כשהמתים חזרו

חלק א 1

בסרביה, 1927

יגונו של הרבי נישא ברוח, מן העצים ביער שבין בּויַאן לנובוסליץ, תחילה לשיעורין, כאילו הרוח מתקשה לשאתו על כנפיה, ואז מתגבר והולך, שוטף שדות ונירים, חולף בין בתי בויאן ובתי נובוסליץ, מלטף לקירות הבתים ומתרפק עליהם, מגרש מהם את הלילה ועוטפם באורו של ניגון. מאז חיברו ר' אלעזר בן משה אזקרי על הריה של צפת נפוץ הניגון הזה בכל ארצות תבל, ובכל מקום שיש בו יהודי והוא נותן בו קולו, שר יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן, מְשׂךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ, יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל, הוא מבקע הרים ומשנה זמנים ומקרב גאולה לעמו ישראל.

זגוגיות החלון נרעדו וקורות העץ נאנקו מתחת לקש ולגבבה שטויחו בהם.

שרה הבהילה עיניה מ"צאנה וראינה".

"סערה קרבה," אמרה לבעלה.

שלמה זקף את ראשו, האזין להמיית הרוח ושמע את שברי הניגון.

"לא סערה היא זו," חייך, "כי אם הרבי מבו­יאן, שיצא ליערות להתבודד בהם ולחלות את פני אלוהיו."

"הרי הרבי מבויאן מת לפני שנים, וחצרו היתה לאורווה של סוסים," נזפה בו. "לא את קולו של הרבי אתה שומע, כי אם את הרוח הנושאת מבית המרזח שירי שיכורים."

"אני יודע מה שאני שומע, ואני שומע את הרבי מבויאן," אמר.

שרה כינסה את ילדיה בין זרועותיה, הציצה בו ולא יספה דבר.

הרי הר' מבויאן היה צאצאו של ר' ישראל מרוז'ין, נצר לבית דוד, וחסידיו היו מתייראים ממנו ומתנהגים עמו כאילו הוא מלך המשיח, ואף הוא היה נוהג כן בסובביו. אבל כל אימת שהלך להתבודד ביער, להפיל תחינתו בפני השם, זכר שעפר ואפר הוא, ומחמת זה התפחד ושר לריבונו של עולם בכל מאודו. אולי בזכות זה ייתן לו כוח ויעבר בו את נשמת המשיח, והוא יהיה למשיח מצד עצמו, לא רק מצד ייחוס אבותיו והפאר וההדר שהקיפוהו. אבל השם לא שעה לתפילותיו, והוא נטל את משפחתו, נמלט מבויאן מאימת הרוסים, הקים לעצמו חצר בארץ אחרת וסופו של דבר שמת בצעירותו.

מחר, החליטה, תלך ותשאל את הרב, אם יש עוד מי ששומע בלילות את בכיו של הרבי מבויאן, או שמא נתבלעה עליו דעתו.

שלמה זקף את אוזניו, שמע לרבי מבויאן בתחינתו, ושר אחריו הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ, אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ, אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא, וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.

שמעו בניו הגדולים, יענקל ומשה, שאביהם שר, והצטרפו אליו, תחילה חלושות ואחרי כן בקול גדול. וָתִיק, יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ, וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ, כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף, לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, אָנָּא אֵלִי, מַחְמַד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם.

באו בניו הקטנים, ועלוועל וכסיל וזלמן ויויינע, והחרו־החזיקו אחרי אביהם ואחיהם, וגימגמו אחריהם מה שידעו מן הניגון, הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ, חָבִיב, עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ, תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד, וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

שאלו ייטי ופאני את אמן מה הניגון שהם שרים. אמרה להן, הם שרים עם הרבי מבויאן. שאלוה מדוע. אמרה להן, בשביל לזרז גאולת ישראל בעולם.

נהיה הבית כולו שרוי בהמיה וברעד. ובשעה זו, שניגון ממלא את הבית, נדמה היה לה, לשרה, כאילו קירותיו מתרחבים וחם בתוכו. נאנחה והוציאה אל השולחן את סמובר הנחושת. שמע שלמה את אנחתה, ראה שניגונו מרצה את לבה וחייך. נטל מחתה בידו, פתח דלתו של תנור, הוציא ממנו גחלים אדומות ושם אותן בתחתית הסמובר. דבר לא החליפו ביניהם. שניהם ידעו מפני מה הניגון, ואיזה יגון הוא עוטף.

עם שהחמו המים מזגו לכולם תה לוהט, וחילקו לכל ילד קוביית סוכר. שימצצו סוכר, ולא יימרו להם חייהם. ולא יצטרכו לעשות כאבותינו בראשית נובוסליץ, שחסר להם סוכר, והיו קושרים לפניהם קובייה אחת ולוגמים מולה מן התה, שימתק להם ממראית עיניהם.

בלילה, כששכבו לישון, שמעה שרה את שלמה.

"משוכבת חיקך שמור פתחי פיך," מילמל והתגלגל על צדו.

"מה אמרת?" קפצה מיצועה.

"רק שניתי הלכות השמירה על הלשון," השיב לה בקול מנומנם.

הוא נשכב בפניו אל הקיר, יודע שאשתו תענה את נפשה בשאלה מה הביאו להגיד את הדבר הזה. הריהי צדקת, ומתוך מה שאינני אומר תדע מה עליה לתקון, חייך ללבו והעלה מפיו קול נחרה.

שרה התהפכה על משכבה. מה ביקש בעלה להגיד בזה. היא העלתה בדעתה את שיחתם. מה כבר אמרה לו, שהצטרך למלט מפיו אזהרה. עוטף אותה בניגונו של הרבי, כמבקש לדחוק מתוכה בכוח את יגונה. איש תם הוא, אבל אין הוא מבין ללבה.

בבוקר השכים שלמה קום, בירך "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך," יצא אל החצר והטיל מימיו, נטל את ידיו, בירך ברכת הנקבים, ואז נעמד וקרא בכוונה גדולה, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים."

אחר התעטף בטלית והידק רצועה של יד ובירך וכרכה על זרועו, והניח תפילין של ראש ובירך, וכרך שלוש כריכות סביב האצבע האמצעי ובירך. ואחרי שכרך על מצחו ועל ידיו תפילין של רש"י כרך עליהם תפילין של רבנו תם.

ראתה השכינה יהודי דקדקן, המניח עליו שני זוגות של תפילין, נתקשרה בתפיליו ושילחה בהם אור. נהיו תפיליו מאירים כשמש אף על פי שעוד לא יצא אור יום, ואורם מבקע את חשכת הגלות.

עם שהשכימה ראתה שרה שעוד לא האיר היום ושלמה כבר עומד ומתפלל בכוונה גדולה, ובירכה בלבה שהוא ירא שמים, ושהוא בעלה. ניגשה אל מיטות ילדיה, שהיו כרוכים בהן שלושה וארבעה יחד, עטופים בכסתות, שייחם להם, שבחוץ תועפות של קור, והעירה אותם, שיראו את אביהם בתפילתו.

כולם שיפשפו את עיניהם, שאבק החלומות עוד עמד בהן, קמו ממשכבם ונעמדו כאגודה אחת מול אביהם, שהיה שרוי לגמרי בתפילתו.

ועלוועל התחבא מאחורי אחיו הגדולים ונצמד בוכה לרגליהם. שאלה אותו אמו מה הוא בוכה ואמר לה, מחמת סכיני האור בראשו של אבא.

שחקה ואמרה, לא סכינים הן אלה, כי אם אורה של שכינה. אבל בלבה התבהלה. עול ימים הוא, וכבר הוא מדמה הכול לסכינים. אין זאת אלא שגם נפשו הרכה כבר ננגעה בפרנסת אביו.

ועלוועל לא פסק מבכיו עד שהסיר אביו את תפיליו, נישקם, הכניסם לשקיק וכינס את בניו לילך עמם לתפילת שחרית בבית הכנסת.

עם שיצאו מן הבית מיהרה שרה אל רבה של נובוסליץ, מחסידי בויאן.

"ומה אם בעלך שומע את ניגונו של הרבי מבויאן," אמר לה. "זה הניגון קדוש הוא."

"ומה אם נשתבשה עליו דעתו?"

"יכול יהודי לשמוע קול רבו אפילו הוא בעולם הבא," הבטיחה הרב.

אבל שרה לא את קולו של הרבי מבויאן היתה שומעת. מדי כמה לילות היתה ניעורה משנתה למשמע יבבה של תינוק מן החוץ, שבכיו הולך וגובר. רעב הוא וקר לו, והוא מתדפק על ביתו ומבקש לכנוס לשם מפני הקור ואימת הלילה. אבל הוא אינו יכול לעשות כן, מפני שהוא שכוב בעפרו של בית העלמין.

פעמים רבות היתה קופצת מתוך שנתה שטופת זיעה. שלמה היה פוקח עיניו, רואה שהיא מתייסרת ונצמד אל גופה. מחבקה אליו, מקרב פיו לאוזנה ולוחש לה דברי הרגעה. אבל דבריו לא הרגיעו אותה. ואיך יוכל להרגיע אותה, והוא מקור ששונה ואסונה. הרי לא סתם מתנכל להם העולם וחוטף מהם את נשמות ילדיהם. חטא חייהם הוא שמביא עליהם את המיתות האלה, חטא חייהם ואורחם.

2

ריחות הפריחה היו עולים באוויר ילדותה יחד עם ריחה הטוב של אדמה רטובה. הגשם היה שוטף את עלי העצים ומבריק את ירקותם. העצים היו מתרצים ומוציאים את ניצניהם, פוקחים אותם בביישנות כמו עיניים. הריח היה חודר מבעד לחלונות וממלא את הבית. שרה היתה שואפת את הריח המתוק העמוק אל קרבה ונאנחת. הנה באה פרנסתו של אבא, ועוד מעט יצא לקנות את ריחות הפריחה מן הגויים.

אברם פרוכטמן, אביה, היה סוחר פירות מקלישקוביץ. הוא היה קונה את יבול הפרי מידי הגויים עוד בזמן הפריחה של העצים בחצרותיהם. בניו היו מטפלים בעצים, מעשנים אותם מפני מזיקים, עודרים אותם בשביל להרבות את פירותיהם ומשגיחים על הפרחים שיוציאו פרי. אז היו קוטפים את הפירות, מייבשים ואורזים אותם במכונה ושולחים אותם לממכר בצ'רנוביץ'.

כבר בילדותה הסביר אברם לשרה בתו כי בעולמו של הקדוש ברוך הוא כל דבר קשור למשנהו וכל יציר חי משפיע על חברו. עם שגדלה נהייתה לה חיבה לכל מיני החי והצומח. היא היתה מביטה בנמלים הנושאות את משאן לאורך קירות הבית, גרגרי בר של שיבולי השדה ופירורים שליקטו מרצפת המטבח, עומסות אותם על גוויהן הקטנים, ובדבורים המזמזמות מפרח לפרח, משתהות אצלם רק כדי מציצת הצוף, והצטערה אל לבה, מה יותירו אחריהן לפרפרים. אמה ואביה שחקו ואמרו לה, שהקדוש ברוך הוא זן את כל יצוריו. לכל חיה וחיה הוא נותן את מזונה עלי ארץ, וברוך השם יש די והותר לכולן.

כשהתחתנה בשלמה, שהיה פושט־עורות, התחלפו לה ריחות הפריחה בריח פגרים. כל מיני חיות מצאו עצמן שכובות ומאבדות צורתן על שולחנו מרובב הדמים. הפגרים הושלכו אל החורש, מאכל לעופות השמים ולתולעי העפר, ואילו העורות רוטשו ונתלו בחוץ, כדי שהשמש תכלה את שרידי הבשר והגידים שעליהם.

צחנת מוות אפפה את בקתת העץ. הרוח הביאה את ריח המוות אל הבית פנימה, ונשימתה של שרה היתה נעתקת בקרבה מרוב זוועה. היא היתה ממהרת לסגור את החלונות, ואחרי כן מזה בושם על ממחטתה, כדי שירחיק ממנה את ריחות הפגרים. אבל זו היתה נחמת מעט, מפני שמה שהרחיק מן החוטם, לא סילק מן הלב.

כל עוד פשט בעלה עורם של טלאים הצטערה על יצורים תמימים אלה, הפועים אל מותם, אבל ידעה כי הם הולכים למאכל. מוטב שישתמשו בעורם מאשר ישליכוהו כִּצְנֵפָה בשדה. אלא שאז האמיר מחיר פרוותם של השועל האפור, הדָלָק ועוד חיות בר, ושלמה חדל מפשיטת פרוותם של טלאים והחל צד מחיות היער, כי בעבור פרוותן היה מקבל לא עשרים קופיקות, אלא רובל זהב.

שרה התקשתה בזה שבעלה קוטל בחיות היער, ואין לבו מייסרו שכדי לקיים את בני ביתו הוא ממית מן החי, וניסתה לדבר על לבו שימצא לעצמו פרנסה אחרת. אבל שלמה, שקנה את אמנותו מאביו וזה מה שידע לעשות, פטרה מעליו. ישנם בני אדם שנולדו למסחר וישנם בני אדם שנולדו לעבודת השדה, אמר לה, ישנם בני אדם שתכליתם עבודת קודש וישנם בני אדם שהם כמוני, בורסקאים. לכל אדם ואדם יש תפקיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ואין להרהר אחריו.

איך בכל זאת הגיעה לכדי שידוך עם בעלה? מעשה זה תחילתו בבית העלמין.

הכפרים קלישקוביץ ונובוסליץ היו סמוכים זה לזה וחלקו אותו בית עלמין. צדיקים רבים היו קבורים בו, מקדמת ימים. בעלי משפחות ורווקים, נשים פוריות ונשים גלמידות, כמה חיילים יהודים, וכמה תינוקות של בית רבן.

בזמן המלחמה הגדולה חשדו חיילי הצאר, שיהודי קלישקוביץ מסמנים לצבאות הקיסר פרנץ־יוזף בעשן העולה מארובות בתיהם. ובאמת לא עשן היה זה, כי אם ריח ניחוח העולה מתחת לתבשילי השבת, כמו בביתו של כל יהודי. אבל מחמת שהיתמר אל מעבר לגבול, ונשא עמו ריחות טובים של פיתוי ושל געגוע, עמדו הרוסים על היהודים, הרחיקו אותם מבתיהם, ואחרי כן בזזו והעלו אותם באש. גם את בתי הכנסת של קלישקוביץ שרפו — את הקלויז של בויאן, את הקלויז של סדיגורה, את בית המדרש של החייטים ואפילו את בית המדרש הישן, שפעם אחת התארח בו אחיו של המהר"ל מפראג.

עם שהסתיימה המלחמה קיבלו הרומנים את השלטון על בסרביה, ובתוכה קלישקוביץ, והתירו למקצת מן היהודים לחזור לכפרם. אברם פרוכטמן, אביה של שרה, שב לשם עם משפחתו, והוא ובניו ליבנו לבנים ובנו בית חדש על חורבות ביתם. אחרי כן עלו לבית העלמין, שעמד על גבעה, וגילו כי בזמן היעדרם ממנו פשטה בו עזובה, ובהמות השדה פוקדות אותו, לוחכות עשב ומטילות את גלליהן בין הקברים.

שעה שהלכו שם, ראה פתאום ראובן, בנו של אברם, שמיכה פרושה בין המצבות הנטויות על צדן, ועליה מתגוללים סמרטוטים ושיירי מזון.

"אבא, ראה," קרא ראובן ונגע בקצה רגלו בשמיכה הזאת, "מי הוא זה הדר בין קברים?"

שמע אברם את שאלת בנו ונבהל. הלוא מלבד הסטרא אחרא היה רק יהודי אחד שקבע את משכנו בבית העלמין. אבל אותו משומד הלך לעולמו באיזמיר.

מששבו הביתה נטל לידו ספר, ישב וקרא בו וראה שזיכרונו לא הטעהו. שהספר היה "ציצת נובל צבי" לרבי יעקב ששפורטש, וכתוב בו, שאותו משומד, שבתאי צבי, היה מתעסק בשמות הקודש ושמות הטומאה ונעשה חסיד נִקְפִי, דהיינו שמרוב דבקותו ופרישותו הוא מנקף ומחבל אצבעותיו באבנים, ובבית הקברות ילין.

תמה אברם פרוכטמן מה פשר המחשבה הזאת שעולה פתאום על דעתו, כאילו שבתאי צבי הוא שישן בינות לקברים, והרי מת לפני שנים. אבל מחמת שפיחד שמא ישפיע בזה רעה על בנו שמר את הדבר בלבו. סגר את הספר, הטמינו בתחתית השידה, מאחורי הווישניאק והיין לקידוש, ולא ידע כי בנו מציץ בו מבעד לחרכים.

למחרת קרא אברם לבנו, נטל עמו כלונסאות עץ גבוהים, גרזינים וכלי חפירה, והוליכו אל בית העלמין, לתקוע את המוטות בעפר, שיהיו צמודים זה לזה, ובהמות או משיחים תועי דרך לא יבואו ביניהם.

כשהגיעו אל גבעת הקברים והלכו בעשב הגבוה שכיסה עליה פגשו שם את הבורסקאי אשר פלדמן מנובוסליץ, שעלה עם בנו שלמה אל קברות משפחתם. שאל אשר את אברם מה מעשיו בבית העלמין, ומדוע מלאו ידיו וידי בנו במוטות ובקרשים. אמר לו אברם, בשביל לגדור את פרצות ישראל.

היטיב הדבר בעיני אשר, ואמר לו אני ובני נעזור על ידכם.

ירדו מן הגבעה והקיפוה, בחנו אותה בעיניהם ואמרו לבניהם, הבה נחפור מסביבה בורות, כל צעד בור, ובתוך הבורות נתקע מוטות, ואחרי כן נמתח גדר ביניהם.

התחילו עובדים, ואגב כך היו מדברים ביניהם.

הביט אשר באבצסים על גופו של אברם פרוכטמן, ושאלו מה אירע לו. אמר לו שהוא מתוק, דהיינו שגילו אצלו את מחלת הסוכרת. גופו נמלא באבצסים ורגלו העלתה נמק. כדי להתרפא ממתיקותו, סיפר לו, עליו לאכול הרבה בשר. אכילת בשר מרובה, אמרו הרופאים, יש בה לתקון את מחלתו. השיב לו אשר, בוא אלי, אתן לך את בשר הטלאים שאני פושט את עורם, ותבריא. ושעה שאמר לו זאת היו עיני אברם בולשות אחר שלמה בנו, שראה כי בחור חרוץ הוא, חותר באדמה התחוחה מבלי לחוס על עצמו, וידיו לא ידי אברך הסמוך על שולחן אחרים הן.

"ובנך שעוזר על ידך בן כמה הוא," שאל אברם. אמר לו אשר, "בן עשרים ומחצה." "ידיים טובות לו," אמר אברם. "בעל מלאכה הוא," התגאה אביו. "ותפילה?" שאל אברם. "מכל בני," הפטיר אשר, "צדיק גדול הוא, ולבו משוך אחר התיבה."

היטיב הדבר בעיני אברם. סיפר לו, שיש לו עשרה בנים ובנות, ובשל המלחמה, שהרחיקה אותם מביתם, זכה לחתן את כולם מלבד שרה, בתו הצעירה. הפליג בשבחיה וסיפר על אופייה. שמע אשר את שבחה של הנערה ורחב לבו.

עמדו וסיכמו ביניהם, שישיאו את שלמה לשרה, את בן הבורסקאי לבתו של סוחר הפירות. כך נשתדכו שלמה ושרה בבית העלמין.

בנובוסליץ היו הרבה יהודים, חסידי בויאן וחסידי סדיגורה, וכל אחד מהם ביקש להתנאות על חברו בבגדיו ובשטריימל שלו. וכדי שיוכל אדם לשים על עצמו שטריימל היה צריך לשלמה, להביא בפניו שועלים יפי מראה לפשוט את עורם, לרטש פרוותם ולנקותה משיירי הבשר שדבקו בה, לשפשף עורותיהם בקליפת עץ אלון, בשביל שלא ירקיבו, ואחרי כן להאחיז פרוותיהם אלה באלה ולעשותן לשטריימל.

בבית הכנסת התייחסו אליו המתפללים ביראה, מפני המומחיות שפשט בה את עורות החיות. ושרה, שהשתדכה לבעלה בידי אביה, אנוסה היתה להסכים עם משלח ידו, וכל אימת שנדחתה מפניו, מחמת הריחות שהסתפגו בו, היתה שולחת אותו להתרחץ בנהר ומתנחמת בזה שאמנם בורסקאי הוא, אבל אדוק באמונתו, ו־א מענטש, דהיינו בן אדם, בעל מעמד.

יום אחד ניגף שלמה במלכודת שטמן בעצמו ביער, ונפגע ברגלו. כיוון שלא היה יכול עוד לצוד, נטל את הירשל בכורו ליער ולימדו את מלאכת הציד תחתיו. אבל הירשל לא הכיר את חיות היער ואת אורחותיהן וקרב אל שלושה גורי דובים קטנטנים, ששיחקו בשמש בעבי היער. הוא לא ידע שדובים מריחים סכנה ממרחק רב, ולא שם לב שאמם הדובה נעמדת מאחריו, עד שהכתה במצחו בכפה ומותתה אותו תחתיה.

שמע שלמה את זעקת בנו, הציץ מבין השיחים וראה דובה גדולה עומדת על בנו. יידה בה אבנים כדי למלטה ממנו. נהמה בקול גדול, סבבה לאחריה והסתלקה משם. הוא מיהר אל בנו, הרים אותו בידיו ורץ עמו כל הדרך מן היער אל בית החובש בנובוסליץ.

כשהשכיב לפניו שלמה את הירשל, מישש החובש, ארונקה לייטמן, באמת ידו של הנער ובעורקי צווארו ואחרי כן הניד בראשו למול אביו. "איך בין זייער מצער פאר דיר," אני מאוד מצטער בשבילך, אמר, "אבער דיין זין איז טויט," אבל הבן שלך מת.

כשהביא את גופתו הביתה, התנפלה עליו שרה באגרופיה. "רוצח!" זעקה, "מה חשבת!? שכל החיות שרצחת לא ייקחו ממך נקמה!?"

מלא זעזוע הביט שלמה בבנו. על מצחו של הנער היו ארבעה תלמים קרושים של דם, עקבות ציפורניה של הדובה, שאת גוריה כמעט הרג. הוא העביר את ידיו על פני בנו, סגר את עיניו ונשבע שיוליד אחריו אחד־עשר ילדים, אחד פחות ממניין שבטי ישראל.

בזה אחר זה, פועים כגורים, נחלצו ילדיהם מרחם אמם. מאיר, שלום, יענקל, משה, ועלוועל (זאב), כסיל (יקותיאל), ייטי, זלמן, מיכאל, פאני ויויינע (יונה). ושרה מסכה את יגונה בחלב שהיניקה אותם. אבל לידתם לא ניחמה אותה. ראשית, מפני שכל לידה מצריכה מקודם תשעה ירחי לידה וצירים, ואחרי כן נטרדה בהנקתם ובגידולם ובדאגה לשלומם. ושנית, מפני שרק גדלו הראשונים ניחת עליהם אסונם בשנית. מאיר ושלום מתו, מאיר מהכשת נחש ושלום מנשיכת זאב.

שלמה ראה בעונייה והחליט להמיר מלאכתו מפושט עורות לחבתן. הוא יעשה חביות לכבישת דגים מן הנהר, אמר לה. הדגים יובאו אליו כשהם מתים. לא עוד יזהם את ידיו בהמתת החי. אך שרה לא שקטה. התרגשות המיתות האלה על ילדיהם היתה בעיניה מנת הנקם והשילם של היער בבעלה, על שכילה במיני החיות שהיו בו, והיא חששה שעתה יגבה הנהר את דמיו מידיהם, ומשהחל כורת ביערות עצים להכנת חביות חרדה שאפילו עצי היער ייטלו ממנו את נקמתם.

"אי אפשר לפרנס פיות בעולם מבלי להיפרע ממנו," דחה אותה מעליו.

אבל ביום שבו נעלם בנם מיכאל ביער כלתה גם ממנו ודאותו בדבר הלכותיו של אדם בעולם.

3

מעשה שהיה כך היה: יום אחד, כשהיה בן י"ד שנים, הלך מיכאל בחוצות העיירה והנה לפניו עגלה רתומה לסוס, ועליה יושב יהודי, ופניו מעידים עליו שאינו מנובוסליץ.

פני אותו יהודי היו עייפים, אף סוסיו נראו יגעים מן הדרך. נדמה היה כאילו הוא מיטלטל מאליו בעגלתו, המשוכה בידי סוסיו, ואף הם אין להם חדווה במרוצתם. אבל כיוון שרתומים הם לעגלתו, שארוכה וכבדה היא, הריהם רצים, ובלבד שלא ירים עליהם את שוטו.

משכו אותו הסוסים לעיירה ושמה נובוסליץ, ובדרך עברו על פני המקום שהיתה בו מקודם החצר של הרבי מבויאן, והיה לאורווה של סוסים.

שחקו הסוסים זה אל זה ואמרו הנה המקום שעמדה בו חצרו של אותו פתי, שחשב עצמו למשיח, ובאמת לא משיח היה, כי אם יהודי פשוט.

אמר סוס אחד לרעהו, ומה בכך, בכל דור ודור ישנם צדיקים שבטוחים כי הם המשיח, ועתידים להכזיב את לב ישראל.

השיב לו רעהו, חס וחלילה לך מלומר כך. לא המשיחים מכזיבים את עמם. כי אם עמם, הוא המכזיב את אלוהיהם.

שאל אותו יהודי את מיכאל מה המקום הזה. ענה לו מיכאל נובוסליץ. אמר לו, "שם יפה יש למקום הזה, משמעו מקום חדש." השיב לו הילד בהן, ועיניו כבר בולשות בעגלה לראות מה הוא מוביל בה.

ראה היהודי את עיניו, שחק ושאל, "הרוצה אתה לראות מה יש באמתחתי." משך מיכאל בכתפיו. ירד היהודי ממרום מושבו אצל העגלה, הלך לאחור, משך ליריעה המכסה עליה וגילה בפני מיכאל ציבורים־ציבורים של שקים.

שאל הילד ומה בתוך השקים האלה. אמר לו הבה ואראך.

פתח שק אחד והראה לו מצבור של חנוכיות. פתח שק אחר והראה לו ריבוא גביעים לקידוש. פתח שק שלישי והנה הוא מלא בקערות של פסח.

התבונן הילד בכל כלי הקודש האלה וחימוד בעיניו.

שאלו אותו יהודי, "מי אתה ומי משפחתך." אמר לו, "מיכאל שמי, ובן שלמה ושרה פלדמן אנוכי, ואבי פושט עורות וחבתן הוא."

ליטפו הזר בראשו ואמר לו, "היודע אתה איזה חג קרב לבוא?"

אמר לו הילד, "חג המצות, חג הפסח."

"יפה אמרת," שיבחו הזר. "והיודע אתה מי צריך לבוא בפסח?"

"אליהו הנביא," קפץ הילד.

"מקודם יבוא אליהו," אמר הזר, "ואחריו משיחו. לפיכך אתן לך מתנה בשביל אביך ובשביל אמך, קערה של פסח, שתוכלו לקבל בה פני משיח כהלכתו."

הוציא משקו קערה מגולפת מכסף כליל השלמות, שיפשפה בכנף בגדו עד שתבריק כאספקלריא ונתנה בידו.

"אבל כסף אין לי," אמר הילד.

"וכי מי ביקש ממך?" שחק אותו יהודי. "די לי באמונתך ובתום לבך."

הילד הודה לו, נטל את הקערה, הסב אליו את גוו והתחיל ללכת.

עודו מרחיק משם שם לב שאינו שומע את קול צניפתם של הסוסים. הסב לאחור כדי לראות אם העגלה עוד עומדת שם, והנה — הזר איננו, עגלתו נעלמה וגם סוסיו פרחו באוויר.

תפס את רגליו — ורץ אל בית אבא.

ראה שלמה שבנו בא אליו ובידיו איזה חפץ. הניח את כליו ושאלו מה הביא עמו.

נעמד הילד וסיפר לו כל מה שאירע לו, מתחילתו עד סופו.

שלמה נטל לידיו את הקערה והביט בה. תחילה ראה אריה, שהוא גור אריה יהודה, שבטו של דוד ומשיח בן דוד. אחר כך ראה צבי רקוע, המעיד על שמו של המשומד, שבתאי צבי. לבסוף ראה את הנחש שהוא סמלו. זעק מרה, השליכה מידיו ודְרָכָה בעפר.

נבהל הילד מאוד, גם אמו התבהלה פנימה, ושאלה את בעלה מה קרה.

"האט איהר שוין אמאל געזעהן א שבתאי צבי טעלער?" (האם ראית אי־פעם קערה של שבתאי צבי?) שאל שלמה את אשתו. שרה הנידה בראשה. "שליח של רע ניקרה על דרכו של מיכאל," אמר והראה לה את הקערה.

שרה הפכה בקערה בידיה, וראתה שמסביב ללבה כתובים פסח, מרור, מצה וחרוסת, ומסביבה אריה, ומסביבה צבי, ומסביבה נחש. "קערה יפה," אמרה, "ומנין לך שקערה של שבתאי צבי היא?"

"כי בישעיהו נאמר 'כי משורש נחש יצא צפע', ופירשו פסוק זה על משיח בן דוד," ענה לה, "כי 'נחש' עולה בגימטרייא כמניין 'משיח', והנחש הוא סמלו, והצבי מרמז על שמו, שהוא קורא לעצמו 'צבי של מעלה'."

"אבל שבתאי צבי כבר מת לפני שנים," נזכרה שרה.

"הוא אולי מת, אבל בשורתו עוד חיה," הפטיר שלמה. "הרי פעם גר במצודה התורכית ליד קלישקוביץ." הוא נפנה אל בנו. "מה ביקש ממך אותו שליח בעבור הקערה?"

אמר לו, שאותו יהודי נתנה לו בעבור תומתו ואמונתו.

שמע זאת שלמה ולבו נבהל, שמא חטף שליח השקר את נשמתו. הושיב את בנו לפניו, וקערת הכסף מתחת רגליו, והוכיחו. אחרי כן פנה לאשתו ואמר לה, "קחי וכסי את קערת הכסף הזאת בשחורים, ואני אקברנה."

"לא חבל על הכסף?" ענתה לו, "מוטב שתתיך אותה אצל הצורף. נעשה מכספה טבעות למוכרן, ויהיו לפדיון נפשנו כל ימות החורף."

"אסור ליגע בכספו של אותו משומד!" צעק.

הביאה לבעלה בד שחורים, ויצתה מבקתתו.

שלמה עטף את הקערה בשחורים, ירק עליה, חפר בור באדמה וקברה בתוכו. כל עוד אני חי, אמר בלבו, לא ידע איש היכן טמנתיה.

אבל מיכאל עמד מאחורי החלון, ראה היכן הטמין אביו את הקערה וזכר הדבר הזה לא נשתכח ממנו.

מאז אותו יום נתפס בשיגיון, וליקט כל דבר מתכת שנקרה בדרכו.

נובוסליץ עמדה על נהר הפרוט, המפריד בין בסרביה למולדביה ובוקובינה, וכיוון שעמדה בין ממלכות רבו תלאותיה. בראשית ימיה נכבשה בידי נסיכים מולדבים. אחרי כן התיישבו בה שבט השישקוביצים, עד שכבשוה התורכים. משהובסו התורכים בידי האוסטרים חולקה לשניים, ואחרי כן הפסידו התורכים את חלקם בעיירה לרוסים. כך יצא, שנובוסליץ היתה תקועה כטריז בין אוסטריה לרוסיה, נובוסליץ האוסטרית מצד אחד ונובוסליץ הרוסית מצד שני. מצדה האחד רחובות נאים ובתים יפים וכל טוב הארץ, ומצדה השני בקתות תבן וטיט.

במלחמה הגדולה התנגשו צבאות רוסיה ואוסטריה בין הפרוט לדנייסטר, והכפר מצא עצמו שוב במלחמה. חיילים רוסים חפרו בשדות שוחות למסתור ועקרו את עצי הבוסתנים להחם בהם בימות החורף, ופגזי תותחים התעופפו מעל הבתים.

עם סיום המלחמה פרצה המהפכה ברוסיה. על נובוסליץ הוטלה מרות מועצת המהפכה, ותושביה נותרו בלא מים ובלא חלקה של עפר. אז כבשוה האוסטרים, שנהדפו שוב בידי הסובייטים, ועוד אותו חודש שבה ונכבשה בידי הרומנים.

בכל אחת מן התהפוכות הללו עברו חילות בנובוסליץ, התחפרו בשדותיה, השתכנו בבתיה והסבו בה נזק רב. אבל בעבור מיכאל, שהיה אז רק ילד, וראה הכול בעיני שיגיונו, היו המאורעות הללו הזדמנות להגדיל את אוספיו, ולא פעם תלש כפתורי ברזל אפילו ממדיו של חייל, שפִּגְרו התגולל בשדה.

יום אחד חשקה נפשו באוכמניות ובפטל. הוא הלך וחיפש אחר משוכות הפרי האדום, ולא שם אל לבו כי הוא מרחיק מדי לכת. רעבונו לפירות ואהבתו לשדות וליערות, השכיחו ממנו את הלכות הזהירות ששיננה לו אמו לגבי יערות, נהרות וגויים.

באוויר עמד ריח יַרקוּת ושמש שיחקה בעשבי המים, מטילה רשתות אור וצל על הארץ. הוא תעה בסבך השיחים שצמחו על גדת הנהר, עד ששמע קולות מעבר להם.

הוא הסיט בידיו את פרגוד השיחים וראה את גדת הנהר, ועליה שלושה גברים עירומים, שלגמו וודקה וליהגו בקול. חיילים רוסים היו אלה, שמדיהם היו תלויים על בדי השיחים. על המדים בהקו כפתורי מתכת. הוא גהר קדימה, מאמץ את עיניו להביט בהם. אגב כך דרך על זרד, שהתפצפץ מתחת רגליו.

זקפו הגברים את ראשיהם, תפסו את רובי המוסין־נגאן שלהם ומיהרו אל השיחים, חושבים כי חזיר בר נתעה לשם.

הילד רץ בין השיחים, עוזב את גדת הנהר ונכנס אל תוך היער, והחיילים אחריו, קוראים בקולי קולות, בטוחים כי אחרי גור חזירים הם רודפים, עד שרגלו ניגפה באיזה שיח והוא נפל לעפר.

שלושת החיילים נעמדו מעליו, פניהם סמוקים מריצה ומוודקה.

"לא איילה, לא חזיר, סתם ילד," פלט אחד מהם.

חברו תפס באוזנו בחוזקה ושאלו מה הוא עושה שם.

"איך קיק," (מסתכל), ענה לו מיכאל ביידיש, השפה שידע על בוריה.

החיילים שמעו את שפת היהודים מפיו, והביטו בו מלאי משטמה. תפס הבכיר מביניהם אבן גדולה מאבני היער, הניף אותה באוויר והטיח אותה בראשו.

הילד צנח לארץ, פירכס ודמם.

4

כשקם לא זכר מיהו. אבל בטנו המתה מרעב, פיו חרב מצמא וגופו ידע מה שנפשו שכחה. שמוכרח הוא ללכת, אחרת יגווע.

עצי היער היו גבוהים וישרים כעמודים, נופם רחב וסמיך ואור שמש אחרון מתפזר ביניהם כמטבעות של זהב. הוא הביט בנצנוצי האור האחרונים והתאווה ללקטם בידיו, אבל כאשר התכופף אליהם ניטשטשה עליו דעתו.

מרוב סחרחורת התקשה לעמוד על רגליו. גירוד תקף את פניו, וכשנגע בהם בכפו ראה בה דם. הוא מחה אותה בבגדו והמשיך ללכת.

היער הלך והתעטף בחושך. בין השיחים עלו קולות ניסור וצרצור, גרגור והמיה ונהמה של חיות היער שקמו מרבצן ושאלו זו את זו, ברייה זו, שמהלכת בינינו, מה טבעה.

שמע זאת היער ומיד שרק והמה והתרה בחיות היער שלא ייגעו בילד הזה לרעה, צריך ליתן לו לחיות, כי סאת משפחתו כבר מלאה.

גישש את דרכו ביער. באמצע הלילה נשכב תחת עץ ששורשיו היו פרושים כאצבעות על הארץ, וביניהן שכבה עבה של עלים רכים. הוא השעין את ראשו על כפות העץ, התכרבל תחתיו ונרדם.

כל הלילה השתרגו שורשיו של העץ הזקן, נכרכו מסביב לילד והוציאו מהם את ניחוחם ואת יַרקותם.

שנתו היתה עמוקה, בלי תכלית ובלי קצה. דעתו לא היתה עמו. אבל גופו, שחכם ממנו, הקיז את הדם מקרקפתו דרך אפו ושמר על חייו.

באשמורת ראשונה של בוקר התחיל הלילה להתבהר. בתחילה הכחיל, כאילו נמהל רק קורטוב של אור בתוך החושך, ואחרי כן נמוג.

ציפור ראשונה ניעורה ונתנה קולה בעבי היער, כשליח ציבור המשכים קום לבית הכנסת, ובדרכו הוא מקיץ את חבריו למניין. ציפורי שיר אחרות נתעוררו מקול חברתן והחלו מצייצות זו אל זו מול היום החדש.

פקח את עיניו, התיישב לאיטו על מצע העלים והביט מסביב. קרעי תכלת הציצו אליו מבין עפאי העצים. עתה, שהבוקר האיר, הראה בפניו היער את יופיו. שיחים ופרי גן עדן עליהם, פרחים מזדקפים מחביון עפר.

פתע שמע קול פכפוך מים. הוא קם והלך בעקבותיו, מסיט בידיו משוכות של שיחים, עד שהגיע אל נחל קטן, שנבע ממעין בעמקי היער והשקה את עציו.

רכן אל המים, הושיט אליהם את כפותיו, ושתה בצמא. אז הבחין כי מן המים נשקף אליו אדם. הוא נבהל, התנער והביט לאחור, אבל לא ראה מאחוריו איש. הפנים שנשקפו אליו מן המים היו בבואתו, שלא הכיר.

מלא מבוכת תימהון קם ממקומו והלך משם. הוא לא ידע לאן ילך, אבל פילס לו דרך קדימה, עד ששמע קולות מאחורי עצי היער. הוא המשיך עוד כמה צעדים ומצא עצמו בקצה חלקתו של איכר, שעבד אותה עת בשדה והתקין בו יתדות, למתוח גפניו ביניהן.

סנדו שמע צעדים קרבים, נשא את עיניו וראה לפניו ילד זר, שבגדיו מלאי דם ופניו שרוטים מן הדרך. מיד תפס את גרזינו. אבל הילד, שנדמה מרחוק מאיים במראהו, קרב אליו, נעמד למולו, פילבל בעיניו ונפל לארץ.

הוא מיהר אליו וטילטלו בידו. אבל הילד לא פקח את עיניו. הוא הניף את ידו וסטר לו. עיניו נפקחו. שאלו סנדו מיהו. הילד לא דיבר אליו, רק הביט בו, תוהה ובוהה, כאילו תימהון אלוהים נפל עליו. כופף את ראשו וראה את הפצע בקרקפתו. הרים אותו בזרועותיו וחש איתו הביתה.

ראתה אניקה את בעלה נכנס אל הבית וילד עמו. שאלה אותו מיהו. אמר לה, שלח לנו אדוננו ילד שלקה בראשו, אבל כוחו במותניו.

אניקה הושיבה לפניה את מיכאל ובחנה את גולגולתו. היא מיששה אותה בידיה, גילתה את הפצע ואת החבורה שנצטמחה מתוכו. טבלה סמרטוט במים ובחומץ וניקתה את פצעו ואחרי כן שלחה אותו עם בעלה, שירחץ.

שאלוה איונה ומרגרטה בנותיה מי זה. אמרה להן, שמעה גבירתנו את תפילתי ואת תחנוני, והביאה לי בן.

החרישו בנותיה ולא אמרו דבר. היטב ידעו שאביהן ייחל לבן, אבל אמן רק בנות ילדה לו.

בלילה התהפך סנדו על משכבו. ראתה זאת אניקה ותמהה אל לבה. הלוא שלחה אליהם גבירתם רבת החסד ילד מן המוכן, כבן ארבע־עשרה על פי מראהו, על מה ולמה הוא מתייסר. שאלה אותו מדוע אינו יכול להירדם. אבל הוא פטרה מעליו והסב ראשו אל הקיר.

כל הלילה שכב ער ומחשבות מנקרות בלבו. האם יספר לאשתו מה גילה כשרחץ את הילד הזה, ששְׂער ערווה כבר צימח. שהילד הזה נימול, שגור נחשים הוא, ואיך תוכל לשאת זאת אחרי שהתפללה לאמה הקדושה והודתה לה עליו.

5

בינתיים ירדה תוגת מוות על בקתת העץ. שלמה ושרה ביררו מסביב, אולי ראה או שמע מישהו על ילד צנום וירוק עיניים, שדיבורו לאה אבל גופו חסון, ולבו נמשך אחר כל מה שנוצץ. היו מי שנשבעו כי ראו ילד כזה מהלך במשעול בין שדה הלפת לבין בית הקברות היהודי בקלישקוביץ. אבל כשמיהרו לשם מצאו בן איכרים שוכב על גוו תחת עץ אגוז, ולידו חמור נוער. היו שסיפרו להם כי ראוהו עולה על קרון גיוס של הצבא הרוסי בתחנת הרכבת של נובוסליץ והיו שיעצו להם להתעניין אצל הדייגים לגדת הפרוט, שמא העלו גופת ילד ברשתותיהם.

לבה של שרה נמלא בדאגה. אבל היא לא נכנעה למבוכת לבה ונשבעה, כי לא תיתן ליער ליטול ממנה את בנה הרביעי. את הבן הזה תשיב אליה, ויהי מה. נעמדה על בעלה שלא יוותר וימשיך לחפשו בכל אתר ואתר.

שלמה בירר עם בניו היכן יכול היה מיכאל לילך. זלמן, שידע כי אחיו מחבב כל מה שעשוי ממתכת, אמר שאולי הלך לחפש ברזלים ליד תחנת הרכבת. יויינע חשב שאולי עבר את הגבול לנובוסליץ האוסטרית, נתפס שם ולא היה יכול לשוב אל ביתו. יענקל העלה בפני אביו סברה, שאולי התחבר לחברי "השומר", שיצאו להכשרה לקראת עלייתם ארצה.

"והלוא רק ילד הוא," נזף בו אביו.

אבל אז סיפר יענקל, כי שעה שביקרה משלחת קרן היסוד בעיירה יצאו בני הנוער חברי "השומר" לקבלם במדים, בכותפות ובמגבעת, וצעדו לפני המשלחת כאנשי צבא. מיכאל ואחיו רצו אז מן הבית לחזות בהולכים, ושמעו מהם שזהו מסדר צבאי המכשירם להיות חיילים בארץ ישראל.

"הרי ידוע לכול שלא חיילים הם. אנשי 'השומר' רק משכו אותם אחריהם, שיבואו עמם בשבתות למפגשים בנובוסליץ האוסטרית, במקום להתפלל עם אבותיהם!" קרא שלמה.

"אבא," העז יענקל, "אולי הלך לשם לא בגלל המדים, אלא בגלל הבנות."

בתנועת "השומר" היו מתראים יחד בנות ובנים. לכן לא התיר שלמה ליענקל לילך לשם. וכאשר ניסתה גם ייטי לחמוק מן הבית ולילך לשם עם חברותיה, לבושות בתלבושת חקי ובעניבה, סגר אותה בבית תחת עיני אמה.

שלמה לא ידע, כי יענקל חמק לפעולות "השומר" בכל זאת, ובדרך חזרה הביתה היה עושה כמו חבריו. הבנים הולכים בצד אחד של הרחוב החשוך, והבנות בצד האחר. הבנות מתלחשות והבנים מגניבים אליהן מבטים.

יצאו לחפש את אחיהם כל אחד במקום שבו חשב שימצא אותו. יויינע וייטי עברו את הגבול לנובוסליץ האוסטרית, הסתובבו בין חנויות היהודים שהיו שם, ושאלו מי ראה ילד ששערו קצוץ ואוזניו גדולות כמפרשים. זלמן ומשה תרו אחריו ליד מסילת הברזל ושאלו את פועלי הרכבת האם ראו ילד המלקט לאורך המסילה חפצי ברזל. כסיל וועלוועל הלכו לברר במחסני העץ. אולי נתעה שם בחיפוש חפצים לאוצרו ונפלה עליו מפולת גזעים.

עודם עושים כן, מיהר אביהם עם יענקל אל אליעזר רייך, שהיה בן גילו של יענקל, אבל ממשפחה חופשית. שפת הקודש היתה שגורה בפיו, והוא זה שעירב בנים ובנות בקן "השומר", לימדם היסטוריה של ארץ הקודש וחיבב עליהם את העברית.

אליעזר קיבלם במאור פנים. בייחוד שמח לראות שיענקל בא אליו עם אביו. אולי הצליח לשכנע אותו שיתיר לו לילך להכשרה. אבל אז שם לב שיענקל מסמן לו שייזהר בדבריו.

שאלם אליעזר בשל מה באו אליו. סיפר לו שלמה על היעלמותו של מיכאל. "הרי השבוע יצאה משלחת ראשונה שלכם להכשרה. היכן הם? אולי מצוי בני ביניהם?"

"הם נסעו לאוֹדוֹבֶשְטִי ברומניה," השיב אליעזר. "יש בה הרבה כרמים ועצי דובדבן, והם עובדים שם בחשיפת הגפנים מן הכיסוי ששמר עליהן מן הכפור בחורף."

"ומי בנוסעים להכשרה?" הקשה שלמה.

"ציפורה רשף, סוניה פורמן, יהושע מרקוס, שמעון וייסמן ויצחק שכטר," מנה בפניו. "אבל מיכאל לא היה ביניהם. מכל בניך דווקא הוא לא ביקש להצטרף אליה," אמר — והפזיל מבטו אל יענקל.

הבין שלמה מה שהבין, הביט ביענקל וחשק את שפתיו. "אם לא הלך להכשרה," הפטיר, "אולי בכל זאת יימצא בנובוסליץ האוסטרית."

עם חזירתם אל הבית מצאו בו את כל האחים והאחיות, ששבו מחיפושיהם ולא מצאו לא שריד ולא סימן לאחיהם.

שמעה זאת שרה וכיסתה את ראשה במטפחת. שאלה שלמה לאן היא הולכת, אמרה לו אל מכבי האש.

"ובשביל מה לך מכבי האש?"

"בשביל שילכו לחפש בכל בורות המים בחצרות," ענתה לו ויצאה מן הבית.

הלכה שרה אל ראש הכבאים, חנניה ויינפוס, סיפרה לו על היעלמותו של מיכאל והפצירה בו שיזעיק את חבריו בחצוצרה, כדי שיצאו לחפשו בין בורות המים בחצרות.

"אי אפשר לקרוא להם בחצוצרה," אמר לה חנניה, "שאז יבואו גם הבאלעגולעס, בעלי העגלות, שיחשבו שמא נקרתה בידיהם הזדמנות לקבל פרס, אם ימהרו ויגיעו ראשונים למקום הדלקה."

אבל משראה את עונייה הבטיח לה שהוא וחבריו יחפשו אחר בנה.

מכבי האש, ושלמה ובניו עמם, עברו את כל בורות המים בעיירה, הרימו את מכסי הבארות וקראו לתוכן, אף האירו אליהן בפנסיהם, אך לא העלו בידם דבר.

"איך ילד נעלם מבלי להותיר אחריו סימן!?" זעקה שרה על בעלה, כששב הביתה בידיים ריקות.

שלמה לא ענה לה. ומה כבר יוכל לומר לה, וגם לבו בוכה בקרבו.

כל הדרך צעד בשתיקה, ונדר נדר, שלא יוציא הגה מפיו עד שיגיע הביתה, אולי בזכות שתיקתו ישוב בנו. אבל עתה שעבר את סף הבית ראה והנה הוא בית יגון.

הוא ניסה לסור ממנה, אבל שרה תפסה אותו בידיה. לא אכפת לה מה יעשה, טילטלה אותו, העיקר שיחזיר לה את בנה.

שלמה חיבק אותה בזרועותיו והניח לה לפרוק עליו את מכאוביה. אחרי כן הוליך אותה אל המיטה, שתשכב ותנוח מיגונה.

שרה לא נחה מיגונה. היא שכבה על מיטתה, בוכייה, אבל שום קול בְּכִיָיה לא יצא ממנה. רק עיניה, שהיו פעורות אל העולם כשני פצעים, ונשימותיה, שכבדו והלכו, העידו על המתחולל בנפשה. יגונה הכריע אותה תחתיה, ואימה חשכה מילאה את לבה.

הציפייה קשתה גם על שלמה. דרכן של בשורות איוב היא כי בוא תבואנה, ידע, ואין טעם למהר אחריהן. אין לו אלא לישב בביתו ולקבל עליו את הדין. אבל משראה כי אשתו כורעת תחתיה, ואינה מוציאה הגה מפיה, אפילו שעה שבניה ובנותיה באים ונעמדים על יד מיטתה, ננער מעיצבונו ומשרעפיו, נטל מעילו וכובעו ויצא אל הרבי לשאול מה יעשה עם אשתו, שהדאגה לבנה הקפיצה עליה את יגונה, וכלל אין זה ודאי שבנם מת.

הרב ביקש לשמוע את הסיפור מתחילתו ועד סופו. אחרי כן נעמד ופסק, שילד התועה שבועיים ביערות הוא ילד מת.

"אבל רבי, הרי אין גופה!" מחה שלמה.

הציץ בו הרב מבעד למשקפיו, הסירם מעל אפו ונאנח. "לא בגופות עסקינן כי אם בדיני נפשות. לב אשתך נקרע בקרבה, ועד שלא תתאבל כהלכה לא יהיה לה פורקן. שבו שבעה והנח לה שתתאבל. רק כך תסיר מעליה את יגונה. שחלילה לא יהיה יגונה מעכב את חזירתו בשלום הביתה, אם ירצה השם."

"ואיזה יארצייט נקבע לו, למיכאל!?" שאל שלמה, לא מאמין למה שפיו מדבר.

"שתחיו כולכם עד מאה ועשרים," אמר לו. "אבל בפעם הבאה שתצא נשמת מי מכם מן העולם, זה יהיה מועד היארצייט של הבן האובד."

יצתה שמועה מבית הרב ששלמה ושרה פלדמן יושבים שבעה על בנם. הנידו שכניהם בראשם על המשפחה הזאת, שקללת היער רודפת אותם ונוטלת מהם בן אחרי בן, ובאו אליהם לנחמם. שאלו הבנים את אביהם מדוע באים לנחמם ואין אצלם מת. אמר להם, "לב אמכם מת בקרבה. על זה באים לנחמנו, בני."

6

מדי בוקר היתה אניקה מלמדת אותו כל מה ששכח. איך מלבישים מכנסיים, איך נועלים ערדליים, איך אוחזים סכין ומזלג. כל דבר היתה צריכה ללמדו כמה פעמים, מפני שהיה לומד ושוכח, ואחרי ששינן את הדבר שכח שלמד. אבל היא אמרה לעצמה, שאם אינה יכולה להוליד בנים, שלחה לה הבתולה הקדושה ילד שדעתו נפגמה, ויש ללמדו, כלמד אם את בנה, הכול מהתחלה, כאילו בקע מרחמה אל יומו הראשון.

בוקר אחד עצר ממלאכתו, התיישב על הארץ ותפס בראשו. אצה אליו, אחזה בידיו כדי שלא יזיק לעצמו ושאלה אותו מה לו. התלונן שראשו כואב עליו. הרטיבה סמרטוט במים ועטפה בו את ראשו.

מקץ כמה פעמים שתקף עליו כאבו סיפרה זאת לבעלה. אולי מוטב ליטול את הילד לרופא בבוקרשט, כדי שיבדוק אותו. שמא פצעו נרפא רק כלפי חוץ ולא כלפי פנים. אבל סנדו, שהיה איש קשה יום, והצטרך לעבוד הרבה כדי לפרנס את אשתו ובנותיו, וכעת גם את הילד הזה, הדפה מעליו. אין ידם משגת לרופא מומחה, אמר לה. אם היא דואגת לילד, יביאוהו אל הרופא בכפר השכן.

העלו אותו על עגלתם ונסעו עמו אל הרופא, סיפרו לו כי הילד נפגע בראשו ואיבד את זיכרונו ועודנו מתלונן כי ראשו כואב.

בדק הרופא את ראשו וראה שאין בו פגימה מן החוץ. אבל כשהקיש בגולגולתו קפץ הילד ממקומו מרוב כאב. הביט באישוניו עם פנס ואמר להם, שהפצע נרפא בחוץ, אך לא מן הפנים, וצריך לנקז מראשו את הדם.

שאלוהו איך נעשה הדבר, ואמר להם בניקוב הגולגולת.

אניקה נבהלה, שמא יפגום בבנה ללא תקנה, וסירבה לעשות כן. אבל סנדו התיר לרופא לעשות מה שהציע, והוא גילח את ראשו של הילד, השקה אותו בוודקה, להקל על כאבו, וחורר את גולגולתו במסמר. הדם שנקווה בקרקפתו טיפטף מן הנקב, עד שפחת הלחץ בראשו. אז ניקה את פצעו וחבש אותו.

אחרי שהחלים, וכאבי הראש שלו פחתו, שאלה אותו אניקה מה שמו. גימגם לה מיכאל, מיכאל, אבל מחמת החבטה שספג נדגשה ה־כ' בפיו ויצא כעין מיקאל, מיקאל.

"שמך שם מלאך, כמלאך תהיה לי!" שמחה אניקה.

חצרם גדולה היתה, ועצים וערוגות ירק היו בה. בקצה החצר עמדה הרפת, ובה פרה ועז, ולידה לול ובו תרנגולות ואווזים. אניקה לימדה את מיקאל להבדיל בין פרה לבין עז ובין אווז לבין תרנגולת, וסיפרה לו מה מפיקה כל אחת מהן. הפרה נותנת חלב, גם העז. אבל חלב הפרה וחלב העז שונה הוא, הסבירה לו. התרנגולת והאווזה שתיהן מטילות ביצים, אבל רק את ביצי התרנגולת אנו אוכלים, ואילו בביצי האווזה איננו נוגעים. אנו מניחים להן שתבקענה, ויצאו מהן אווזים קטנים. כשיגדלו יהיו לנו למאכל.

היא הראתה לו מה אוכלות כל אחת מן הבריות הללו, איך קוצרים עשבים בחצר ומניחים אותם באבוס, עם דלי מים, ואחרי כן נתנה בידיו דלי עם דוחן, שילך ויפזר לתרנגולות ויאכלו, ודלי עם קרעי לחם רטוב, שייתן לאווזים כדי שישמינו. וכל אימת שנעמד לפניה, ואמר כי סיים את מלאכתו, ליטפה את ראשו ושמחה שהוא גדל ומתפתח, לומד ומתקדם מדי יום.

ראו בנותיה שקנה את לב אמן ונתקנאו בו. הן היו עוקבות בשבע עיניים אחר נוהגה של אמן עם הילד הזר, שהובא פתאום אל חייהן, אבל כל אימת שהיו מתאוננות עליו היתה אמן משתיקה אותן. שאביהן צריך מי שיעזור לו בעבודת השדה, והיא צריכה בן שימלא בשמחה את ימיה, כפי שרק בן יכול למלא.

אבל מקץ כמה חודשים ששמע את אשתו קוראת לו "בני", גם סנדו לא היה יכול לשאת זאת. "לא בנך הוא, ואל תקראי לו בני!" צעק.

"הלוא כמו בני הוא, ששלחה לי אותו אם האלוהים," אמרה לו.

"לא אם האלוהים שלחה לך אותו, כי אם השטן! יהודי הוא!" התפרץ.

אניקה התנודדה תחתיה. סנדו ניחם בו על שהטיח בה ככה את הדבר וביקש לתומכה בידו, אך היא דחתה אותו מעליה.

"מנין לך?"

"הוא נימול. כדרכם של יהודים."

"ממתי ידוע לך הדבר?"

"מהיום הראשון שבא הנה. לא רציתי לצערך ושמרתי את הדבר לעצמי."

"זה נורא!" קראה אניקה, "אם יתפסונו יאשימו אותנו בחטיפת ילדים יהודים!"

"איש לא יתפסנו," הבטיח לה סנדו. אבל אניקה, שהיתה יראת שמים, אמרה לו שעליהם ללכת לכומר ולשאול בעצתו.

למחרת התלבשו בבגדי יום א' ורתמו את הסוס לעגלת העץ. הם חלפו על פני בתי הכפר, שהיו במרחק ניכר זה מזה, איש־איש באדמתו ובשדהו, ויצאו אל הדרך המובילה אל עיר המחוז.

אב הכנסייה הופתע שבאו אליו שלא ביום א', כפי שנהגו לעשות, ועוד ביקשו ריאיון עמו, אבל אמר לעצמו שאם עשו כן ודאי יש בפיהם איזה דבר. הוא נטל את ידיו, התיישב אל שולחנו וביקש מעוזרו הצעיר שיכניס אותם אל לשכתו.

ראשון נכנס פנימה הבעל, ממעך כובעו בידו. אשתו צעדה אחריו, ברגליים עבות וקטנות, כאווזה, לראשה מטפחת ולגופה שמלה רחבה. ראתה האיכרה את צלמו של ישו התלוי מעליו על הקיר, כרעה והצטלבה לפניו. ראה זאת בעלה ועשה כן גם הוא.

הזמינם לישב למולו.

הם התיישבו על כיסאות העץ הנוקשים, שמשענות גבוהות להם, להאחיז בהן את הגו. שאלם הכומר מה מביאם אליו ביום חול, ומדוע הם באים בבהילות כזאת אל הכנסייה במקום לעבוד.

פתח סנדו את פיו והחל מספר מה אירע להם, ואגב דיבור נידנד את גופו לפנים ולאחור. עייפו עיניו של הכומר מלראותו בתנועה הזאת, ופקד עליו לישב זקוף על כיסאו.

אז החלה אניקה לדבר.

כל ימיה התפללה וביקשה מאם המשיח שתביא להם בן, בכתה לפניו, ורק בנות ילדה לו, ואדוני הכומר יודע עד כמה קשתה העבודה בחווה, ועד כמה דרוש בה כל זוג ידיים עובדות, והנה, הבתולה שלחה להם בן, אבל בן צפעונים הוא. במה חטאו שזה מה שהביאה להם. האם זה עונשם מידי שמים על חטאיהם? ומה יעשו כעת וכיצד ינהגו בו?

"די, די לבכות," עצר אותה בידו, "הבתולה עשתה עמכם חסד, ששלחה אליכם מה ששלחה."

"אבל יהודי הוא!" קראה אניקה.

"ומה בכך," שחק הכומר, "גם אדוננו היה יהודי עד שייסד דת חדשה. קבלו אותו אל ביתכם ואל חיקכם, ואנו נקבלו אל חיק אדוננו."

"מה פירוש הדבר?" אחז סנדו ביד אשתו.

"הביאוהו אלי ואטבילהו," אמר להם, ופניו מאירים. "מצווה גדולה זימנה לכם הבתולה, להמיר דתו של ילד ולקבלו לחיק הנצרות!"

אניקה נפלה על ברכיה מרוב תודה. היא תפסה בידו, שהדיפה ריח סבון וקטורת, ונשקה לה. הסיג הכומר את ידו מפיה ושלח אותם לדרכם. ושעה שנותר לבדו ישב וחשב מה נפלאות דרכי האל בעולמו, שהוא מזמן נשמות תועות לפני שליחיו, ומאפשר להם להגדיל בהן את כנסייתו.

כמה ימים אחרי כן באו סנדו ואניקה עם בנם ובנותיהם אל הכנסייה. שאלו הבנות מדוע טובלים את מיקאל. אמרו להם, מחמת זה שבשדות מצאוהו, ואינם בטוחים שנטבל כהלכה.

7

מערב פסח עד ראש השנה קיוותה שרה שאולי ישוב אליה בנה. לא היה יום שלא היתה חושבת עליו ומקווה, כי אולי הבוקר, כשתשכים ותצא לעמלה, תקבל איזו בשורה לגביו. ולא רק לבה הטעה אותה לחשוב את הדברים האלה, גם הבריות, שטבען שהן רואות אישה בסבלה ומבקשות לעודד את רוחה במיני תקוות שווא.

אחרי איזה זמן סיפרו לה על הרבנית הרואה בשמן, והיא מיהרה אליה. הרבנית ישבה במטבחה, עם סיר שמן לפניה, השפילה ראשה אל השמן, ראתה מה שראתה — ונזדעזעה במקום יושבה. שאלה אותה שרה מה ראתה. אמרה לה הרבנית, יותר טוב שלא תדע, מלבד דבר אחד. היער לקח את בנה. היער — והגויים.

שמעה זאת שרה וידעה כי מה שיראה מפניו אונה לה. מקודם שילח היער בבניה חיות טורפות, וכעת בילע את מיכאל בנה.

מאז אותו יום לבשה שחורים ולא אבתה להסירם מעליה. וכל אימת שקרבה אל איזה מקום היו הנשים מביטות בה ומלחשות ביניהן. הנה באה האם השכולה, אם הבנים.

שלמה ראה את אשתו בצערה ולא ידע מה יעשה. גם הוא לבו נכרת בתוכו. אבל מעצם טבעו היה איש מעשה, ולא נתן לעצמו לשקוע ביגונו. אשתו ובניו מתפרנסים ממעשי ידיו, ולכן אין לו אלא לעבוד — לחזק בלבו את אמונתו.

הוא התעמק בתפילתו והקפיד בה. לא היתה אפילו תפילה אחת, ביום קדים או ביום שלג, שהיה מחמיץ. הוא גם הזדרז לכל דבר מצווה שניתן להעלות על הדעת, אפילו להאכיל על שולחנו שני תלמידי חסידים, העיקר שיזקוף השם את המצווה הזאת לזכותם, יראה לעוניים וישיב אליהם את בנם.

יום אחד שמע שצדיק מזרע הבעל שם טוב מגיע לנובוסליץ האוסטרית, שם מכינים לו סעודה של שבת. מיהר לאשתו ואמר לה שהוא הולך לנובוסליץ האוסטרית, לעשות שבת במחיצת הצדיק. אמרה לו שרה, בשביל מה לילך אחרי צדיק שאינך יודע מיהו ומה טבעו. אמר לה, מצאצאי הבעש"ט הוא, ומאז נפוצה חצרו של הרבי מבויאן לא היתה פה הזדמנות להסתופף ליד שולחנו של צדיק.

הוא עבר את הגבול לנובוסליץ האוסטרית והלך ברחובותיה אחרי חסידים אחרים, עד שהגיע לבית שאותו צדיק השתכן בו, בית גדול ויפה, ובחצרו שולחנות, ועליהם כל טובו של עולם. בשר ודגים, חלה וקוגעל, ובראש השולחן יושב הצדיק ומסביבו חסידים, וכולם שותים וסובאים.

עם שהניח הצדיק מידו את שוק העוף שנגס ממנה ואת הגביע החלו החסידים מושכים ודוחפים איש את רעהו, העיקר לקרוב לצלחתו ולחטוף משייריו. שהרי ידוע, כי שיירים שהותיר אחריו צדיק, בייחוד אם הוא מצאצאי הבעש"ט, יכולים להביא נחמה ורִפאות.

שבוע שלם עשה שלמה בנובוסליץ האוסטרית, בזמן שאותו בטלן, שהתדמה לצאצא של הבעל שם טוב, זלל וסבא בה, וניסה לאחוז בשייריו. מקץ שבעה ימים ולילות הצליח לתפוס פולקע אחת, שוק שלמה למאכל, שאותו פלוני, שהכריז על עצמו כצדיק בשביל ארוחה טובה, כבר לא היה רעב כפי שהיה כשבא לשם, ואכל ממנה כזית.

הצניע את השוק במעילו ומיהר לרחוק משם, שאיש לא יחטוף ממנו את מציאתו.

שמח וטוב לב שב לביתו. הנה, הגם שלא הועילו לו חיפושיו אחר בנו, הצליח לשים את ידו על שיירים של צדיק, ועוד שייר כזה, שניתן להעביר עליו את היד במקום שנשך בו, ממש להרגיש את המקום שחתכו בו שיניו.

נכנס הביתה צוהל, הושיב את אשתו לפניו ואמר לה שיש לו הפתעה בשבילה. לבה של שרה כבר נמלא המיה, אולי הביא עמו שמועה בדבר בנם. אבל אז הוציא בעלה מכיס מעילו איזה חפץ עטוף בנייר ופרש אותו לפניה.

תקעה בו עיניה וראתה למולה שוק נגוסה של עוף, ששהתה זמן רב מדי במרק. שאלה אותו מהי.

אמר לה, "זה שייר קדוש משולחנו של צדיק מצאצאי הבעש"ט."

"ומה לי ולשייריו?" שאלה.

"שייר כזה הוא טוב לרִפאות."

"ומה, פולקע, זה מה שיחזיר לי את מיכאל!?" צעקה שרה. היא תפסה את רגל העוף והשליכה אותה אל החצר. "שתהיה מאכל לעוף השמים ולרמשי העפר!"

נבהל בעלה, שהיא מחללת שמו של צדיק.

אמרה לו, "זה צדיק זה? אפילו את כרסו אינו יכול לפרנס."

סר וזועף יצא מביתו. כל אותו יום סבב בשדות בין נובוסליץ לקלישקוביץ, אף עלה אל גבעת בית העלמין. הוא שוטט בין הקברים הישנים, בכה עליהם וביקש משמים, במקום שהשתדכו בו, שיעזרו לו להשכין שלום בינו לבין אשתו.

עם שחדל מבכיו ראה פתאום משהו נוצץ מתגולל בעפר. הרימו והנה גביע קידוש הוא. אבל עם ששיפשף אותו בכנף בגדו, לנקותו מן הבוץ שדבק בו, ראה עליו את חתימתו. נחש, ומתחתיו ראשי תיבות ש"צ.

נבהל והשליך את הגביע אל מעבר לגדר בית העלמין.

מדוע מזדמנים לו שוב ושוב אביזרי טומאה של שבתאי צבי, נחרד לבו, כאילו האדמה מקיאה אותם מקרבה. מקודם קערת הפסח שהביא בנו האובד אל הבית, וכעת הגביע הזה.

הוא לא הבין שסימנים הם אלה, סימנים לגאולתו שתבוא, ואבל וחפוי ראש שב לביתו.

שאלה אותו שרה היכן היה.

"הלכתי לחפש לנו ישועה, ולא מצאתיה," השיב לה, שלא לייראה ממה שמצא.

"ומי ביקש ממך שתביא ישועה?" קראה. "כל שביקשתי הוא שתלך ותחפש את הילד. ילד לא אובד סתם כך מבלי להשאיר אחריו עקבות."

שלמה הביט בה בצער.

"הבאתי לך שיירים משולחנו של צדיק, להסיר יגונך מעלייך. למה השלכת אותם?"

"וכי לשייריו של צדיק אני צריכה!?" צעקה, "לבני אני צריכה. לבני שיחזור מן החושך!"

שלמה קם מכיסאו, ניגש אליה וליטף את ראשה. "שרה, אי אפשר לך להתאבל כל היום. מי יודע איפה הוא ומה עלה בגורלו. אבל יש לך עוד ילדים, וגם בעל, ואנו זקוקים לך."

סבבה אליו שרה את עיניה, וכאב גדול בהן.

"איך אוכל לחזור למלאכות היומיום, ובני איננו?"

"אין לך ברירה," אמר שלמה ונגע בכתפה. "אם אינך חסה על עצמך, חוסי לפחות על בנייך ועל בנותייך, שרה."

"ומי יחוס עלי," בכתה.

"ריבונו של עולם," אמר שלמה, "הוא יחוס עלייך ועל כולנו."

מדי יום, בתפילת הבוקר, היה שלמה קורא בקול גדול בבית הכנסת "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח," והמתפללים היו מסבים אליו את פניהם, אבל הוא, שעיניו היו עצומות, לא היה משגיח בהם, רק ממשיך ואומר "אני מאמין באמונה שלמה בתחיית המתים" וגו', קורא כל מילה בכוונה גדולה, וגופו מתנועע מכאן לכאן, כמשקשק את גביע לבו, לזקקו מכל שמץ ספק.

הביטו בו המתפללים ואמרו שאין תמה שהוא עצוב אל לבו. אשתו עטופה בשחוריה, בניו אבדו ואלה הנותרים הם נטל על צווארו. כמה צריך יהודי לטרוח כדי להביא בלבו קצת נחת מבניו ומבנותיו. ובכלל, איפה נשמע כדבר הזה, שאישה הולכת ימים שלמים בשמלת שחורים ובחולצת שחורים ובגרביים שחורים ובנעליים שחורות ואפילו כיסוי הראש שלה שחור הוא.

שלמה שמע את דבריהם ולבו חרה עליהם, אבל שתק. מה הטעם שיוכיחם. הרי מי שלא סבל כמוהם מאסונות כאלה ודאי שיהיה פיו ממהר לרוץ בִּגְנוּת אחרים.

בוקר אחד ישב בבית הכנסת וראה את מקומם החסר של בניו. הוא חזה ברוחו איך הם יושבים לפניו בשורה אחת, יחד עם בניו הנותרים, ומתפללים לאלוקי ישראל, ואנחה של יגון נתמלטה מפיו. עמדו המתפללים מתפילתם, אף שליח הציבור חדל מתפילתו. הרים אליו שלמה ידו, כמבקש שימשיך, אבל לא התאפק ופרץ בבכי תמרורים.

מיד סבבו אותו המתפללים. אחד אחז בידו, בשביל לחזק את רוחו, שני הביא לו כוס מים, שישתה וירווח לו. שלישי כינס אצלו את בניו. אחרי שנרגע המשיכו בתפילתם. והוא בהה בכתובים כאילו אינו רואה צורת אות לפניו, ומילמל את מילות התפילה, שידע על פה.

עם סיום התפילה התרוקן בית הכנסת, ניגש אליו הגבאי לברר על מה בכה. אמר לו שלמה, על בית המקדש שחרב. הציץ בו אותו יהודי ושאלו ומי בוכה על חורבן הבית מחוץ לט' באב. השיב לו שלמה, גויים יושבים בהר קודשו, ועד שיבוא משיח ויגאלנו מידם לא תהיה לנו מנוחה.

"ומה, חסר ליהודי על מה שיכאב לבו?" הוכיחו הגבאי, "יש די והותר ייסורים בעולמו של הקדוש ברוך הוא."

חזרו הבנים הביתה וסיפרו לאמם מה אירע את אביהם. מיהרה אל הרב. שאלהּ הרב איזה צורה יש לבכי שלו. אמרה לו, "בבית הרי זה ילל, ואילו בפרהסיא על פי רוב הוא בוכה בלי קול." "ועל שום מה הוא בוכה," שאל הרב. "הוא אומר שעל חורבן בית המקדש," ענתה לו, "אבל האמת היא שבוכה הוא על הבנים."

הציץ בה הרב ואמר לה, "חס וחלילה לך מלומר כן. מצווה על יהודי לבכות על בית מקדשו שחרב. כי שעה שיבוא המשיח יקים מחדש את בית המקדש, ישיב לכם את בניכם ויביא עמו את תחיית המתים."

8

בוקר אחד, כמה חודשים אחרי שבא אליהם, שעה שעבדו בשדה, התלונן מיקאל שכאב ראש עז פקד אותו ואחרי כן נפל על העפר. סנדו הושיט אליו את ידו. צווארו היה נוקשה ועיניו היו הפוכות בחוריהן. הוא התאמץ וגרר אותו אל סלע, השעינו עליו — ושפך עליו מים.

מיקאל פקח את עיניו, מיצמץ מול השמש, מוכה סנוורים, והתאונן על כאב בין עיניו. שאלו סנדו מיהו, וענה לו מתוך בלבול. שאלו מה שמות אחיותיו, ואמר שני שמות, ייטי ופאני, שסנדו לא שמעם מעולם.

מיהר איתו הביתה וסיפר לאשתו את הקורות אותם בשדה. אמרה לו, אני מלכתחילה רציתי לקחת אותו לבוקרשט, אבל אתה מנעת זאת. עכשיו לך תדע מה אירע לו.

שאל אותה מנין ייקחו כסף לטיפול בילד. אמרה לו שילכו אל הכומר.

אב הכנסייה שמע למה באו אליו והבטיח להם את עזרתו. ואכן, באותו יום ראשון פנה למתפללים וסיפר להם על מצוקת בנם של סנדו ואניקה גריגורסקו.

בכסף שאספו נסעו סנדו ואניקה לבוקרשט יחד עם בנם. הוא הובהל אל בית החולים, שם גילחו שוב את ראשו, ניקבו את גולגולתו והקיזו ממנה דם. אבל הפעם הוסיפו הרופאים בגולגולתו תרופה, שתבריא את פצעו לתמיד.

כששב הביתה אחרי שבועיים בבוקרשט ראו איונה ומרגרטה את ראשו המגולח וצחקו לו, שהוא נראה כמו כרוב. אמרה להן האם שיחדלו מזה, מפני שאחיהן חולה. השיבה לה הגדולה, מרגרטה, כי לא אחיהן הוא, ואף פעם גם לא יהיה. אניקה ביקשה להכותה, אבל עצרה בעצמה ושלחה את סנדו לישב ליד מיטתו של מיקאל, לשמור שלא יקום ממנה ולא יעשה שום תנועה חדה. אחרי כן הושיבה לפניה את בנותיה והסבירה להן, כי מיקאל בא אליהם אחרי שמישהו הכה בראשו ופצעו. אין רואים את הפצע הזה, אמרה, אבל פצע עיקש הוא. אם לא נשמור על מיקאל ישוב וייפתח.

"אנחנו שונאות אותו!" קראה איונה.

"מה יש לכן לשנוא בו," תמהה אמן, "הריהו כמו ילד!"

"כי יהודי הוא!" התפרצה מרגרטה, "ואין מקום ליהודים בינינו! כך אמרה המורה!"

אניקה נחרדה. היא לא ידעה מנין גילו הבנות שמיקאל יהודי, אבל הבינה היטב כי אם ייוודע הדבר לשכניהם תבוא עליהם רעה. "הוא היה יהודי," הסבירה להן, "אבל הוטבל לנצרות. וכעת אסור לכן לשוחח על זה עם איש," התרתה בהן. ואחרי כן העניקה להן, רק להן, הדגישה, סלסילה עם דברי מתיקה.

בשעה מאוחרת של לילה סיפרה את הדברים הללו לבעלה. סנדו ישב למולה שותק. לבו התפוגג עליו. מלכתחילה בנה את ביתו הרחק משכניו, מפני שהעדיף לחיות בחיק משפחתו, בלי שיג ושיח עם העולם. לא היה לו עניין בהתרועעות עם האיכרים האחרים, ועתה מה יעשה.

"אולי עלינו לוותר עליו," הפטיר, "לתת לו ללכת."

"אבל איך ילך ולאן!?" קראה אניקה, ומיד הנמיכה את קולה, כדי שהבנות לא ישמעוה, "אינך רואה מה מצבו!?"

"עלינו לחשוב על עצמנו ועל איונה ומרגרטה," אמר. הוא סיפר לה על הרוחות הרעות הנושבות בגרמניה וגם בארצם, בערים ובכפרים מסביב. על היהודים, שחיו עמם שנים רבות בשכנות טובה, כלתה הרעה. עליהם, ועל כל מי שבא עמם במגע. ומה יקרה אם איזה יום יעמדו עליהם שכניהם, וידרשו שיוציאו את מיקאל וימסרו אותו בידיהם.

"הוא נראה כמונו, עובד ואוכל וישן כמונו. איש לא יוכל להבחין בינו לבינינו," השיבה לו, כמבקשת לשכנע את עצמה. סנדו הביט בה, ולא יסף דבר. "בני הוא! איש לא יוכל לקחתו ממני לעולם, לעולם!" הכתה על שולחן העץ.

סנדו לא אמר לה דבר. הוא ידע עד כמה השתוקקה לבן, שיהיה עוזר על ידו ובבוא העת גם יירשו. לכן רק אסף את ידיה, אימצן אליו ונישקן.

הוא לא רצה לספר לה מה שהסבירו לו הרופאים בבוקרשט. שישנם מקרים בהם אדם שאיבד את זיכרונו בונה לעצמו זהות חדשה, ואינו נזכר עוד בקודמת, וישנם גם מקרים הפוכים, שבהם הוא נזכר פתאום בעברו, ואז אינו מזהה את סובביו.

9

בבוקר, אחרי שהיו בניה יוצאים לתלמודם, היתה שרה נוטלת את קערת הכביסה ויורדת איתה אל גדת הנהר. שם היו עוד נשים יהודיות עומדות ומרטיבות כביסה במים, משפשפות כנפותיה ומלהגות, מרטיבות וסוחטות, ומניחות את הכבסים הנקיים על קורות העץ, שצפו זו לצד זו על הנהר עד שנאספו במחסני העצים שעל יד מסילת הברזל ומהם הועברו לחוטין ולקישינוב.

פאני וייטי באו לעזור לה, אבל היא אסרה עליהן להיכנס אל המים, אם מחמת עיני השקצים שישזפו אותן ואם מחמת מה שאירע את הינדה וסרמן. פעם נטלה אותה אמה להיות לידה כשהיא מכבסת. נכנסה הילדה למים והחליקה אל מתחת לעצים השטים בנהר. עד שחלף שם איכר עם עגלתו ובא לחלץ את הילדה מתחת לעצים, הדבוקים זה לזה כרפסודה, כבר היתה בת מינן.

פאני וייטי התרעמו עליה. כל חברותיהן רוחצות בנהר, שוחות עד הרפסודה ואף מטפסות עליה, ואילו הן, אף על פי שהן עוזרות לה, אין היא מתירה להן לירד למים.

ושרה בשלה. לא ייכנסו לנהר עד נישואיהן. כשתהיינה אימהות, כבר תדענה בעצמן מה טוב לילדיהן.

פאני לא היתה מוכנה להשלים עם הגזרה ושטחה תחנוניה בפני אביה.

"שוב את פוחדת?" התרעם שלמה על שרה, "את רוצה לשמור אותן בצמר גפן!?"

"ארבעה כבר איבדתי," ענתה לו ומיששה בידה בתליון הזהב ששמרה בו על תמונות ילדיה. "לא אתן לנהר לגבות ממני אף הוא את דמיו."

"היית צריכה לקבור את התליון בבית הקברות," אמר, "לא להסתובב עמו יומם וליל."

"סחבתי אותם בבטני, כל אחד תשעה ירחים," אמרה שרה, "מה זה לעומת משקלו של תליון."

"את המתים יש להזכיר ביום אזכרתם," השיב לה.

"לא אשכחם ולא אורידם ממני," הבטיחה.

ואמנם, היא עשתה לעצמה למנהג לעלות מדי שבוע אל בית העלמין. לבקר את הוריה, ואחרי כן לילך בצעד כבד אל חלקת הילדים, היכן שהמצבות קטנות כמו לוחות הברית, לכרוע ליד קברי קטניה, לנכש את העשבים שהצטמחו מסביבם ולמחות את האבן במטלית, לנשק את האבן הקרה כאילו היא מצח בניה, ולבכות בלבה, ולפעמים גם בפיה.

אבל מה שלא עושה הלב עושה ההכרח. ומחמת שהיו לה עוד בנים ובנות היתה צריכה לשקע עצמה בגידולם, ולא בצערה על בניה המתים ועל בנה האובד.

בחורף שלח שלמה את בניו לחטוב עצים ביער. עם שובם הדליקו את התנור וישבו למולו, מביטים באש ופניהם מאירים. שרה הוציאה את סמובר הנחושת, ושלמה שם מתחתיו גחלים, לחמם מים למי שתחשוק נפשו בכוס תה. הילדים הצעירים שיחקו באגוזים שקטפו אחיהם ביער, והבוגרים קראו ב"אהבת ציון" של מאפו, ששאלו מן הספרייה הציונית. ראתה זאת שרה וניחמה בלבה, שגם בביתם יש רגעי נחת וגם אצלם אפשר ליטול ליד חוט ומחט ולתקן איזה בגד, או לסרוג סודרים וצעיפים לבעלה וילדיה, שיחמו אותם בימות הקרה.

שלמה היה קורא ספרי קודש, אם "עקדת יצחק" ואם פירוש אבן עזרא למקרא, וכיוצא באלה. אבל את "הכוזרי" אהב במיוחד, על שום הדברים שכתב בו ר' יהודה הלוי על המשיח. עם שהכינו תה, הושיב את בניו וקרא בפניהם.

"ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכֶּה, אשר הוא הפרי. וישובו כולם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו."

שרה ישבה בפינתה והטליאה בגדים. למשמע הדברים זקפה את אוזניה.

"כאלה דברים אתה קורא בפניהם?"

"הם צריכים לדעת שישראל הוא שורש עולם," אמר לה ופנה לילדיו. "כתוב בבראשית רבא שבעה דברים נבראו קודם העולם. גן עדן, תורה וצדיקים, וישראל וכיסא הכבוד, וירושלים ומשיח בן דוד. היודעים אתם למה?"

הביטו בו ולא אמרו דבר. הקשיבה לו שרה ואמרה בלבה, שאמונתו במשיח כבר נתפשטה בנפשו ותכף תתפוס את כולה.

"הנה, הכוזרי מסביר," ליטף את ספרו. "כי התורה היא גוף החוכמה, ונושאיה הם הצדיקים, וביניהם כיסא הכבוד. והצדיקים הם ישראל, ואין ראויה להם כי אם ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב בברואים, והוא המשיח."

"ולמה המשיח הוא החשוב בברואים?" שאל יענקל.

"כי הוא גואל ישראל," דחק משה באחיו.

"מה, המשיח נולד לפנינו?" תמה יענקל.

"ומה חשבת, שהוא אחיך?" צחק יויינע.

שלמה נאנח. "זה לא נושא לשחוק," אמר ליויינע. "ביום שיבוא המשיח יחזור גם אחיך, מיכאל."

"ומה, המשיח יחזיר לך את הירשל ומאיר ושלום ומיכאל!?" נהמה עליו שרה במרי לבה.

הוא, שפירנס את עצמו מקטילת החי ואחרי כן מבירוא היער, איך אין הוא נותן אל לבו, שכל דבר שקרדומו עולה עליו אין לו תקומה.

שלמה לא ענה לה. אף על פי שבסתר לבו קיבל את סדרו של עולם, החיים והמוות, קיווה בכל מאודו, ככל יהודי, שאכן כך יהיה הדבר. אין הוא יודע מה צורתו ומה תכונתו של משיח. אבל עם שיופיע, בעזרת השם, יביא את תחיית המתים ויקים את הילדים מעפרם.

הוא הכניס ערמונים לתנור, וחיכה עד שייחרכו, יתפצחו וייתנו את ריחם. אז רמז ליענקל, וזה הוציא בזהירות את המחתה מן האש, תפס לערמונים הקלויים באצבעותיו, נשף עליהן שלא תיכווינה, פיצח אותם במומחיות וחילק את בשר הערמונים להוריו ולאחיו ולאחיותיו. ישבו ואכלו ונחת רוח שרתה עליהם.

ראתה כן שרה והתרצתה. ניגשה וצבטה קצת מן הבצק התופח לקראת שבת, שיטחה אותו על השולחן בתוך עננת קמח, דקרה אותו במזלג, שלא יתנפחו בו בועות, ושמה אותו על התנור. עם שנחרך הסירה אותו מן האש, מרחה עליו שום, בזקה עליו מלח ובצעה ממנו לילדיה. לעסו הילדים את הפלאם פלעצלעך של אמא, והיה בפיהם כמעדן מלכים.

"א מחייה," נאנח שלמה מרוב תענוג.

"נו כן," שחקה שרה. "עד שיבוא המשיח אפשר ליהנות גם מפלאם פלעצלעך."

10

מדי יום שישי היה שלמה נותן באשתו ובילדיו את עיניו הטובות, נוטל את ידיו, ניגש בשתיקה אל השולחן, פוצה פיו ומקדש על היין. אחרי הברכה היה טובל אצבעו ביין ארבע פעמים בעבור הבנים המתים, וקורא בשמותיהם, מאיר ושלום והירשל ומיכאל, כדי להזכיר בפניהם את היעדרם. רק אחרי שגרע את חלקם מן הגביע וקינח אצבעו על שוליו היה מעביר אותו לשרה, שלבה כבר שתת מרוב צער. שרה היתה לוגמת ומעבירה את הגביע לבכור בניה, ליענקל, והוא לגם והעביר לאחיו. אם לא נזהר שלמה, וגרע הרבה מדי יין, או אם לא הקפידו אחיה לשתות אך מעט, כשהיה כבר מגיע אליה, היתה פאני מרימה את הגביע אל פיה ולא מעלה ממנו נימה, רק משרבבת פנימה את לשונה ומלקלקת בו כגורה של כלבים. אז היתה זורקת בבכי את הגביע אל יויינע, שיראה מה הותירו להם אחיהם. החיים והמתים כאחד.

פאני נולדה שלוש שנים אחרי ייטי, אבל מרגע שעמדה על דעתה ביקשה להקדים את ייטי בכול. כל אימת ששואב המים היה מגיע אל חצרם, על גוו אסל וזוג דליים, מביא מים ושופכם אל החבית, שממנה היו שואבים מי שתייה ומי תבשיל, היתה פאני ממהרת לטעום ראשונה מן המים, מאחיזה את ידיה בשפת החבית ותולה את עקביה בחישוקי הברזל. פעם אחת אפילו נפלה אל תוך החבית, ולולא אביה, ששמע את זעקתה ומיהר ומשה אותה ממנה, היתה מקפחת נפשה בתוכה.

היא עקבה בשבע עיניים אחר אחותה, לבל ייגרע ממנה דבר ממה שקיבלה. היא מיאנה ללבוש את בגדיה, אפילו שכל האחים לבשו איש את בגדי רעהו בלי שום טענה או תלונה, ואמה הצטרכה לתחבולות, לתפור לשמלתה צווארון חדש או להאריך אותה בתחתיתה, כדי שלא תדמה למה שלבשה אחותה. ועם שפרמה את הבגד שביקשה להעביר מבתה האחת לבתה האחרת, ועשתה בו מיני הרחבות, היתה נאנחת עליה, שהיא משמינה כבהמה.

כשהיתה ייטי יושבת עם חברותיה, מסרקות זו לזו וקולעות צמות בשערן, היתה פאני אומרת שהצמות שקלעה אחותה דומות לזנבו של שועל. וכשקראה להן אמן למטבח, שתלמדנה לעשות כיסונים, היתה פאני מצעקת על אחותה שיש לה שתי ידיים שמאליות ואינה טובה למלאכת אישה. מוטב שתלך אל אביה, לעשות חביות.

שרה היתה משקיטה את בתה האחת מפני עלבונה של האחרת. אין זה נאה לזנב באחותה. כל אחת מהן יש לה את מעלותיה, וכל נשמה יש לה את ייחודה בעולם. אבל גם היא היתה אנוסה להודות, שבתה הגדולה מתקשית בלימוד הלכות הבית, ודווקא הצעירה ידיה קלות בכל מלאכה.

ייטי היתה לנערה. גופה התפתח ויופייה ניכר בה. עד שיֶרח אחד לא רק יופייה ניכר בה, אלא גם דמיה. ראתה שרה שבתה מגירה את דמיה, נטלה אותה אל קרן זווית, תחבה בתחתוניה סמרטוט והלכה לבדוק מתי זמן הנשים במקווה.

בית המרחץ עמד קרוב לגדת הנהר, מאחורי בית הכנסת של הפרוונים. זמן נפרד היה במקום ההוא לגברים ולנשים. שלמה היה הולך לשם עם בניו, ואשתו היתה סרה אליו בנפרד עם בנותיה.

באותו המקום עבד גוי ושמו מִיטְרוּפֶן. כל אימת שבאו לשם היה מעמיס עצים בתנור, מלבה בו אש ושופך מים על לבניו, למלא באדים את החדר. ואחרי שהיו מתערטלים ומתיישבים על ספסל עץ היה נעמד מעליהם עם ענפים ירוקים ומכה בהם על גוויהם.

הלכה שרה עם בנותיה דרך שוק הבהמות אל בית המרחץ. ואותו יום לא היה לא ערב שבת ולא ערב חג. ראתה די שאדכענטע, אשת השדכן, שהיא מהלכת אל בית המרחץ, והבינה כי לא לחינם היא מוליכה לשם את בנותיה ביום חול.

יצאה די שאדכענטע מביתה ועצרה את שרה באמצע הרחוב. שאלה אותה, כדרכם של שדכנים ושדכניות, מה נשמע ומה שלום בעלה ואיזה רווח יש בחביות העץ שלו. כל דבר בעולם שאלה אותה מלבד מה שביקשה לדעת. בינתיים נתנה את עיניה בבת הבכורה, ראתה שהיא משפילה עיניה לארץ והבינה דבר לפנים דבר.

ענתה לה האם מה שענתה והלכה אל בית המרחץ. לבה כבר אמר לה, שהשאדכענטע ראתה בבתה שהיא מגיעה לפרקה. ועתה, שאפילו היא מתחילה לחשב חישובים בעניין הבת, צריך לייפותה כדי להגדיל את ערכה בעיני הרבים. נוכחה פאני בתכונה המתרגשת על אחותה, וקינאה שרפה את לבה.

נכנסו שלושתן אל המקווה.

שרה הסבירה לבתה הגדולה הלכות טבילה. "הדם שיצא מבין רגלייך לא סתם יצא," ליטפה את ראשה. "דם החיים הוא זה, שיצא ממך בכל חודש, שעה שגופך יכין עצמו לחיים חדשים."

"ואני, מה איתי?" נדחפה פאני.

"גם תורך יגיע. אבל את עוד קטנה," חייכה אל בתה.

"אני גדולה! אני גדולה!" רקעה פאני על רצפת העץ.

"שתיכן גדולות," אמרה, "אבל רצה השם, והאחת הגיעה לפרקה לפני האחרת. עכשיו הקשיבי מה אני מספרת לייטי, כי תכף תצטרכי גם את לדעת את הדברים האלה."

אותו רגע נכנס מיטרופן אל המקווה ושאל אם הן צריכות גם לחדר ההזעה. שרה הביטה בו בלי בושה או חשש, לפי שנשות המקום כבר התרגלו לראותו ביניהן.

"יום חג לנו היום," אמרה לו. "שתהיה גם זיעה."

11

למן ילדותו לא היה נוח ליויינע, בן הזקונים, מקומו בין אחיו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו יענקל, משה וועלוועל סרים לבקתת העץ בחצר, שם הראה להם אביהם איך הוא מנסר גזע שלם לכפיסי עץ ומרטיב אותם כדי שיוכל לעקמם ולהכניסם בתוך חישוק של ברזל. אחרי כן לימדם איך מגפרים את החבית, שלא יישפך כל טוּבה מתוכה. כיוון שהתקנא בהם, ורצה אף הוא להראות את כוחו בפרנסת הבית, שידל יויינע את אחיו, זלמן וכסיל, לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על יד הפרוט, ולגנוב מהם קני ציפורים.

כסיל וזלמן טיפסו בזריזות על העצים, נלפתים בגזעים ומגיעים עד לענפים הגבוהים, שולחים ידיהם אל קניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את ביציהן. האימהות היו חגות סביבם, מצייצות מרה על שוד קניהן, והנערים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה, שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.

יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עמן אל הגויות ומציען להן בשכר קופיקה או שתיים. מן הכסף שקיבל בעבור הביצים היה מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים.

לבה של שרה חרה בבנה המסית את אחיו לטפס על עצים. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים, וכאשר בא אליה יויינע ושם בכפה קופיקה הוכיחה אותו, שציפורים אלה, שהוא גוזל מהן את גוזליהן, הריהן אימהות, ואסור ליטול מהן את ילדיהן.

הלכה והתלוננה עליו בפני שלמה. הזכיר לה בעלה את מצוות שילוּח הקן ואמר לה אדרבא, אם הוא עושה כן, הרי זו הזדמנות ללמדו רחמנות. ולבד מזה, הוא מביא לנו מדי פעם רובל, אפילו רובל של זהב, ועלינו לברך על כך שכבר למן קטנותו נגלה בו כושר מסחר, והוא א קליינער סוחר, סוחר קטן, א ממזרל, אפילו שאינו בר מצווה.

הושיב לפניו את בנו וקרא לפניו את הפסוק מדברים כ"ב לאמור "כי יקרא קן־ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים." אז הסביר לו את הטעם במצווה הזאת, שכל אדם חייב לקיימה לפחות פעם אחת בחייו. שהיא מלמדת את האדם רחמנות, וגם מורה לו שלא לקלקל את המשך בניינו של עולם.

שמעה שרה את לקחו ורווח לה. הגם שקיפד בעצמו במיני החי, בכל זאת הוא מקפיד על סדרו של עולם.

הבנים הקטנים היו לומדים בחדר של שלמה דער קנייפער. שמו, הצובט, ניתן לו על שום שכל תלמיד היה מקבל ממנו צביטה בפנים, בישבן או בזרוע, על פי העבֵרה שביצע. כשהתלוננו עליו כסיל וזלמן בפני אחיהם הגדולים סיפרו להם, שאצלם, בחדר של אנשל, לא הצביטה מדברת כי אם הקַנְצִ'יק שלו, המגלב, וצליפותיו כואבות עוד יותר.

החדר של אנשל היה מטויח בקש ובבוץ. בימות הגשמים נקלף הטיח והעץ נגלה במערומיו. רוח קרה היתה חודרת בעד הקירות, והנערים היו מסתופפים סביב השולחן הארוך, מכורבלים במעילים, למען ייחם להם. אנשל ישב בראש השולחן, לפניו סידור באותיות גדולות ובידיו רגל של עוף. הוא היה מזמן אליו ילד, מורה ברגלו של העוף על אות ועל ניקודה ומבקש ממנו שיקראנה. הילד הקריא וכל הילדים חזרו אחריו. רק אחרי שסיימו התיר להם לשחק בחצר.

הלימוד בחדר של אנשל נמשך מבוקר עד ליל. בהפסקות היו משחקים ביניהם בכפתורי העצם שתלשו ממעילו החדש של מוישיק רבינוביץ', או בקוויטלעך, קלפים שהכינו במו ידיהם וציירו עליהם דובדבנים. לפנות ערב, כשהיה אנשל הולך להתפלל מעריב ומנחה, לא הדליק את המנורה מחמת חיסכון והותירם בחושך. הם פחדו לקום מספסלם, ישבו דחוקים זה לזה וסיפרו איש לרעהו סיפורי רוחות ושדים על המת היהודי, שהתעורר כשעברה הלווייתו על יד המקום שהיתה בו פעם כנסייה נוצרית, או על הרוחות המתפללות בבית הכנסת בשעת ליל.

כששב אנשל קיבלו מידיו מחברת, שכתב בה אותיות ומילים בכתב ידו, והצטרכו לעבור עליהן בנוצה ובדיו. משיעוריהם היו שבים וכתמי־דיו על ידיהם, ולא הצליחו להוריד את הדיו אלא כאשר חיככו ידיהם באפר מן הכיריים.

כשכבר למד בחדר של אנשל היה יויינע שמח, לפי שעשה שם עסק. נחום שוחט היה מבקר בחדר, כדי לראות מי מהם לובש ארבע כנפות, ומי שעשו כן היו מקבלים מידיו שתי קופיקות. מרגע שנודע הדבר ליויינע מיהר ונעמד ראשון לפני המשגיח, הראה לו את הטלית קטן שלו, קיבל ממנו שכר שתי קופיקות וטמנן אצלו. כך נהיה לו מהן רובל שלם.

משעה שהושיבה אותה על ברכיה ללמדה צורת אות, לא חדלה שרה מלומר לפאני כי לייטי לקח פחות זמן לתפוס תבניתה של כל אות, ומהר ממנה נעמדה ללכת ומהר ממנה למדה לדבר.

כשגדלו, ביקשה שרה לשלוח אותה עם אחותה ללמוד אצל יענקל שרייבער. אבל פאני לא אבתה ללכת עם אחותה, וביקשה להישאר עם אמה בבית.

"אם לא תלמדי לכתוב לא תתחתני," התרתה שרה בפאני, וזירזה בה ללכת.

פאני יצאה עם אמה ואחותה, חוששת שמא גם הפעם תקדים אותה אחותה בתלמודה.

הן הלכו ברחוב, וראו עוד אימהות מלוות את בנותיהן הקטנות והגדולות בדרכן אל ביתו של יענקל.

"הרואה את," אמרה שרה לבתה, "כולן הולכות ללמוד אלף־בית אצל יענקל שרייבער, כמו שעשינו אנו כשהיינו קטנות."

יענקל עמד בפתח ביתו והקביל את פני הבאות. שעה שראה את שרה פלדמן עם שתי בנותיה פרש את ידיו לקראתן ובירכן.

"ברוך הוא וברוך שמו," אמר יענקל לשרה. "את למדת אצלי, ועכשיו את מביאה הנה את בנותייך."

שרה שחקה למולו. היא נשקה למזוזה, נכנסה לחדר, בירכה לילדות ולאימהות שליוו אותן והביטה מסביב. הוא לא השתנה הרבה מאז שהיתה ילדה וישבה בעצמה על ספסלו.

יענקל הושיב לפניו את פאני וייטי, נטל לידיו נייר ושירטט עליו קו ועיגול בעפרונו. אז נתן בידיהן עפרונות ודפים, ואמר להן להעתיק בדיוק את הצורות שצייר.

פאני הביטה באמה.

"אין דבר, כמו שאני למדתי, עכשיו תלמדו גם אתן," אמרה לה שרה.

היא הודתה ליענקל, שילשלה בידיו את שכר לימודן והלכה משם.

בתחילה ישבה כמשותקת, בעוד אחותה מניפה בחריצות את עפרונה, ומנסה להעתיק את הצורות שנתן בפניהן יענקל.

בינתיים הושיב את הבנות הגדולות יותר, שיעתיקו את האלף־בית, ואז העמיד את הבנות הכי גדולות שתעתקנה מהבריוונשטעלער שלו, מנסח המכתבים, מכתב ביידיש לחתנן המיועד.

ראה יענקל שפאני מתמהמהת, ניגש אליה וליטף לראשה.

"הנה, קחי את העיפרון בידך, ונעשה זאת יחד," אמר. הוא הכניס עיפרון לכפה הקטנה, שם עליה את כפו והוליכה על פני הדף.

"לבד, לבד!" קראה פאני וחילצה מידו את כפה.

"רוצה לבד, שיהיה לבד," אמר וטפח על שכמה.

פאני נטלה את העיפרון לידיה, הביטה בציורי אחותה ואז בציורו של יענקל, והחלה מסיעה את העיפרון על הנייר. ידיה רעדו, והקו שיצא מתחתיהן היה מזוגזג מרוב פחד.

ייטי הרימה אליו את עיניה השואלות.

יענקל הביט שבע רצון בהעתקיה, ומחמת שהבין דבר לפנים דבר רק מיצמץ לה בעיניו הטובות.

פאני היתה סונטת בייטי בשל דבר של מה בכך. פעם על הליכתה, פעם על צורתה, פעם על גבהות קומתה. כששמה שרה את "עיט צבוע" של מאפו על ראשה של ייטי, ספר גדול, כדי שתלך זקופה ותהיה נאה ותמירה וראוייה לחתן, פיזזה סביבה פאני וקראה לה "איצטבאה".

הספר נפל מראשה של ייטי. היא הטיחה בה שהיא "איצטומכא", על שום כרסה, ורצה בוכייה לאמה, שתחדיל את פאני מלקרוא לה בשמות גנאי, רק משום שהיא מתקנאת בה.

שרה ספקה כפיה, והרימה עיניה למרום.

"ריבונו של עולם, מה חטאי ומה פשעי," שאלה. "אחד לקחת לי, ואחריו עוד שניים, ועכשיו שתי בנותי ניצות ביניהן כשתי שקצות!?"

מיד היו חדלות ממריבתן.

פאני השתדלה להתחבב על אחיה הגדולים בטפילת אשם על ראשי הקטנים. אחרי פעם או פעמיים שחקרו אחיה בדבר־מה שסיפרה להם הבינו שהיא מבקשת לסכסך ביניהם, ולא שעו עוד לסיפוריה.

יום אחד נקעה נפשו של שלמה מן הכזבים שחיברה בתו על אחותה ואחיה, והוא קרא לה אל סדנתו. פאני שמחה, כי חשבה שהגיע תורה לשחק בזנבו של שועל, שהיה שלמה מעביר מדי פעם על גווי ילדיו, מדגדגם ומוציא שחוק מפיהם. אבל עם שנכנסה פנימה ביקש ממנה שתשב לפניו.

"כמה אצבעות ברא לך הקדוש ברוך הוא?" שאל וחומרה בפניו.

"חמש," ענתה פאני.

"וביד האחרת?"

"חמש."

"וביחד?"

"עשר."

"ומה שמותיהן?"

"אצבע, בוהן, קמיצה," מנתה, מחלצת אותן מכפה.

"נכון, וכעת אלמד אותך עוד שמות, שם לכל אצבע," אמר. "פשטי אצבעותייך."

פרשה לפניו את ידיה על השולחן.

שלמה תפס בחוזקה את כפותיה.

"הנה, אצבעות ימין הריהן א', כ', ג', מ' ו־ר'," אמר, ועודו עושה כן נקף כל אצבע ממקומה, "ואצבעות יד שמאל הריהן ה', ח', ש', מ' ו־ל'."

"זה כואב לי, אבא," ייבבה.

"רק ככה תלמדי," אמר. "א' זה לאונאת דברים," משך באצבעה, "ו־כ' זה בשביל כעס," תפס באחרת, "ג' זו גאווה. מ' היא מחלוקת. ר' עומדת כנגד רכילות. כל אלה בימינך."

הילדה ניסתה למשוך את ידיה ממנו, אך הוא לפת בהן בכוח.

"וכעת בשמאלך, ה' להלבנת פני רע, ח' לחנופה, ש' לשקר, מ' למספר לשון הרע ול' בשביל ליצנות."

פניה נעוו מכאב.

"היודעת את מה כל הדברים האלה?"

פאני הנידה בראשה בשתיקה, ודמעות בעיניה.

"אלה כל הדברים שאת טופלת על ראש אחותך ואחייך, והם חטאים גדולים מאוד," אמר, ושיחרר את ידיה.

פאני הרימה אליו את עיניה, תמות ככבשים, שכתמים של זדון נקודים בהן.

"ולמה כל החטאים בידי?" שאלה.

"הם בידייך כמו בידי כל אדם, כדי שתוכלי לתפוס בהם ולהימנע מהם."

"למה?"

"את רוצה מקום בגן עדן?"

"מה זה גן עדן?"

"מקום יפה, עם עצים ושיחים ופרחים, ציפורים וחיות, ומלאכי אלוקים עומדים בו," סיפר לה, "וכולנו מזומנים לשם. לשם או לגיהינום."

"ומה זה גיהינום?"

"זה מקום רע ושחור. בני אדם נצלים שם באש וזועקים לריבונו של עולם שיצילם ממנה, אבל אין להם שום הצלה."

"אבל למה, אבא?"

"בשל חטאיהם."

"אני רוצה לגן עדן! גן עדן!" קראה מבוהלת.

"אם ככה היזהרי בלשונך, שלא תמציאי שקרים על אחותך ועל אחייך. אני לא אעניש אותך. אבל בכל פעם שאת מספרת בגנות אחייך, מלבינה פניהם ברבים או אומרת עליהם דבר שקר, באים שליחי השם ומספרים לו שחטאת בלשונך, ומיד הוא מוסיף עוד בול עץ למדורה של אש הגיהינום, שבה נצלים השקרנים."

פאני הבטיחה לו שלא תחטא עוד בלשונה. אז התרצה, נטל בידו את זנב השועל ואמר לה לשים את כפותיה על השולחן. הוא אחז בחלקו העליון הנוקשה והעביר את חלקו הרך על אצבעותיה.

"בזה אנו מנקים את ידייך מכל דבר טומאה וחטא שדבק בהן," שחק, "והנה הן כבר נקיות."

הצטחקה פאני ושבה אל אחיה.

נאנח שלמה על צער גידול בנות ובנים, לגם מעט מים ושב למלאכתו. העלה מלפניו את זכר בנו, מיכאל, והצטער בלבו שאינו נוטל מידיו מוסר כשאר ילדיו.

12

כל עוד היו איונה ומרגרטה בנות יחידות להוריהן היתה תשומת לבם נתונה להן לבדן. אמן היתה מסרקת את שערן, קושרת להן סרטים ותופרת להן שמלות. היא לימדה אותן לעשות ריבה ולהחמיץ ירקות, לתפור כסתות ולמלא אותן בנוצות אווז, ובערבים היתה יושבת עמן ליד האח ומספרת להן מסיפורי המשיח. אבל מאז בא אליהן מיקאל היתה דעתה נתונה רק לו. היא שמה לפניו מנות מזון גדולות כמו לאביהן, שיגדל ויהיה לו כוח לעבוד, ולעתים היתה נעמדת לידו בארוחת הערב ומלטפת ראשו בחיבה, כדי שידע שרצוי הוא להם.

מקודם היה אביהן מוליכן על עגלתו אל בית הספר, ועתה, ששב אל מיקאל כוחו, ואביהן לקחו עמו לעבודת השדה, הצטרכו לצאת אליו ברגל. איונה ומרגרטה היו מביטות בדמותו של מיקאל מתרחקת ומתפללות בלבן שייפול באיזה בור או יחזור למקום שבא ממנו ולא ייוודעו עקבותיו.

מיקאל היה הולך אחרי סנדו, כרוך אחריו כילד, מביט בירקות העשבים, בעצים ובתלמי השדה, מרים את עיניו אל השמש, ממצמץ ומנסה ללכוד את אורה הבהיר בתוך עיניו, כדי שישתפך אל תוכו ויזכיר לו מיהו. אבל כמה שאימץ את מוחו בזה מצא בתוכו בור עמוק של שכחה.

הם היו חורשים את השדה או מנכשים את עשבי הבר שצמחו בו, מדשנים וזורעים, קוצרים ומאלמים אלומות, הכול לפי טיב הגידול וטיב העונה. בצהריים היו שבים אל הבית, מברכים ואוכלים את ארוחתם. אז היה סנדו שוכב לנוח ומיקאל היה יוצא החוצה עם הפרה, שתלחך מן העשב.

עם שובו מן המרעה, מזנב בפרה במקל שהכין לו, היה סנדו נוטלו עמו לטפל בעצי הפרי שצמחו בחצר.

שעה שירד הליל היה סנדו נכנס אל הבית לרחוץ את בשרו. אחרי כן היתה אניקה קוראת לו פנימה, שירחץ אף הוא בגיגית שעמדה שם, במים שהותיר אחריו בעלה. מדי פעם, כשהיתה רוחה טובה עליה, היתה נעמדת עליו, לשפשף את גופו בסבון מן הלכלוך שדבק בו, סכה בשרו ומתנשמת. לפעמים הוסיפה לו קנקן מים חמים שהרתיחה בהם עלי אגוז, שיפה עסיסו של אגוז לשיער.

סנדו ראה איך אשתו מעלסת את גופו של הבחור הזה, שגדל כבנה אבל לא יצא מרחמה, ודמו רתח. ערב אחד קם משולחנו וטפח עליו בכפו.

"מיקאל, למן הערב הזה לא תגור עמנו בתוך הבית, באסם תישן!" קרא.

"מה פתאום באסם!?" נבהלה אשתו, "הרי בננו הוא, ומקומו עמנו, בבית!"

"מה שהחלטתי הוא מה שיהיה," נבח עליה ויצא מן הבית להכין לנער משכב על הקש.

אניקה מיהרה אחריו והפילה עצמה לפניו בתחנונים שלא יעשה כן. תפס אותה סנדו בידה וטילטלה.

"רוצה את לקום איזה יום ולמצוא את אחת הבנות מעוברת!?" הטיח בה. ובאמת לא לבנותיו התכוון. שמטה את עיניה מולו ושתקה.

נכנס לצריף העץ הגדול בחצר, שהיו מערמים בו את תבואתו, וסידר בו לנער מקום משכב.

מצדו האחד שימש הצריף כאסם, ומצדו האחר דרו בו סוס ופרה. כיוון שהיה מלא בתבואה ובבהמות היה תמיד חם, וריח גללים התערבב בו בריח קש, בניחוח העולה מקורות העץ שהצריף עשוי מהן — ובריח העשב בלילה הקר.

מיקאל היה נשכב על המצע שפרש על החציר, רואה מבעד לחרכי הקרשים את שמי בסרביה, זרועי כוכבים, ועל פי רוב היה כל כך יגע מעמלו, שמיד נרדם.

שנתו היתה עמוקה ונטולת חלומות. אמנם, אט־אט נתרקמו בו נימים של זכירה, אבל הוא לא היה יכול לדעת זאת, כיוון שישן.

אף על פי שנראה כמוהם, לבש את בגדיהם ודיבר בשפתם, ידע שאינו משתייך עליהם. כל ימות השבוע לא היה נתון למחשבותיו, רק עסוק במלאכות שהטילו עליו. אבל בלילות היה שוכב על יצועו, אפוף ריח חציר, משתדל לשווא להעלות איזה בדל זיכרון מן השכחה שפקדה אותו. יום אחד, ניחם את עצמו, ישוב אליו זיכרונו, והוא ידע מיהו, ואז ילך משם.