כן ואני אוהבת אותך

1

הוֹלִין טֵייט דמיינה לפעמים שהיא דמות בסרט.

היה לה תסריט. היא ידעה את התפקיד שלה. שערה הבלונדיני המתולתל היה מעוצב בפן מושלם ולא התקרזל בטירוף בלחות של ניו אורלינס. לבה לא הלם חזק מדי בחזהּ. הבעות פניה היו בשליטתה המלאה ובהתאמה למתרחש, במקום שהטוּרֶט שלה ינהל את העניינים. היא היתה אישה צעירה מלאת ביטחון בעיר הגדולה, בדרכה אל שארית חייה.

פריצת הדרך המקצועית שלה היתה ממש מעבר לפינה. החבורה הרעשנית השנונה והמצחיקה שסבבה אותה שלחה לה הודעות על פגישה למשקה ורכילות אחרי העבודה. אהבת חייה לעתיד עמד להתנגש בה ולהפיל את התיק מידה — ההיתקלות הרומנטית המושלמת. היא היתה קארי ב"סקס והעיר הגדולה". מג ריאן בכל סרט שהוא. היא היתה מרי טיילור מור הזורקת את כובעה באוויר. היא היתה בחורה כזאת. המצלמה התמקדה בה בשעה שאנשים אחרים התהלכו ברחובות סביבה, ונוכחותם רק כתם מטושטש ברקע. זה היה היום שלה. העולם שלה. היא שלטה בעניינים.

הולין ניסתה לדמיין את הסצנה מוקרנת על מסך קולנוע תוך כדי הליכה, לראות את הגרסה הטובה, הנועזת יותר של עצמה, המנווטת בחן על המדרכות המשובשות של העיר. חלונות הראווה, שצבעיהם עזים, העניקו לה את הרקע המושלם. אילו התכופפה האישה הזאת כדי לקטוף את אחד מגבעולי התלתן שבקעו מבין חריצי המדרכה, הוא היה בעל ארבעה עלים. הולין ניסתה להאמין לדמות, להאמין שהאישה הזאת קיימת. הסרט שבדמיונה עזר לה לעשות את דרכה לעבודה.

לפעמים.

היום התמונה הבהבה, וחוסר השינה עשה את הולין עצבנית במיוחד. כאשר פנתה בקצה הרחוב, הופיע מולה הבניין בן ארבע הקומות של וורְקאֵרָאוּנְד, הזוהר בכחול. קרני השמש המוקדמות התנפצו עליו, ואורן התפזר לכל עבר. מבנה המחסנים התעשייתי לשעבר תפס את כל פינת הרחוב. השלט חללי עבודה לאנשים יצירתיים, שנתלה על מרפסת בקומה הראשונה, התנודד במשב הרוח הלח שעלה מנהר המיסיסיפי. היא נשמה נשימה מטהרת והשתדלה לשחרר את הכיווץ באצבעותיה.

אמנם הבחילה שהציפה אותה בשבועות הראשונים שלה בוורקאראונד כבר עברה, אבל בטנה עדיין התהפכה ושרירי הצוואר שלה התקשו כאגרופים קמוצים. דמותה של האישה המתוקתקת, הבטוחה בעצמה, חמקה ממנה כמו נשמה סוררת הבורחת מגופה הזמני. עוד נשמה תועה ברחובותיה הרדופים של ניו אורלינס.

היא שיננה בלבה את תוכנית הפעולה שלה לבוקר זה. בכל יום ניסתה לזכור את האנשים שעבדו בדרך כלל בקומה שלה, כך שתדע את מי לברך בבוקר טוב חטוף (את אלה שענו בהנהון ובחיוך מנומס) וממי להתחמק (מאלה שהיו בקטע המרתיע של שיחות מסדרון ליד מתקן המים — אף על פי שבוורקאראונד לא יימצא לעולם משהו חסר עידון כמו מתקן מים פשוט). אבל בשל אופיו של חלל העבודה המשותף, הפרצופים התחלפו כל הזמן. האנשים ששכרו את שולחנות העבודה בקומת הקרקע לא נטו להישאר שם לזמן ממושך. לאלה ששכרו משרדים אמיתיים, כמו שלה, היה קצת יותר כושר התמדה.

היא בדקה מה השעה בטלפון שלה והתנחמה בכך שעדיין מוקדם ושרוב האנשים בוורקאראונד לא יגיעו בשעה הקרובה, לפחות. אחד הבונוסים בעבודה כעצמאית היה היכולת לקבוע לעצמה את סדר היום. רוב העמיתים שלה ניצלו את היתרון הזה, הגיעו בסביבות תשע או עשר וניגשו היישר אל הקפטריה בבניין, שם נהגה ג'קי — אישה בעלת שיער ירוק ואפס תודעת שירות — לקחת את ההזמנות בנהמה ולהנחית לפני הלקוחות בחבטה, ללא גינונים מיותרים ובלי לומר מילה, את הקפה או התה המפונפן שלהם. הולין אהבה את ג'קי. קפה ואפס ציפיות. בחורה כלבבה.

היא שמטה את הטלפון לתוך התיק, ואגודלה טפח על כל אחת מאצבעות ידה הימנית הלוך ושוב, בקצב המוכר. אחת שתיים שלוש ארבע. ארבע שלוש שתיים אחת. גל של הקלה מיידית שטף אותה עם ביצוע הטקס הזה. היא הקישה את קוד הגישה שלה ופתחה את דלת הזכוכית שכבר הספיקה להתכסות בשכבת עיבוי לחה, ופרץ קור ממוזג הכה בה, יחד עם צליל ההקשה של אצבעות על מקלדות. היא שאפה אוויר עמוק בזמן שנכנסה פנימה וניסתה להתחבר למרכז שלה. ריח של צנים שרוף — מארוחת הבוקר הכושלת של מישהו — עמד באוויר, מעורב באחד הניחוחות ה"נבחרים" שהוזרמו לתוך הבניין כדי "לשפר יצירתיות ויצרנות" — היום היה יסמין, ככה היה נדמה לה. הארומתרפיה נשלטה בידי לוסינדה, הבעלים של וורקאראונד, על פי לוח זמנים עלום כלשהו — ככל הנראה בתיאום עם מופע הירח או משהו כזה.

הולין ערכה סקירה מהירה של הקומה הראשית. כמה מהשולחנות ה"חמים" היו תפוסים — והכוונה כאן היתה לשולחנות במובן הרחב של המילה. היה אפשר לשכור כל משטח ישר שהוא, עם כיסא או ספה סמוכים, בשיטת השולחן החם. קומת הקרקע של וורקאראונד סיפקה שירותים בעיקר לעסקים של אדם אחד — סופרים, בלוגרים, בעלי חנויות מקוונות, מפתחי יישומים. אנשים שכרו שולחנות כדי שלא יצטרכו לעבוד לבדם בבית — או גרוע מזה, מבית הוריהם — ויוכלו לחבור לאחרים מרקעים וממקצועות שונים. כמו לשלם על המקום החביב עליך בסטארבקס או בספרייה כדי להבטיח שימתין לך שם מדי יום.

אבל שלא כמו בספרייה, במערך הנוכחי לא היה שום מקום שאפשר להסתתר בו. הוא היה חגיגה של מוחצנות. קומת הקרקע היתה רחבה ופתוחה, עם תקרות גבוהות, לבנים אדומות חשופות, רשת תעלות מיזוג מבהיקה ושורת חלונות גבוהים שנפערו בקיר העורפי. ספות כחולות, צהובות ואפורות מוקמו במקבצים כדי לעודד שיתוף פעולה והתרועעות. עציצי קיסוס וקקטוס ניקדו את השולחנות במטרה לשוות לחדר מראה פחות תעשייתי. הכול היה מעוצב באופן מוקפד. כמו בתצלום שוורקאראונד שיווקה לאנשים ברשת. תראו כמה המקום הזה מודרני ומגניב וחברתי! למה לעבוד מהבית כשאפשר להיות חלק ממשהו גדול יותר?

התצלום של הקומה הזאת גרם להולין לרצות לוותר על הניסוי הזה לגמרי. היא היתה מוכנה לבטל את מה שהפסיכולוגית המקוונת שלה, מרי לי, המליצה עליו, כדי לעזור לה להתגבר מעט על החרדה החברתית שלה. באותה תקופה, הולין היתה מבוהלת עד כדי כך שבקושי יצאה מהבית במשך חודש, אבל אולי ההסתגרות לא היתה גרועה כל כך אחרי הכול. כי חלל פתוח מלא זרים פטפטנים ושיתוף פעולה בלתי פוסק? לעזאזל ולא ואיזה מין מפלצת עיצבה את הטירוף הזה? אלא שאז ראתה הולין את המשרדים הפרטיים, דמיינה איך יהיה לעבוד בחלל כה בהיר ומודרני והתאהבה ברעיון לזכות בפיסה קטנה של נורמליות — משרד ללכת אליו בכל יום. המחיר היה הכורח לצלוח את החלק הזה — מבול ברכות ה"בוקר טוב" שניתכו עליה.

היא משכה את תיק המחשב הנייד שלה גבוה יותר על כתפה, ביצעה את ספירת האצבעות שלה עוד כמה פעמים והלכה לעבר הקפטריה בהליכה שאמרה, אני עסוקה, אל תפריעו לי — זאת היתה ההגנה היחידה שלה מפני הניסיונות למשוך אותה לסמול טוק מעורר חרדה. היא היתה יכולה לתחוב אטמים לאוזניה, אבל מרי לי רמזה שזאת תהיה רמאות. כאילו הבריאות הנפשית של הולין היתה משהו שיש לו תשובות חד־משמעיות.

כמה אנשים חייכו אליה, או אמרו משהו לא מחייב כמו "בוקר", והיא ענתה בחביבות אבל לא עצרה. בכל מקרה רובם לא באמת רצו לדבר, בייחוד לא בשעה מוקדמת כל כך.

מכוונת מטרה, היא עשתה את דרכה אל הקפטריה שבירכתי הקומה הראשית, בפינה, כאילו מישהו מתזמן את מהירות התקדמותה. היא נעצרה ליד הדלפק באנחת רווחה ופשפשה בתיקה בחיפוש אחר כרטיס וורקאראונד שלה, שהקנה לה שני משקאות חינם בכל יום. צליל חבטה חד הקפיץ אותה והיא הרימה את מבטה.

"בן של יונה," אמר קול נשי שנשמע כאילו סונן מבעד לשיניים חשוקות. אחר כך נשמעו עוד חבטות מתכתיות, והולין רכנה מעל לדלפק כדי לראות מה מתרחש שם. אישה בעלת שיער אדום כהה — שלא היתה ג'קי — כרעה לפני ארונית מתכת נמוכה בגבה להולין ומשכה בדלת בעוצמה מפתיעה, בהתחשב בממדיה הקטנים. "למה לעזאזל הם נועלים את זה? באמת נראה להם שנגנוב שקיות קפה תעשייתי? הוא אפילו לא כזה טוב."

לפני שהולין הספיקה לסגת, האישה הפנתה את ראשה ופניה הזועפות התבהרו בחיוך ידידותי כאשר ראתה אותה עומדת שם. "אה! היי, אממ..."

האישה לא ידעה מהו שמה של הולין. הולין יכלה לראות שהיא מתאמצת להיזכר בו. אבל הולין ידעה את שמה של האישה — אנדריאה, המכונה אֶנדי. אנדי הקפידה לאסוף מידע על כל מי שעובד בקומה שלה. היא היתה חטטנית בדרכה.

"הולין," היא סיפקה את התשובה לאחר שכחכחה בגרונה.

אנדי נקשה באצבעותיה וזינקה מכריעה לעמידה כמו ליצן צעצוע שמתפרץ מתוך קופסה. "נכון, הולין. סליחה. שם יפה. נראה לי שעדיין לא יצא לנו להכיר." היא הצביעה על חזה. "אנדי. אני עובדת לא רחוק ממך, בהמשך המסדרון."

"היי." הולין זעה באי־נוחות, שיחקה בתיק שלה וניסתה לשלוט בשרירי הפנים, כך שיישארו חלקים ונינוחים. היא זקוקה לקפה, לא לשיחה. לעזאזל, היא צריכה לארגן לעצמה טישרט עם הכיתוב הזה. זה היה תקף לכל כך הרבה מצבים. "איפה ג'קי?"

אנדי נאנחה בדרמטיות והידקה את זנב הסוס שלה. "הלכה. מתברר שהיא מכרה יישומון חינוכי לאיזו חברה גדולה ודפקה אתמול בלילה קטע של לכו להזדיין חברים, אני מתפטרת. קללות נזרקו לאוויר, חפצים עפו. איכשהו אף אחד לא תיעד את זה בסרטון." היא גלגלה עיניים. "צוות משמרת הלילה ממש אִכזב הפעם. אבל כן, היא בדרך להיות מין אושיית טכנולוגיה לפעוטות, נראה לי."

הגבות של הולין התרוממו ואפה התכווץ כמה פעמים בניגוד לרצונה. המאבק לשמור על שליטה מוחלטת בהבעת פניה נכשל.

"לגמרי, נכון?" אמרה אנדי, כאילו הולין ענתה לה. "הגבתי בדיוק באותה צורה. אני לא יכולה לתאר לעצמי את ג'קי מתקשרת עם ילדים בכל צורה שהיא — חוץ מלהזמין אותם אל בית הממתקים שלה ביער בקטע עמי ותמי כזה. הייתי די משוכנעת שהיא מרעילה את הקפה של כל מי שלא משאיר לה טיפ יפה. אבל היי, שמחה בשבילה, הידד וכל זה," אמרה בנימה משועשעת, הניפה את ידיה וניערה פונפונים דמיוניים.

"אם כי אלו חדשות רעות בשבילנו, כי אני לא יכולה להגיע למצרכים ולוסינדה נעולה במשרד שלה בשיחת ועידה, ככה שאין לי שום רעיון איפה למצוא את המפתחות." היא נעצה מבט מצמית בארונית הנעולה. "איך אני אמורה לכתוב היום פרק חדש וגם להקליט פודקאסט בלי קפה?" היא פרשה את זרועותיה לצדדים ונשפה בזעף. "אני לא יכולה לעבוד בתנאים כאלה!"

הולין בהתה במערבולת המילים וההבעות של אנדי. זאת בדיוק הסיבה שבגללה אנדי היתה ברשימת האנשים שיש להימנע מהם. היא למדה שאנשי פודקאסטים רוצים לפטפט עם כל אחד. כל כך, כל כך הרבה דיבורים. כולם היו מרואיינים פוטנציאליים מבחינתם. זה הפעיל אצלה את כל הדחפים של לברוח ולתפוס מחסה. הולין לא ידעה מה לומר חוץ מאשר, "אז אין קפה?"

אנדי ענתה בניד ראש קודר. "אני מניחה שאני יכולה לקפוץ לציקוריה, ממול, אבל כל כך יקר שם והבעלים הוא יצור דוחה ותמיד אומר לנשים, 'תחייכי, יום יפה היום.'"

אפה של הולין התכווץ שוב והיא שפשפה אותו בניסיון להרגיע את התנועה הלא רצונית שאיימה להשתלט על שריריה.

"בדיוק. הוא לא מבין כמה זה תוקפני? קודם כול, הניסיון לשלוט בהתנהגות שלי הוא סממן אופייני לסוציופת." היא הרימה אצבע כאילו היא מוכיחה משהו בבית המשפט. "דבר שני, אח שלי, אני לא צריכה לחייך כדי שאתה תרגיש יותר בנוח. אני אחייך אחרי שאני אקבל את הקפה הדפוק שלי, במחיר מופקע, ואצא ממלכודת התיירים שלך."

צחוק בעבע בגרונה של הולין, אבל הוא נתקע שם והיא פלטה צליל השתנקות משונה במקומו. אוף! מביך ברמות. למה זה כל כך קשה? למה היא לא יכולה פשוט לנהל שיחה כמו בן אדם נורמלי? היא כל כך רצתה להיות מסוגלת לפטפט בקלילות עם מישהי כמו אנדי. למה גופה ומוחה מסרבים לשתף פעולה?

אנדי גיחכה ונקשה על רקתה. "סליחה. סופרת אימה ובעלת פודקאסט על פשע אמיתי. כולם רוצחים סדרתיים עד שלא הוכח אחרת." היא הניחה את אמות ידיה על הדלפק ורכנה קרוב יותר. "אבל ברצינות, תיזהרי מהבחור שם. יכול להיות שהוא מחזיק גופות במקפיא."

"הא!" הולין הנהנה. "הבנתי."

"רוצה ללכת לשם איתי? יחד נרגיש בטוחות יותר?" שאלה אנדי ויצאה מאחורי הדלפק. "אם הוא יגיד לנו לחייך, נוכל לשגר אליו יחד את מבט הביץ' הממורמרת הכי מקפיא שלנו."

שריר קפץ בלחייה של הולין, התנועות הלא רצוניות שלה נעשו בולטות להכעיס כשנאלצה לתקשר עם זרים. לא היה לה פרצוף ביץ'. היה לה פרצוף טיק. אבל בכל מקרה, לא היתה לה כוונה ללכת לשם עם אנדי. כן, היא אמורה להיות כאן כדי לצאת מאזור הנוחות שלה (אני מקשיבה לך, מרי לי!), אבל היום היא כבר הרגישה כאילו היא הולכת יחפה על נעצים. "אממ, סליחה. אני ממש חייבת להגיע לשולחן שלי. אולי בפעם אחרת."

"וואו. את הולכת בלי קפה?" שאלה אנדי ופערה את עיניה הכחולות. "אישה אמיצה."

"יש לי מים בטעמים," אמרה הולין במבוכה וטפחה על תיקה, שהיה ברור שאינו מסוגל להכיל בקבוק משקה.

אנדי הטתה את ראשה וזנב הסוס הערמוני שלה נע הצִדה, כאילו היא מנסה לפענח את הולין.

בהצלחה עם זה, רצתה הולין לומר לה.

"מה הרעל שלך?" שאלה אנדי. "אני הולכת לשם בכל מקרה ואני יכולה להביא לך משהו. אני אבקש מלוסינדה שתחזיר לנו כסף על הקפה. אנחנו משלמות כאן דמי שכירות ומגיעים לנו שני משקאות חינם. אם אין לה בריסטה, מגיע לנו החזר." היא מסמרה את הולין למקומה במבטה, לכדה אותה.

"אני, אה..."

"קפה הפוך, ציקוריה, קפוצ'ינו, מוקה, לאטה, קפה קר, תה שחור, תה ירוק, מאצ'ה..." אנדי עמדה להמשיך בזה עד שהולין תיכנע.

"אייס קפה נטול, חלב רגיל, אחד סוכר."

אנדי הרימה גבה. "נטול? אנשים אמיתיים מזמינים את זה?"

האוזניים של הולין בערו. זאת היתה הסיבה שבגללה הרגילה את עצמה לשתות קפה מלכתחילה — כי אנשים "נורמליים" שותים קפה, ואי־שתיית קפה גורמת לאנשים להעיר הערות. אבל יותר מדי קפאין היה איסור מוחלט מבחינתה, ככה שנטול היה האופציה היחידה. "הייתי חייבת להיגמל. זה עשה לי צרות בלילה."

"סגור. משתתפת בצערך," אמרה אנדי בחיוך שגרם לנזם הקטן שלה לנצנץ באור השמש ששטף פנימה מבעד לחלונות. "אני אביא לך את הקפה המתחזה שלך למשרד."

הולין ידעה שזה דפוק לתת לאנדי להביא לה קפה. אבל ללכת לשם פירושו להמשיך בשיחה, והיא כבר הזיעה והרגישה חסרת מנוחה תחת מבטה החודר של אנדי. כך שהולין הנהנה ושלפה שטר של חמישה דולרים מארנקה. "תודה."

"אין בעיה," אמרה אנדי בדרך שגרמה להולין לחשוב שהיא באמת מתכוונת לזה. אנדי שלפה את השטר מבין אצבעותיה. "אבל אם אני לא חוזרת בתוך חצי שעה, תקראי למשטרה ותגידי להם לחפש קודם כול אצל הבחור מבית הקפה."

שפתיה של הולין התעוותו בחיוך מהיר. "אוקיי. אל תמותי."

"כן. זאת המשימה מספר אחת שלי בכל יום." אנדי פנתה בנפנוף קצר לעבר הדלת הראשית ובירכה בנינוחות גמורה את האנשים שחלפה על פניהם. הקנאה שגאתה בהולין נהפכה לטעם מוחשי על לשונה. מהי ההרגשה? להתהלך בעולם בקלילות כזאת? להציג את האישיות שלך לראווה? היא נדה בראשה והתרחקה מהקפטריה בדרכה אל המדרגות המובילות לקומה שלה.

הגרסה הקולנועית של הולין היתה בוודאי חברה של מישהי כמו אנדי. הולין הקולנועית היתה יודעת מה לומר והיתה מסוגלת לעמוד בקצב השיחה המסחרר. הולין הקולנועית היתה גם עולה למעלה ומתזמרת פגישה מקרית עם רודריגו, וְלוֹגֶר הכושר השרירי שעבד בהמשך המסדרון. אבל לא היו מצלמות ולא תסריט, והולין האמיתית רצתה רק להתחבא במשרדה, לסגור את הדלת ולהתחיל לעבוד.

הקומה הראשונה היתה שקטה ברובה כאשר יצאה מחדר המדרגות. כמה מהאנשים השאירו את דלתות משרדיהם פתוחות חלקית, אבל כל חדרי הישיבות שקופי הקירות היו חשוכים או שדלתותיהם היו סגורות ואטמו את הרעש בפנים. אחד משני אולפני הפודקאסטים היה פעיל, הנורה שמעל הדלת דלקה, ושני חללי הקלטות הווידיאו היו תפוסים. מבעד לדלת, שהיתה פתוחה כדי סדק, היא ראתה את אמילי ווּ, בלוגרית פרודוקטיביוּת, מכווננת את האורות בפנים כדי לצלם סרטון. הולין נרעדה. היא היתה מרגישה כמו בחדר חקירות תחת כל האורות האלה.

משרדה של הולין היה האחרון בקצה מסדרון החדרים בעלי הקירות השקופים. החלל היה קטן אבל בהיר, עם חלון גדול שסיפק לה חרך הצצה בין הבניינים אל הגשר הרב־מפלסי שמעל לנהר המיסיסיפי. הצהוב הרך של הקיר האטום היחיד היה מרגיע, ושולחן הכתיבה משנות החמישים היה כל כך הרבה יותר נחמד מכל מה שאי פעם היה לה, עד שלא יכלה שלא להעביר את ידה על עץ האגוז החלק שלו בכל פעם שנכנסה למשרד בתחילת יום העבודה.

כאשר ראתה את החלל לראשונה, כמעט התעלפה. בכל פעם שקיבתה התכווצה למחשבה שעליה להגיע לוורקאראונד, היא חשבה על המשרד החמים ועל שולחן הכתיבה היפה, על הנוף של העיר ועל הכורסה הרכה שבפינה. זה היה המשרד שחלמה עליו כאשר עבדה בבית אמה, ישובה אל שולחן כתיבה חבוט מחנות יד שנייה. השינוי היחיד שהיתה עושה, לו יכלה, היה להיפטר משני קירות הזכוכית.

הקיר המשותף למשרד שלה ולמשרד השכן היה מזכוכית חלבית, אבל הקיר שפונה למסדרון היה שקוף. אילולא היתה בקצה המסדרון, בטח היתה מרגישה כמו אוגר בכלוב. אבל איש לא הגיע לאזור הזה, אלא אם כן רצה לצאת דרך גרם המדרגות האחורי כדי לעשן סיגריה רגילה או אלקטרונית, ובכל מקרה, היא ישבה רוב הזמן בגבה לדלת. היא חייכה. אנדי ודאי היתה אומרת לה לעולם לא לשבת בגבה אל הדלת. כך אי־אפשר לראות את הרוצח הסדרתי מגיע.

הולין הדליקה את מנורת השולחן ופתחה את המחשב הנייד שלה. היא השתוקקה לאחוז בידה ספל קפה חם. היא אהבה את הטקס של הלגימה האטית בזמן שעברה על תיבת המייל שלה בכל בוקר, אבל לעת עתה תאלץ להסתפק בבקבוק המים הפושרים, הריק למחצה, שהשאירה שם לפני כמה ימים. היא התמקמה ליד שולחן הכתיבה ופתחה את תיבת הדואר הנכנס.

משהו השתחרר בתוכה. מחוץ לדלתות האלו היא הרגישה כמו חייזר שמנסה ללמוד את השפה המקומית. אבל כאן, ליד שולחנה, יכלה להיות היא עצמה.

המחשב השמיע צליל של הודעת מייל חדשה. היתה שם הודעה עוינת אחת ממישהו שלא אהב את הביקורת שלה על להקת "הפופ־פַּאנק הניסיונית" שלו. היא גלגלה עיניים בתגובה לנאצות. תתגבר, אח שלי. הקטע הניסיוני היחיד היה הבחירה בסולן זייפן שלא מסוגל להפסיק לחפון את המפשעה שלו. שתי הצעות לדייטים. לא, תודה, זרים להוטים מדי. מאמר שאמא שלה העבירה לה על תוסף מזון חדש שכדאי לה לנסות. למחוק. ולבסוף הודעה ששורת הנושא שלה הבטיחה הצעה של פעם בחיים. היא השתהתה על המייל האחרון וניסתה להמר בינה לבינה על תוכנו, לפני שלחצה עליו. האם זאת תהיה הצעה למשכנתה בתנאים נוחים יותר, חשבון בנק סודי באיי בהאמה, או דיק־פיק?

היא הטילה קובייה דמיונית והקליקה.

ויש לנו מנצח!

המסך התמלא בתמונת תקריב באיכות גבוהה של בחור שתוחב את הפין שלו אל תוך חרטומה של נעל עקב גבוהה, בלופ, כדי להמחיש את אפקט החדירה במלואו. היא נחרה בבוז, הטתה את ראשה ובחנה את התמונה. מאז נסיקת הפופולריות של מדור הבידור שלה באתר האינטרנט "נולה1 וייב", היא קיבלה מיילים מהסוג הזה לעתים קרובות עד כדי כך שהחלה לסווג אותם. חבר אחווה בקולג' ששתה יותר מדי וקיבל החלטות גרועות? נשמה בודדה? מטרידן אפשרי?

אל תיבת הדואר הנכנס של מיז פּוֹפּי, הכינוי שהשתמשה בו לצורך הביקורות שכתבה על סרטים ועל מופעי בידור מקומיים, הגיע כל המגוון. הולין נדהמה מהדברים שאנשים הניחו שהם יודעים עליה בהתבסס על האווטאר המצויר שלה. השפתיים האדומות, השיער הארוך הכהה והבגד השחור הצמוד של האלטר־אגו המצויר שלה קיבלו בשבוע אחד יותר הצעות לדייטים ממה שהיא קיבלה כל חייה. אילו יכלה לחיות בעולם מצויר, היא היתה משחקת אותה. אך אבוי, מיז פופי היתה קיימת רק בדמיונם של קוראיה. אילו ידעו שמיז פופי היא בעצם בחורה עם תלתלים בלונדיניים סוררים, הפרעת חרדה אפילו עוד יותר סוררת ונטייה לנעלי ואנס גבוהות במקום נעלי עקב, הם בוודאי היו מתאכזבים קשות.

למזלה, איש מלבד העורך והבוס שלה ב"נולה וייב" לא ידע מי היא מיז פופי האמיתית, מה שאומר שהבחור עם הפין יכול להמשיך להשתעשע בפנטזיה שלו על אודות נעליה של מיז פופי. הוא לא יקבל תשובה. היא הרימה את ידה כדי למחוק את המייל, אבל לפני שהספיקה נשמעה נקישה על הדלת.

גופה נדרך והיא נכנסה מוכנית למצב של אם לא אשמיע קול, אולי לא יראו אותי. אף אחד לא נקש אף פעם על דלתה. שלט נא לא להפריע שקנתה ברובע הצרפתי היה תלוי על הידית. היה עליו ציור של בובת וודו מנוקבת בסיכות. המסר היה ברור למדי. אבל לפני שהספיקה להיכנס למצב של הילחמי או ברחי, היא נזכרה שאנדי מביאה קפה. הולין היתה מוכרחה להסתובב. להיות יצור אנושי מתפקד למשך כמה דקות נוספות.

דלת הזכוכית השמיעה אוושה רכה בזמן שנפתחה. "אממ, שלום?"

לא אנדי. הקול היה קול גברי שלא זיהתה. היא היתה ממש חייבת להסתובב, אבל היא יכלה להרגיש את הזרם החשמלי שמפלח אותה ומעקצץ בקצות עצביה. אצבעותיה נאחזו במסעדי הכיסא המשרדי והקישו את המקצב הקבוע. אחת שתיים שלוש ארבע.

"הזמנת קפה?" אמר הבחור בנימה מהוססת.

הולין לחלחה את שפתיה — תתאפסי על עצמך, מותק — והכריחה את עצמה לסובב את כיסאה לעבר הדלת. בחור שמעולם לא ראתה עמד בפתח משרדה, כשהוא אוחז בספל קפה ומביט בה. נשימתה נעתקה. ראשית, כיוון שהיה זר ועמד בתוך המשרד שלה וציפה שתאמר דברים. ושנית, מכיוון שלכל הרוחות, הוא היה חתיך בטירוף.

הוא נראה כמו דוגמן במודעת פרסומת לוורקאראונד. גבוה ורזה, בחולצת כפתורים קצרת שרוולים שהיתה תלויה ברישול מחוץ לסקיני ג'ינס שלו, במראה שאמר שהוא משתדל, אבל לא יותר מדי. משקפי קרן מרובעים מִסגרו עיניים בצבע שקד. שערו הכהה הסתור היה מעט ארוך מכדי להיחשב מסודר.

הוא שיגר לעברה חיוך עייף וסקר אותה במבט, שגרם לגלים של מוּדעוּת לטלטל את קרביה. "וואו. מתברר שהיא כן בחיים," אמר. "איזו הקלה."

"סליחה?" גרונה הוצר לקוטר של עיפרון ולמילים שבקעו ממנו התלוותה צרימה.

הוא דחף את משקפיו במעלה אפו וחיוכו התרחב. "זה היה עלול להיות על הפנים אם ביום הראשון שלי בעבודה חדשה, אני הייתי זה שמוצא את הגופה."

היא היתה אמורה לחייך בחזרה, או לצחוק או משהו, אבל כרגיל, גופה לא שיתף פעולה. היא לא היתה טובה באחד על אחד עם שום זר, והבחור הזה הזניק את המערכת שלה היישר לרמת גוג ומגוג. משיכה זה הכי גרוע. היא התפוצצה כמו פגז מבפנים והפעילה את כל ההיבטים הכי מביכים של החרדות ושל תסמונת הטורט שלה. רוב האנשים חווים מעט מתח כשהם נמשכים למישהו, אבל אצלה התחושה היתה מועצמת פי מאה. היא עשתה כל שביכולתה כדי לשמור על קור רוח וחשקה את הנוירונים שלה עד קצה גבול היכולת, אבל היא ידעה שזה לא יחזיק מעמד. היה ברור שבעוד רגע היא תיתקף בעווית לא רצונית, או תפלוט משהו מביך. המתח גבר — סרט גומי שנמתח ונמתח ונמתח. "אתה צריך משהו?"

השאלה נשמעה גסת רוח עד כדי כך שהיא התכווצה מבפנים.

הוא נרתע וחיוכו התעמעם בכמה ואטים. היא חשה דקירה של אובדן. "כן, סליחה. האישה שפגשתי למטה, אנדי, שאלה אם אני אוכל להביא לך את זה." הוא הרים את הקפה כאילו הציע קורבן לאֵלים. "לא התכוונתי להפריע לך ב —" מבטו רפרף מעל כתפיה אל המסך ועיניו התרחבו מאחורי משקפיו. "עבודה? רגע פרטי עם החבר שלך? מחקר על פֶטיש נעליים?"

היא עצמה את עיניה, מושפלת, ואפילו לא טרחה להביט לאחור. "זה... ספאם."

"היי, אני לא שופט. מה שעושה לך את זה, אחותי," אמר בלבביות. "אני רק חיפשתי את לוסינדה, ואנדי אמרה שאת תדעי לכוון אותי."

פניה של הולין היו חמות עד כדי כך שהיא הרגישה שנצרבו בשמש. היא הכריחה את עצמה לפגוש במבטו ונאבקה בטיקים שלה כדי שיישארו תחת שליטה. היא שנאה את הפחד, שנאה את הדבר הזה שהשתלט עליה כאשר היתה בסביבת אנשים אחרים. אצבעותיה נקשו על מסעד הכיסא והיא ניסתה לנשום כמו שמרי לי לימדה אותה — לאט, עמוק. היא לא צריכה לפחד מהבחור היפה. הבחור היפה נמצא כאן רק כדי להביא לה קפה ולקבל הוראות ולהיראות מדהים בג'ינס. זה לא סוף העולם. אין צורך להיכנס לפאניקה או לאגור קופסאות שימורים.

אלא שגופה לא קיבל את המסר והיא בקושי הצליחה להוציא מפיה את המילים. "המשרד שלה נמצא בקצה השני של המסדרון. הדלת האחרונה לפני חדר הישיבות הגדול. תדפוק קודם."

אבל הוא לא הסתכל עליה. הוא עדיין בהה במסך המחשב שלה ושעשוע ריצד בעיניו הירוקות־זהובות. "נראה לך שכמו שיש משהו שנקרא תסמונת רגל האתלט, זה תופס... גם לאיברים אחרים? אני מתכוון, אולי כדאי לו להשתמש בקונדום."

היא העיפה מבט במחשב. "או בגרב."

המילים קפצו מתוכה בלי הכנה, תשומת לבו חזרה והתמקדה בה והוא שב לחייך את חיוכו המידבק. "בגרב." הוא צחק. "כמובן. אמצעי ההגנה היעיל ביותר מפני נעל." הוא הניד בראשו. "למה אני אף פעם לא מקבל הודעות ספאם מעניינות כאלו? אני מקבל רק הצעות מדוגמניות רוסיות שרוצות להתחתן איתי. הן מבטיחות לי —" הוא סימן בידו הפנויה מירכאות באוויר — "'לעשות אותי מאושר בדרך ייחודית'. אני מניח שזה אומר שהן יודעות להכין בורשט מטורף."

הולין חשקה את שפתיה בתגובה למבטא הרוסי המזויף שלו והשפילה מבט. היא רצתה לצחוק, אבל ידעה שאם תעשה זאת, היא תישמע כמו תוכי צווח, עכשיו כשהשרירים שלה מתוחים כל כך. "נשמע כמו עסקה מצוינת."

"נכון? נראה לי שסלק הוא ירק שורש שממש ממעיטים בערכו. אני שוקל את כל ההצעות בכובד ראש," אמר ברצינות מעושה והניח את הקפה בקצה שולחן הכתיבה שלה. ניחוח סבון הרחצה שלו נישא אל תוך המרחב האישי שלה. הוא הושיט את ידו. "אגב, אני ג'ספר."

היא שלחה את ידה לפנים בידיעה שאין דרך להימנע מלחיצת היד. אחיזתו החמימה, הבטוחה, עטפה את ידה ושילחה זרם של עוררות במעלה זרועה, שהתפשט בחלל החזה. מבטו פגש במבטה וננעץ בעיניה, כאילו ניסה להביט אל תוך ראשה ולקרוא אותה. החיבור היה אינטנסיבי מדי והיא לא היתה מסוגלת לשמור על קשר עין. אצבעותיה רצו לספור. היא מיהרה לשחרר את לחיצת היד. "תודה על אממ... שהבאת את הקפה."

"אין בעיה." הוא נסוג בצעד אחד, נעץ בה מבט מלא ציפייה ושאל בנימה מתגרה, "ואת?"

היא השפילה מבט אל ידיה, שהיו אחוזות בחוזקה זו בזו, והתחוור לה שהיא אפשרה לדברים להרחיק לכת. אם ג'ספר חדש כאן והוא קיבל את הרושם שהיא מישהי שהוא יכול לפטפט ולהתבדח איתה, היא תיאלץ לעבור את התקף החרדה הזה בכל יום מחדש, לעזאזל. היא צריכה לשפר את יחסי האנוש שלה, אבל היא לא יכולה להתחיל עם מישהו כמו ג'ספר. זה יהיה כמו להחליט ללמוד לנגן בגיטרה ולהתחיל ישר בשיר של ג'ימי הנדריקס. היא צריכה ללמוד אקורדים קודם. יותר טוב לקטוע את הסיפור עם הבחור החתיך החדש הזה כבר בהתחלה.

"עסוקה," אמרה ביובש.

"את —" הוא נעצר, כאילו הוא בודק אם שמע אותה נכון. "אה, טוב."

היא הרימה את מבטה, ראתה אותו מקמט את מצחו והיה לה נדמה שהחדר מתעמעם סביבה.

הוא מצמץ כאילו התקשה להחליט אם היא רצינית, אבל אז זקף את כתפיו והתיישר. "כן, טוב, סליחה שהפרעתי לך. בהצלחה עם... פטישיסט הנעליים שלך." היא הנהנה שוב, כי לא סמכה על עצמה מספיק כדי לדבר.

ג'ספר פנה לעבר הדלת בהבעה מבולבלת של בחור שלא רגיל לסירוב. ולמה שמישהי תסרב לו? הוא היה חתיך בטירוף. הוא היה מצחיק. הוא היה כנראה אחד האנשים האלה שמרגישים נוח בכל סיטואציה שהם נקלעים אליה. הוא ואנדי יסתדרו מצוין.

צביטה של קנאה גרמה לקרביה להתכווץ.

הוא עמד בפתח והצביע באגודלו שמאלה. "אם ככה, אני אלך לחפש את לוסינדה."

הוא נתן לה הזדמנות נוספת. לחזור בה מחוסר הנימוס שלה.

היא לא יכלה להביט בעיניו, והמאמץ לא להיכנע לטיקים שלה דחק אותה עד קצה גבול היכולת. היא מיהרה לסובב את כיסאה לעבר המחשב הנייד והפנתה אליו את גבה. "תודה."

נימת הדיבור שלה היתה חותכת, מבטלת.

"כמובן. אוקיי." לרגע השתרר שקט, כאילו הוא עומד לומר עוד משהו, והיא נדרכה. באופן מוזר, היה בה חלק שרצה שהוא יתנגד, שלא ישחרר אותה בקלות כזאת, שלא ייתן לגישה הביצ'ית שלה להפחיד אותו כפי שהפחידה את כל האחרים, שיִראה שהיא לא מתכוונת לזה באמת, אלא פשוט לא יודעת איך להתמודד עם מצב כזה. אבל אז הדלת נסגרה בשקט מאחוריו, כי מה עוד הוא היה יכול לומר למישהי שלא מוכנה אפילו לומר לו את שמה?

זהו. נגמר.

ג'ספר יהיה עוד עמית לעבודה שיתייג אותה בתור ביצ'ית, מביכה, סנובית, משונה, גסת רוח — אחד מן התארים הרבים שכבר הצמידו לה בעבר. לא משנה באיזה מהם יבחר. הפעם היא הרוויחה את זה ביושר, היא הרחיקה אותו.

המטרה הושגה.

היא אמורה להרגיש הקלה.

היא הציצה מעבר לכתפה. המסדרון היה ריק והיא נשענה לאחור בכיסאה. היא לא ידעה למה היא מרגישה כל כך מאוכזבת. כאילו אם היה עדיין עומד שם, היתה עושה משהו מלבד להתכווץ. זה לא שהיא יכולה להיות אדם אחר, לצאת בעקבותיו ולומר, "אוי, ג'ספר, אני כל כך מצטערת. פשוט היה בוקר קשה. אתה יודע איך זה. אני הולין. תודה רבה על הקפה. למה שלא אעשה לך סיור בבניין ואכיר לך כמה אנשים? אחר כך נוכל לאכול צהריים יחד ותספר לי על עצמך, ואז אני אספר לך למה כדאי שנתחיל רומן משרדי מלוכלך ונעשה את זה בחדר הצילום. אתה אוהב אוכל תאילנדי? נהדר, בוא נלך."

היא הניחה את ראשה על שולחן הכתיבה והטיחה אותו בו ברכות.

אולי כל הקטע הזה של וורקאראונד היה רעיון גרוע. אולי מרי לי טעתה ונתנה לה עצה מחורבנת. אולי כל העסק הזה של טיפול מקוון הוא תרמית והפסיכולוגית שלה היא איזו בת תשע־עשרה שעובדת מהמרתף בבית הוריה.

המחשב שלה השמיע צפצוף של הודעת מייל נכנסת, והיא שאפה אוויר לפני שהרימה את ראשה והקליקה. הגיעו דוחות הצפייה בפוסטים של מיז פופי מהשבוע שעבר ועוד שתי משימות פרילנס חדשות. עבודה. זה רופף חלק מהמתח ושם קץ להתקף הרחמים העצמיים.

תרגיעי. לעזאזל.

אל תעשי מזה דרמה. זה מה שמרי לי היתה אומרת.

אוקיי, אז היא התחרפנה קצת. בסדר. היא לא יכולה לצפות שהכול יהיה מושלם. היא לא יכולה לתת לתקרית מביכה אחת לערער את האמון שלה בתוכנית הזאת. היא עבדה קשה מדי להגיע לשלב הזה. זה לא חייב להיות סיפור. ג'ספר לא חייב להיות סיפור.

תראי, מרי לי, מנגנוני התמודדות בפעולה! סמני את זה בטבלה שלך ושימי חותמת של סמיילי מחייך.

עד שעת ארוחת הצהריים, הולין כבר תייקה את הבוקר המלחיץ בתיקיית בואו נדמיין שזה מעולם לא קרה והיתה ממוקדת ביצירת הפוסט הבא שלה. היא הרגישה די טוב, אפילו מכוונת מטרה, עד שירדה למטה לקפה נטול מספר שתיים וקפאה במרחק כמה מטרים מהקפטריה. ג'ספר, שסינר כחול היה קשור למותניו, עמד מאחורי הדלפק ומזג קפה למישהו.

הלב שלה צנח.

הוא לא היה סתם עוד מישהו ששכר שולחן עבודה — מישהו שקל להתעלם מקיומו. הוא היה ג'קי החדשה. הוא היה האחראי החדש על הקפה.

ג'ספר חייך אליה והניף יד בברכה. כל כך חברותי, לעזאזל. כל כך חתיך בקטע חנוני שווה כזה. "הוֹלָה, גברת עסוקה."

תחייכי בחזרה! תחייכי בחזרה! תחייכי בחזרה! היא צווחה על עצמה בדממה. תהיי יצור אנושי מתפקד!

במקום זה, פניה נתקפו עווית, שריריה התכווצו באופן בלתי נשלט. החיוך שלו גווע ולרגע היתה בהלה בעיניו. ואז עמד בהן רוגז. הולין התמוטטה מבפנים. היא סבה על עקביה וחזרה כלעומת שבאה.

בחדר המדרגות נשענה על קיר הלבנים ועצמה את עיניה. ההשפלה חלחלה עד כפות רגליה וגרמה להן לעקצץ. לא, לא, לא. היא הרגישה את הסימנים המקדימים, אבל היה מאוחר מדי לעצור את זה. כל המערכות כבר נכנסו לפעולה.

שלום, פאניקה, חברתי הוותיקה.

היא איפסה בראשה את לוח השנה שניהלה ביומן שלה, שבו עקבה אחר מספר הימים נטולי הפאניקה שהיו לה ברצף, תחת הכותרת אל תשברי את השרשרת. השרשרת נשברה. שוב.

אילו אמא שלה היתה כאן, היא בטח היתה מטלטלת את ראשה בהבעה רבת־המשמעות הזאת שלה. את רואה, מותק, אמרתי לך שזה רעיון גרוע לעבור לגור בעיר. את לא מוכנה לזה. ייתכן שלעולם לא תהיי מוכנה. זה בסדר. פשוט בואי הביתה.

בשעה שהדופק שלה דהר וזיעה נצצה על עורה, כל הדברים שראתה הולין בסרט הדמיוני על אודותיה התמוססו אל תוך המציאות המכוערת. אין שום תלתן עם ארבעה עלים בשבילה. אין שום היתקלות רומנטית. הסרבול שלה לא חנוני ומקסים כמו של גיבורה בסרט. היא אסון מהלך. המפלצת שסגרה את ידה בכוח על צווארה ותפסה פיקוד על השרירים שלה היתה אמיתית וגדולה ומרושעת ונחושה מתמיד.

אולי אמא שלה צדקה.

היא הלמה בקיר בכף ידה, פלטה צליל של תסכול והרעש הדהד בחדר המדרגות הריק.

לא.

היא לא תברח. היא אוהבת לעבוד במשרד הנעים שלה. היא אוהבת את העובדה שהיא סוף־סוף מרוויחה כסף בעצמה — גם אם לא הרבה. היא אוהבת את החופש לצאת בערב לעיר במקום לראות את החיים חולפים מול עיניה על מסך הטלוויזיה בעיירה הקטנה שלה. היא פאקינג מיז פופי, לכל הרוחות. היא מפורסמת. אתם יודעים, ברדיוס מסוים. די מצומצם. כאילו, מאוד מצומצם. באינטרנט.

שיחת המוטיבציה העלובה הזאת גרמה לה לנהום, אבל היא לפחות הסיחה את דעתה משחזור הפגישה המביכה עם ג'ספר שוב ושוב במוחה. זה לא חייב להיות כזה סיפור. היא לא תיתן למשיכה שלה לאיזה בריסטה חמוד לשבש לה את התוכנית. היא יכולה להתמודד עם זה.

הוא סתם בחור. בעולם מלא בחורים.

אז מה אם הבחור המסוים הזה חושב שהיא גסת רוח? זה לא שהיא מתכננת לצאת איתו. היא לא מסוגלת לצאת עם אף אחד. למעשה היא לא חייבת לדבר שוב עם ג'ספר לעולם.

אין לה שום סיבה לדאוג.

הכול טוב.

לגמרי.

אוף. אולי היא צריכה למצוא לעצמה משרד חדש.

1 נולה — NOLA — ראשי תיבות של ניו אורלינס וכינוי שגור שלה.