כל הצלילים הנכונים

אז

אֶמֶט אָאוֹקי נכנס לכיתה אחרי שהשעה השישית כבר התחילה, ונחת כמו פצצה באמצע פרק ההללויה ב"המשיח" של הֶנדל.

ליתר דיוק הוא נכנס בזמן ששעטנו לעבר התיבות האחרונות בפרק, בדיוק בהפסקה של שתי הפעמות לפני ה"הללויה" האחרון, ובגללו נפסקה חזרת המקהלה של תיכון סאנְוָואלי. הכניסה הפתאומית של אמט הפתיעה גם את מנצח המקהלה — שבמקרה הוא גם אבא שלי — שעצר את השירה שלנו ואפילו לא סימן לנו לחזור לשיר.

זה היה מעצבן בטירוף.

אבא חייך כמו שחייך בכל פעם ששליח הביא לו את המוצר המיותר האחרון שרכש מערוץ הקניות בטלוויזיה, וסימֵן לאמט לשבת בשורה האחורית בכך שהצביע עליה בשפתיים קפוצות — מחווה אופיינית של פיליפינים שהייתה מוכרת לכל הזמרים. אמט בהה בו בגבות מכווצות, הסתכל סביבו עד שראה את הכיסא הפנוי. הוא הרים שני אגודלים לאות הסכמה ועלה במדרגות של זמרי המקהלה.

הסתכלתי על אמט ממקומי על המושב של הפסנתר בזמן שהוא עלה עד לשורה העליונה. סביבו רחשה אווירה של חוסר שקט, כמו זפת מבעבעת. הבנות התחלשו ביניהן, והבנים שאפו אוויר בכעס ונשפו אותו החוצה. הוא נראה אדיש להשפעה שיש לו על כולם, אבל אני לא קניתי את ההצגה שלו.

"קיטוֹ!"

מצמצתי פעמיים. אבא שלי הופיע ממוקד לנגד עיניי. הוא נופף במקל הניצוח מול פניי.

"כן?"

"אמרתי לך להמשיך את החזרה במקומי. אני צריך להכין עותקים לאורח שלנו." הוא הצביע על הניירות שבידו ומיהר לצאת למסדרון, ובדרך מלמל לעצמו דברים. כבר שנתיים שהוא מתחנן למנהל בית הספר שיכניס מכונת צילום לחדר החזרות של המקהלה, כי הוא שנא ללכת בכל פעם את כל הדרך עד לחדר התזמורת של מר דראמוֹנד כדי לצלם עותקים שם.

ובלי קשר, הוא שנא את מר דראמונד.

שלושים זוגות עיניים נשלחו אליי.

"בואו נתחיל מהקַדמָה לתיבה חמישים ושתיים, טוב? סופרניות ואלטיות ב־King of Kings?" ביקשתי, וקולי נעשה גבוה ממילה למילה.

נראה שאף אחד לא שמע מה אמרתי, אבל לא בגלל חוסר הסמכות המוחלט שלי. כולם קפאו במקום ורעדו ממאמץ לא להסתובב ולנעוץ מבטים באליל שהצטרף לשורותיהם.

"מעולה," אמרתי בעליצות, בלי שום סיבה מיוחדת. הידיים שלי התעקלו כמו טפרים מעל המקלדת של הפסנתר. "הנה הצליל שלכן."

הכרחתי את האצבע המורה להישלח קדימה וללחוץ על הקליד של הצליל לָה.

ספרתי, "אחת, שתיים..."

הן נכנסו בפעמה השלישית, וזה היה נורא.

איכשהו, רק מעצם נוכחותו, אמט אאוקי הצליח לקלקל להן את הכיוון ואת הקצב — ולגבי כמה מהזמרות את היכולת הבסיסית לנשום. הייתי צריך להפסיק לנגן, לנסות לתקן את המפגע הקולי הזה שהגיע לאוזניי, אבל לא עשיתי את זה. הייתי עסוק מדי בניסיון להתרכז, ולא להיות נסער יותר מהן מהנוכחות של אמט.

וכמובן שנכשלתי כישלון חרוץ.

מה שהטריד אותי בעיקר היה הדרך שבה הוא ישב על הכיסא. יותר מז'קט העור שלו או נעלי הריבּוֹק היקרות, יותר מתסרוקת ג'ייסון פריסטלי או השרירים שבזרועותיו. אפילו יותר מהמסר שהוא שידר, שלהיות אסייתי זה לא רק שונה אלא כמעט מגניב.

לא, הוא הסיח את דעתי בגלל סיבה אחרת.

מה שהשפיע עליי היה שהוא נשען אחורה בכיסא, ברגליים מפושקות ועם הברכיים מכוונות לשעה עשר ולשעה שתיים. כפות הידיים מאחורי הראש. הגבות מורמות בדיוק לגובה שמשדר סקרנות לא מחויבת כלפי מה שקורה סביבו. כאילו כל מקום שהוא החליט להיות בו הוא המקום הנכון, כי הכול נכנע לרצונו. קירות הלבֵנים בחדר נהיים איכשהו רכים יותר בסביבתו ונורות הניאון מטילות עליו זוהר כאילו הוא קדוש. כל המהות של אמט פרצה החוצה ונשלחה לכל עבר. הוא כבש כל סנטימטר בעולם ואמר, היי כולם, תסתכלו עליי. אני מגניב בטירוף!

היה לי ברור שהוא רגיל לזה, וזה הטריף אותי.

אבא שלי חזר עם ערימה של תווים. הוא נעמד ליד הפסנתר והקשיב בזמן שסיימנו את הפרק. "קצת מזויף היום, נכון, אַנָאק?"

אפילו לא שמתי לב שהוא קרא לי "אנאק" ובכך ציין שאני הבן שלו, משהו שביקשתי ממנו לא לעשות בחדר החזרות. לא כי הוא דיבר בטָגָלוֹג, השפה שהוא הביא איתו מהפיליפינים, אלא כי לא רציתי שכולם ייזכרו שהמנצח הוא אבא שלי.

"כן, אני חושב. אני לא לגמרי מבין למה," שיקרתי.

ואז, בלי שום סיבה, הסתכלתי על אמט וחיכיתי לראות את תגובתו.

ומה שמוזר עוד יותר הוא שגיליתי שאמט הסתכל ישר אליי.

ואז... הוא קרץ.

הרגשתי שדם גועש היישר אל הלחיים שלי, ופניתי לאבא שלי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. "מה הסיפור עם הזמר החדש?"

"הוא?" אבא שאל והצביע בשפתיים על אמט. "הוא עזב את שיעורי המלאכה בגלל אלרגיה לנסורת. הוא חושב להצטרף למקהלה, וזה טוב מאוד, כי חסרים לנו זמרים בנים. וגם..." הוא לחש באוזני, "מישהו במעמד כמו שלו יכול לשכנע עוד בנים להצטרף למקהלה, נכון?" הוא טפח בערימת התווים על הפסנתר. "לֵייני, בבקשה תני את התווים האלה לאמט."

הזמרת שהובילה את סֶקציית הסופרן, ג'ינג'ית שבדרך כלל לא הפסיקה לצחקק, קפאה במקום. אבא הניח את הדפים בידיה הרועדות וסגר בעדינות את האצבעות שלה סביבם. בסופו של דבר היא הצליחה לעלות במדרגות ולתת אותם לאמט, אבל נראתה כאילו רק עכשיו היא לומדת ללכת.

"הוא יתרום לנו הרבה, נכון קיטו?"

אמט היה חלק מ"חבורת המגרש" — התלמידים הפופולריים שישבו תמיד בהפסקות במגרש, שְמָמה של בטון במרכז שטח בית הספר שהתקיימו בה אירועים שהקפדתי לא להגיע אליהם — והוא גם השיג שיא של כל הזמנים בשלשות בנבחרת הכדורסל. אם לא היה די בזה, הוא היה בהקבצות הכי גבוהות בכל המקצועות, וגם הופיע בעיתון של יום ראשון בפרסומת של מֵייסיז.

פרסומת לתחתונים.

אבל לא היה שום סיכוי שהוא יתאים למקהלה. עכשיו שמעתי אותו מנסה להשמיע צליל, והוא נשמע כמו חיה גוססת שקוראת לעזרה. הוא לא היה שייך לכאן.

אבא שלי התאמץ מאוד כדי לחזק ולשפר את המקהלה בתיכון סאנוואלי, ולא הייתה לי שום כוונה לתת לשום יפיוף להפריע לזה. לא כשאני כבר בכיתה י"ב, ובטח לא במקום היחיד בבית הספר שהרגשתי בו בבית.

ובייחוד לא לאמט אאוקי.

בזווית העין ראיתי את אמט מנסה כמיטב יכולתו לא להקשיב לנו. הגוף שלו התמקם בתנוחה שרוב הגברים בוחרים בנסיבות כאלה: סנטר זקור, כף יד אחת על הברך וכף היד השנייה על המפשעה. הוא היה מהאנשים שדופקים פוזות, ועשה מאמצים אדירים להיראות מגניב גם בסביבה שהיא בהגדרה לא מגניבה.

אבל היה ברור שבשלב מסוים הוא יהיה חייב לשיר. הוא יצטרך להוכיח את עצמו, וידעתי שהוא ייכשל. כולנו ראינו בדיוק מי הוא — בנאדם שאין לו אפילו טיפה אחת של מוזיקליות בגוף. היה לי ברור שמהר מאוד הוא יעזוב אותנו בשקט והעניינים במקהלה יחזרו להיות כמו שהיו עד עכשיו.

חייכתי אל אבא שלי ואמרתי, "אני בטוח שהוא יהיה מצוין."