לב הבלקן

הקדמה למסלול האֵלה האם ותרבויות עתיקות בתוך רחם האדמה

זה קרה במסגרת טיול רוחני לבלקן. ירדנו לבטן האדמה לאחת המערות היפות בבולגריה, אולם ענק שבו גר האדם הקדמון, כמו גם מיני חיות אחרות ומיליוני עטלפים. באחת מפינות המערה היה פתח בקיר שלתוכו נדחקנו, צר כדי מעבר אדם אחד בלבד, בין זקיפים ונטיפים שהתאחדו בכדי לכסות על הסוד שנמצא בצד שמעבר.

לאחר שעברנו בפתח הצר ירדנו כמה מדרגות אל אולמות לבנים שנמשכו במסדרון ארוך אל בטן האדמה. הלכנו בהם בדממה, וכעבור כמה עשרות מטרים התגלו הציורים הראשונים על הקירות, ובעקבותיהם גלריה ארוכה של ציורים מהתקופה הפרהיסטורית של בני אדם בתנוחות תפילה, זיווג, ציד, חיות מסוגים סוגים, סימנים גרפיים שנראו כמו כתב קדום, עיגולים וסימנים של שמש וכוכבים. הציורים נעשו בחומר שחור (צואת עטלפים) על גבי הקירות הלבנים והם היו מפעימים ומרגשים, נדמה היה כאילו נכנסו לספריה פרהיסטורית, חדרים של ידע עתיק שאימא אדמה הנחילה לצאצאיה החדשים והמפותחים, מתוך תקווה שילמדו על משימתם בעולם שלמעלה וימלאו את תפקידם המיועד כבני אדם, יצורי קשר בינה ובין היקום.

כמה נשים שבחבורה התחילו לשיר באופן ספונטני: "האלה חיה והקסם קיים" ו"היא משנה את כל מה שהיא נוגעת, וכל מה שנוגע בה משתנה". שירי עידן חדש השייכים לתרבות האֵלה המתחדשת, הקירות שבמערה הדהדו את הצלילים העתיקים-חדשים. היינו באחד המקומות המסתוריים בבלקן ששופך אור חדש על המסתורין של תחילת התרבות האנושית. השאלה הגדולה היא איך הפכנו מחיות לבני אדם, ומאנשי מערות לאנשים חושבים ומתורבתים? מלגור במערות ולצוד לגרים במגרדי שחקים ומדברים בטלפון. מניאנדרנטלים להומו סאפיינס?

נדמה כאילו מישהו או משהו התערב לפני כארבעים אלף שנה, עת הופיעה האדם החדש לראשונה באירופה (תרבות הקרו-מַניון) ונתן לבני אדם את מתנות הדמיון, מחשבה מופשטת, הומור, כושר המצאה ויוזמה, אמנות ותחושה דתית. המישהו הזה היא מישהי, והיא האלה הגדולה, הקשורה לאנרגיות של אימא אדמה.

הביקור שלנו במערת מגורה בבולגריה, שם נמצאו ציורי האדם הקדומים ביותר באירופה (יש אומרים מלפני עשרת אלפים שנה - תחילת המהפכה החקלאית, ויש אומרים מלפני ארבעים אלף שנה - הופעת האדם קרו-מַניון) היה תחילתו של מסע בעקבות האלה באזורי הדנובה של בולגריה, סרביה ומקדוניה. יש הטוענים שבמשך כמה אלפי שנה של הפרהיסטוריה התקיימה בעולם תרבות מטריארכלית שלווה ומשגשגת, שלא ידעה מלחמה, והייתה מפותחת מאוד מבחינה רוחנית ומוסרית.

התרבות הזו מראה לנו כיצד חברה אנושית יכולה להתקיים, גם כיום, מכוונת את הדרך למי שפתוח אליה, ומביאה חסד ושפע לעולם, כפי שעשתה בימים עברו.

תחילת האדם

המינים השונים של בני האדם קיימים כבר שניים וחצי מיליון שנה והופיעו לראשונה באפריקה, אלא שהם לא נראו והיו כפי שאנחנו כיום. ברחבי העולם הופיעו סוגים שונים כגון הומו ארקטוס במרחבי אסיה, הומו אביליס באפריקה, ניאנדרטליים באירופה, הומו סולואנזיס באינדונזיה, ועוד. לפי המחקר, המוצא הקדום היה האוסטרלופיתקוס (קוף אדם דרומי).

המאפיינים המבדילים בני אדם מקופים הם: מוח גדול יחסית (המוח של ההומו סאפיינס גדול פי שבע מאשר זה של יונקים אחרים), פחות שרירים, הליכה זקופה, רחם צר, ראש מגודל, תקופת גידול ילדים ארוכה ומבנה ידיים ייחודי. הוא גם למד להשתמש באש כנראה לפני מיליון וחצי שנה, וכן בכלי אבן ועץ. השימוש באש אִפשר בישול מזון, וזה מצדו אִפשר התקצרות המעיים והגדלת המוח האנושי במקום זה. ייתכן והתפתחות ההומו סאפיינס לפני 200,000 שנה קשורה להפיכת הבישול באש למנהג קבוע לפני 300,000 שנה.

הומו סאפיינס (Homo Sapiens)

ההומו ספיאנס הופיע באפריקה לפני 200,000 שנה והחל להתפשט בשאר העולם לפני 70,000 לערך - יודעים זאת לפי שלדים שנמצאו. עובדה זאת מעניינת מכמה בחינות: ראשית דבר, אם ההומו סאפיינס היה מוגבל לשטח אדמה ספציפי במשך 130,000 שנה, ייתכן והוא התקיים גם ביבשת שאיננה כיום, הלא היא אטלנטיס או למוריה, במקביל או לפני כן. התפוצה המוגבלת למשך זמן כל כך ארוך באזור מוגבל מעוררת שאלות: מדוע הוא לא התפשט לפני כן? האם היה צריך לחכות להרשאה?

במאה ה-19 הועלתה השערה על קיומה של יבשת בין מדגסקר והודו, הלא היא למוריה, הקרויה על שם הקופים הלמורים הנמצאים במדגסקר וששלדים שלהם התגלו בהודו. הדמיון בין שני המקומות הצביע על גשר יבשתי. הייתה זו הלנה בלבצקי שטענה כי בלמוריה הייתה תרבות אנושית מתקדמת קדומה.

כך או כך, ההתחלה של נדודי ההומו סאפיינס מאפריקה והשתלטותו על העולם קשורים לתחילת השימוש בשפה, דבר הבא לידי ביטוי באמנות, במנהגי הקבורה ובהתנהגויות מורכבות יותר של חברה אנושית.

לפי המדענים, הרי שלפני כ-60,000 שנה הופיעו דרכי מחשבה ודיבור חדשות, אולי בגלל מוטציות גנטיות ששינו את המבנה הפנימי של המוח (ולא את מבנהו החיצוני או גודלו). במילים אחרות, מישהו התעסק לנו במוח ושינה את חיווט החוטים. המדע טוען שזה מקרה, ואילו ההיסטוריה האלטרנטיבית טוענת ליד מכוונת. הדבר החדש שהופיע הוא גידול בכמות המידע והמורכבות של השפה שהתייחסה לחברה, ובמיוחד לדברים שלא קיימים במציאות המיידית שנתפשת על ידי החושים, וזה אִפשר להתייחס לדברים תיאורטיים, למחשבה מופשטת, ל"שפה פיקטיבית" היוצרת מיתוסים משותפים.

השפה הפיקטיבית אִפשרה יצירת חברות גדולות יחסית שמתייחסות באופן אינטימי לעצמן, במספרים של עד 150 איש. השפה אִפשרה להומו סאפיינס לסחור ולתקשר עם קבוצות רחוקות. זו הייתה תחילת התרבות.

בכדי לצאת מאפריקה ולעבור למקומות אחרים בעולם חייבים היו ההומו סאפיינס הראשונים לעבור דרך ארץ ישראל, שם הם פגשו לראשונה את האדם הניאנדרטלי, בישראל מוצאים שרידים שלו, ובמערת מנות בגליל מצאו יישוב משותף של ניאנדרטליים והומו סאפיינס. שני סוגי האדם יכלו להזדווג זה עם זה, וכנראה שיש בנו מעט גנים ניאנדרטליים, למרות העובדה שמין אנושי זה נכחד לפני קרוב ל-30,000 שנה מסיבות לא ברורות.

הניאנדרטליים התקיימו חצי מיליון שנה, והותאמו יותר מאתנו למזג אוויר קר. הם היו חזקים ובעלי קיבולת מוח גבוה יותר, השתמשו בכלים ואש, דאגו לנכים וקברו מתים. אלא שנעלמו ללא הסבר מספיק.

פעמיים יצא ההומו סאפיינס מאפריקה לכבוש את העולם, אלא שבפעם הראשונה לפני 100,000 שנה הוא נכשל ונכחד. בפעם השנייה לפני 70,000 הצליח, כנראה בזכות היכולות הלשוניות והקוגניטיביות.

הייתכן שמישהו התערב והשתיל גנים בסוג מסוים של הומינידים, מנסה זיווגים שלהם, וגורם למהפך תודעתי, לקפיצת מדרגה של המצאת שפה, ואז משהניסוי הוכתר בהצלחה אפשר היה להיפטר מהניאנדרטליים?

התיאוריות האלטרנטיביות הרוחניות טוענות להתערבות חיצונית של אנשים מחוץ לכדור הארץ או של ציוויליזציות קדומות מפותחות, שהגיעו מיבשות ששקעו.

ההופעה הראשונה של ההומו סאפיינס במערב אירופה קשורה לתרבות של הקרו-מניון, שנמצאה בדרום-מערב צרפת לפני 35,000 שנה. מאזור הפירנאים וממפרץ ביסקאיה התפשטה תרבות זו - שנחשבת למתקדמת ביותר לגבי אותה תקופה - דרך חלקים מדרום-מערב אירופה, צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. בני אותה תרבות השאירו ציורים וחריטות על כתלי מערות, ציורים המצביעים על תרבות מתקדמת ומתוחכמת, בעל ידע רב באנטומיה. הציורים הללו גם עוסקים בצורה נרחבת בשוורים. השור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטית. היה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היו אפיס, השור הקדוש).

לפי השרידים הארכיאולוגיים, המדענים מאמינים שאנשי הקרו-מניון טיפולו בחוליהם ופצועיהם, הייתה ביניהם עזרה הדדית ואחווה, והיו להם אמונות דתיות, דבר המתבטא במנהגי הקבורה שלהם.

הם היו ציידים, מאורגנים בקבוצות, אך ידעו לקלוע סלים, לארוג בגדים מפשתן, להשתמש בכלי אבן, הקימו בקתות, ידעו לייצר צבעים, כלי עבודה ותכשיטים, ואולי היה להם גם לוח שנה ירחי. הממצאים מלפני 30,000 שנה ויותר הם של פסלי אדם חיה - אדם אריה, חליל, פסל של ממותה, וציורים של חיות שנכחדו וישנם.

אדם בשם ספנס טען כי גולגולות אנשי קרו-מאניון מצביעות על תכולת מוח גבוהה הרבה יותר מזו של תושבי אירופה האחרים דאז - כמעט כאילו היו בני גזע על-אנושי. ספנס סיפר, כי במאה הארבע-עשרה נמצאו באיים הקנריים שרידים חיים של התרבויות שהגיעו עם אותם גלי הגירה קדומים. היו אלה הגואנצ'ים - לבנים, שדמו לקרו-מניון בגובהם, עבדו את השמש, פיתחו תרבות תקופת אבן מתקדמת (כולל שיטת כתיבה) ושימרו אגדה על קטסטרופה גלובלית שהם היו ניצוליה. הגואנצ'ים, כמו עמים רבים אחרים שנתקלו באירופאים לאחר שנים ארוכות של בידוד יחסי מהעולם הישן, לא שרדו זמן רב לאחר מכן.

הבַּסקים הם כנראה צאצאים ישירים של אנשי הקרו-מניון. מקור קדום נוסף של אוכלוסיית אירופה הקשור לקרו-מניון הם הפינים אוגארים. שתי האוכלוסיות דומות במקצת, כצבע הקרו-מניון. צבע העור הלבן של שאר אנשי אירופה התפתח רק לפני 6,000 שנה.

ציורי המערות

השאלה היא, האם הם תמונות או סמלים? הציורים נמצאו באירופה בלבד, למרות שמדובר במספר מערות ותקופות שונות (משנת 30,000 לפנה"ס ועד 9000 לפנה"ס), מדובר, לפי מירצ'ה אליאדה על "אחדות מדהימה של התוכן האמנותי". מכיוון הציורים נמצאים במרחק רב מהכניסה, החוקרים מתייחסים למערות כאל סוג של מקדשים.

הממצא המפורסם ביותר מהאדם הקרו-מניון הוא ציורים במערת לאסקו בדרום צרפת מלפני 18,000 שנה. לגלריה צריך לרדת בסולם חבלים. הציורים הם של שוורים ובעלי חיים אחרים, אך יש טענה שהם מייצגים מערכות כוכבים. ד"ר מיכאל ראפנגליק (Michael Rappenglück) מאוניברסיטת מינכן טוען שצבירי נקודות בציורים ביחד עם הדימויים הפיגורטיביים מתאימים לקבוצות הכוכבים שור, פליאדות ומשולש הקיץ באותה עת.

במערות אחרות התגלו סצנות של רקדנים מחופשים לחיות וציורי מכשפים (מערת טרואה פרר). יש חוקרים, כמו לרואה גוראן, ארכיאולוג צרפתי נודע, שטענו כי הייתה קיימת מערכת אידיאולוגית של דת מערות שנפוצה באמצעות קשרים בין העמים השונים. הורסט קירצנר הציע לראות באחד הציורים במערת לאסקו סיאנס שאמני, שבו הביזון מפנה את הקרניים שלו לעבר גבר שנראה כמת, אך למעשה עובר חניכה עם רוח החיה.

בצפון מערב בולגריה נמצאו ציורי סלע במערת מגורה, שלפי חלק מהגרסאות הם בני קרוב ל-40,000 שנה ומייצגים תרבות מתקדמת. אם כך הוא הדבר, ייתכן שזו הופעה קדומה יותר של ההומו סאפיינס המתקדם, שהובילה להתפתחות הקרו-מניון.

קדושת המערות

המערה הייתה הבית הראשוני של האדם, לפחות באזורים קרים. ישנם מספר חיות הגרות במערות, אבל האדם עם האש שלו הפך אותה לבית. המערה מסמלת את הרחם, האלה האֵם. יש בה מעברים צרים, אולמות, מים זורמים, האדם הקדמון קבר בה את מתיו ולימים התפתחה קבורה בתוך מערות מלאכותיות, חזרה לרחם האדמה. אפשר היה לקבור בתוך האדמה כמו היום, אבל המסורת ביכרה חפירת מערות. למערות יש אטמוספירה מיוחדת, במיוחד לאלה עם נטיפים ומים, המרמזת על ההתחדשות של החיים.

דוגמא לחשיבות של מערה היא מערת Scaloria בדרום איטליה. באלף השישי לפנה"ס הייתה באזור אוכלוסייה ניאוליתית משגשגת. החלק העליון של המערה הוא אולם רחב, שבו נתגלו שרידי מגורים ומספר קברים. החלק התחתון של המערה צר וארוך ויש בו נטיפים וזרם מים שמתרחב בתחתית. המעבר מוביל את המים ומהווה דרך קדושה, מקביל לתעלת הלידה. בתחתית נמצאו כלים צבועים עם צורות של ביצה, נחש, שמש, ניצנים, שעוני חול ופרפרים, כולם סמלים של האלה המתחדשת. בחלק העליון של התעלה נמצאו 137 שלדים, בעיקר של נשים צעירות. כנראה שזו הייתה קבורה טקסית.

באלף החמישי לפנה"ס החלו הקדמונים ליצור חללים תת-קרקעיים בעצמם, כגון אלה שבמלטה, באיטליה ובבלקן. החדרים של החללים התת-קרקעיים נחפרו בצורת ביצה או כליה, והשלדים שנמצאו בקברים הונחו בצורת עובר. לקישוט הקברים השתמשו בצבעי אדום, צהוב וסגול, היוצרים תכונה של רחם ותחייה. בסרדיניה נמצאו קברים ב-Oristano, המכילים דמות אבן ערומה וקערה של צדף מלאה באוכרה אדומה. באלף הרביעי לפנה"ס נחפר ההיפוגאום (Hypogeum) במלטה, מערכת מורכבת של מערות שהיא גם קבר וגם מקדש.

ייצוג נוסף של מערה אנחנו מוצאים בתלי העפר של מערב אירופה. לאחרונה התגלו תלים דומים גם בבלקן, כמו למשל בבולגריה. הם מופיעים באלף החמישי לפנה"ס. לעתים זה תל ארוך (עד מאה מטרים) ובו מספר תעלות וחללים תת-קרקעיים המובילים לחדר פנימי, מעין תעלת לידה ורחם. הם נקראים long barrow, ודוגמא טובה להם נמצאת באֵייווברי (Avebury) שבאנגליה. הם נקראו גם קברי מעבר. הדולמנים הם דוגמא דו-ממדית וסכמטית שלהם. התופעה של קברים כאלה נמשכה במשך אלפיים שנה. את העצמות של האנשים שנקברו בהם, או רק את הגולגולת, היו כנראה מוציאים לצרכים טקסיים, ומחזירים אחר כך ל'רחם' - לקבר. רבים מהם מכוונים כלפי היום הארוך או הקצר בשנה, ימי השוויון או כיוונים שמימיים או ארציים אחרים. ברבים מהם נמצאו סמלים של האלה כגון ספירלות, נחשים, צורות גיאומטריות, ואף ייצוגי ושרידי חיות כגון עורב וינשוף, הקשורים לאלת המוות והתחייה.

הרחם הוא הסמל הפוטנטי ביותר של הקבורה באירופה הישנה. המחזור של המשך וחידוש החיים הנובע מהמוות והתנועה הספירלית של לידה, חיים, מוות ותחייה, מתבטא בהופעת הקבר כרחם שממנו נובעים חיים חדשים. הקבר המקודש מקבל את צורתה של האלה. הצורה המופשטת שלה היא משולש, כמו בלפנסקי וִיר, הצבע שלה אדום המסמל את דם החיים, הצורה המתחדשת שלה היא הביצה או העיגול שמובילה אליו תעלת הלידה. בקברים מצאו דמויות עירומות של האלה וסמלים הקשורים אליה.

בתקופת האלה היה קשר בין עולם המתים לחיים. אנשים יכלו לחוש אנרגיות, ולכן המערות הקדושות והקברים שימשו גם לטקסי קהילה, התחברות וציון עונות השנה. חלקם קשורים למתחמים מקודשים גדולים יותר שבהם מעגלי אבנים, סוללות עפר ענקיות ודרכי תהלוכות. הקבר היה גם מקום ריפוי וחניכה לחיים.

נחזור ונאמר, בדת הניאוליתית תהליך המוות והמעבר היה מחזורי, כמו בעולם הטבע שבו חיים חדשים נולדים משרידי הישן, האדם חזר לרחם האלה שהולידה אותו, בכדי להיוולד מחדש. הקבר היה רחם.

הופעת אלוהים

האדם החדש שהופיע באירופה, הומו סאפיינס, היה אדם דתי - זה היה חלק ממהותו, הבנתו, תפישתו, פועלו. קשה לתפוש זאת בעולם ששואף לחילוניות כמו שלנו, אך האמונה בכוח שמחוץ לנו ובעולמות נסתר הם חלק מהותי באדם, כושר שקיים בדיוק כמו הכושר האמנותי, התבוני, הרגשי, והוא מהווה מרכיב חשוב ומרכזי בהגדרת האדם.

מאז ומעולם, סוג האדם שאנו חלק מאתו האמין בעולמות אחרים של אנרגיה, כוחות, ישויות, ובמעין עיקרון מארגן בעל משמעות, הקיים בעולם ובחייו. רואים זאת בשרידים שהוא השאיר אחריו. דת איננה המצאה אינטלקטואלית שהתרחשה בשלב כלשהו בהיסטוריה, אלא חלק מהותי מאופיו של האדם, ולכן היא מופיעה גם בחברות פרימיטיביות שהיו מנותקות משאר בני האדם במשך עשרות אלפי שנה, כגון אלה של אוסטרליה ויושבי הג'ונגלים הנידחים של כדור הארץ. בכל חברה אנושית יש אמונה בכוח עליון, ולמרבה ההפתעה, דווקא בתחילת ההיסטוריה ובפרהיסטוריה האמונה הייתה זכה ונקייה יותר, נוטה למופשט ולמונותיאיזם, כפי שחלק גדול מחוקרי הדתות טוען כיום, ורק אחר כך היא התפצלה לאמונה באלוהויות שונות המתחרות ביניהן; אלא שהאלוהות החובקת-כול הופיעה בתחילה בדמות האם הגדולה, ולא בדמות זכר.

לפי מירצ'ה אליאדה, "התנסות בקודש היא אחד היסודות במבנה של התודעה". זאת ועוד, מאמץ הקבורה מעיד על אמונה בחיים לאחר המוות.

אלא שהאלוהים היה אישה, כבר בתקופת הקרח התגלו פסלונים נשיים רבים במפלסי המגורים. חלק מצורות הנשים צומצמו ליסודות הנדסיים, וקיים קשר לציפורים. בקרב שבטים פרימיטיביים יש עדיין כיום אמונה באֵם המיתית הקדומה, האם הגדולה.

לרואה גורן טוען שבאמנות ציורי המערות הביזון מייצג את הנקבה והסוס את הזכר. "כאשר מפענחים את הדברים לאור סימבוליזם זה, המערה מתגלה כ"עולם מאורגן להפליא וטעון משמעות." המערה היא מקדש, ולוחות האבן או הפסלונים שנמצאו בה הם מזבחות נישואים.

בעולם הקדום הייתה הפרדה בין גברים ונשים, המתבטאת בסמלים שונים (מצאו כפר עתיק במלטה שבו היו בקתות המחולקות לנשים וגברים, בחלק הנשי פסלוני נשים, בחלק הגברי פסלוני ציפורים), ואלו דרשו מצדם את עקרון ההשלמה ההדדית של הערכים הדתיים המסתתרים מעבר לסימן הזכר או הנקבה, השלמה בין שני העקרונות שתארגן מחדש את העולם ותאפשר את בריאתו המחודשת.

זמן וירח

במקומות שונים באירופה מופיעים גלים כסוג של עיטור החרוט על כדים וחפצים. לפי אלכסנדר מרשק "כבר בתקופה הפליאוליתית המאוחרת התקיימה מערכת סימבולית של רישומי זמן, שמבוססת על שלבי הירח". מערכת זו קבעה ריטואלים עונתיים, והכתב התפתח ממנה. מרשק מתייחס לעיטורים גליים על קירות מערות וטוען שזו מערכת המתארת רצף ומביעה כוונה, "מעשה אינדיבידואלי של השתתפות".

אי אפשר להתייחס לתרבות האֵלה בלא להתייחס לירח. ישנם שני גרמי שמיים המשפיעים עלינו ובין השאר מפיצים את כל האור בעולם, והם השמש והירח. השמש מפיצה את אורה ביום והירח בלילה (בזמן שבו צריך את האור). למרבה התדהמה, שניהם באותו גודל מהפרספקטיבה שלנו, הם עיגול באותו הקוטר בשמיים (רואים זאת בליקוי ירח או ליקוי שמש). דבר זה כשלעצמו היה בעל חשיבות עצומה לקדמונים שהתבוננו בטבע שסביבם. הירח נקשר באופן אינטואיטיבי עם דמיון, יצירה והנשיות הקדושה. סימבוליות הירח היא קדומה מאוד והיא מתקשרת למים, אישה, צמחייה, נחש, פוריות, מוות ולידה ומחדש.

השמש מאידך נקשרה לדרך המחשבה ההגיונית והיסוד הגברי.

המחזור של התחסרות והתמלאות הירח מקביל מבחינת הזמן שלו למחזורי הווסת של האישה. ההיעלמות של הירח בשמיים למשך כמה ימים (ירח חסר) עוררה התרגשות רבה, והרגשות שמועצמים על ידי הירח המלא והאור המיסטי שהוא נוסך בכול הביאו לפעילות אנושית מוגברת של נבואה, התקשרות, טקסים, ריקודים ומוזיקה - פעולות הקשורות למאגיה ומסתורין.

המהפכה החקלאית

לפני 12,000 שנה העולם נראה אחרת: חלקים גדולים מאירופה היו מכוסים בשכבת קרח בעובי יותר משני קילומטרים, כולל לונדון. פריז הייתה טונדרה קפואה. זה היה סוף עידן הקרח, בו התקיים האדם הניאנדרטלי במערות במקביל להופעת ההומו סאפיינס (אדם מודרני). בני אדם היו ציידים ולקטים, החיים בקבוצות קטנות של עד 25 איש.

היום אנו יודעים שהייתה להם תרבות מתוחכמת וידע רב, וכן מסלול נדודים על פני השנה למקומות המקודשים. הם הרגישו והתייחסו לאנרגיית האדמה, ולפי התיאוריות האלטרנטיביות הם מילאו את תפקידם על פני האדמה כיצורי גשר המביאים אנרגיות גבוהות לכדור הארץ, ולשם כך נדדו ממקום למקום בעקבות השכינה. אלא שאז קרה שינוי שהוא אולי החשוב בהיסטוריה. המהפכה החקלאית יוצאת לדרך.

בתקופה זו הבלקן היה אחד האזורים המתאימים ביותר באירופה ליישוב בני אדם. הטמפרטורות בו היו נמוכות רק בשלוש מעלות מכפי שהן כיום. אזורים גדולים, שכיום מוצפים במים, כגון חופי הים השחור, היו מישורים פוריים, ויש עקבות לקיום תרבויות אדם בהם.

עם נסיגת הקרחונים, עליית מפלס הימים והתחממות האקלים, בני אדם הופכים להיות חקלאים ויושבי קבע במקום מלקטים וציידים. הם מבייתים את הכבשה, הכלב, השור, הפרה, החמור והעז (הגמל והסוס באו אחר כך), מטפחים את החיטה והשעורה, אפונה ועדשים, עצי פרי (זית וגפן אחר כך). ומתחילים לעבוד את האדמה. בתחילה הביות הוא לצרכי בשר ואוכל בלבד, ולאחר מכן מתחילה תרבות של מוצרים משניים.

בבלקן נוצרה תרבות קדומה פרהיסטורית שלאחרונה מגלים שרידים שלה, בעיקר באזור הדנובה. אנשים החלו לגדל את מזונם ולגור בקהילות גדולות, לפתח דת, אמנות וכתב, ולהקים יישובים שהם הגדולים והקדומים מסוגם בעולם. החברה של ציידים לקטים הייתה מוגבלת ל-25 איש למשפחה לערך. הכפר מסוגל לכלכל הרבה יותר.

הדת מפתחת, מחזורי הצמחייה מזוהים עם האלה שנותנת חיים, הקבורה מתפתחת ומתקדמת, ומוצאים בקברים מחרוזות מסביב לראשים, שרידי בעלי חיים סמליים (טוטם), מגוון תנוחות, וגם חומר אורגני. מתפתחת המנהג של כיור גלגולות, אשר מראה על התפתחות האמונה הדתית והאמנות. הראש מופרד משאר הגוף ומסכת בוץ או חימר מנציחה את מראה פניו של האדם, בדיוק כמו במסורת הקלטית שבה הראש היה מקודש, מקום משכן של אנרגיות מאגיות, הראש נחשב למשכן הנשמה. האדם חווה חלומות והתנסויות אקסטטיות והכיר בקיומו של יסוד בלתי תלוי בגוף, רוחני.

בניית בתים והתקופה הניאוליתית

התקופה הניאוליתית (אבן חדשה) מתחילה בבלקן הרבה יותר מוקדם ממה שחושבים, החל מ10.000 לפנה"ס. בנוסף למעבר לחקלאות, אחד הדברים המשמעותיים ביותר הקורים הוא המעבר למגורים בבתים במקום במערות. הבתים הראשונים בעולם נמצאו כנראה בארץ ישראל (התרבות הנטופית), מיד אחר כך מופיעים בתים בכל העולם, המרחב המקודש עובר מן המערה אל הבית. יש האומרים שמרגע שהאדם נעמד על רגליו הוא יצר מעין מרכז, המחלק את המרחב לפי הכיוונים הקרדינליים ויוצר קשר בין למעלה ללמטה. מאז והלאה, האדם מחפש את המרכז שבו הוא יכול להיוולד מחדש. כל בית ומקום מגורים מאורגן סביב מרכז מיתי כלשהו, היוצר את חוויית השייכות הקדושה. הבית במובן זה הוא חיקוי של האדם, ונחשב למקודש בימי קדם, מקום מושבם של האלים, מרכז היקום. ואכן הבתים הראשונים הם רדיאליים או מרובעים, ובכך עוזרים לחוויית הארגון והמרכוז.

בד בבד עם הקמת הבתים הוקמו גם בתים מיוחדים, שהם הצורה הראשונה של מקדשים.

התהליכים בבלקן מקבילים לאלו הקורים במזרח התיכון וברחבי העולם. המעבר הסופי לחקלאות קורה בתקופה הניאוליתית קדם קרמית ב', מ-8500 לפנה"ס ועד 7000 לפנה"ס. הבתים הופכים להיות מלבניים עם רצפות טיח.

אחד המאפיינים של תקופת האבן החדשה הוא שימוש בכלים שלא היו בתקופה הפליאוליתית, בראש ובראשונה חץ וקשת עם חודים מצור, גרזן ששימש לחיתוך עצים ובנייה, מקדחים ומגל. טווח הפעולה של האדם גדל, הוא מסוגל לצוד למרחק, ולנדוד בין מקומות בעזרת סירות.

נוצרו מגרדות וסכינים, המאפשרים עיבוד עורות וכתוצאה מכך ייצור בגדים והקמת אוהלים. תעשיית הצור התפתחה והשתכללה, האבן הייתה כלי העבודה הראשי, ולכן, אולי, נחשבה למקודשת. האדם לומד ליצר בדי פשתן ולהשתמש בהם.

אחד היישובים הקדומים ביותר שנמצאו (יש הרבה שלא נמצאו, אירופה יורד גשם והעתיקות לא משתמרות כמו באזורים יבשים יותר של העולם) נקרא לפנסקי וִיר (lepenski vir) והוא ממוקם בקניון שערי הברזל הנפלא שבין רומניה לסרביה, מקום שם נהר הדנובה מִתחתר בין הרי הקרפאטים והבלקן. היישוב מתוארך מלפני 11.000 שנה לפחות. נמצאו בו קרוב ל180 שלדים שנקברו באופן דתי, וללא סימני אלימות, עשרות בסיסי מבנים, פסלים וכלי בית. כל הממצאים הללו מעידים על יישוב שליו בו גרו מאות אנשים שחיו בבריאות עד גיל מבוגר יחסית, עובדים את כוחות הטבע והנהר.

בסרביה נמצאו יישובים בני עשרת אלפים שנה ותרבות שלמה של מסחר, בנייה, אמונה, פיסול שנקראת תרבות הדנובה, בבוסניה הייתה תרבות פרהיסטורית בשם Butmir, וכך גם במקדוניה ובצפון יוון. צריך לזכור שההיסטוריה האנושית הרשמית התחילה רק לפני כ-5,500 שנה בשומר ובמצרים, והתבטאה בהקמת ערים גדולות, כתב, המצאת הגלגל, ארגון חברתי מורכב, אמונה, פולחן, התקדמות החקלאות והטכנולוגיה. והנה מתברר שתרבויות מתקדמות התקיימו בבלקן אלפי שנים לפני כן והם השאירו אחריהן שרידים מרשימים.

קדרות והתקופה הניאוליתית קרמית

המצאה זו שינתה את חיי האדם. מעתה קל היה יותר לבשל ולאכסן דברים. מתחילה תקופה חדשה שנקראת הניאוליתית קרמית ומתוארכת מ-6400 לפנה"ס ועד 4500 לפנה"ס, פרק זמן של כמעט אלפיים שנה. בבלקן מוקמים תרבויות מתקדמות וישובים גדולים כגון אלו של ווינצ'ה (Vinca) וסטרצבו (Stracevo) לחופי הדנובה

בכל בית יש כד גדול שבו מאכסנים את התבואה, בחצר כד גדול למים, שאפשר לאכסן בו גם שמן, עדשים וכו'. חלק מהצלמיות עשויות מחימר וכך גם חפצי מקדשים. בנוסף על כך כלי האבן משתכללים ומוצאים אבני אובסידיאן שמיובאות מטורקיה, דבר המראה על קשרי מסחר בין ארצות רחוקות.

באתר וינצ'ה שליד בלגרד, המתוארך מלפני שמונת אלפים שנה לפחות, נמצאה עיר שלמה בת אלפיים תושבים, רחובות מצטלבים, מסחר עם אזורים רחוקים, מלאכה ותעשיה מפותחים. בו גרו יותר מאלפיים וחמש מאות תושבים, זאת ועוד, הישוב היה מרכז של תרבות שמתפשטת על פני מרחבים גדולים המתבססת על חקלאות, מסחר ומלאכה, היודעת לייצר כלי חרס ברמה גבוהה (כולל זיגוג). ויש לה מערכת אמונות מורכבת ואולי גם שפה, המתבטאת בעיטורים של ספירלות, קווים מרושתים, צברונים וצורות גיאומטריות על הכדים. השימוש בחימר מאפשר ליצור פסלונים. לפי מריה גימבוטאס, השימוש בחימר שהחל באלף ה-7 לפנה"ס אפשר לבטא תפישות דתיות. התגלו מודלים קטנים של מקדשים, מזבחות, חפצי פולחן וכלי נגינה, המאפשרים לשחזר את הדת הקדומה

מריה גימבוטאס טוענת שקדרות בתקופה הפרהיסטורית הייתה מלאכת קודש שקשורה לפולחן האלוהות הנשית, שנעשתה במקדשים, בתים בני שתי קומות, שבקומה העליונה שלהם היה מקדש ובתחתונה בית מלאכה.

נחושת והתקופה הכלכוליתית

מתכות החלו לייצר בבלקן כבר לפני כ-8,000 שנה, מיד לאחר תחילת השימוש בהן באנטוליה. ייצור נחושת הוא תהליך מאוד מסובך הכולל הרבה מרכיבים וטמפרטורה גבוהה (1,200 מעלות) - זה לא שמישהו זרק אבן למדורה ויצא במקרה נחושת. הארכיאולוגים מתקשים להבין כיצד הגיעו לכך אנשי תקופת האבן. מה שברור הוא שזה התחיל במקום אחד, אולי על ידי קבוצה של מדענים, ומשם התפשט לשאר העולם. החל מ-4500 לפנה"ס ועד 3200 לפנה"ס (זאת אומרת החל מלפני 6,500 שנה ועד לפני יותר מ-5,000 שנה), אנו עוברים לתקופה הכלקוליתית (כלקו - נחושת, ליתוס - אבן). האדם לומד לשנות חומרים וליצור בחום גבוה, לומדים גם לצרוף כלי חרס ברמה יותר גבוהה ולהשתמש בגלגל, שזה אומר גם אובניים. כמו כן לומדים להשתמש במוצרים משניים של בעלי חיים: חלב (בדיקת עצמות של התקופה מראה על תכולת סידן גבוהה יותר מאשר קודם לכן), צמר, חריש, נשיאת משאות, החמור מבוית ככוח עבודה וכך גם השור.

בתקופה זו מגדלים גפן וזיתים. יש שאלה היכן התחיל גידול הגפן. הממצאים האחרונים מראים על גיאורגיה כמקור לפני 8,000 שנה, אך עד לא מזמן חשבו שזה קרה בבלקן. השימוש בקרמיקה ובנחושת משנה את החיים, אלא שעדיין כלי העבודה העיקרי הוא אבן ובמיוחד צור, והמגורים הם בכפרים, חלקם גדולים, אך לא בערים. אין עדיין כתב ואין ארגון חברתי של מדינה.

תיאוריות אלטרנטיביות

בחוגים האלטרנטיביים ישנה טענה שלפיה ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה כיום היא רק מחזור אחד מני רבים, ושלפני המבול ותקופת הקרח האחרונה היו מחזורים נוספים של היסטוריה אנושית, שעקבות שלהם נשארו באגדות ובמיתולוגיה, כגון זו של אטלנטיס. מורים רוחניים חשובים, כגון פטר דנוב בבולגריה ורודולף שטיינר באוסטריה, טענו שאכן היו תרבויות עבר מפותחות שנמחקו עקבותיהם, ושהיו להן טכנולוגיות מתקדמות שאין ברשותנו כיום, ואולי גם קשר עם אנשים מחוץ לכדור הארץ.

לפי ספרו של הארי סלמאן, פרופסור הולנדי הקרוב לחוגי האחווה הלבנה והאנתרופוסופיה,1 הכול מתחיל בקיומה של יבשת אבודה בשם אטלנטיס, בצפון האוקיינוס האטלנטי. ביבשת זו, המוזכרת אף בכתביו של אפלטון, התפתחה תרבות אנושית מתקדמת, השונה מזו שאנו מכירים כיום. תרבות זו הגיעה לשיא לפני 20,000 שנה, אלא שאז החלו לפקוד אותה אסונות אפוקליפטיים, שבסופו של דבר הביאו לשקיעתה בים ולהיעלמותה הסופית לפני 10,000 שנה. האסונות הביאו לגלי הגירה של מלומדים וחניכים למקומות שונים בעולם, שם הקימו מרכזי לימוד וחניכה.

באטלנטיס האבודה היו שני סוגים שונים של חניכה: הענף הצפוני הוביל לידע של סודות הטבע והמקרוקוסמוס, מקום מושב השכל והאלים האולימפיים, ספֵירות הכוכבים והמלאכים. ואילו הענף הדרומי הביא לעולם הפנימי של הנפש, מעמקי האדמה והמיקרוקוסמוס. זה היה עולמה של אלת האדמה והאלים הכתוניים (אלים הקשורים אל האדמה ומה שמתחת לאדמה דוגמת ארוס, דיוניסוס והאדס).

לפי סלמאן, פליטים וגלי הגירה מאטלנטיס הגיעו לאירופה בשני נתיבים עיקריים: האחד מדרום דרך אזורי הים התיכון, והשני מצפון דרך אזורי מרכז וצפון היבשת. ההגירה הצפונית הביאה איתה את ענף הידע הצפוני והתגשמה בעמים ההודו-אירופאיים, ואילו ההגירה הדרומית הביאה איתה עת ענף הידע הדרומי והתגשמה בעמים השמיים. הפיניקים ועמי מזרח הים התיכון הקדומים היו צאצאי גל הגירה שלישי.

הפליטים מאטלנטיס הקימו בכל העולם, ובמיוחד באירופה, מרכזי מסתורין ולימוד. המפגש בין הענף הדרומי של ההגירה לבין הענף הצפוני התרחש על אדמת אירופה והיה פורה במיוחד. בזמן שיא תקופת הקרח - לפני 16,000 שנה - כשאת לונדון כיסה קרחון בגובה שני קילומטר, מרכזי התרבות היו באיטליה, בספרד, ובמיוחד בבלקן. במרכזי התרבות (המסתורין) שנוצרו התרחש תהליך יסוד האדם החדש, ההומו סאפיינס, שהחליף את האדם הניאנדרטלי, כגיבוש של כמה אוכלוסיות: הציידים, החוואים, הדרואידים, בוני האתרים המגליתיים, האמנים, הרועים, הכורים והסוחרים.

לתרבויות שהופיעו באירופה יש תפקיד, שעדיין לא הסתיים, בפיתוח האגו ויכולת הנפרדוּת (אינדיבידואציה) האנושית, שתביא, בסופו של תהליך, ליכולות של הכללה, הארה, יצירה ומימוש ברמה גבוהה יותר.

סלמאן איננו היחיד המאמין בקיום אטלנטיס. לפי שטיינר, אטלנטיס חוותה קטסטרופות שונות לפני 50,000 שנה ו-28,000 שנה. פליטים מהמרכז הנבואי הצפוני של יופיטר היגרו למרכז אסיה בהנהגת מאנו, שנקרא גם נוח. בדרכם הם השאירו קבוצות שונות באירופה. מנו הקים קהילת כוהנים ואחווה מצפון לטיבט. משם יצאו לפני עשרת אלפים שנה שליחים, שנקראו שבעת הרישים, להודו, וכן למצרים ולמקומות נוספים. משם הגיע זרתוסתרא, ומשם יצאו אנשים למזרח התיכון ולאירופה באלף הרביעי לפני הספירה.

אירופה הישנה

את המונח אירופה הישנה המציאה מריה גימבוטאס, שעל בסיס מחקריה נכתבו הספרים "האלה הלבנה" או "הגביע והלהב".

מדובר על תרבות מטריארכלית מתקדמת, כלל אירופאית, שעבדה את האלה, מעין תור זהב אנושי שהתקיים בפרהיסטוריה, מושג שאומץ על ידי תנועת האלה והעידן החדש ברחבי העולם.

מריה גימבוטאס (Marija Gimbutas)

מריה גימבוטאס2 נולדה בווילנה ב-1921. אביה היה מראשי המחתרת הליטאית נגד הכובשים, היסטוריון ודמות תרבותית חשובה. הבית שלה היה מרכז לפעילות פוליטית ותרבותית. אִמה הייתה רופאה שטיפלה במחלות עיניים, והייתה פעילה בשימור הפולקלור הליטאי.

היא חונכה במיטב המוסדות הליטאיים ולמדה מוזיקה ושפות באווירה של חופש והשכלה.

כאן המקום לציין שליטא היא הארץ האחרונה שהפכה לנוצרית ושרדה בה סמליות פרהיסטורית עמוקה. יש בה מכשפות, מיתולוגיה ופולקלור בו יש ייצוג שווה לנשים וגברים, הנובע מאירופה הישנה. השפה הליטאית היא מהשמרניות ביותר במשפחת השפות ההודו-אירופאיות ומזכירה במקצת סנסקריט.

ב-1931 הוריה נפרדו והיא עברה לקובנה עם אִמה ואחיה. בגיל 15 אביה מת, והפך אידיאל עבורה. חייה כחוקרת התחילו. נפתחה בה תשוקה עזה ללמוד על המסורות העתיקות, מוות, קבורה פרהיסטורית. היא השתתפה בתור נערה צעירה בת 16 במסעות גילוי אתנוגרפיים בעומק הארץ, ישבה עם הנשים הזקנות, מתעדת את סיפוריהן ושיריהן, וכך ייצרה אוסף מרשים.

בשנת 1938 סיימה בית ספר והתחילה לימודים אקדמיים במגמה רב-תחומית שכללה שפות, ספרות, אתנולוגיה ואמנות. במלחמת העולם השנייה היא המשיכה בלימודיה, אך גם השתתפה בפעולות המחתרת נגד הרוסים והגרמנים ועזרה להציל יהודים מהנאצים. בתקופה זו אף נישאה לבעלה.

ב-1942 השלימה לימודי מאסטר בארכיאולוגיה, בנושא חיים לאחר המוות באמונות של ליטא הפרהיסטורית.

עם בוא הסובייטים היא ברחה לאוסטריה וגרמניה. היא נרשמה באוניברסיטה גרמנית והשלימה את הדוקטורט ב-1946 בנושא קבורה בליטא בתקופה הפרהיסטורית. בשנת 1949 היגרה המשפחה לארצות הברית. השנים הראשונות היו קשות והיא עבדה כעוזרת בית. מאוחר יותר מצאה איכשהו עבודה בהרווארד, וקיבלה תמיכה בפרסום "הפרהיסטוריה של מזרח אירופה" שיצא לאור בשנת 1956.

גימבוטאס הפכה למומחית ושם דבר בארכיאולוגיה הפרהיסטורית של אירופה. התשוקה שלה הייתה פתרון החידה ההודו-אירופאית. היא ידעה שפות רבות וקראה קרוב לוודאי את כל הספרות הקיימת. לא הייתה חפירה ארכיאולוגית שהתחמקה מתשומת לבה. הודות למעמדה ומקומה בבוסטון התאפשרה לה גישה לספרייה הטובה ביותר בעולם בתחום זה. היא הייתה הראשונה ששילבה מחקר לשוני עם מידע ארכיאולוגי בכדי לגלות את מקור האנשים הללו, שהיא קראה להם "קורגן". לפי התוואים הלשוניים, היא הגיעה למסקנה שמקור ההודו-אירופאים הוא הערבות הרוסיות, הצגה ראשונה של ההיפותזה שלה הייתה בקונגרס ברלין ב-1956. כיום יש אימות לתיאוריות שלה על ידי חוקר גנטיקה מסטנפורד בשם הארוך Neticist Luigi Luca Cavalla Sporaza.

ב-1963 היא התגרשה, קיבלה משרה באוניברסיטה של קליפורניה ועברה לשם עם בנותיה, פרסמה את הספר "הבלטים" ו"הסלאבים". ב-UCLA היא שיתפה פעולה עם Puhvel. הם יצרו את המוסד לארכיאולוגיה, תוכנית ללימודי הודו-אירופאים, וקידמו לימודים סלאביים ובלטיים, כולל שפה. היא בקרה בברית המועצות ובגוש המזרחי עוד בזמן שהיו מאחורי מסך הברזל כפרופסור אורח.

נקודת מפנה בקריירה שלה הייתה התחלה של חפירות עצמאיות בדרום מזרח אירופה. ב-1967 היא התחילה לחפור באתר בוטמיר ליד סראייבו, ביקרה בכל מוזיאון שבו ממצאים ניאוליתיים במזרח אירופה. והתחילה להבין מה קרה באירופה לפני בוא ההודו-אירופאים, לאט לאט התגלה לה סיפור תרבות האֵלה, והיא המציאה את המושג "אירופה הישנה" ב-1968.

החל מ-1968 היא חפרה ב-Karanovo שבבולגריה תל מלפני 7,000 שנה, ב-Sitagroi שבמקדוניה היוונית, ב-Stracevo ובווינצ'ה (Vinca) על חוף הדנובה, לא רחוק מבלגרד. בנוסף על כך היא חפרה גם ב-Anza במקדוניה, ב-Sesklo וב-Achilleionk שבבתסליה היוונית, וגם באיטליה. במערת Scaloria היא מצאה מעל 500 פסלי אֵלות, וראתה אלפים מהם במקומות אחרים.

בכל המקומות הללו היא גילתה תרבות אנושית מתקדמת ומתוחכמת, שלה דת מסוג אחר. לצורך הבנה של הדת היא המציאה מושג חדש שנקרא "ארכימיתולוגיה" הכולל דת השוואתית, מיתולוגיה, שפה והיסטוריה ביחד עם ארכיאולוגיה.

הספר הראשון, שמפרט את תפישת עולמה החדשה, נקרא "האלים והאלות של אירופה הישנה 3500–7000 לפנה"ס". הספר יצא לאור ב-1974. מאוחר יותר הוא נכתב מחדש, תחת הכותרת The Goddesses And Gods Of Old Europe: Myth And Cult Image. בשלב זה היא נתקלה בהתנגדות של הממסד האקדמי. הפרשנות של אידיאולוגיה פרהיסטורית נחשבה לטאבו, הדרך שבה היא הגיעה למסקנות שלה נחשבה ללא מדעית. ואכן היא נשענה במידה רבה על אינטואיציה, ואפשר אף להגיד תקשור, אבל אין זה פוסל את המסקנות שלה. כל התגליות הגדולות בהיסטוריה נעשו בדרך זו. הממצאים שנתגלו בזמן האחרון בשער הגולן תומכים בהיפותזות שלה.

ב-1989 היא פרסמה את הספר Language Of The Goddess ובו היא טוענת שהסמלים של אירופה הישנה "מייצגים את הדקדוק והתחביר של סוג של שפת על שדרכה עובר מערך שלם של משמעויות". שפת העל הזו מדברת על יחסים קדושים בין החברה האנושית ועולם הטבע, הדמות הנשית משקפת את המעמד המרכזי של נשים בחיים הדתיים והתרבותיים.

ב-1991 היא פרסמה את הספר Civilization Of The Goddess בו היא טוענת שאירופה העתיקה היא תרבות אמיתית שתומכת בטוב. חלקים מתרבות זו התמזגו בשבטים הפולשים.

היא מתה ב-1994, שרידי האפר שלה הוחזרו לליטא לעיר קובנה ליד אִמה.

הספר האחרון שלה שפורסם לאחר מותה בשנת 1999 נקרא The Living Goddess.

תרבות האֵלה

החברה המטריארכלית הייתה חברה של שלום, כפי שמתואר בספרה רב המכר של ריאן אייסלר The Chalice and The Blade ("הגביע והחרב"), שיצא בארצות הברית ב-1987. אייסלר מתבססת בספרה על עבודתן של חוקרות חשובות בתחומי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והתיאולוגיה - ובעיקר על מחקריה של מריה גימבוטאס.

מושגי מלחמה לא תפסו מקום חשוב כמו היום. לפני ביות של הסוס, אדם לקח אתו רק מה שיכול היה לסחוב, ולכן עניין של כיבושים לא היה רלוונטי. לנשים היה תפקיד שווה לגברים, ואיש לא חשב על הקמת אימפריה. הארגון החברתי נועד לטפל בבעיות של קיום כגון הצפה של נהרות או פולחן משותף, והוא התקיים בכפרים, חלקם גדולים, שבהם נשמרו ערכי השלום והשוויון.

לדברי אייסלר, אלה לא היו חברות מטריארכליות מובהקות. הנשים בהן מעולם לא שלטו בגברים, אבל האלוהות הייתה נשית, ערכים אימהיים היו נורמה, הרכוש והשם עברו מאישה לבתה (זו הייתה חברה "מטרילינית"), גברים ונשים שיתפו פעולה זה עם זה במאמץ ההישרדות, לא היה ריבוד מעמדי (מעידים על כך קברים, של גברים ונשים, שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים, ואשר היו שווים בגודלם ובסגנונם), הטכנולוגיה הייתה מוקדשת כולה לייצור כלים לחקלאות, לא היה פיתוח של כלי נשק ולא הייתה האדרה של דחפים תוקפניים ואלימים. (מעניין לציין שמחקרים של הארכיאולוגית קלר אפשטיין ברמת הגולן לגבי אותן תקופות, מעלים ממצאים דומים).

וכך, בימי קדם היו חברות אוטופיות מטריארכליות שהיו הרבה יותר מתקדמות ומתוחכמות ממה שאנו יודעים וחושבים כיום, אולם הן נהרסו על ידי שבטים פולשים שהביאו איתם את הברזל הסוס, המלחמה ואלוהים גבר.

לפי ספריה של גימבוטאס, אירופה הישנה לא הייתה מבוצרת, וזאת עדות לחיים בשלווה. לא היו בעלים, אבל גברים מילאו תפקידים חשובים באמנות, במסחר ובבנייה. חיי נשים היו ליברליים חברתית ומינית, וקשורים למערכת הדתית שהבטיחה את עליונותם. אירופה הישנה היא הומוגנית, שוות זכויות, ללא קורבן אדם או חיה. הקדמונים היו יותר פילוסופיים מאשר נהוג לחשוב. פעולות אנושיות כמו טחינת חיטה, אפיית לחם, אריגה וטווייה הן חלק מן הפעולות המקודשות, הבית הוא מקדש. האלה שלטה על חיי אדם, צמחים וחיות. הדת הקדומה התרכזה סביב מעגל החיים, לידה, גדילה, בגרות, הזדקנות, מוות ולידה מחדש, כמו גם גידול בעלי חיים וחקלאות. בנוסף על כך נעבדו כוחות הטבע ומחזורי החיות. לאלה צורות רבות. גימבוטאס הציעה שפסלי האֵלות הרבים שנמצאו נוצרו על ידי כוהנות בשביל אירועים מיוחדים, ושפסלי אלים לא היו נפוצים לפני בוא ההודו-אירופאים. החברה הונהגה על ידי נשים כוהנות.

המין נחשב למקודש והתקיים באופן חופשי בין נשים וגברים אקראיים, ולכן לרוב אי אפשר היה לדעת מיהו אביו של הילד, והמשפחה התרכזה באופן טבעי סביב האישה.

יש הבדל גדול בין האמנות הפליאוליתית (לפני המהפכה החקלאית) לבין האמנות הניאוליתית (תקופת האבן החל מ-10,000 לפנה"ס). האמנות הניאוליתית נפרדת מביטויי הטבע הנטורליסטיים של ציורי המערות ומייצרת אמנות שהיא סמלית ברובה, ומתבססת על דימויי האלה. בתקופה זו הייתה חברה מורכבת ומפותחת שגרה ביישובים גדולים, וניכר כי התרחש בה פרץ של רוחניות שכלל גם יצירה של פסלונים רבים. הגוף האנושי הוא נקודת ההתייחסות הראשית.

האמנות מתייחסת לגוף האנושי כתומך, מעשיר, יוצר, היא מייצגת את כל שלבי החיים. האלה היאה הבוראת של הצמחים, החיות ובני האדם, אליה הכל חוזר. הגוף לא מוצג בצורה טבעית, אלא כפי שהם תפשו את תפקידו הרוחני, הוא אבסטרקטי או מוגזם - ולא במקרה.

חלק מהאמנות היא סכמתית, בעיקר משולשים המסמלים את איבר המין הנשי, פסים המסמלים עיניים, עיגולים, וכו'. סמלים היוצרים צורת ציפור או חיות אחרות (נחש לדוגמא). חלק מהסימנים הם ספירלות, 2–3 קווים, מיאנדרים, סרטים, יש כאן מעין שפה.

ישנם ייצוגים שונים של אלות: האלה הראשונה היא זו של הפריון והיא בעלת ירכיים ענקיות. בדרך כלל היא יושבת, הירכיים הגדולות עוזרות לישיבה. הרבה פעמים היא מחזיקה שד אחד ביד שמאל ומצביעה על הירך ביד ימין. אלא שלא כל האֵלות היו קשורות לפריון. רבים מהפסלים הם בעלי חזה גדול או ישבן גדול מאוד. החזה מסמל את הכוח המזין ומחַיֶה. שד אחד מזין והשני מחַיֶה. לעתים זהו סמל לנתינת חיים ותזונה. לעיתים החזה קטן והישבן והאגן מודגשים. הישבנים כפולים ולכן הם בעלי עוצמה, לעתים הם בצורת ביצה שנותנת חיים, לעתים יש עליהם שני קווים, וזהו סמל לאדם אחד שנהיה שניים בזמן ההיריון. הווגינה מודגשת כמשולש, כעיגול, ולעתים כניצן או ענף, והיא נותנת חיים.

לעתים האלה מופיעה בדמות כפולה, המרמזת על שני הצדדים של הנשיות: צעירה וזקנה3, מזרח ומערב. במקדשי מלטה מוצאים אֵלות כפולות ודמות ציפור עם ראש כפול. האלה מזוהה הרבה פעמים עם ציפור. גימבוטאס מאפיינת למעשה סוג אחד של אֵלָה כאֵלה ציפור, שלה סימנים מיוחדים על הפסלונים (צברונים) וראש דמוי ציפור. ישנן גם אלה נחש, וכן אלה הקשורה להתחדשות כמו זו של האביב, או זו שלאחר המוות. ישנה אלה הקשורה ללידה, וכן קיימת אלה הקשורה לטיהור וריפוי, מנחמת ומעודדת.

לפנים של האלה צורה משונה, לעתים הם עגולים או שיש להם עצמות לחיים זוויתיות, העיניים מעוצבות, ונותנות לדמות תחושה של חייזר. לפנים נוספות מסכות של דמויות. המסכה מייצגת כוח על טבעי של האלה, המצטרף לאדם. ביישובים כגון וינצ'ה וגם בעמק הירדן בישראל נמצאו מסכות חימר וברזל בנות קרוב לעשרת אלפים שנה. ייתכן והמסכות קשורות לחיים לאחר המוות ולהיבט זה של האלה.

לעתים לפסלונים של האלה יש מאפיינים של חיות כגון דוב, חזיר, ציפור, דג, צפרדע, טלה, חזיר, כלב, קיפוד ונחש. האלה מופיעה דרך החיה - אלה הן חיות טוטם. כמו כן, לבישת מסכות עם מאפייני חיות מחברת בין כוחות האדם, האלה והחיה. למסכות עיני נחש, קרני ראם, מקור ציפור. עיטור מקובל בתרבות האלה (למשל בוינצ'ה) הוא קרני שור - לא רק הקרניים עצמן, אלא הצורה של חצי סהר שהן יוצרות, כמו בהר כרכום.

ציפורים קשורות לביצים שהיוו סמל ללידה של חי מהמת, תהליך מופלא. כמו כן ציפורים נודדות, נעלמות ומופיעות לפי העונות, הדמויות או הפסלונים מערבבות בין אֵלות וציפורים ספציפיות, כגון ברווזים, ברבורים, עורבים, ינשופים, נץ, ציפורי מים. ציפורים מקשרות בין העולמות. לאלה ציפור יש אף דמוי מקור, לעתים יש לה ישבן מוגזם וידיים דמויות כנפיים. החורים בכתפיים היו לצורך הצמדת נוצות ציפור לפסלונים.

נחשים חיים באדמה ובמים, הם ישנים בחורף וצצים בקיץ, סמל להתחדשות. הם משילים את עורם, הם נחשבו להתגלמות של רוחות אבות. אֵלָה נחש מיוצגת בדרך כלל על ידי דמות יושבת בתנוחת יוגה, הראש שלה בדרך כלל עם עיניים עגולות ופה מאורך, יש קשר לספירלות, זיגזגים, קווים גליים המחקים תנועת הנחש, הרבה פעמים דמויות ועיטורי נחש מופיעים על ידיות של כלי חימר - ואזה. לעתים יש מסכות עם פה רחב ושיניים מובלטות מתחת לפה, והן מייצגות נחש.

הלידה הייתה קדושה, היא נעשתה בחדרים מיוחדים, מקדשי לידה, היו עורכים טקסים, כמו ביישוב הקדום קתל הויוק שבטורקיה. צבעו את החדר אדום, שהוא צבע הדם והחיים, ועל הקירות היו מצוירות נשים בתנוחות לידה. צורות עגולות וקווים גליים סימלו את חבל הטבור והרחם, וספה נמוכה הייתה מקום הלידה עצמה.

יש קשר בין רטיבות לבין חיים. החיים מתחילים בתווך המים של הרחם, ולכן האלה שולטת על מקורות המים, ויש סמלי מים כמו קווים מקבילים. רשת היא סמל של האלה. הרשת מופיעה במרובעים, מעגלים, משולשים וצורות שונות, על ואזות, כלים.

הקדמונים החשיבו את הקשר בין נביטת החיטה והלידה - היריון, הרבה מהאֵלות בהיריון נמצאות ליד תנורי לחם. ייצוג האלה הזה קשור לחזירה, החזיר משמין מהר ולכן קשור להבשלת הפירות והיבולים, ולהיריון. הרבה פעמים אלה זו ישובה. לעתים בתוך הפסל היו גרגרי חיטה, או שהם יוצגו בצורה סמלית על ידי העיניים. לעתים החימר עורבב עם קמח.

האלה הקשורה למוות מופיעה בתור דמות לבנה ונוקשה, מקשרת בין העולמות. לעתים היא מיוצגת על ידי חלילים מעצמות נשר, לעתים היא מסמלת ציפורי טרף האוכלים את הגופה, ובמקרה זה היא מיוצגת על ידי עיניים של ינשוף, כמו בציורי קיר כלקוליתיים בישראל. לציפורי הטרף היה תפקיד חשוב בקבורה, היו שמים את הגופות במעין מקדשי שמיים כדי שהם יאכלו את בשרן. הסרת הבשר נחשבה חיונית להשלמת תהליך הקבורה.

אֵלות לבנות נוקשות ליוו את המתים בקבר, כמו עצם חשופה, הן מופיעות עם ידיים משולבות בדיוק כמו תנוחת הגופה, עם מסכת פנים ללא תווים ברורים פרט לאף. לעתים הדמות עשויה שיש, אלבסטר, או אבן לבנה אחרת. יש לה שדיים קטנים, כי אין לה כוח חיים. האלה מלווה את האנשים במעברים לעולמות האחרים.

האלה מופיעה לעתים בדמות צפרדע, לעתים עם איבר מין נשי מודגש ופתוח, (כך שבעבר, אם אמרו למישהו שהוא "נראה כמו צפרדע", זה לא היה כינוי גנאי אלא שבח). האלה הקטה היוונית שקשורה לחיים לאחר המוות וכישוף מסומלת על ידי צפרדע. היה לה תפקיד חשוב במסתורין של סמותראקי, בית הספר לחניכה הקדום ביוון, אבל יש כאלה באנטוליה כבר באלף השביעי לפנה"ס.

אלת הלידה היוונית הייתה ארטמיס, הדוב קשור לארטמיס ולאלה הקדומה, וכך גם הצבי, הדוב ישן ומתעורר ולכן סמל של מוות ולידה, הדובה יוצאת משנת החורף שלה עם גור. לצבי צומחות קרניים חדשות כל שנה באביב והיה לזה משמעות סמלית עמוקה.

חיות נוספות הקשורות לפולחן האלה הן הקיפוד שמופיע לפעמים בפסלונים, וכן כלבים ועיזים הקשורים לעולם שמעבר. הכלב היה החיה שבויתה ראשונה, והוא מופיע בקברים כבר בתרבות הנטופית (בארץ ישראל). לעתים הוא קשור לירח ולסמלי תחייה אחרים.

המשולש הוא ייצוג של האלה ומופיע כאבן גדולה ועליה סמלים של אנרגיה. יש מזבחות חימר משולשים, לעתים יש שני משולשים זה על גבי זה, קצותיהם החדים נפגשים, לעתים הידיים יוצרות צורות משולשים, בין אם נוגעות בגוף או בראש. קוראים לאֵלה בזמן החורף לעורר את כוחות החיים.

לפי גימבוטאס, הפסלונים, הציורים והשרידים של תרבות האֵלה הקדומה באירופה מכילים שפה סמלית שהיא מתייחסת אליה בספריה. שפה זו מופיעה על כדים - ואזות. היא מורכבת מסמלים שעדיין לא פענחו, וייתכן שיש לה קשר לשפות לא מפוענחות אחרות של כרתים וקפריסין הקדומות. השפה האטרוסקית, למשל, לא דומה לשום דבר אחר.

קיום כתב מראה שהתרבות הקדומה יכלה לחשוב בצורה סמלית ומופשטת, ושזאת יכולת שיש לאדם כנראה כבר מלפני 200,000 שנה.

ישנם חוקרים נוספים שעסקו בנושא תרבות האלה ותרמו את חלקם:

שני חוקרים בשם Vermeule ו-Crawford טענו שאותה אלה נעבדה בכל רחבי יוון, והוכרה גם על ידי מבקרים מאנטוליה, סוריה, מסופוטמיה, בולגריה והונגריה.

אדם בשם Childe טען שהשימוש בפסלוני נשים היה חשוב כמו הדמות של מריה כיום.

גם פרויד ויונג אמרו שפולחן אלה הופיע מוקדם בהתפתחות האנושית והייתה לו משמעות פסיכולוגית עמוקה.

מקומות פולחן של תרבות האֵלה

אחד המאפיינים של תרבות האלה היה מתחמים גדולים, התחומים על ידי סוללות עפר, או קורות עץ, בהם היו נפגשים כנראה לטקסים דתיים וצרכים חברתיים, המתחמים הללו סמלו את היקום, הקדושה, והיו מכוונים בפתחיהם לרוחות השמיים, נמצאו בהם שלדים בתנוחות הקשורות לאמונות הדתיות, ובנוסף לכך בחלק מהמקומות היה נהוג לחשוף את הגופות לציפורי טרף, מנהג של התרבות המטריארכלית, נמצאו בהם כלי פולחן כגון סכיני צור, כדים, מודלים של בתים, ועצמות של חיות קורבן.

חלק מהיישובים העתיקים היו בעלי רחובות רשת לפי כיווני השמיים, וייתכן שייצגו גם הם את הקוסמוס, מעין שיקוף שהוא מתחם מקודש, בתרבות האֵלה לא הייתה הבדלה בין היומיומי לקדוש, מלאכות כגון טחינת חיטה, אפייה, אריגה וקדרות נחשבו לקדושות.

בימי קדם נהגו להקים דולמנים גדולים, או צברי אבנים גדולות, שהיוו מעין חדר, עליהם היו סמלים אופייניים, זה התחיל לפני 8,000 שנה, לפני 6,000 שנה התחילו לכסות אותם בתלי עפר מאורכים שסימלו, כנראה, את גופה של האלה, האדמה. והיו נכנסים אליהם דרך מסדרון חשוך שכוון כלפי זריחת השמש או גרמי שמיים אחרי בימים מסוימים בשנה.

סוג אחד של מתחמים קדושים היו עיגולים, לעתים עם סוללת עפר וחפירה.

מקדשים בתקופה הניאוליתית יכלו להיות מעין בית, או מבנה מלבני ובו ייצוג של האלה, לעתים על ידי כד ובו צורת אלה, או פסלונים, או חפצים פולחניים אחרים. ישנם מקדשים חצובים בסלע כגון אלו במלטה בהם יש חדרים כפולים, וישנם מקדשים המשולבים בבתים שבהם בוצעה מלאכת הבית. אנחנו יודעים הרבה על המקדשים ממודלים שלהם שנמצאו באתרי המקדשים עצמם או במקומות קבורה. נמצא למשל מודל ובו שני חדרים, בחדר אחד פסלון אלה גדול, ובשני שבע אֵלות קטנות בצורות שונות, דבר אשר מרמז על הכוהנת הגדולה ועוזרותיה.

קבורה בתרבות האֵלה

בימי קדם הנקבה נחשבה לנותנת חיים מעצמה, בדיוק כמו שהאדמה עושה זאת. נשים זקנות היו קדושות במיוחד, וכך מוצאים שלדים של נשים זקנות מתחת למקדשים. הקבורה מתחת לבית הייתה סוג של פולחן אבות, אלא שכאן יש לנו פולחן אימהות. הבחינה של שלדים שנקברו מתחת לבתים באירופה הישנה מראה שלרוב היו אלה נשים מבוגרות - זקנות. כך גם בקתל הויוק שבטורקיה, במקדש המרכזי מתחת לקיר עם הציורים של האלה, נקברה אישה עם תכשיטים רבים.

בקברי נשים נמצאו חפצים הקשורים לטחינה ואפייה, קדרות ועיטור הכדים, דברים הקשורים לצביעה, הרבה ואזות ותכשיטים, קישוטים גיאומטריים של צמידים. יש קברים של נשים צעירות שנקברו עם מודל של מקדש, מה שמראה שהן היו כוהנות.

הקברים היו קברי משפחה, בתי קברות של החל מ-5 אנשים ועד 30 - 40 איש. לעתים מבנה מגליתי היה קשור לכמה עשרות שלדים, למשפחה אחת, וזה שלידו למשפחה אחרת.

בבית קברות בהונגריה נמצאו קשרים גנטיים בין שלדים של נשים וילדות, אבל לא היו קשרים גנטיים בין השלדים של הגברים. זה טיפוסי לחברה מטריארכלית, שבה הגברים הצעירים עוזבים להתחתן עם נשים משבט אחר, ורצף המשפחה נשמר על ידי האימהות והבנות.

כוהנות האלה

הכוהנות היו לבושות בלבוש טקסי, שכלל חגורות עם דיסק שמש, צעיפים, סינרים, ועוד. על הבגדים יש סימנים מאפיינים כגון צברונים, משולשים, ספירלות, נקודות וכדומה. רואים זאת במיוחד בפסלונים של וינצ'ה מלפני 7,000 שנה. בנוסף על כך נמצאו דגמים של תופים ועליהם שדיים של אישה, המראים את הקשר בין האלה לתיפוף, ואולי זכר לפעימות הלב כשהתינוק נמצא בבטן.

המִנחות לאלה כללו סוגים שונים של נסכים כגון יין, חלב או מים קדושים, שהביאו מזור וטוהר, וכן סוגים שונים של מאכלים, כגון חיטה שנטחנה על ידי נשים קדושות.

עם הכוהנת הגדולה הייתה כנראה מועצה של כוהנות מחליטות עוזרות. לאלה הסקנדינבית וולווה הייתה מועצה של תשע נשים, וכך גם ביוון הקדומה. גם בחגיגות דמטר באלואסיס הייתה כוהנת נבחרת ומועצה על ידה, וגברים לא הורשו להשתתף.

הגבר בתרבות האֵלה

בחברה המטריארכלית תכונתו האנרגטית של האלמנט הגברי הייתה לעודד צמחיה של צמחים וגדילה בכלל, אך לא לתת חיים. הפאלוס הוא אנרגיית חיים. האל היה בן זוגה של האלה וקיים אתה את טקס הנישואים המקודשים, שהבטיח את תהליך הגדילה והפריון של האדמה. הממלכה נחשבה לאישה, אך היא צריכה את מאמץ הגבר. הגבר מגיע אליה, לעתים באופן חגיגי, בתהלוכה.

אֵל צמחייה זכרי מייצג את המחזור של גדילה וקמילה והוא מלווה של אלת הצמחייה ההריונית. יש לו מספר צורות המשקפות את שינויי עונות השנה. בחור צעיר מייצג את האביב ומעורר את אלת האדמה הישֵנה. מבוגר הוא הקציר הקשור למגל, ואילו זקן מסמל את סוף המחזור.

הדרך של האלוהות הנשית

אחד ההבדלים המהותיים בין אלוהות נשית לאלוהות גברית הוא שהנשית קשורה לחמלה. כזו היא האלה היוונית ונוס/אפרודיטה, כזו גם ארכשיגל הבבלית. חמלה אינה בדיוק רחמים, אלא זו היכולת לחוש אמפתיה, הזדהות, שזה תפקידה של כל אם. הגבר יכול לעתים להיות קשה, מרוחק, בעוד שנשים הן בעלי יכולת קליטה, רגישות, כמו האלה היוונית דיאנה. נשים יכולות להיות טהורות, אידיאליסטיות. דרכה של האישה נתפשה כחיפוש אחר טהרה.

לנשיות פנים רבות. לעתים זאת דמות החולמת, האישה הרגישה והעדינה, המחפשת את האיזון המושלם ברגשות, כגון הסופרת וורג'ינה וולף. לעתים זו דמות הנביאה, המחוברת לעולמות רוחניים וחיה אותם, דמות הנזירה הקורנת בתפילה, בשתיקה, במאבק הפנימי. לעתים זו דמות הלוחמת, האמיצה, החכמה, המנהיגה. כשאישה מנהיגה היא עושה זאת אחרת, בלי שהאגו יקלקל הכול ויתערב יותר מדי, כי תמיד יש שם גם את הידיעה של החולשה. ותמיד קיימת גם דמות האימא, האם הגדולה, זו שמבשלת, מכבסת, מנקה ומסדרת, שתמיד אפשר לחזור אליה, לקבל מילה טובה, להתעודד, להרגיש בבית.

ריבוי הפנים של הנשיות מופיעה בדמות האֵלות השונות שהופיעו במהלך ההיסטוריה, כשכל אחת מהן מייצגת פן אחר. חתור המצרית או דמטר היוונית מייצגת את דמות אימא אדמה. דיאנה אלת הירח את הרגישות והאינסטינקט, אתנה אלת החוכמה את דמות המנהיגה והמדריכה, וונוס אלת האהבה את דמות האישה אוהבת החיים. אכן - אלה בכל אישה.

תרבות המגליתים - אנרגיות של כדור הארץ ומבני פולחן קדומים

תכונתה ראשונה של האלוהות הנשית הוא הקשר לאנרגיות של כדור הארץ, בתקופות קדומות, מהכלקוליתית ואחורה, ידעו אנשים להרגיש אנרגיה זו ולהתייחס אליה, והדרך שבה התייחסו היה על ידי בניית מעגלי אבנים והתקנת אבנים עומדות במקומות מסוימים. אם כדור הארץ הוא יצור חי, כדוגמת האלה הקדומה היוונית גאיה, הרי שעל גבי יצור חי זה יש מרידיאנים, קווי אנרגיה, וכמו שבאקופונקטורה מדקרים במקומות ספציפיים כדי לשחרר חסימות ולהעצים את הזרימה, כך הדיקור על גבי כדור הארץ נעשה על ידי אבנים עומדות. ואכן, במקדשים עתיקים אחד המוטיבים החשובים ביותר היה מוטיב האבנים העומדות.

המעגל הינו כלי של הוספה, איזון, חיבור. כשיש פצע בגוף עם גוף חודר, שמים בייגלה סביבו ואז חובשים, וזאת בכדי לקבע את הגוף הזר ולא ליצור עליו לחץ. המעגל מקבע דברים, מאפשר לעקוף אותם מצד אחד, ולהיות מקום של תמורה, מהצד השני. המעגל הוא מקום שבו נכנסת אנרגיה מחוץ לכדור הארץ לתוך הכדור, מקום שבו אנרגיה משתנה ומתווספת. לכן הקדמונים בנו מעגלי אבנים שכוונו אל נקודות מסוימות בשמים ומקומות בולטים על פני האדמה. המעגל הוא נקבי, מכיל, רחם, מעבד, ואילו האבן העומדת היא הזכרית, משנה, חודרת, משחררת.

אבנים עומדות ומעגלים היו מבני הפולחן החשובים ביותר בימי קדם, בנוסף להם היו צלמים (פסלים), אשרות (עמודי עץ), וכן קוביות מרובעות שביטאו את נוכחות האל או האלה.

לפי מירצ'ה אליאדה, המגליתים הם החידה הגדולה ביותר של הפרהיסטוריה, ואולי קשורים לפולחן המתים והשאיפה לחיי נצח. האבן היא סמל למשהו קבוע שנשאר, ולכן רק טבעי שהיא תתקשר לכוכבים שגם הם קבועים בשמיים, וניתן למצוא את מיקומם לפי חישובים מתמטיים. תרבות המגליתים מופיעה בכל החלק המערבי של אירופה, מאירלנד, דנמרק ושבדיה, דרך אנגליה, חלקים גדולים מצרפת, ספרד ופורטוגל, אך יש הופעות שלה גם במרכז אירופה. המגליתים הראשונים מתוארכים לפני ששת אלפים שנה, כמו זה שבווילס ליד קרדיף, אך יש בסיס לסברה שחלקם קדום הרבה יותר. גם בחלקים אחרים של העולם מופיעים מגליתים, החל מישראל והמשך בטורקיה, ארצות הקווקז, ועוד. מגליתים מרשימים ביותר נמצאו בעבר הירדן (האתר הגדול ביותר נמצא ליד מדבא) ובבלקן.

בעבר רווחה התיאוריה שתרבות המגליתים התחילה במזרח התיכון ומשם התפשטה לאירופה, אבל הממצאים הארכיאולוגים מראים שהמגליתים, בחלקים גדולים של אירופה, עתיקים יותר מאלו של המזרח התיכון, וייתכן שיש כאן חידוש מקומי מקורי.

לפי הארי סלמאן, המגליתים מופיעים באלף החמישי לפנה"ס בפורטוגל וספרד, ומגיעים לבריטניה ב-4200 לפנה"ס. בשנת 3800 לפנה"ס נבנים חדרי קבורה מגליתיים בצפון גרמניה וסקנדינביה. הבנייה של המגליתים מתכוונת להופעות אסטרונומיות של שמש ירח וכוכבים ומראה את הקשר של הבונים שלהם לבית הספר הצפוני של אטלנטיס, שהחל התבסס בקרב אוכלוסיות של ציידים דייגים ולהשתנות עקב הגעת החקלאות לאזור. אלא שהממצאים מהבלקן משנים תמונה זו.

לפי אליאדה, המגליתים נחלקים לשלושה סוגים: הראשון הוא אבנים עומדות שלעתים נקראות מנהירים, שהגבוהות ביותר ביניהן מגיעות למשקלים עצומים ולגבהים של כמה מטרים. הסוג השני הוא מעגל של אבנים, והסוג השלישי הוא דולמן, מעין שער של שתי אבנים עומדות סמוכות זו לזו ועליו גג מאבן שטוחה ענקית, שהגדולה ביותר מגיעה לאורך של עשרים מטר על שלושה מטרים, ושוקלת מאות טונות. בעבר חלק גדול מהדולמנים היה מכוסה בעפר, ולעתים הוסיפו לדולמן מסדרון כניסה, ועל ידי כך יצרו מעין חדר רחם, מתחברים לפולחן האלוהות הנשית שקדם לתרבות המגליתים. כך התקבלו תלים ארוכים שנקראים long barrow, ובהם מסדרון אבנים בצורת חי"ת, המוביל לחדר פנימי.

תרבות המגליתים התקיימה מהתקופה הכלקוליתית4, החל מהאלף החמישי והרביעי לפנה"ס. היא הופיעה במלוא הדרה גם באלף השלישי לפנה"ס, כשהיא מתפשטת בכל העולם, ובחלקים מסוימים שבו כמו אתיופיה או פולינזיה היא קיימת עד היום. שריד לכך קיים במצבות האבן המשמשות עד היום לקבורה. עם תחילת ההיסטוריה הקלאסית, ממלכות שומר ומצרים במזרח התיכון (אלף שלישי לפנה"ס), נעלמת תרבות המגליתים, והדגש עובר לבניינים, מקדשים, ואבנים מהוקצעות, במקום אבנים גולמיות או מעוצבות כחלק מהטבע.

נדמה שלמגליתים יש תפקיד כפול. הם חלק מהאדמה, ביטוי אולטימטיבי שלה - האלה הגדולה כגון סיבל נקשרה וסומלה על ידי סלעים - והם גם חלק מהשמיים, מכוונים כלפי גרמי השמיים, נופלים משמיים (מטאוריטים), או נזרקים מהרי געש, באופן שבוודאי שעורר רושם עז אצל הקדמונים.

אבל יש כאן עוד משהו. אנחנו מקבלים כמובן מאליו את התנאים השוררים כיום בכדור הארץ מבחינת אטמוספרה, מוליכות חשמלית, אנרגיות. לא בהכרח כך היו הדברים בימים עברו. מאוד ייתכן שבימי קדם הייתה אטמוספירה טעונה יותר, שונה בתפקודה. היום האטמוספירה היא מבודדת, ויש הרבה הפרעות באוויר, גלים אלקטרומגנטים, שידורים. זה לא מאפשר הופעה של מלאכים, השפעות, קדושה. אבל בעבר זה היה אחרת, הטבע זהר באור העל טבעי, העולמות היו קרובים יותר זה לזה, ובמקרה כזה היו לאבנים משמעות ותפקיד אחרים, האור הרוחני הופיע דרכן. זאת ועוד, מעגלי האבנים, המנהירים, מאופיינים במיקום הספציפי והמיוחד שלהם ביחס לכדור הארץ והכיוונים כלפי גרמי השמיים, וייתכן שהיוו מעין רשת חשמל כלל עולמית, שהטעינה את האנרגיות של הכדור, חיברה אותו ליקום, והביאה ברכה והשראה, במיוחד בהתייחס למערכת המשולשת של שמש, ירח, כדור הארץ. כמעט תמיד יש לאתרים המגליתיים כיוון שמשי, ואם מביאים בחשבון שהירח הוא שיקוף של השמש וגם באותו גודל כמוה מבחינת הפרספקטיבה שלנו (הם יוצרים את אותו העיגול בשמיים), אזי הם גם קשורים לירח, מה גם שתמיד ניתן למצוא התכווננות לזריחות השונות של הירח, וגם צורת המעגל משקפת שני גופי שמיים אלו.

לפי סלמאן, המגליתים נבנו לציין אירועים חשובים, להפוך אזורי אדמה לפוריים יותר בעזרת הטענה האנרגטית שלהם, לתקשר עם המתים, במיוחד במעגלי אבנים היכן שהקהילה נאספה. האור העובר דרך האבנים היה אמצעי למדיטציה על תכונות האור והרוחניות, והחדרים התת-קרקעיים אפשרו לאור להיכנס אליהם באופן מיוחד ולהפרות את האדמה. במגליתים התקיימו טקסי ריקוד ומוזיקה, שהדהדו את האבנים.

מרגרט מארי (Margaret Murray) - האימא של המכשפות

מרגרט מארי, בת למשפחה אנגלית הודית, נולדה ב-1863 והייתה בקיאה בתרבויות הודו ומצרים ובתרבות הקלטית העתיקה. היא הייתה האישה הראשונה שמונתה למרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטאות אנגליה, פמיניסטית מובהקת, ומכשפה. הייתה מומחית בפולקלור וראש החברה האנגלית לפולקלור בין השנים 1933 - 1955.

מרגרט מארי התחילה את הקריירה שלה כעוזרת לפלנדריס פטרי, אבי הארכיאולוגיה. והייתה חלק מצוות האוניברסיטה של לונדון UCL, משם קיבלה תואר דוקטור. במסגרת העבודה שלה עם פטרי הם גילו את האוזיריון ב-1902, היא חקרה את בית הקברות בסַקָארָה, וכתבה כמה ספרים על מצרים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה חלתה ונשלחה להבראה בגלסטנברי, שם החלה לפתח התעניינות במנזר ובאגדות הארתוריניות. היא חיברה אז ספר בשם Egyptian Elements in the Grail Romance, וכן ספר נוסף ב-1929, שהתקבל בהתלהבות אצל חסידי האוקלט, בשם The God of the Witches, בו היא מפתחת את מוטיב "הדת הישנה".

כמו כן כתבה ספר בשם Witch-Cult in Western Europe, ותמכה בג'רלד גרדנר שהקים את דת הוויקה באמצע המאה ה-20 (דת כישוף נֵאוֹפָּגָאנית).

בתור חופרת עצמאית הייתה אחראית על החפירה באבידוס ב-1921 למשך שנתיים, וכן חפרה במלטה את מקדשי האלה ובאי מנורקה (ליד מיורקה) בספרד, שם גילתה אתרים מגליתיים חשובים. בנוסף על כך חפרה בתל אל עג'ול בישראל ב-1935 ובפטרה ב-1937, ופרסמה ספר על המקום. היא הרצתה במוסדות אקדמיים באנגליה, ואף ברחבי העולם.

בסוף שנות ה-30 פרשה מרגרט מעבודה פעילה בארכיאולוגיה והקדישה את שלושים השנים הבאות לחקר הפולקלור הבריטי. בגיל 91 הפכה לראש אגודת הפולקלור. או-אז העמיקה בנושאי הכישוף ופרסמה את הספרים שלה על אלוהי המכשפות. למרות מה שטוענים נגדה, היא הייתה חוקרת קפדנית שהסתמכה על העובדות בלבד. היא כתבה את הערך 'כישוף' באנציקלופדיה הבריטית והשפיעה רבות על תפישתנו ביחס לעולם זה. ב-1933 היא פרסמה את הספר "אלוהים של המכשפות", המיועד לקהל הרחב.

בכתביה על כישוף היא מבדילה בין כישוף טקסי, שזו הדת העתיקה של אירופה, לבין כישוף מעשי שממנו היא נמנעת. מרגרט מארי נפטרה ב-1963 בגיל 101. ספרה האחרון נקרא "מאה השנים הראשונות".

האל המקורנן (Horned God)

לפי מארי, בתרבויות שונות אנו מוצאים הערצה של קרניים, החל מהרי פמיר וכלה בווינצ'ה על הדנובה. הקרניים מייצגות את כוח הטבע הזכרי, הלא הוא פאן, שנמצא במקביל לכוח הטבע הנשי - האֵם הגדולה. מרגרט מארי מְחַיָּה את המונח ומראה על התפישה הסינקרטית של הדת הקדומה5.

היא הראשונה שכיוונה את האצבע כלפי אפשרות של תרבות אלה, אלא שהיא קוראת לה ה"דת הקדומה". זו המשותפת לכל המין האנושי שהתקיימה עוד מהתקופה הפליאוליתית (תקופת האבן הקדומה), כשאדם גר במערות ונחשב לפרימיטיבי. האל המקורנן היה הדמות המרכזית בדת זו והוא מופיע בציורי קיר במערות כבר בתקופה זו, אך נעלם בתקופה הניאוליתית, וחוזר בתקופת הברונזה בשומר ובמצרים.

בשוּמר האל נקבע לפי מספר הקרניים שלו, כשהגבוה ביותר יש לו שבע קרניים, ולכן בחזון יוחנן לשטן שבע קרניים. לאל השוּמרי אנקידו היו שני קרניים. בטבלת נרמר יש אישה עם קרניים. אמון הוא אל מקורנן, עטוף בעור טלה, קרניים מסולסלות לבושות גם על ידי האל חנום-קנום, וגם על ידי האל אוסיריס. גם להופעה של שיווה בהודו יש קרניים, וגם למינוטאור ביוון, ביוון זה האל פאן. ברומא קרנוסוס, שהיה האל הראשי של גליה.

הדת הקדומה המשיכה להתקיים באירופה בקרב ההמונים גם לאחר הגעת הנצרות. הטענה של מארי היא שהתושבים המקוריים עברו ל-moors, למקומות הגבוהים ולא מיושבים, שנחשדו כמכושפים, שם מצאו מקלט. הכובשים השונים כגון הוויקינגים הביאו אתם אמונות דומות, כך שהפגאניות שרדה עד המאה ה-13 ורק אז נחלשה והחלה התקפה על התנועה. הכנסייה הפכה את האל המקורנן, האל המרכזי של הדת הקדומה, לשטן. הוא מוזכר לראשונה בהקשר זה רק במאה ה-13. עד המאה ה-13 הרבה מן האוכלוסייה נשארה פגאנית. עם הניצחון הסופי של הכנסייה במאה ה-17, הרבה מן המכשפות עברו לאמריקה ומתקיימות שם עד היום. מארי הסתמכה על משפטי מכשפות מהמאה ה-17 וטענה שהתנועה הזו שמרה את הדת הקדומה של אירופה שבמרכזה פולחני פוריות.

בבלקן שרדה הפגאניות בצורתה הטהורה עד למאה ה-12 באזורי ההרים של סרביה, מונטנגרו ובוסניה, וכחלק מהפולקלור עד היום. הרבה פעמים האל המקורנן הוא במסכה, או הכוהן שלו. לעתים הוא לבוש עורות של חיות. זה מזכיר את מסורת פסטיבלי המסכות של הקוקרי, הנחגגים ברחבי הבלקן בחודשי החורף.

מארי לא הכיר את הממצאים הפרהיסטוריים שהובילו את מריה גימבוטאס לפתח את תיאוריית "אירופה הישנה", על תרבות האלה, אבל במחקריה וספריה על ה"דת הקדומה" היא סוללת את הדרך לכך.

השינוי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית

תרבות האֵלה הגיעה לשיא באלף החמישי לפנה"ס, אלא שהתושבים המקוריים של אירופה נכבשו על ידי רוכבי סוסים הודו-אירופאים החל מהאלף הרביעי לפנה"ס, והידע של התרבות והשפה העתיקה אבד. התרבויות הקדומות הושמדו. "ההיסטוריה מראה לנו שבין שמונה לעשרה מיליון נשים היו צריכות למות למענה (האלה)... האנשים החכמים של זמנם... וזה מזכיר לי את אותו הדבר שקרה באירופה של סטלין..." (גימבוטאס).

התרבות ההודו-אירופאית הגיעה מהמזרח (לפי התוואים הלשוניים מערבות רוסיה) ולה שלושה סוגים של אלים זכריים: שליט, לוחם, עובד. זאת הייתה חברה היררכית שחולקה לשלוש מעמדות, הבדלי מעמדות מלחמה ופטריארכליות נהיו הנורמה, אלא שחלק ממסורות אירופה הישנה נשמרו בתוך התרבות החדשה. המאפיין של התרבות החדשה היה בניית תלי עפר בולטים.

מריה גימבוטאס מציעה לראות קשר אפשרי ומעניין בין התרבות שלנו, בין הכיבוש הגברי ובין מושג התל. גימבוטאס טוענת בתיאוריה אותה היא מכנה ההיפותזה הקורגנית (קורגה - רוגם, תל עפר מעל קבר בטורקית), כי הגברים-לוחמים-נוודים הכובשים דיברו שפה פרוטו-הודו-אירופית, כלומר הודו-אירופית קדומה, וכי חלק מכיבושם היה השתלטות שפתית על הארצות אותם כבשו, למן הים השחור במערב, לים הכספי במזרח, ועד נהרות הוולגה והדנייפר, ואף חלקים ממזרח אירופה. בסופו של דבר הפכה שפתם לשפת האם הדומיננטית באזורים אלה. תוך ארבעה גלי הכיבוש העיקריים נכחדו שפת האלה ושפות נוספות שהיו שגורות בפי תושבי האזור. משפת הכובשים נגזרו רוב השפות השגורות כיום בעולם: מן השפות הקלטיות נגזרו השפות הגרמאניות וביניהן האנגלית, הגרמנית והיידיש; מההינדו-איראנית נגזרו השפות האיראניות והסלאביות; ומן השפות האיטאליות נגזרו הלטינית, הספרדית והאיטלקית.

ביוון היו אלה היונים והדורים שהחריבו את הממלכות הקדומות, המינואית והמיקנית, והקימו את יוון הארכאית והקלאסית. לפניהם שלטה האלוהות נשית - גאיה אלת האדמה, ולאחריהם עלו לשלטון זאוס והאלים האולימפיים. בבלקן אלה שלושה עמים נוספים ולא ידועים כמעט: בדרום מזרח הבלקן מתיישבים התראקים, במערב הבלקן לחופי הים האדריאטי מתיישבים האילירים, ובדרום מרכז הבלקן, צפונה מיוון, מתיישבים המקדונים.

התראקים מופיעים על גבי דפי ההיסטוריה כבר במלחמת טרויה, וכיום הולך ומתברר שהיו בעלי רוחניות ותרבות חומרית מתקדמת. האילירים הקימו מבצרים, סחרו בים האדריאטי והתחרו עם הרומאים על ההגמוניה במרחב. המקדונים מאמצים את תרבות יוון, והופכים לכוח החזק בעולם. בנוסף אליהם במישורי הדנובה מתיישבים שבטים קלטים.

לדת של ההודו-אירופאים היו כמה תכונות מאפיינות: ראשית דבר, ההיסטוריה שלהם נתפשה כמעגלית. בנוסף לכך, הם האמינו במאבק קדום בין טוב לרע, שהעולם הזה הוא רק אשליה, מסך, ושיש עולם אחר מעבר לחומר שהוא העולם האמיתי. התרבות ההודו-אירופאית הייתה במידה מסוימת תרבות של מאגיה, אבל בשונה מהמאגיה המצרית, היא הייתה יותר קרובה לטבע. הם הביאו תפישה דתית חדשה המבוססת על אלוהים זכר, תפישה מחזורית של החיים ושאיפה לחיי נצח, והצטיינו בשימוש בברזל וסוסים, יכולות מלחמתיות, ארגון שבטי, מיתולוגיות ושפה. ההודו-אירופאים הביאו אתם תפישות מחשבתיות ודתיות מתקדמות, אולי מושפעים ממורים שהגיעו מאטלנטיס.

ההיסטוריה המוכרת לנו מתחילה לפני כחמשת אלפים עד ששת אלפים שנה במצרים ומסופוטמיה, עם המצאת הכתב והקמת ערים גדולות בעלות מבנה חברתי ופוליטי מורכב. בבלקן זה לא קרה, עד כמה שידוע לנו, והיה צריך לחכות עד לפלישת והתיישבות העמים ההודו-אירופאים לפני שלושת אלפים עד ארבעת אלפים שנה, בכדי שייווצרו תרבויות בעלות מאפיינים עירוניים או חברתיים דומים.

עד להגעתם ההודו-אירופאים עבדו תושבים הקדומים את האלה האֵם, וקיימו מבנה חברתי מטריארכלי, כפי שמופיע בווינצ'ה ובלפנסקי וִיר. הפלישה לבלקן של שבטי מלחמה בעלי תרבות פטריארכלית (אב) הייתה חלק מהשינוי הגדול ביותר שהעולם ידע.

מקור העמים השונים של הבלקן

לפי הארי סלמן האדם החדש (קארו מניון) התפשט מאזור ארץ הבסקים ופינלנד, שם קיים ריכוז הגנים הגבוה ביותר. הוא הושפע מההגירות של ההודו-אירופאים מערבות רוסיה ואסיה החל מהאלף השלישי ועד לאלף השני לפני הספירה. המורים הרוחניים הקימו לאורכה ולרוחבה של אירופה בתי ספר רוחניים ומרכזי נבואה. הייתה זו רשת הפצת ידע שהשפיעה על התפתחות התרבות האנושית.

בסרביה, מונטנגרו ומקדוניה יש כיום בעיקר סלאבים, מעורבבים עם שרידי שבטים אילירים, תראקים וקלטים מקומיים. לסלאבים היו אלים הקשורים לכוחות הטבע. הם התפשטו מערבות הדנייפר במאה ה-5 לספירה, לפי הדת הקדומה שלהם, האל הקוסמי סוורוג התחבר עם האלה האֵם מוקוש' ואנחנו הילד שלהם, העולם השלישי, המכיל בתוכו עולם רביעי הקשור לשמש הפיזית בעזרת אור. ישנו גם עולם חמישי של ישויות טבע.

אחד המרכזים הרוחניים של הסלאבים היה בקייב, שם שמר המואר סכיתיאנוס על החוכמה של אטלנטיס. קראו לזה המסתורין של היפרבוריאה (Mysteries of the Hyperboreans). ההיפרבוראים היו אנשים מיתולוגיים שחיו מעבר לרוח הצפון. היוונים חשבו שרוח הצפון מקורה מתראקיה, ולכן כל מה שמצפון לתראקיה נקרא היפרבוריאה. לימים, סיתיאנוס נהיה המורה של הסכיתים ששלטו במישורים במאות ה-8 עד ה-2 לפנה"ס.

הקלטים הושפעו מהמרכז הרוחני בורגנלנד (Burgenland) במזרח אוסטריה. רק במאה ה-5 לפני הספירה מהגרים הקלטים לספרד, בריטניה, הבלקן ואנטוליה. המנהיגים הרוחניים של הקלטים היו דרואידים. הם היו אחראים על ריפוי, צדק ודת, סיפורים ונבואה. הקלטים לא פיתחו את הרצון של האגו והאינטלקט. המרכז הרוחני בצרפת היה באלסיה (Alesia) והוא הושמד על ידי יוליוס קיסר. הרומאים השמידו גם את המרכז בווילס Anglesey לקלטים הייתה אמונה בשלוש אימהות, שלוש מכשפות, המייצגות פנים שונות של אימא אדמה. הקערה הקלטית הפכה לגביע הקדוש. בסרביה הייתה התיישבות קלטית קדומה.

התראקים הגיעו לאזור הבלקן החל משנת 3000 לפני הספירה, כשהגל המשמעותי והאחרון היה כנראה בסביבות 1,000 לפני הספירה. החברה שלהם נשלטה על ידי אריסטוקרטיה של מלכים כוהנים, בדומה במקצת לקלטים. הם נודעו כאוהבי סוסים ומעורבים עמוקות בדת ומיסטיקה, מחפשים את חיי הנצח. הנביא והדוגמא היה אורפיאוס, הנגן האגדי מהמיתולוגיה היוונית, שלפי רוב המקורות נולד בתראקיה או ב-Peira בצפון יוון, הוא היה בן של המלך התראקי או של אפולו מצד אחד, וחביבם של המוזות או אפילו בנן מהצד השני. כך או כך, המוזיקה שלו הביאה מרגוע וסדר לנשמה וביטאה את המוזיקה של הספירות. ירידתו לשאול מסמלת את כניסות האור והסדר האלוהי למעמקי התת מודע, את הרגעת התשוקות והדחפים בכדי לאפשר למודעות חדשה להיוולד. המסתורין האורפי התפשט בכל העולם ולימד הגעה לחיי נצח דרך שלמות עצמית וטיהור.

אורפיאוס השתתף במסע הארגונוטים לגיזת הזהב והביא את כל חבריו לאי סמותראקיה, בכדי לעבור שם חניכה. הוא היה אווטאר שזכה להארה לפני 3,000 שנה לערך.

לאלת האדמה התראקית היה בן שקשור לצמחיה, שמת כל שנה ונולד מחדש, לתראקים היו מקומות קדושים בהרים, חלקם בצורת רחם, שבהם הם נולדו מחדש והתחברו לאנרגיות השמש.

האילירים היו לעם הודו אירופאי שהתיישב באזורי דלמטיה ומערב הבלקן, כולל מקדוניה, חלקים מסרביה ומונטנגרו, הם היו קשורים לבית ספר רוחני של הלטינים והאטרוסקטים שאחד ממרכזיו היה בחצי האי גרגנו שבמזרח איטליה, ממול למונטנגרו.

האילירים (Ilirians)

ישנה תיאוריה האומרת שהאילירים הם עם הודו אירופאי שהגיע בשלמותו למערב הבלקן, לא לפני שחלקים ממנו הגיעו לאסיה הקטנה, יוון ואיטליה, ומרכז אירופה, ויש שרידים לשוניים של הנוכחות שלהם שם. ההיסטוריונים הרומאיים מתחייסים אליהם בתור כאלו (סטרבו מזהה את האילרים כלאום נפרד בדומה למקדונים והתרקים), ואכן, איליריה הייתה מחוז הומוגני וברור בזמן האימפריה הרומית, אלא שזה תוצר של התפתחויות מאוחרות יותר וכנראה שהעם האילירי נוצר בהדרגה ובאופן לא הומוגני כתוצאה מתהליכים שקרו במערב הבלקן בתקופת הברונזה ובהם הגעה של אנשים חדשים (הודו אירופאים) מהמזרח כחלק מהיפותזת קורגן.

הגבולות ההיסטוריים של איליריה לפי מטבעות ותיאורי סופרים רומאיים ויווניים, הם מדרום אלבניה, דרך אזור האגמים אוכריד לסקופיה, ומשם לקוסובו וחלקים מסרביה, צפונה לנהר הסאווה ועד לחוף האדריאטי לידistria יש כותבים שמכלילים באיליריה חלקים מאיטליה - אפוליה וקלבריה. החוקרים חושבים שהייתה הגירה אילירית לאיטליה בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. יש אחרים שאומרים שבדרום איטליה היה עם אחר שנקרא messapians והייתה להם תת שפה הדומה לאילירית.

האילירים חיו בצורה של שבטים המאוגדים ביניהם בפדרציה רופפת, עבדו את כוחות הטבע, האמינו במחזוריות, באלוהות המתחדשת, עסקו בשיט בימים ופולחן מתים. כנראה שהיו כמה ישויות איליריות שהתגבשו לפי תוואי שטח גיאוגרפיים.

לפי האגדה קדמוס נסיך פיניקיה והנימפה הרמוניה מלכו על האילירים בתחילה, והקימו את הערים של אוכריד במקדוניה ובודווה במונטנגרו, ואז הם הפכו לדרקונים והועברו לאלסיום (מחוז בשאול), והבן שלהם - אליריוס שלט במקומות אלו. היוונים האמינו שזאת ארץ אגדות הקשור להיפורביאה (כמו אטלנטיס) זאת הייתה ארץ זרה של כשפים, דרקונים ונשרים.

היסטוריה קלאסית של סרביה

בסרביה, כאמור, נמצאים כמה משרידי היישובים הקדומים בעולם. תור זהב אידילי בן אלפי שנים של תרבות מטריארכלית שסגדה לאלוהות הנשית, התבססה על מסחר וחקלאות זעירה, חיה בשלום, הרמוניה, שגשוג ושוויון חברתי. אלא שאז הגיעו ההודו-אירופאים, בגלי הגירה המתחילים באלף השני לפני הספירה וירשו את התושבים המקוריים. בסרביה התיישבו שבטים קלטיים, שחלקם עברו לטורקיה והתיישבו באזור גלאטיה. הם היו שבטים בעלי יכולת עיבוד ברזל המאורגנים בצורה חברתית גמישה, עם מעמד כוהנים ששולט עליהם, ולא ברברים כפי שתיארו אותם לאחר מכן הרומאים. במאה ה-3 לפנה"ס מקים שבט הסקורדיסקי (scordisci) ממלכה שבטית שהבירה שלה בלגרד, והיא מתפשטת על חלקים גדולים מהבלקן. במערב סרביה התיישבו האילירים, במזרחה שבטים תראקים, ובדרום - המקדונים והדורים. התרבות של העמים החדשים הייתה פטריארכלית (תרבות אב) והם היו אנשי מלחמה.

הרומאים כובשים את הבלקן במאה ה-2-1 לפנה"ס ומבססים בו את שלטונם. בסרביה חיו שבטים תרקים, אילירים וקלטים שנלחמו ברומאים, והיא הייתה חשופה לפלישות של הדקים (רומנים) מצפון. אלא שהרומאים מנצחים אותם ומביאים לתקופה של שלום, שגשוג ויציבות. קו הגבול של האימפריה הרומית הוא הדנובה, וכל מה שמדרום לה הוא חלק מממלכה אחת בה יש ערים גדולות, דרכים, מסחר משגשג וכלכלת כסף. העמים הקדומים - התראקים, המקדונים, הקלטים והאילירים - מוצאים את מקומם במסגרת האימפריה ומשמשים כחיילים בצבא, סוחרים, בעלי מלאכה, ולימים אפילו קיסרים.

תקופת השלטון הרומאי נמשכת מאות שנים, במהלכה נבנות דרכים, מוקמות ערים. לסרביה חשיבות גדולה במיוחד מכיוון שהיא נמצאת על קו הגבול של האימפריה, אל מול השבטים הגרמאנים והברברים שמעבר לדנובה. הקיסרים בילו כאן חלק גדול מזמנם וניתן למצוא מחנות צבא ומצודות, ערים ודרכים לאורך הנהר הגדול. המחוז (פרובינציה) מדרום לדנובה נקרא מואסיה עילית (בשונה ממואסיה תחתית, שזו בולגריה מהדנובה ועד הרי הבלקן). צפון סרביה השתייך לפרובינציית פאנוניה.

במאה הראשונה לספירה בונה הקיסר טריאנוס גשר על הדנובה באזור קלדובו, כובש את אזורי רומניה שנקראים דקיה, ויוצר פרובינציה רומאית חדשה. חשיבותה של סרביה כאזור מעבר עולה. הקיסרים בונים בה ארמונות וערים גדולות. אלא שלחץ הברברים (השבטים הגותיים) גובר. בשנת 272 מחליט הקיסר אורליאון לנטוש את דקיה הרומית ולהעביר את האוכלוסייה הרומית למואסיה, שמזמן זה ואילך נקראת דאקיה אורליאנה. הוא מייצב קו הגנה על הדנובה. באותו הזמן נולד בניש שבדרום סרביה הקיסר קונסטנטינוס.

בסוף המאה ה-3 לספירה עולה לשלטון הקיסר דיוקלטיאנוס מספליט, שמייצב את האימפריה לאחר עשרות שנות משבר ומחיל רפורמות בתחומי המנהל, הכספים והדת. הוא הופך חלק ממואסיה עילית לפרובינציה דרדניה - זה החלק המאוכלס בשבטים בשם אילירים שנקראים דרדנים, שלימים מזדהים עִמם הקוסוברים.

הקיסר דיוקלטיאנוס מחלק את האימפריה הרומית לארבעה חלקים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בה. כל חלק נשלט על ידי אחד מרביעיית קיסרים. אחת הבירות של אחד מארבעת האזורים הללו היא עיר הנקראת סיריניום (sirinium) שנמצאת בצפון מערב סרביה של היום. היורש שלו, קיסר המזרח גלריוס, מעביר את מקום מושבו לסלוניקי, אך בונה לו ולאמו (שאותה העריץ) מתחם קבר מלכותי בהרי הבלקן במזרח סרביה, לא רחוק מעיר שנקראת זייקר (Zajecar).

לאחר גלריוס עולה לשלטון קונסטנטינוס, שהופך את האימפריה לנוצרית. הוא מעביר את הבירה לקונסטנטינופול, ובונה את סופיה, סקופיה, ניש, וערים ברחבי הבלקן. קונסטנינוס עצמו נולד בניש, הבירה של דרום סרביה ויש לו זיקה לאזור. האוכלוסייה הופכת לנוצרית. אלא שהאסון נמצא בפתח. במאות הרביעית והחמישית פולשים השבטים הגרמאניים וההונים לבלקן והארץ הנושבת נהרסת. קצת לפני כן, בזמן שלטונו של הקיסר וולנס ב-376, מורשים הגותים לעבור את הדנובה ולהתיישב במואסיה. יש תקווה שהם יהפכו לחלק מהאימפריה, וחוזה שלום נחתם עמם בעיר ויווינציום. הם קוראים לעצמם גותים-מואסיים, והמנהיג שלהם אולפילאס מתרגם את התנ"ך לגותית, אך מקבל את הגרסה האריאנית של הנצרות.

אלא שכל זה מתמוטט, כאמור, במאה החמישית, עם הפלישות של השבטים הגרמאניים הברברים ולאחריהם ההונים. הערים מתרוקנות, הדרכים ננטשות, האוכלוסייה מתדלדלת והארץ שוממה. יש מקומות שבהם נותרים רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה המקורית, לריק שנוצר פולשים, עם הזמן, השבטים הסלאבים ומקימים, לימים, ישות מדינית, פוליטית ודתית חדשה.

המהות של סרביה

העם הסרבי נמרץ, אוהב חיים, סקרן ויוזם. עם קטן זה עשה דברים גדולים במהלך ההיסטוריה. בימי הביניים הייתה סרביה אימפריה אדירה, ובתקופה החדשה היא התמודדה בהצלחה עם האוסטרים והגרמנים במלחמות העולם. כיום הם מחפשים את דרכם לאחר הטראומה של התפרקות יוגוסלביה ומלחמות האזרחים בבלקן.

אילו היה עליי לתמצת את המהות של סרביה בכמה משפטים, הרי שהיא מקום מפגש בין מזרח ומערב, צפון ודרום, אירופה והים התיכון. סרביה היא המפתח לאירופה, כאז כן היום. הבירה שלה - בלגרד - נמצאת במפגש שני נהרות גדולים, הדנובה והסאווה, לב רשת דרכי המים של אירופה, בה התחילה ההתיישבות האנושית, ומאז זרמו מים רבים.

סרביה מתחלקת לאזורים: בדרום מערב ישנם הרים גבוהים, שם יש כפרים ציוריים שנלקחו מאגדות הוביטים, יערות אין סופיים, אגמים ונהרות ציוריים. זהו גם המרכז ההיסטורי, המקום שבו נולדה הלאומיות הסרבית, שבימי הביניים הפכה את סרביה למעצמה אדירה. באזור המזרח נמצא החלק המזרחי של רכס הרי הבלקן, הכולל עתיקות רומאיות מרשימות וקניון שערי הברזל, שם הדנובה מתחתר בין הרי הקרפאטים להרי בלקן. במרכז יש את נהר הדנובה ושפלה פורייה, אזורים של גבעות שנראים כמו טוסקנה, עם יקבים וחקלאות שנקרא שומדג'יה, ועמק נהר המוראבה, שם הוקמו ערים חשובות כגון ניש וסמדורובו. בצפון חבל עצמאי הנקרא ווִֹיווֹדינה, שבמרכזו העיר נובי סאד, המזכיר את אוסטריה והונגריה.

1 Harrie Salman. Europe: a Continent with Global Mission. Kibea, Sofia 2009.

2 The Life and Work of Marija Gimbutas by Joan Marler.

3 אחת ההופעות של דמות האלה הכפולה זו אימא ובת כמו דמטר ופרספונה

4 בארץ יש הרבה דולמנים, כמה אבנים עומדות, מעגלי אבנים כמו רוגום הירי, אך לא נמצא עדיין תל ארוך.

5 האל המקורנן הופך להיות אחד משני העיקריים בדת הכישוף "וויקה".