להתבגר 13: להיות בריא – סיפורו של ירון

 פרק 1

טוב, נכנעתי. הגעתי למסקנה שאני כבר לא יכול לעמוד בלחצים. כנראה גם השתכנעתי שאצליח להפיק משהו מהכתיבה הזאת ולהבין את עצמי קצת יותר טוב, והנה אני מתיישב לכתוב את הסיפור שלי. כל כך הרבה בקשות הגיעו אלי, שהרגשתי כמו הידוענים האלה שנחנקים מרוב לחץ:

- "נו, מתי תכתוב את הסיפור שלך?''

- "נו, ירון, מה קורה?''

- "נו, מתי נזכה לדעת את האמת עליך?''

ועוד פניות כאלה שכולן התחילו במילה "נו'' או במילים "נו כבר''.

ואז שיתפתי את מור בבעיה שמטרידה אותי, והיא אמרה, "במקומך הייתי כותבת את זה, וזהו.''

ואני אמרתי, "אבל מה יש לי לכתוב?''

והיא אמרה, "אוהו!''

תגידו את האמת, לאיזה סיפור התכוונתם כשהצפתם אותי בבקשות שלכם? התכוונתם לסיפור על המחלה? איך יום אחד קמתי בבוקר וכל חיי השתנו, כי התברר שיש לי לוֹקֶמְיָה (סרטן הדם)? איך הצלחתי להחזיק מעמד בכל הטיפולים הקשים והתגברתי? או אולי התכוונתם לסיפור אחר, על החיים שלי עם אמא שלי, איך אנחנו מסתדרים? איך אני חי בלי אבא ועם כל הרכילויות האלה עלינו? ואולי יותר משני הסיפורים האלה, מעניין אתכם הסיפור שבמוקד שלו עומדות הבנות? את מי אני הכי אוהב מכל המחזרות מהשיכבה, שפתאום, בלי שהכנתי את עצמי לאפשרות כזאת, התנפלו עלי מכל כיוון?

"לדעתי, הכי מעניין סיפור ההחלמה שלך,'' מור אומרת.

"אני לא בטוח שזה מה שחושבות הבנות בשיכבה שלי,'' אני עונה לה.

"אם הבנות בשיכבה שלך מתעניינות יותר באהבות מאשר בהחלמה שלך, זה אומר שהן מאוד שטחיות,'' היא קובעת.

"גם את עסוקה מאוד בענייני אהבה,'' אני מזכיר לה.

"אולי תנסה לשלב את שלושת הסיפורים יחד,'' היא מעלה רעיון.

"שלושת הסיפורים יחד?'' אני לא מבין למה היא מתכוונת.

"זה סיפור חייך,'' היא מסבירה, "ולכן בעצם זה סיפור אחד.''

אני זוכר היטב את השיחה הזאת. ישבנו בצֵל על הגבעה ושני הסוסים, מילכה וגאון, ריחרחו את האדמה. השערות של מור היו אסופות בגומייה וזנב־הסוס שלה גלש החוצה מכובע המצחייה שהיא חבשה. גם אני חבשתי כובע. עדיין הייתי קירח מכל הטיפולים שעברתי, אבל שיער חדש התחיל לבצבץ ומור אמרה שעוד מעט אני איראה כמו קיפוד. צחקנו.

השמיים היו כחולים, אבל קישטו אותם כמה עננים. מור הציעה שנישבע זה לזו שלעולם, לא חשוב מה יקרה, לא ניפרד. שילבנו ידיים. אחר כך הנחנו אותן כל אחד על הלב של עצמו ונשבענו. אחר כך התחבקנו. אחר כך חזרנו ועלינו על הסוסים ורכבנו חזרה הביתה, כלומר אל הבית שלה ביישוב הקהילתי, שהבתים שלו, עם הגגות האדומים, גלשו מההר. למטה בעמק הוביל רועה ערבי עדר כבשים. כשהוא הבחין בנו, הוא נסוג לאחור והוביל את הכבשים שלו בכיוון אחר.

טוב, בואו נתחיל מהתחלה. כדי שהסיפור יהיה בנוי כהלכה ותבינו מי אני, אשתדל לעשות קצת סדר בעניינים:

אני ירון מלכא, תלמיד כיתה י' מירושלים. אני גר עם אמא שלי בשכונת בית־הכרם בפנטהאוז של בית בן שמונה קומות, ואם אתם קצת מכירים את ירושלים, אתם בטח מנחשים שמהמרפסת שלנו נשקף נוף שחבל על הזמן והאוויר הוא "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים'', כמו בשיר. במקור הדירה שלנו היתה שתי דירות, כל אחת בת ארבעה חדרים, אבל עוד בשלבי הבנייה בוטלו המחיצות ומרפסת הגג אוחדה, כך שיש לנו שמונה חדרים. הרבה אנשים תוהים מה עושים שני אנשים בשמונה חדרים, ואמא צוחקת ואומרת, "בחיים, כל חלל מתמלא.'' היא צודקת. מהר מאוד התמלא כל חדר בתוכן שלו.

חדר אחד הפך לחדר כושר, והוכנסו אליו מכשירים מתאימים. חדר אחר נהיה לחדר העבודה של אמא, והחדר מולו נהיה לחדר הציור שלי. מלבד החדרים האלה יש לאמא חדר שינה ולי יש חדר שלי, ובחזית הבית, סמוך למרפסת ומול הנוף, נמצא הסלון. ומה בנוגע לשני החדרים הנוספים? עד השנה האחרונה החדרים האלה היו סגורים. אם באו אורחים ורצו ללון אצלנו, פתחנו אותם. כל זה היה עד שהכרתי את מור. מאז שמור נכנסה לתמונה, חדר אחד הפך להיות החדר שלה, והוא מחכה לה. כשהיא מגיעה לירושלים, היא נכנסת אליו ומרגישה בבית.

למה התחלתי מתיאור הדירה? הרי מישהו עוד יכול לחשוד בי שאני משתחצן ומתפאר בכסף שלנו, וזה למרות שכל מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא אחד כזה. התשובה לשאלה הזאת פשוטה, זה היה מין מעקף. לא היה לי אומץ להיכנס ישר לעובי הקורה ולהגיד: תשמעו, אנחנו משפחה חד־הורית. בחיים שלי סבלתי כל כך מהסיפור הזה, עד שאני מעדיף להיזהר ולהכין את השטח בקפדנות.

אתם מוכנים? אז אוקיי, הנה זה בא, ואני אומר את זה במפורש: אנחנו, כלומר אמא שלי ואני, משפחה חד־הורית. כל כך הרבה רכילויות וסיפורים נפוצו סביב העניין הזה, עד שאני כבר לא זוכר על איזה מהם אני אחראי. הדבר היחיד שאני יודע הוא שעד שחליתי, אפילו אני לא ידעתי את כל האמת, ולכן הפעלתי את הדמיון שלי ובכל פעם המצאתי סיפור אחר. בסיפור אחד אבא שלי נהרג במלחמה כשאמא היתה בהיריון. בסיפור אחר הוא נהרג בתאונת דרכים. בסיפור שלישי הוא נעלם אחרי שנודע לו שחברתו עומדת ללדת, ובסיפורים הרביעי והחמישי והשישי... אתם יודעים מה? אין לי שום חשק לחזור עליהם. כשכל התעלומות סוף סוף נפתרות, אתה מרגיש די טיפש עם ההזיות המטורפות שלך, שאותן המצאת בעיקר כדי לשכנע את עצמך.

כשנולדתי, ברור שלא שאלתי שאלות. הרי תינוק בן יומו לא מסוגל לחשוב או לשאול. סבתא שלי היתה עם אמא בלידה, והיא תמכה בה כמו שבן זוג היה אמור לתמוך. בשבועות הראשונים, ככה הבנתי, היא אפילו עברה לגור איתנו כדי לסייע, ואני התרגלתי אליה ואל סבא, ובכלל לא שמתי לב שאנחנו חריגים. כולם טיפלו בי כל כך יפה, ואני הייתי מרוצה והיה לי ברור שזה המצב הטבעי ושכל העולם חי כמונו.

ואז הגעתי לגן, ויום אחד, כשעוז בא לקחת אותי, הילדים רצו לדעת אם הוא אבא שלי. עוז היה ידיד של אמא. בעצם הוא לא "היה", הוא עדיין ידיד שלה. הוא הכיר אותה באוניברסיטה. שניהם למדו יחד משפטים, ואחר כך נהיו שותפים במשרד מצליח. עוז נשוי ויש לו שתי בנות. איכשהו הוא טיפח חלום משותף עם אמא, שכאשר אגדל, אתחתן עם מֵרַב, הבת הבכורה שלו. מֵרַב סבבה, אבל מכאן ועד הגשמת חלומות של הורים ושותפיהם הדרך רחוקה. מאוד.

"איפה אבא שלי?'' אני זוכר איך באתי בפעם הראשונה אל אמא ושאלתי אותה.

"אין לך אבא,'' אמא אמרה.

"הוא מת?'' רציתי לדעת.

"הוא איננו,'' אמא אמרה.

"מה זה איננו?'' לא הבנתי.

"איננו זה איננו,'' אמא אמרה, "יש משפחות שבהן היה אבא והוא מת, יש משפחות שבהן היה אבא והוא עזב, ויש משפחות שבהן לא היה אבא והוא איננו.''

היום, כשאני כבר יודע הכול, אני מרגיש שאני לא מקנא בה. היא נאלצה להתמודד עם שאלות לגמרי לא קלות. משנה לשנה הן נהיו מסובכות יותר, כי הייתי ילד סקרן וחפרתי לעומק. כבר בגיל חמש ידעתי בדיוק איך אישה נכנסת להיריון. ידעתי שיש צורך בזרע ובביצית. אם ככה, מאין בא הזרע שבזכותו נוצרתי?

"ירון, כשתגדל אסביר לך הכול,'' אמא הבטיחה.

"אני כבר גדול,'' עניתי.

"לא מספיק גדול,'' היא התעקשה.

"אני רוצה לדעת מי אבא שלי!'' צעקתי.

"גם אני לא יודעת את זה,'' אמא הפתיעה אותי.

"מה זה נקרא לא יודעת?!'' ממש צרחתי.

"נולדת מתרומת זרע,'' אמא ענתה, ומייד פתחה וסיפרה לי סיפור הזוי, על אישה שרצתה מאוד ילד, אבל ממש לא רצתה בעל, ויום אחד באה פֵיָה והביאה לה מתנה, זרעים עטופים בנייר־כסף דק ומרשרש.

"זה נכון, הסיפור הזה?'' שאלתי את עוז.

"איזה סיפור?''

"על הפֵיָה שהביאה את הזרעים עטופים בנייר־כסף.''

"אֶה...'' עוז ניסה להתחמק.

"זה נכון או לא נכון?'' דרשתי לדעת.

"כל מה שאמא שלך מספרת לך - נכון,'' עוז ענה.

כבר בגיל חמש לא האמנתי לסיפור הזה, אבל קלטתי היטב שבכל פעם שאני בא ודורש פרטים, אמא נלחצת. גם סבתא נלחצת. גם סבא. בגלל זה החלטתי להרפות מכולם. דחקתי את הבעיה. לילדים בגן סיפרתי שאבא שלי נמצא בברזיל. למה דווקא ברזיל? אולי בגלל שבקבוצה שלי היה ילד מאומץ שההורים שלו הביאו אותו מברזיל.

בבית־הספר היסודי התחלתי לבדוק בעצמי איך נולדים ילדים מתרומת זרע. סבתא הסכימה לעזור לי. למדתי שיש נשים שמסיבות שונות לא רוצות להקים משפחה. אולי הן לא מצליחות להתאהב בשום גבר, אולי אין גבר שמעוניין בהן, ואולי הן לסביות שמעדיפות לחיות עם אישה. הנשים האלה יכולות לפנות לרופא ולבקש תרומת זרע, וכך להיות בהיריון מגבר שהן בכלל לא יודעות את זהותו. תורמי הזרע הם בדרך כלל סטודנטים, שעברו בדיקות שהוכיחו שהם גברים בריאים.

האפשרות האחרונה, שאמא שלי מעדיפה לחיות עם אישה, ירדה מהפרק, כי אף פעם לא ראיתי אותה יוצרת קשרים הדוקים עם מישהי. להפך, מפעם לפעם הופיעו אצלנו גברים והתחילו קשרים רומנטיים בינם לבינה, אבל הם ניתקו מהר מאוד. וגם סבתא אישרה: "אמא שלך לא לסבית,'' היא אמרה, "ואל תיקח ללב את כל השמועות שמפיצים עליה.''

זה אולי קל להגיד לך לא לקחת ללב את השמועות שמפיצים על אמא שלך, אבל לחיות יום יום עם השמועות האלה זה משהו אחר לגמרי. בכלל, שמועות זה קטע מגעיל. אם היתה לי אפשרות לשנות קצת את העולם, השינוי הראשון שהייתי מציע היה קשור בשמועות. חסל סדר שמועות! כל מי שייתפס בהפצת שמועות, ייאסר לשנים רבות. כך נהפוך את העולם למקום שהרבה יותר נעים לחיות בו.

"ואם הייתי בוחרת לחיות עם אישה?'' אמא שאלה אותי כשסיפרתי לה מה מפיצים עלי בכיתה, "אז מה?''

"מה ז'תומרת אז מה?'' לא הבנתי.

"היית מתבייש בזה?'' היא שאלה.

"לא יודע...''

"זאת לא בושה לבחור לחיות עם אישה,'' אמא אמרה. "אנחנו חיים בעולם מתקדם. אם הנטייה של גבר היא להקים משפחה עם עוד גבר, זאת זכותו, ואותו דבר אמור לגבי אישה.''

אני זוכר שבקושי בלעתי רוק, כי הרגשתי מין מחנק מאוד לא נעים בגרון.

"מה את מנסה להגיד לי?'' שאלתי אותה, "שיש לך בת זוג?''

"לא,'' אמא הנידה בראש.

"אז מה?''

"אני מנסה להגיד לך שזאת לא היתה בושה אם היתה לי בת זוג.''

"אבל יש לך או אין לך?'' לא הבנתי.

"אין לי.''

"אז מה אני אמור להגיד לילדים?''

"מצידי, אתה יכול להגיד מה שהכי נוח לך. גם אם תגיד שיש לי בת זוג, זה יהיה בסדר. לא אכפת לי.''

באסה! במקום להגיד, התחלתי להתרחק. זה הפתרון היחיד שמצאתי. כשאתה מתרחק, אין לך צורך לענות על שאלות. אתה לא צריך להכחיש וגם לא לאשר, כי פשוט אף אחד לא ניגש אליך לשאול אותך.

בלילות הייתי חולם שיש לי שתי אמהות. הרעיון נראה לי מעניין, כי גם לאמא השנייה הדבקתי ילד. בעצם לא ילד, ילדה. אנחנו בן ובת ושתי אמהות, ויש לנו חיים מטורפים. נוסעים לטייל בעולם, משתוללים עד השעות הקטנות של הלילה, חוגגים בחברת משפחות דומות. אנחנו משתייכים לקהילה תומכת ויש לנו חברים וחברות בלי סוף.

המציאות היתה שונה. זו היתה בדידות מוחלטת. במשך כל השנים ביסודי לא היה לי אף חבר. בהפסקות הייתי פורש לקצה החצר וקורא. למסיבות לכבוד ימי־הולדת לא הלכתי. כמעט אף חבר אחד לא נכנס אל החדר שלי. למדתי לחיות בעיקר רק עם עצמי. אני אומר בעיקר, כי מֵרַב, הבת של עוז, שברה פה ושם את הבדידות שלי. היא אפילו התגייסה לעזרתי וניסתה להוציא מהוריה כמה פרטים על נסיבות הולדתי, אבל ניסיונותיה לא הולידו תוצאות.

"לדעתי, אפילו אבא שלי לא יודע כלום,'' היא אמרה.

"קשה לי להאמין,'' עניתי.

עכשיו יש לי הפתעה בשבילכם: אם אתם חושבים שסבלתי מהבדידות הזאת, אתם טועים, ובגדול. באופן מפתיע דווקא נהניתי. קראתי המון ספרים, התחלתי לצייר ולנגן בפסנתר. הדפתי כל ילד או ילדה שניסו להתקרב אלי, כי תמיד היתה לי הרגשה שתכף הם ישאלו אותי למה אין לי אבא.

לקראת סוף כיתה ו' נוצר קשר ביני לבין אודליה. הקשר נוצר באמצעות הפייסבוק. אודליה פירסמה הודעה, לפיה היא מתכוונת להקים ארגון של כל הילדים שנולדו מתרומת זרע, ולדרוש מהכנסת לחוקק חוק שיאפשר להם להכיר את האבות שלהם. אודליה טענה שאי היכולת לדעת מי אבא שלך היא פגיעה בזכויות האדם הכי בסיסיות שיש.

כתבתי לה שגם אני נולדתי מתרומת זרע. היא ביקשה לדעת בן כמה אני. הייתי בן 12. אודליה הזמינה אותי לפגישה בתל־אביב ואני נעניתי בשמחה. רוב הנוכחים בפגישה היו יותר מבוגרים ממני, אבל כולם סיפרו חוויות דומות. לכולם הציקו הילדים וסביב האמהות של כולם נפוצו שמועות.

"עלינו להתלכד יחד ולפעול כגוף אחד!'' אודליה קראה, "צרת רבים היא אמנם חצי נחמה, אבל הכוח הנובע ממנה הוא רב מאוד.''

בינתיים, במקביל למאבק של אודליה ושל הארגון שלה, הגעתי אל חטיבת הביניים, ודברים התחילו להשתנות. פתאום שמתי לב שבנות מנסות להתקרב אלי. פתאום אנשים התחילו להרגיש שזה לא מנומס לשאול אותך בצורה ישירה איפה אבא שלך. זה לא שהשמועות פסקו, ממש לא. לחטיבה, כמו ליסודי, הגיעה השמועה שנולדתי מתרומת זרע ושאמא שלי לסבית, אבל לא נמצא בן־אדם אחד שהעז לנסות לברר איתי אם השמועה נכונה או לא.

חשוב שתיקחו בחשבון דבר אחד, כדי להבין את העניינים: כבר כשהייתי בגן נחשבתי לילד יפה. היו שאמרו: ירון הוא הילד הכי יפה בגן, אבל הוא ממש לא מנצל את היופי שלו. פעמיים לפחות הציעו לאמא שלי לשלב אותי בפרסומות בטלוויזיה, אבל היא סירבה. היא אמרה לסבתא, "כאשר ירון יגדל, הוא עלול לכעוס עלי בגלל שהפרסומות האלה ילוו אותו.'' עוז אמר לה, "אבל הוא עלול לכעוס עלייך שלא ניצלת את ההזדמנות, כי הפרסומות האלה יכולות ללוות אותו לכיוונים טובים.'' על זה אמא אמרה, "נכון, אבל אני מוכנה לקחת על עצמי את הסיכון.''

היא צדקה. רק זה היה חסר לי, להיות מפורסם כבר אז. רק זה היה חסר לי, שעוד ועוד ילדים ישאלו אותי איפה אבא שלי. היום, כשהפכתי להיות מפורסם ואני מרגיש על בשרי את המחיר שעלי לשלם עבור הפרסום הזה, אני גאה באמא שקיבלה את ההחלטה הנכונה עבורי.

גם אחר כך, כשחזרו ופנו אליה כשהייתי בבית־הספר היסודי, אמא התמידה בסירובה. רק לקראת כיתה ו' היא שאלה אותי מה דעתי. היתה אז הצעה להשתתף בפרסומת לאיזשהו חטיף. אמא שאלה, "מה אתה אומר?'' אמרתי, "תודה רבה, אבל לא.'' והיא חיבקה אותי באהבה רבה. היא היתה גאה בי שלא נסחפתי.

אוקיי, אז אני נחשב ליפה, אז מה? זה כבר אומר שאני צריך לנדב את הפנים שלי לפרסומת לחטיפים? זה כבר אומר שאני צריך לעמוד מול הראי ולהתמוגג ממה שאני רואה? ממש לא. כמו שלא הייתי מוכן להשתתף בפרסומות, ככה לא הייתי מוכן להתאהב במראֶה שלי. הייתי מסתרק מהר. בכלל לא שמתי לב למה שאני לובש, לא היה אכפת לי איך אני נראה. ממש לא התאמצתי למשוך את תשומת הלב של הבנות. כמו שכבר אמרתי, העדפתי לשבת בצד ולקרוא. זה הפך להרגל, וההרגל שיחרר אותי מתלות.

עד היום אני לא תלוי באף אחד. אני עצמאי, כיף לי עם עצמי וזהו, וזה למרות שכמה דברים בהחלט השתנו מאז, ואני כבר לא נרדם כל כך בקלות בלילות.

ואז, כמה ימים אחרי שהתגלתה אצלי המחלה, שמעתי את סבתא אומרת לאמא:

"את חייבת ליצור איתו קשר.''

"ומה אני אעשה אם הוא יכחיש כל קשר?'' הקול של אמא היה חנוק מבכי.

"הוא לא יכחיש. הוא בן־אדם. תסבירי לו שייתכן שיהיה צורך בהשתלת מח עצם. אף בן־אדם לא יפנה לך עורף במצב כזה,'' סבתא נשמעה נחושה.

"את לא מכירה אותו,'' אמא אמרה.

"אנחנו חייבות לנסות,'' סבתא התעקשה, "זה יכול להיות מקרה של חיים ומוות.''

"למען ירון, עדיף שלא יהיו עכשיו דרמות מיותרות,'' אמא התעקשה. "אבל אם נגיע למצב שבו הרופאים ימליצו על השתלת מח עצם, ברור שלא תהיה לי ברירה.''

הייתי כמעט בן 15, ובגיל הזה אתה כבר מסוגל לחבר אחת ועוד אחת. לא היה לי ספק שהן מדברות על אבא שלי. יום קודם הרופאה העלתה אפשרות עתידית לפיה ייתכן שהטיפולים לא יספיקו ויהיה צורך בתורם מתאים למח עצם. היא התעניינה בקרובי משפחה, ואחרי שאמא מנתה לה את כל הקרובים מהצד שלה, הרופאה שאלה על הצד של האב.

הייתם צריכים לראות את פניה של אמא, איך הן נהיו לבנות אפילו יותר מהקיר. היא הביטה בי, והביטה ברופאה, והביטה בסבתא. כשהיא אמרה לרופאה שאין שום קרובים מהצד של האב, קלטתי בפעם הראשונה בחיי שהיא משקרת. פתאום היה לי ברור שכל הסיפורים שהיא סיפרה לי עד אותו יום היו בדויים, וידעתי בביטחון מוזר, אבל מוחלט, שיש לי אבא ולאבא הזה יש זהות.

בדרך הביתה שתקתי, לא הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה. בקושי נשמתי. זה היה הלם לא פחות גדול מהמחלה, ובעקבותיו באה השאלה הקשה, למה היא עשתה לי את זה? למה היא שיקרה? למה היא הסתירה? ובגלל שאני מכיר אותה ויודע עד כמה היא אוהבת אותי, הבנתי שהיא עשתה את זה לטובתי.

אבל למה?

למממממההההה??????

בבית נכנסתי להתקף טירוף. פתחתי את כל המגירות שלה. חיטטתי בכל מקום אפשרי. חיפשתי רמזים. הייתי חייב למצוא רמזים. אם יש לי אבא, הוא בטוח השאיר עקבות באיזשהו מקום.

"מה אתה עושה?'' אמא שאלה.

"מחפש,'' עניתי.

"מה?'' היא רצתה לדעת.

"עקבות,'' אמרתי.

"עקבות של מה?'' היא שאלה.

"עקבות של אבא שלי,'' לא שיקרתי.

טוב, הדבר האחרון שאפשר להגיד על אמא שלי זה שהיא טיפשה. היא ממש לא, היא הרי אישה מבריקה. אם היא לא היתה מבריקה, היא לא היתה עורכת־דין כל כך מבוקשת. היא הבינה. גם היא חיברה אחת ועוד אחת. במצב אחר אולי היא היתה מתעצבנת עלי, אבל במצב שבו אני הייתי, כלומר לקראת סידרה של טיפולים בהחלט לא נעימים, איך היא יכלה לכעוס עלי?

"אוקיי,'' היא אמרה, "שיקרתי לך.''

"למה?''

"כי רציתי לחסוך לך אכזבות.''

"איזה סוג של אכזבות?''

"אם היית יודע שיש לך אבא, היית רוצה לפגוש אותו.''

"נו?''

"הוא לא היה מסכים לפגוש אותך,'' היא הסבירה. "אם היית פונה אליו, הוא היה מתכחש.''

"מי הוא?'' שאלתי.

"שמו אריק.''

"אריק מה?''

"אריק שומרון.''

"איפה פגשת אותו?''

"במשרד שבו התמחיתי.''

"כלומר, הוא עורך־דין?''

"כן.''

"ו...?''

"יצאנו כמה פעמים, אבל זה לא הסתדר. ואז, כשהוא התאהב במישהי אחרת, גיליתי שאני בהיריון.''

"סיפרת לו?'' שאלתי.

"ברור,'' היא ענתה.

"ו...?''

"הוא טען שהוא לא האב, והאשים אותי שאני מנסה לסחוט אותו,'' היא נאנחה. "הוא החליט שאני מתנקמת בו בגלל שהוא עזב אותי. לכן עזבתי את המשרד ועברתי להתמחות במשרד אחר. מאז לא ראיתי אותו יותר, אבל אני יודעת שהוא התחתן והתגרש, והתחתן עוד פעם והתגרש. מכל אישה יש לו בת.''

"וואו!'' הייתי חייב ללכת לחדר האמבטיה לשטוף את הפנים כי נטפתי זיעה, "וואו...'' אמרתי כשחזרתי לסלון, "שיו...'' לא היה לי שום דבר אחר להגיד.

בערב ישבנו מחובקים מול הטלוויזיה. אמא לא הפסיקה לבכות. היא ליטפה את השערות שלי, כאילו היא נפרדת מהן. הרי הרופאה אמרה בפירוש שאחת מתופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי היא נשירת שיער ושעלי להכין את עצמי לקראת זה.

אבל אני לא חשבתי על המחלה. חשבתי רק על מה שהתגלה לי, והיה לי ברור שבין אם היא תחליט לפנות אל האריק שומרון הזה ובין אם לא, אני אפגוש אותו. הייתי חייב את זה לעצמי. לא יכולתי להעלות בדעתי אפשרות למות בלי לראות במו עיניי את אבא שלי.

כמה פשוט הכול יכול להיות! מי היה מאמין שאפילו לא אצטרך להתאמץ? הנה הוא בפייסבוק: עורך־דין אריק שומרון. אפילו תמונה מצורפת. עצמתי עיניים וחזרתי ופקחתי אותן. שוב חטפתי הלם. איזה דמיון! הגבות אותן גבות, קצת זוויתיות כאלה. והשפתיים... לא פעם שאלו אותי ממי ירשתי שפתיים יפות כל כך. אז בבקשה. הנה לכם התשובה: את השפתיים ירשתי ממנו. אריק שומרון. עורך־דין. גר ברעננה. אינו נשוי. בשעות הפנאי הוא מצייר.

אתם קולטים את הקטע? בשעות הפנאי הוא מצייר. מזכיר לכם מישהו?

בלי לחשוב פעמיים, הצעתי לו להיות חבר שלי, ועוד באותו לילה הוא חזר אלי ושאל אותי מי אני. לא היססתי. כאשר יום אחד בבוקר אתה קם ומתברר שיש לך לוקמיה, אתה לא יכול להרשות לעצמך להסס. אין לך זמן, אתה עלול למות. אתה חייב להספיק. דרכים עקלקלות ועקיפות יוצאות ממאגר האפשרויות שלך.

"אני הבן שלך,'' זה מה שכתבתי לאריק שומרון והוא, בתגובה, ניתק איתי קשר בדיוק כמו שאמא צפתה.