז שהיית צריך להסתפק ב'אצן',״ השיב לו מורי. ״׳האצן נכנס לפעולה' היה טוב באותה מידה, אולי אפילו יותר. שניהם היו אמתיים. זה האחרון שהיה בעייתי. זה היה חתיכת חרא, אחי. פרסום? כאילו, פרסום?״

ופתאום מר צהוב עשה משהו שחנק את גרונו של רותסטין, ובטנו כמעט התהפכה. הוא נראה כמעט מהורהר כשהסיר אט־אט את כובע הגרב שלו, וחשף גבר צעיר, בעל חזות קלאסית של אירי מבוסטון: שיער אדמוני, עיניים ירוקות, ועור חיוור ולבנבן שתמיד יישרף בשמש ולעולם לא ישתזף. וגם השפתיים האדומות המוזרות האלה.

״בית בפרברים? ופורד משפחתית בשביל הגישה? אישה ושני ילדים? כולם בסוף מוכרים את נשמתם, זה מה שניסית לומר? כולם שותים בסוף את הרעל?״

״במחברות...״

במחברות היו עוד שני כרכים בסדרת ג'ימי גולד, זה מה שרצה לומר, השניים שסוגרים את המעגל. בראשון מבין השניים ג'ימי מגלה שהחיים בפרברים ריקים מתוכן ובוחר לעזוב את משפחתו, את עבודתו ואת ביתו הנעים והנוח בקונטיקט. הוא עוזב הכול ברגל, בלי שום רכוש פרט לתיק גב ולבגדים שלגופו. הוא הופך לגרסה מבוגרת יותר של הנער שנשר מהלימודים, דחה את משפחתו החומרנית, והחליט להתגייס לצבא אחרי סוף שבוע עתיר אלכוהול של שיטוט ברחובות ניו־יורק.

״מה עם המחברות?״ שאל מורי. ״קדימה, גאון, דבר. ספר לי למה היית מוכרח להפיל אותו לקרשים ולבעוט בו בראש.״

בספר 'האצן הולך מערבה' הוא שוב חוזר לעצמו, רצה רותסטין לומר. לאני האמתי שלו. אבל מר צהוב חשף את פניו, וכעת הוא שלף אקדח מהכיס הימני שבחזית ז'קט הצמר שלו. הוא נראה כמעט עצוב.

״אתה יצרת את אחת הדמויות הגדולות ביותר בספרות האמריקנית, ואז חרבנת עליה,״ אמר מורי. ״ואדם שמסוגל לעשות דבר כזה לא ראוי לחיות.״

הזעם ניצת שוב בלבו כמו הפתעה מתוקה. ״אם זה מה שאתה חושב,״ התפרץ ג'ון רותסטין, ״אף פעם לא הבנת מילה ממה שכתבתי.״

מורי כיוון אליו את האקדח. הלוע נראה כמו עין שחורה.

רותסטין נופף בתגובה באצבע עקומה משיגרון, כאילו החזיק באקדח משלו, ונמלא סיפוק כשראה את מורי ממצמץ ונרתע קלות לאחור. ״שלא תעז לתת לי ביקורת ספרותית סוג ז'. קיבלתי מספיק ביקורות עוד לפני שנולדת. בן כמה אתה בכלל, עשרים ושתיים? עשרים ושלוש? ומה אתה מבין בחיים או בספרות?״

״מספיק כדי לדעת שלא כולם מוכרים את נשמתם.״ רותסטין נדהם לראות את הדמעות שזלגו במורד לחייו של האירי. ״אל תרצה לי על החיים, לא אחרי שהעברת את עשרים השנים האחרונות במחבוא מהעולם כולו, כמו עכבר במאורה.״

הביקורת הישנה נושנה – איך העזת להפנות עורף לחיי הזוהר? – הציתה את זעמו של רותסטין והפכה אותו לחמה שפוכה, כזו שמובילה לכלי זכוכית מנופצים ולרהיטים שבורים, כזו שפֶּגי ויולנדה היו מזהות היטב. והוא שמח על כך. עדיף למות מלא חמת זעם, ולא כמו עכברון מפוחד שמתחנן על חייו.

״איך אתה מתכוון להפוך את היצירה שלי לכסף? חשבת על זה? אני מניח שכן. אתה בטח יודע שלא תוכל למכור אותה, כמו שלא תוכל למכור מחברת גנובה של המינגווי או ציור של פיקאסו. אבל החברים שלך לא משכילים כמוך, נכון? שומעים את זה בשפה שלהם. הם בכלל יודעים את מה שאתה יודע? אני מניח שלא. מכרת להם איזה סיפור מצוץ מהאצבע. הראית להם איזה מגדל פורח באוויר וסיפרת להם שכל אחד יקבל את הנתח שלו. יש לי תחושה שאתה מסוגל לזה. שאתה יודע להשתמש באגם שלם של מילים כדי להשיג את רצונך. אבל יש לי גם תחושה שהאגם הזה רדוד.״

״שתוק. אתה נשמע כמו אמא שלי.״

״אתה בסך הכול גנב עלוב, ידידי. ואין דבר טיפשי יותר מלגנוב פריטים שלעולם לא תוכל למכור.״

״שתוק, גאון, אני מזהיר אותך.״

רותסטין חשב לעצמו, ומה יקרה אם הוא יסחט את ההדק? זה יהיה הסוף לתרופות. זה יהיה הסוף לחרטות על העבר, על שברי היחסים שהותרתי מאחורי כמו גרוטאות של אינספור מכוניות. וזה יהיה הסוף לכתיבה האובססיבית, לאגירה הכפייתית של מחברת אחר מחברת כמו ערמות קטנות של גללי ארנבות על שביל ביער. כדור בראש זה לא כל כך נורא, אולי. עדיף על סרטן או אלצהיימר, האימה הגדולה ביותר שמצפה למי שכל חייו נשען על שנינותו. מובן שיהיו כותרות, וקיבלתי לא מעט מהן גם הרבה לפני הכתבה הארורה ההיא ב'טיים'... אבל אם הוא יסחט את ההדק, אני לא אצטרך לקרוא אותן.

״אתה טיפש,״ אמר לו רותסטין. ופתאום הוא היה מעט באקסטזה. ״אתה חושב שאתה הרבה יותר חכם משני החברים שלך, אבל אתה טועה. לפחות הם מבינים שכסף מזומן אפשר לבזבז.״ הוא רכן קדימה ובהה בפנים החיוורות, המנומשות. ״אתה יודע מה, ילד? אנשים כמוך מוציאים לקריאה שם רע.״

״אני מזהיר אותך בפעם האחרונה,״ אמר מורי.

״לך תזדיין עם האזהרה שלך. ולך תזדיין גם עם אמא שלך. תירה בי או שתעוף מהבית שלי.״

מוריס בֶּלאמי ירה בו.