כמעט שעברתי מהם

*

 

הכניסה לסלון הכלות ברחבה, שעליה מעולם לא נאמר דיינו, הייתה רחוקה ממה שדמיינתי. הסוף שהתכחשתי לו עד הרגע הזה, קיבל חַיּוּת ורוקן מתוכי מילים גדולות, שפעם עוד שכנעו אותו להישאר. הסוף הזה. בכל צעד שפסעתי לכיוונו, גמרתי לנו את הדרך. והייתה דרך. נושכת ובורחת, מועכת את הלב שדָּוֶה בנחת, קוברת וסולחת, סוגרת ושוב פותחת דלת שמספרת שאולי, אם רק היינו נאחזים יותר. "איזה חום! תביאי, תביאי לי את התיק, גם ככה כבד לך כל 'העניינים' האלה." אימא שלי משכה ממני תיק חסר משקל והאמינה שכך יהיה, ולא רק לי, יותר קל. היינו שתינו כרצות, בשביל דשא סינתטי שסיפר שרק פעם היו כאן בִּצּוֹת, וקדחת תבשילו של ההוא שעליו עוד יסופר, לא הייתה שונה מהנוף. הרבה לא היה רגיל בשנה הזאת, תּוּגַת הפרידה מצליל מכוון שנקפד וטהרת הלב שהחזיקה גם שאיש כבר אינו בא לקנות. בכתפיים שמוטות שהתרגלו שכל האשמה עליהן, דחפתי דלת זכוכית כבדה פנימה. משב אוויר חזק שהתנפל על בואי, חשף בעיניי הבהירות דמעות כבדות שהסתרתי עד אותו הרגע כל כך בגבורה. "אוקיי. אז מה לרשום? יום שני או חמישי? אי אפשר להשאיר את היומן באי ודאות, את יודעת." פקידה צנומה שטרם פגשתי, חמושה במשקפי ראייה לאנשים רואים ושערה מתוח, ישבה בעמדת הקבלה מפורמייקה, ונדמה שהייתה מאוד עסוקה. "וואו! סוף סוף קצת מזגן. כבדים כל החרוזים האלה. גם אלה שעל הצוואר שלך תגידי?" עיניה של אמי חמדו ממבט ראשון את שרשרת הפנינים על צווארה של הפקידה, זו שטרם עמדה על אמיתותה בזמן שהשכיבה את שמלת הכלה המכוסה על עמדת הקבלה ונשענה. "היי, אני... אני כבר איתך." פקידת הקבלה שיחקה במבוכה בשרשרת על צווארה, ספק אם חששה ששקר גדול ויקר שהשתחצנה בו, נחשף בשומה מקרית שעברה כאן, כמו האישה הזאת. דיפלומה אין לה. רק אובססיה לענוד אבנים יקרות ועין לזהות. תמיד ראתה הכול, חוץ מפעם אחת, כשהייתה מוכנה לחיות עם זה כל החיים מעל השפה בצד שמאל. "רגע, אתן יחד?" פקידת הקבלה נחלצה מהשאלה כששמה לב לנוכחותי והניחה יד על המיקרופון. הנהנתי בעודי משפשפת עיניי בניסיון לסלק פגיעות קשוחות שמיצקתי, אך הן בחוצפתן פשוט התמוססו לתוכן. "אבל, רק בבקשה. אימא?" פקידת הקבלה הסירה מעט את משקפיה וניחשה. אימא הנהנה בגאווה מיותרת והשיבה בחיוך: "אבלין. אבלין זה גם בסדר מותק. אני והבת שלי. מה זה? את בוכה?" אימא בחנה את פניי ואני סיפרתי לה ולעצמי שזה רק מהקור. אני לא בוכה עלינו. הפקידה חייכה באילוץ ונעמדה. "טוב, אבלין אמרנו? בבקשה רק לא להישען ככה על העמדה." היא הרימה את קולב השמלה ותלתה אותו על אצבעותיה של אמי שהתרגלו להחזיק הכול. "יש לכן ממול פינת המתנה עם כורסאות נוחות מעץ במבוק. ממש 'מיקונוס' עשינו לכן כאן." היא צחקה קלות והעבירה את השיחה להמתנה במסווה של נימוס. לא בפנינו, שנתקלו בריח חזק של ריסוס שהתיזה במכוון על העמדה כדי שאימא תשחרר. "וואו! הריח הזה. זה מאסק. נכון שזה מאסק?! יש את זה לכביסה תגידי?" אימא לא שחררה ובעודה מחזיקה את השמלה, הדביקה את חוטמה לעמדת הקבלה. הפקידה נשכה את שפתיה והוסיפה לרסס. לנגב כל סימן שאלה, שאולי והשארנו לבאות אחרינו. סופגת לתוך מטלית כל ספק שאם במקרה תהינו, על קנקנה. שהמתין מלא עלי נענע טריים, פרוסות מלפפון דקות וקרח צונן. שלא טרחה להציע לכלות כמוני. מתייסרות תחת גזירת צימאון ללב הזה שלו, ויכולות רק להתבונן. "תגידי, את מריחה את זה? זה משהו!" אימא הוסיפה להדביק את חוטמה לדלפק והתעקשה לקבל תשובה. "לא גברת. זה לא מאסק." פקידת הקבלה נכנעה וזילפה רסיסי תשובות כפויות טובה. "זה ייבוא אישי מחו"ל, אין את זה בארץ. בטח לא לכביסה." היא השיבה בשחצנות והחזירה את תכשיר הריסוס מתחת לדלפק. "איך אין לנו בארץ את הדברים האלה? כל הדברים הכי שווים אין לנו בארץ. זה למה אני אוהבת לטוס." אימא הוסיפה לנהל שיח בלי שלמישהו באמת איכפת ויודע מה היה אז בטיסה הזאת. "זה לא מאסק? את בטוחה?" אימא הוסיפה להטביע את חותמה, שכשמשהו שורט אותה זה עד הסוף. "היא אמרה שלא! בואי כבר!" והיא צדקה. הריח הזה נדבק לעורי מהרגע שנפתחה אז הדלת ולא עזב. "עכשיו!" משכתי את אימא והשמלה היישר לכיוון פינת ההמתנה והפקידה שבה להתעסק בטלפון. "מתנצלת שהמתנת הרבה." כחכוח גרון נתפס במיתרי קולה והוביל לצרידות מטרידה עד כדי אילמות בררנית. בחירת מילים זה נושא שבהחלט צריך לשים אליו לב לפני שדורכים כאן. בכל זאת, נראה שהריסוס עשה על מישהי את העבודה. זה חִייב אותה לבלוע חצי כוס מים כדי להכניס אוויר ולהצליח לדבר. "סליחה, וואו. רגע! זהו, אני בסדר. פשוט מישהי כאן שאלה איזו שאלה. עזבי, אז איפה היינו?"

 

"לא טעינו..."

תהיתי בקול בעודנו עומדות כשאימא מוסיפה להתחקות אחרי הריח, אולי והפעם תצליח לזהות. "בחיי, כאילו את לא כלה. אמרתי לך שלפחות בשמלה היית צריכה להשקיע יותר! מה הצטנעת ככה פתאום לידו? הוא היה מוכן לתת לך הכל. איך הוא אוהב אותך...לפחות היית נשארת עם משהו, גם את!" אימא החמיצה פנים והוסיפה להזכיר שיש דברים שאסור לגעת להם במחיר. "אני כבר לא כלה אם לא שמת לב." עניתי ולא הוספתי יותר. מהרגע שהמשפט הזה יצא לי מהפה, הכרתי בזה לראשונה וגם בכאב שכמה כבר יכול להעמיד פנים. בעוד רגע כולם יֵדעו על הסיפור שלנו, אבל רק על החלק שלא הצלחנו לעבור. רק על החלק שאנחנו ניקרע, ניחתך מאיזה רומן מעולה שיכול להיות הדבר הזה. בעוד רגע כולם יֵדעו עלינו, לא על הדמעות, שגם הוא לא הצליח להחזיק ונגמר יחד איתי, לא על מילים שאולי יצחקו עלינו בפנים, כשמישהו מאיתנו יחליט לקחת בחזרה ולהרגיש עם אחר מבפנים. בעוד רגע כולם ידברו עלינו. רק על החלק שנגמר. רק על החלק שכבר לא נחזור. רק על השוליים המכוערים ששרפו את הדבר הטהור הזה שהיה כל כך שלנו. לא על הרגע הזה לפני הסוף, שאמרתי לו שהוא שבר אותנו. שבר אותי. עדיין רציתי אותו עד מוות. וגם לכאוב את הכול במקומו. איך לא נתן לי ללכת והבטיח שמהרגע שפגש בנשמה שלי, אהב אותי יותר מעצמו. "את לא כלה. זה מה שיש לך להגיד?" אימא התנועעה בחוסר סבלנות ושאלה. ולמרות ששיחה ארוכה עברה עלינו, נותרו שאלות. לא מעט שאלות שלחלקן הייתה לו תשובה. טובה אפילו. אבל לא יכולתי לראות איך זה מתלבש עליי ומקבל צורה אחרי מה שקרה. כמו השמלה. שהייתה קודם שלה, ולפניה של ההיא, והרבה לפני גם של אחת שהחזירה את השמלה רק בגללה, מלווה באימא שלה שכבר יודעת, במחיר כזה אין פריבילגיה לטפטף זיעה על עמדת הקבלה.

 

"נו בואי, תתרחקי משם. בואי נשב כאן." משכתי אותה. מעומקי עלבונה שעוד שרויה ברדודיו היישר לכורסה שתיצמד אליה מעכשיו. לבסוף התיישבה, ורק חריצי עיניה שהתמלאו זיעה כי משהו לא טוב קורה, התכווצו ביתר שאת לקול קורא: "מאלין?" מנהלת סלון הכלות, שתכונה מנהלת הסלון, ניגשה לכיווננו עטופה בסרט מדידה על צווארה ושתי סיכות ביטחון צמודות לחולצתה המשובצת. ריח הסיגריות שניגש יחד איתה, הסגיר שהרבה דברים יושבים עכשיו לא טוב. "זאת הכלה. זאת מאלין!" אימא שלי הכריזה והניחה את שמלת הכלה על ברכיה. נדמה שכל שרצתה הוא להיפטר ממנה עכשיו. "אימא היא יודעת לקרוא! היא רק רוצה לוודא." נעמדתי במבוכה ומתחתי חולצה מכופתרת שתכניס קצת רצינות למקום הזה. "בסדר! עם הכסף שמשלמים להם פה, רצוי שיזכרו לפחות את השם." אימא הוסיפה והמשיכה לשבת. אני רק התפללתי שזה לא בגלל כמה ששילמתי. "אלכס, בבקשה אל תסגור עדיין. יכול להיות שיש לי עוד איזה 'עניין', אני כבר חוזרת אליך." מנהלת הסלון הכניסה את מכשיר הנייד לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הצפופים וחייכה. "מה שלומך מאלין? מה...?" היא ביקשה לדעת לבואי. בכל זאת פעמיים ביקרתי כאן למדידות, הצרות וכל מה שהגיע לי. – "כמה צרות. וכשהן באות... כל כך לא ראינו את זה בא." אימא לחשה בעצב. מנהלת הסלון לא הבינה במה מדובר. "עוד תיקונים? האמת, רזית. רואים שרזית. תסתובבי רגע." היא סובבה אותי. הזמינה אותי לזוז. רגל ועכוז. לוודא שאני במידות המדויקות. "האמת ש..." ניסיתי לדבר. "אולי באמת צריך עוד תיקון קטן, אני אדבר עם אלכס. עוד חרוזים אולי, מה את אומרת? בואו אחריי בבקשה." מנהלת הסלון הוסיפה לבחון את גופי ולהתעלם ממה שניסיתי להגיד. "אפשר לסדר עם אלכס שגם לא תצטרכי להוסיף." היא סיכמה בחיוך עת הגעתנו לחדר המדידה המרכזי. "פחות חרוזים. כבדות הגולות האלה. עדיף להיפטר מהן." אימא התערבה והתיישבה על כורסה מרופדת כשכיסוי השמלה ותכולתו על ברכיה. "אז להוריד חרוזים? לא בעיה. דווקא הגיעו לי כמה חדשים תוצרת איטליה. משהו מיוחד. גם תכשיטים. חכי שתראי את השרשראות. להתמכר! נו, תזכירי לי מתי היית כאן פעם אחרונה? את המחוך מדדת? יש לך גופייה מתחת? גוזייה גם טוב." היא החלה לפתוח את הכפתורים בחולצתי ולהסיר אותה ממני בטבעיות כששתינו מול המראה. "השרשרת עם המחוך הזה וקו הכתפיים המושלם שלך, הצגה! אין מי שלא תישמט לו הלסת כשתכנסי לחופה. מה הוא יגיד אה? לא ישחרר אותך בחיים." היא נעמדה מאחוריי, הוסיפה להחליק אצבעות עדינות על כתפיי הצרות ואני הצטמררתי מגעגוע ואי נוחות רק לרגע. "איפה המחוך אמרנו? תשחררי בבקשה את הרוכסן מהכיסוי הזה. קדימה! תיכנסי מאחורי הווילון הזה ותמדדי אותו, אני הולכת להביא את התכשיטים. אה, ואני גם רוצה..." מנהלת הסלון הוסיפה להתרוצץ כשאני קופאת במקום. – "איטליה?? בטח משהו לא נורמלי. מאלין..." אימא שוב התערבה, בעודה מלטפת את עגילי היהלום הצמודים לאוזניה שמזכירים בעיקר לאבא כי כספי המשכורת שלה מעולם לא היו אבודים. "בשביל הטעם הטוב, בשביל אימא, מה איכפת לך? למזכרת. רק תמדדי." סירבתי נחרצות והשבתי למנהלת הסלון: "לא, חכי רגע. אני, אימא שלי פשוט..." ניסיתי להוציא מילה תוך שאני פותחת עיניים גדולות על אימא שלי, נסערת ומחפשת נקודה להתרכז בה. אז פוגשת בווילון האקוסטי שפעם חלמתי דרכו. איך נשים שעד לפני רגע היו עצמן לעצמן, נעלמות מאחוריו והופכות לעוד 'עניין' בעולם. "עזבי אותך דיבורים עכשיו. איפה השמלה? תראי לי רגע..." היא החלה לשחרר רוכסן ארוך שלא נגמר ואז זה פשוט יצא ממני. "חכי רגע! חכי רגע..." אמרתי. "לא. לא באתי לתקן..." היא חייכה אליי חיוך מושקע בכסף בטוח לא שלי ואמרה: "בסדר, את לא אוהבת, זה קורה הרבה לפני החתונה. בואי נראה רגע. תגידי יסמין...!" היא משכה את מכשיר הנייד מהכיס האחורי של מכנסיה וצעקה לכיוונה של פקידת הקבלה. "אלין, מתי מתחתנת??" פקידת הקבלה צעקה בחזרה לעברה. –"אלין??" לבשתי במהירות את החולצה לגופי ותיקנתי את שמי. "מאלין, לא אלין." היא חייכה וצעקה שוב לעברה. "מאלין. מאלין גורלי." אימא שלי חייכה במבוכה ואמרה: "לפחות היא זוכרת את שם המשפחה. יפה. חבל שלא מדדת." נלחצתי תוך שאני מכפתרת שוב ושוב אותו כפתור לאִבקה שלא שלו ומשחררת. "אני יכולה להגיד לך..." היא עצרה אותי בהינף יד. "הכול רשום. אצלנו הכול רשום."

כיווצתי פנים במבוכה.

 

-"אבל אני זאת שמתחתנת"!

יסמין צעקה שוב בחזרה לכיוונה:

"אלין גורלי , רשום בשישי ליולי. שישי ליולי"!

כיווצתי פנים יותר.

רציתי שהכול ייגמר!

עכשיו!

 

-"שישי ליולי. היית שואלת אותי."

דיברתי לעצמי.

 

מנהלת הסלון חייכה אליי הפעם חיוך מבשר ואמרה: "טוב, יש זמן. אם את לא אוהבת את יכולה להחליף. אבל היא מהמושכרות. "'לַסְט סִיזֶן', את יודעת." היא התנועעה באי נוחות והעבירה יד על שורה עמוסה בשמלות יד חוזרת , שעוד יעברו תיקון בסיסי וניקוי יבש לא על חשבונה, יגלו לי שספק אמיתי מתפשט הרבה לפני החתונה. "תחליטי מהר אה? אני עוד צריכה להספיק לרשום מידות, לדבר עם אלכס. בכל זאת, השמלה הזאת עברה הרבה."

עצמתי את עיניי. כל מה שהצלחתי לראות, זה את השמלה שעברה אולי על כולן, קמלה על הקולב. פוגשת לראשונה באישה שלעולם לא תטעם ממנה, גוועת עד מוות לגבר שעזב. ואני רק ייחלתי לסוף הזה, שהקדים וקיצר את ימי האבלות אף לתוך חיי, משחררת את השמלה שכבר אינה מותרת לו מתוך ידיי. אני רק ייחלתי לסוף הזה. אבל בואו היה תלוי רק בי. גם שעד לפני שבוע עוד התחנן לרבע הזדמנות ושאם אני רק אומרת אנחנו נספיק. –"תגידי מאלין, שאני אחכה לך בחוץ? אני חייבת סיגריה. הלחץ הזה גומר אותי!" אימא שלי שוב לחשה לי מאחור. אחזתי חזק בידה ולחצתי, "לא אימא, חכי. תביאי לי את בקבוק המים מהתיק." התחננתי לאימא שלי שדאגה לכך במהירות וזרקה את התיק על אחת הכורסאות. –"תשתי נו! רשום מה רשום..." מנהלת הסלון לחצה ושאלה בזמן שגמעתי כמעט את כולו: "אז להחליף לך? יש כמה חדשות שחזרו אליי ואולי תאהבי. קחי בחשבון שכנראה תצטרכי להוסיף." היא ניגשה לסטנד השמלות שהיה כל כך לבן ונקי. הכול היה כל כך נקי שזה דחה אותי! כמו ריח הריסוס שהעלים כאן כל ספק ופשוט דחף אותי! להקיא! פשוט להקיא את זה!

 

"אני לא מתחתנת . החתונה מבוטלת".

 

הסלון שהיה ריק ממבקרים רעם בשתיקתו לכבודי. יכולתי להבטיח ששמעתי את סגירת הפקק לבקבוק באופן צלול. גם את פקידת הקבלה, בולעת את הרוק ושולפת באיטיות את הטוש השחור מהמגירה. "אבל אימא שלך... רק לפני רגע..." מנהלת הסלון בלעה את המילים וניסתה להבין אם זה מבטה המטושטש או רק נקבי חולצתי העקומה.

 

"החתונה מבוטלת. מבוטלת וזהו".

 

ניסחתי את הפרידה הזאת בצורה הכי נקייה שיש. לא התלכלכתי. איך התיישב איתי לשיחה בהולה שברח ממנה ימים שלא אתעכב על חשבונם; בישר לי את הנורא מכל. "וואו." מנהלת הסלון השתנקה. "וואו! כזה עניין עוד לא היה לי החודש. דווקא רק החודש חזרנו לנשום. אני חייבת מים. את, את בסדר אלין?" כבר לא התייחסתי. גם לשיעול הטורדני שהתלווה ליללותיה. גם לא ליסמין שרצה לקראתה עם כוס מים גדולה מקנקנה ולא הותירה כל ספק.

 

-"שלא תיחנק. שבי רגע." מנהלת הסלון נזרקה על הכורסה בחסדיה של יסמין.

 

"את מעשנת?" אימא התערבה מאחור. "כן, שתי סיגריות ביום. זה לא קשור. כנראה הקדמתי קנה לוושט. הטוש...?" היא לא הרשתה לעצמה להחמיץ רגע מהעניין הזה. "מתי שתגידי. הכול רשום." הן הבינו אחת את השנייה ואני את שתיהן באדישות שניתן רק להתרשם, הרי למי איכפת אם בן אדם נושם כשלא זוכרים לו את השם?

 

"אני אהיה בסדר. אני חושבת."

השבתי לשאלה שספק אם זוכרת ששאלה אותי.

 

"זהו זה, אה? לא תמדדי. טוב, אני חייבת סיגריה." אימא שלי נאנחה ולחצה מילים שישבו לה על הלב. כמה בעדי. כמה נקי. לא מוכן גם ברגעים האלה, להזדכות על הכאב שלי בלי לפצות אותו באיזה חרוז איטלקי. "בחלומות שזאת מעשנת שתי סיגריות ביום, חושבת נולדנו אתמול." אימא לחשה לי רכילות משעשעת והעלתה מעט חיוך על שפתיי, למרות שהקפדתי בחיי לא להתעסק באחרים. "לא אימא, אני כבר לא אמדוד. צאי לעשן." אספתי את שערי החלק בגומייה ועיניי בהקו. פעם עוד הסתכלו לתוכן. האמינו בנשמה שלי. ראו אותה. ידעו אותה. והיום לאף אחד אין זמן. כשהשלם מתפרק הוא הופך ללא יותר מ'עניין'. "אני מאמינה שאין יתרת חוב. שילמתי על כולה בהשכרה. רק אם אפשר לזכות אותי? אולי על מחצית? כל דבר יעזור. יש לי עוד ספקים שצריך לבטל אותם ואני לא רוצה להישאר חייבת." שילבתי ידיי וכמעט שהתחננתי. מול מנהלת הסלון שהוסיפה ללגום מכוס המים בגסות והשיבה: "וואו. מצא לו זמן! עוד שנייה את מתחתנת. מה נראה לו?" כמעט שהתפרקתי. הרי פעם עוד האמנתי למילה שלו. ומהמילה שלו האמינו למילה שלי. וכשהוא פירק אותנו הפכנו לסתם 'עניין'. כבד כזה על אנשים. מעיק. מחניק. ואת רק משתוקקת שמישהו ייקח לרגע את הכאב הזה! וכשאני יותר ויותר חושבת על זה, להזדכות כאן על שמלה מהעונה שעברה זה כזה-

 

"תיק? של מי התיק הזה בנות"?

 

יסמין החלה להתנועע בעצבנות מיותרת ולסדר את מה שלא ניתן. "רק שתינו כאן! זאת שהייתה לפנינו יצאה מזמן." אימא נכנסה, חטפה את התיק מידה ותחבה אותו לתוכי, "שלא תשכחי אותו! תיתן מה תיתן. גם אם תתחתני שוב פעם, בחיים לא ניכנס לכאן." אחזתי בתיק שידיי מעט רועדות ואימא צעדה לכיוונה של מנהלת הסלון. "נו, אז מה את נותנת לה? בינינו, הוא נתן לה הכול." היא לחשה והאמינה שאני לא מקשיבה. "כל העניין עם השמלה זה רק כי הלב שלה נקי. גם עכשיו. את מאמינה על הילדה הזאת?" מנהלת הסלון התנועעה מולה בעצבנות והשיבה לכיווני, "שמעי, זה ממש דקה לפני החתונה. אני צריכה לדבר עם אלכס." חייכתי בציניות. "חשבתי שיש לי זמן. מלא זמן. זאת גם שמלה של 'הלסט סיזן' קראת לזה? כן. מה הסיפור הגדול?" אימא שלי שאחזה בידי, נצמדה מעט לכתפי ולחשה: "לפחות היא זכרה את שם המשפחה. אולי היא תצליח, בכל זאת כזה מעט זמן, פחות מחודשיים. כבר דמיינתי את שניכם." כעסתי. "אימא היא לא. הכול היה רשום ביומן! נו, אז מה את אומרת?" לחצתי בשאלות את מנהלת הסלון שהשיבה: "תראי אלין." כעסתי, "מאלין! מאלין. אתן יכולות לזכור את זה בבקשה?" הבטתי גם על יסמין פקידת הקבלה שהסירה את משקפיה כי צריך לראות, ונדמה היה שכל שרצתה רק לבכות איתי עכשיו. "טוב, אני מבקשת שאלכס יטפל בזה. בעניין שלי. אני אפילו יכולה לדבר איתו בעצמי. אני זוכרת שפעם היה לי את המספר שלו באיזה תיקון..." נסערת משכתי את מכשיר נייד מהתיק הקטן, וגוללתי במהירות באנשי הקשר בניסיון למצוא פתרון. תוך כדי, הבטתי מבט אחרון על סלון הכלות המעוגל בצבעי שמנת נקיים. על כורסאות ממתינות לתפוס את המכה שתנחת אחריי; ככה על הלב שלו, כשהודעתי לו שאני כבר לא בשבילו. "תקשיבי מה נעשה, תני לי יום יומיים. אנחנו... אני אחזור אלייך. יום יומיים. הנה תראי..." מנהלת הסלון הציגה לי היומן האלקטרוני במכשיר הנייד בו אני מסומנת. "יום יומיים. תראי בעיניים שלך, הכול רשום." היא סיכמה ונפרדה מאיתנו, לא לפני שאימא צעקה עליה בחזרה בדמעות שעוד לא הכרתי כשהתקדמנו ליציאה: "רשום! שיהיה רשום! רק נאחס המקום הזה. חשבתן לתלות בכניסה שום? דחוף!" אז קרצה לכיוונה והאמינה שלא ראיתי חצי דבר. "היא חושבת לפרק חתונה זה קל? תגידי מאלין, איך קוראים לה זאת בכלל? עָאלֶק שתי סיגריות ליום..." דמעות מרדניות שביקשו למלא את תפקידן לא הניחו לי לדבר, ודמנציה ערמומית שהתחכמה איתי דווקא עכשיו נתנה רק את אלה: "בחייך אימא, מי זוכר? תגידי, מה היה שם בין שתיכן?" שאלתי. "עזבי אותך, בואי. תנגבי את הדמעות האלה ותסדרי את החולצה. בכינו מספיק." אימא התחמקה. "אבל בחייך מאלין, מה נתפסת שם? שרק הייתה מראה לנו את התכשיט האיטלקי." לרגע פינתה מקום לתאוות שנים ואז הביטה לי עמוק בפנים. "עזבי אותך, את צודקת. הכול הבלים. הכי חשוב שהלב שלך נקי! חכי...!" מיהרתי בצעדים גדולים לרכב כי ידעתי שדברים קשים לא מזכירים ביומן. שדברים חשובים לא מעלימים בטוש שחור מהזמן. פשוט ידעתי, שמנהלת הסלון הורתה ליסמין עת הדלת נטרקה רק אחת: "איך הוא עשה לה את זה? הם זה סיפור שאת פוגשת בו פעם אחת בחיים. אין חיקויים ליחסים כאלה. היית צריכה לשמוע את אלכס. אולי תחכי? אני יודעת, אולי יחזרו? עזבי, את מכירה את אלכס. פשוט תמחקי."

 

 

לעיתים נדמה כי החיים מכינים אותנו לכל חוץ מפרידה. טבעה הבלתי צפוי מתלבש על צורה שלעולם לא תהיה זהה לקודמתה, מחיש את קצב פעימות הלב שלא הכיר עד שפגש אותה. אפשר כל החיים להצביע על איזו מילה שאולי ולא נאמרה נכון אך בסופו של סיפור, כל הפרידות באות חשבון. כזה שייסחט לתוך החיים גם שנים אחרי, שיהיה כאן בית, איש אחר וילדים שיזכירו לנו שהחיים כבר לא אותם חיים. כזה שיבוא גם שנדמה שהשלמנו עם הבחירה ורק היצר שמשטה בנו בכל פעם מחדש, יניב ספקות חדשים, שאולי לא היה נכון להיפרד באותו האביב. יתקוף בעיקר כשהגעגוע יהפוך למועקה תמידית שנלמד לחיות איתה, לבכות איתה עד שתתמלא השוחה הקטנה בסוף הצוואר, זאת שאהב לנשק בטירוף ולהתפלל שהכפתורים שסוגרים את הדרך, הפעם יהיו לא יותר ממכשול מיותר.

יהיו שיאמרו שפרידה, כל פרידה, היא עניין של זמן. שני אנשים שמנסים בתקציב רגשי מוגבל מראש, מחפשים עוד מאיפה לקצץ. שפרידה היא תרגום לאנשים הגונים שמזמן הפסיקו לתרץ. על היותם. "אני לא יודע אם אנחנו... אם מה שאנחנו זה החומר הנכון." על הרגלים שמזמן סימנו אותם. "לכי תלמדי גבר בן שלושים לדבר עכשיו." על פחדים שעוד יעברו אותם. "אין אמונה באף אחד, שמעת?" ובעיקר, על טעויות.

 

יהיו שיאמרו שפרידות תמיד היו שם. הפרדות בצלחת. הפרדות במקלחת. תשוקה מבית ששרדה בתוך המערכת. כאלה שנטלנו במינונים עדינים ולא מכאיבים, מבטיחות גם אחרי שנים, שלכל אחד מאיתנו יש עדיין זהות. כאלה שבלענו במינונים גסים כשאנשים נכנסים ומחטטים בכאב שאת עצמך עוד לא הספקת לעכל: "כמה חיי נישואין התחילו ממעידה חד פעמית תגידי?" לא ספרתי. ראיתי בכך הכשר מגונה כשהעובדות כל כך לא לטובתה. שאולי הרבה השתנה ואולי זה רק בראש שלי, שלא מפסיק לרוץ גם כשמהרגע הראשון נתן לי את הלב והבטיח שזה הבית שלי.

 

כשמשהו נשבר מרבית ההסברים בתכליתם לא כבדים מדי. צנעת השקר והמילים שיתייתרו אחריו לעולם ינציחו את השאלה האם נכון היה לפתוח את הלב עכשיו. הרי מומחיות השקר היא הסתרה. החיפוש של הדבר מתחת לדבר, והפחד שלא מרפה אם כל שהשתוקקנו לו, כבר עבר?

 

לתפוס כיסא כשכל אחד מתכנס לשולחן עם מה שהביא עליו היום, נזהר לא להתחיל בשאלה שתגרור תשובות קשות או כאלה שרק חיכו לסימן. למרות שזה תמיד מגיע לשם. לשאלות האלה. שהופכות להאשמות האלה. ואת מסתכלת על הרגע הזה. שנמשך בטבעיות לכיוונו ונדמה שאת, פשוט לא קיימת בשולחן. מתיישבת ומזכירה לו שאת כאן בטון מתאמץ. שכלוא בהכחשות האלה שמשהו לא טוב עובר עליכם ואסור שידעו שזה לוחץ. "זה כל מה שיש לך?" הוא מקמט מפית נייר וקם מהשולחן. משאיר אחריו פירורי רמיזות שהתרגל שמספיקים לך והרי איזה אדם לא שבע מהאמת? ואת, מרטיבה על לשונך אצבעות דקיקות ואוספת פירור אחר פירור, טועמת את מה שפחדת ממנו כל כך.

 

הפרידה הזאת.

 

שתעדני אותה בפני כל מי ששואל.

בעיקר מתוך הרגל.

איך זה שלא סימנת את הנגעים האלה?

איך זה ששוב טבעת ברגעים האלה?

איך היית מסוגלת לחיות בתוך הפחדים האלה?

איפה בחיים עוד עוברים גברים כאלה?

 

הפרידה הזאת.

 

שתנסחי אותה במדויק כדי שאף אחד לא ידבר: "פשוט נפרדנו. הגענו למצב שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן לשחרר."

 

דומים לי יש ביניכם כנראה. מאמינים שניתן לזהות פרידה ולחבק אותה לפני שהיא בורחת לנו עם החיים. ששום איזון בטבע לא מתערער אלא אם מישהו בלב יודע ומושך לצד אחר. שאין מקום לתבוסתנות העבר שלא שרד את קודמותיה, והאשמה, מחשבות היתר וגם היצר שעוד לא עמדנו על כוחו, הם רק צביטה פנימית כדי שמשהו אצלנו יתעורר. ואולי מישהו כאן היה חייב לשבור, שהרי מהרגע הראשון שנפגשנו, שנינו לא יותר מהשתהות התשובה, אבל תמיד פחדנו לעבור?

 

דומים לי יש ביניכם בוודאי. מאמינים שאם נשארנו יחד אז לבטח יש סיבה שכדאי, להתיישב מול מטפל שיחטט בעומקים בזמן שההחלטות כבר גמורות מהבית. לספר שבחיים, אנחנו בחיים ככה לא שותקים. אולי יודעים, בדידות מסוג אחר, שפעם, קנתה את מקומנו בקשר הזה והבטיחה מראש שכל זה רק זמני. משלמים בנייר ובבשר על הספק הזה, שימכור למי שלא קונה שהנה עוד זוג מאושר. הספק הזה, שלא מרפה גם אחרי שנים, איך זה מריח טוב אבל אף פעם לא שלם מבפנים.

 

דומים לי יש ביניכם כל כך. שבין האנוס והמוכרח, והמילים הקשות בסבך הבקשות שהלוואי, בוחרים עדיין להאמין. להאמין עד הסוף ולהתמסר גם כשהכאב יגבר על ההנאה במונחים רבים, ולא פעם יצפה את פסגות האהבה בכיעורן של תאוות כפויות טובה. להעמיד פני חיים על מחשבות מתות ולקרוא לזה להרגיש. להאמין אחרי הסוף שאולי ורק אצלנו בזיכרון זה מת. השורות רבות אבל יבואו אל סופן, ישפכו על הדף את משנת הלב אף כי סדרי ההבלים והעיקר לא ידפקו זה אחר זה בוודאי. יתעתעו לא במכוון, את הלהט האינסופי שבוער בתוכנו פשוט להרגיש קיימים ולא משנה מה יבוא באמצע. יחשפו את הפחד האינסופי של כל אחד מאיתנו להישכח. השורות רבות, דוחות בתוקף מילים מתכווצות שהרי מילים קצרות מה בכוחן להעיר את הנשמה? מה בכיסן לתת שהרי לא ניתן לקצץ את האמת. ועיניכם הקוראות, תתגנבנה לשרוולי החולצה שכיסתה את כאב הלב שביקר כאן לפחות פעם אחת בחיים ויתהו לא אחת על סופו.

 

דומים לי יש ביניכם בלי ספק, מטורפים מאהבה שלא ניתנת לתרגום בעולם הזה ולא מבקשים שיבין. חסרי אמונה בנפש טובעת במי מריבה, ששכחו לדבר לפני המכה. התרגלו למרוח יוד, לעמוד ולחיות את הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו מבלי להחמיץ חצי פרט. ואני כמותכם - מתהלכת מתאווה בליבי ומתחננת בפניו שירגיש בדיוק כמו שהרגיש, שיחסיר את אותה פעימה ויגיש את המילים הפשוטות שיסחטו את חיי לתוך חייכם. אף יבטיח שאלה לא ישובו ריקם לעולם ואין נצח שיפריד בין כאב לסופו, בין מקום לפרידה; בין חומר לצורה, בין תיקון למידה, בין שריטה לצלקת והסיפור הגדול שיתלווה להן בכל מגע. יזכיר לכולנו שבמקומות שפחדנו שכל כך טוב - לא רצינו באמת שאף אחד ייגע.

 

[1] חוץ לארץ, לאורך העלילה, בהתאמה. [חזרה] [2] 'לַסְט סִיזֶן' - עונה קודמת או עונה שעברה, פריט שיצא מהאופנה (לועזית), Last Season [חזרה]