עכשיו אני כבר יודע, שאם ההורים שלי לא היו לוחצים כל כך, לא הייתי מסתבך בכל הבלגאן הזה. זה לא שאני אומר שהיתה להם כוונה רעה, באמת שלא. אני בטוח שהם אוהבים אותי ודואגים לי ושהכוונות שלהם טובות. הבעיה היא שהם לא מבינים אותי. הם לא מצליחים להשלים עם זה שאני שונה מהם.
הייתי יכול להתחיל את הסיפור שלי ב־אס־אם־אס שקיבלתי מדין: ״מה אתה עושה מחר בערב?״ ובהלם שקיבלתי. כי דין הוא לא אחד ששולח לי אס־אם־אסים ואני לא אחד שמקבל אס־אם־אסים ממישהו. ובכלל לא ידעתי שיש לדין את המספר של הנייד שלי.
אני מגדיר את עצמי בתור בן־אדם יסודי, ובן־אדם יסודי לא מסמן את קו ההתחלה במקום שבו יסמן אותו בן־אדם שטחי. לכן אני חייב ללכת אחורה, לחפור עמוק באדמה כדי למצוא את השורשים שהצמיחו את הפרשה המיותרת הזאת, שגרמה לי כל כך הרבה סבל.
השורשים, כמו שאתם בוודאי כבר מנחשים, הם ההורים שלי. הרי יצאתי מהם. לצערי, הם היו יותר מדי מקובלים בחברה שלהם. למה אני אומר “לצערי״? הרי כל אחד היה רוצה להיות מקובל בחברה שלו ואני לא מכיר אף אחד שמעדיף להיות לא־מקובל. אני אומר את זה בגלל ההשפעות לטווח ארוך. ההורים שלי, שניהם וכל אחד לחוד, שהיו כל כך חברותיים ומקובלים, משוכנעים שהדרך הבריאה היחידה להתבגר היא להיות חברותי. הם בטוחים שאם אתה לא יוצא כל הזמן לבלות עם חברים, משהו שרוט אצלך. משהו לא בסדר. הם משוכנעים שאם אתה נשאר בבית ביום שישי בערב, אתה במצב דיכאוני וזקוק לעזרה פסיכולוגית.
ברור שהם לא אומרים בגלוי את הדברים האלה. הם אנשים חכמים ורגישים. יש להם שיטות משלהם להתפתל.
"אביתרי..." אמא תיכנס לחדר שלי בהיסוס, תתיישב על המיטה, תיקח את הספר שאני קורא, תבחן את הכריכה, תעשה את עצמה כאילו היא מעיינת בפרק הראשון, ואחר כך, כאילו בדיוק הרגע התעוררה בה השאלה, תשאל, "יש לך תוכניות ליום שישי בערב?"
לא, אין לי תוכניות ליום שישי בערב. בדרך כלל אין לי תוכניות. כמעט תמיד אין לי תוכניות. אני לא אוהב לצאת מהבית ביום שישי בערב. אני לא אוהב מסיבות. אני לא אוהב מועדונים. הרעש מפריע לי. גם האורות. אני לא אוהב לשבת עם חברים בחוץ ולהעביר את הזמן סתם. אני מעדיף להישאר בבית ולקרוא ספר, והייתי שמח מאוד אילו ההורים שלי לא היו נועצים בי מבטים כאלה מרחמים, כשאני נכנס למיטה עם ספר. ושלא תחשבו שיש להם משהו נגד ספרים. להיפך, הם שמחים שאני קורא, אבל ביום שישי בערב?
אז אם רק ההורים שלי היו מקובלים בחברה שלהם, זו היתה חצי צרה. לרוע המזל יש לי גם אח ואחות. אחותי הילה בת עשרים וחמש, מבוגרת ממני בעשר שנים, ולא רק שהיא היתה מלכת השיכבה, אלא שגם בצבא ובאוניבסיטה היו לה בלי סוף חברות וחברים. ואחי? אחי איתמר משרת ביחידה נבחרת, וכל אנשי היחידה, כולל המפקדים והפקידות, הנהגים והטבחים, כולם נהיו חלק מהמשפחה שלנו. המצב חמור עד כדי כך שכאשר הוא יוצא ל”רגילה״, אני לא מסוגל להיות בבית, כי הבית שלנו הומה אנשים.
איך יצאתי מתבודד כזה? אני באמת לא יודע, אבל זה מה שאני. אני הכי אוהב את הבית כשהוא ריק. אז באמת טוב לי ואני מרגיש כמו מלך, שוכב לי במיטה עם קערה מלאה פופקורן וקורא. לפעמים אני גם כותב. כן, אני מודה, אני כותב שירים. לא שירים שמיועדים להלחנה, שירים לעצמי. שירים שמבטאים את מה שאני מרגיש. וגם סיפורים. בעיקר סיפורים קצרים, שהגיבורים שלהם הם תמיד נערים מתבגרים לא חברותיים.
פעם, לפני שנה בערך, אבא ואמא הזמינו אותי לצאת איתם לאכול בחוץ. בדרך כלל זה לא קורה. אם אנחנו יוצאים לאכול בחוץ, זה בהרכב מלא או חלקי. כשאני אומר "הרכב מלא" אני מתכוון לחמישתנו; כשאני אומר "הרכב חלקי" אני מתכוון לארבעתנו - אבא, אמא, אני, הילה או איתמר; הרכב של שלושה הוא הרכב חסר והוא גם חסר סיכוי, כי אני לא נוטה לשתף פעולה ולדבר איתם על עצמי.
אמא לא היתה צריכה להסביר לי שזו אינה יציאה סתם, אלא יציאה עם מטרה. ניחשתי. הם רצו לשוחח איתי על משהו. מובן שהניחוש שלי קלע. אחרי כמה משפטים נבוכים, אמא לא התאפקה וניגשה לעניין - הם איתרו בשבילי פסיכולוג.
"פסיכולוג?" הייתי המום, "בשביל מה?"
"אתה לא צריך להיבהל כל כך," אבא אמר, "זה לא עונש."
"גם אם זה לא עונש, אני רוצה להבין בשביל מה לדעתכם אני צריך פסיכולוג," אמרתי, "זכותי, לא?"
אמא לקחה הרבה אוויר.
"אנחנו מרגישים שיש לך בעיה, אביתרי."
"איזה בעיה?"
"אנחנו חושבים שאתה סובל מאיזושהי חרדה," והיא הביטה באבא כדי לקבל ממנו חיזוק. "אנחנו חושבים שזה לא סתם שאתה מסתגר. אולי אפילו אתה בעצמך לא יודע את זה, אבל ההסתגרות שלך נובעת כנראה מאיזו חרדה חברתית."
קודם, כשהמלצרית שאלה מה אנחנו מבקשים להזמין, הזמנתי פיצה. עכשיו איבדתי את התיאבון. הדברים של אמא ממש פגעו בי. הייתי כל כך לחוץ, שאפילו לחשוב על פיצה לא הייתי מסוגל.
בדרך כלל אני לא בן־אדם תוקפן, אני יודע לספוג ולשתוק. הפעם לא הצלחתי להתאפק, קמתי ועזבתי את השולחן ואמרתי להם בחריפות:
"אם תמשיכו ככה, אני אאבד את הרצון שלי לחיות!" והתכוונתי לכל מילה.
"חכה רגע, אביתר-" אמא תפסה בידי.
"תעזבו אותי!" דיברתי בקול רם, ואנשים אחרים שהיו במסעדה שמעו אותי והסתובבו אלי וכולם הביטו בי, מה שממש בייש את אמא, "אני לא חייב להיות כמוכם. זכותי להיות מה שאני!" ויצאתי.
לא חשבתי שאבא ואמא ייבהלו כל כך מדברי. טעיתי, הם נבהלו כהוגן. אמא רצה אחרי החוצה והתחננה שאחזור. סירבתי. התעקשתי לשבת בחוץ עד שהם ביטלו את ההזמנה והצטרפו אלי. בדרך אמרתי להם את האמת, שלדעתי מי שזקוק לטיפול פסיכולוגי זה הם. אם הם לא מבינים שיש לי זכות להיות שונה מהם, אז משהו לא בסדר אצלם ולא אצלי.
האמת? אם הייתי חזק באמת, הכול היה מסתדר. הם היו ממשיכים עם הלחצים שלהם ואני הייתי ממשיך עם ההתנגדות שלי, וככה הזמן היה חולף עד שהייתי מתבגר ועושה מה שבראש שלי. הבעיה היא שדברים כנראה בכל זאת משפיעים. אתה חושב שזכותך להיות מה שאתה, אתה בטוח בזה. אתה משכנע את עצמך שככה טוב לך, אבל לאט־לאט מתברר לך שההורים משפיעים עליך הרבה יותר ממה שחשבת. וגם אם הם לא משפיעים עליך בדרך ישירה, ההשפעה שלהם מטפטפת עליך בעקיפין, ועד שאתה מצליח לשים לב לכל זה, הטפטוף כבר חדר לוורידים שלך וההשפעה זורמת בדם שלך.
וזה בדיוק מה שקרה לי, כאשר דין שלח את ה־אס־אם־אס פתאום הרגשתי מין פרפור כזה בבטן, מין התלהבות. כי דין נורא מזכיר לי את איתמר אחי. בעצם, הוא היה מתאים להיות הבן של ההורים שלי הרבה יותר ממני. הוא תמיד מוקף חברים. הנייד שלו לא דומם לרגע, שלא לדבר על כל הבנות שהרוסות עליו. אני לא אגזים אם אומר, שתשעים אחוז מהבנות בשיכבה שלנו לא יסרבו לו אם הוא יציע להן לצאת איתו.
שלא תהיה כאן אי הבנה: דין הוא לא חבר שלי, אנחנו בקושי מדברים. זה לא שיש לו משהו נגדי. אני חושב שבשיכבה שלנו אין מישהו שיש לו משהו נגדי. כי מה כבר יכול להיות להם נגדי? אני לא מתחרה בהם בספורט, אני לא מאיים עליהם בענייני בנות, אני לא מרכל ולא מלכלך ואני אפילו לא התלמיד הכי מבריק. אני הוא זה שלא מפריע לאף אחד, אבל גם לא מוסיף כלום לחבר'ה. אני קיים בשוליים, בעולם שלי. לא שונאים אותי ולא אוהבים אותי. לא לועגים לי, וגם לא מקשיבים לי יותר מדי. אם למשל אני חולה ונעדר מיום לימודים, אף אחד לא יטלפן אלי לשאול למה לא הגעתי לבית־הספר.
אף אחד?
האמת? אני קצת מגזים. יש לי מין נטייה כזאת להגזים בקטע הזה. לכן אני נוטה להתעלם מהקשר שיש לי עם מאיה. מאיה היא הבת הכי מוזרה שפגשתי, ועוד ביסודי כולם אמרו עליה את זה. היא מתלבשת כמו בן, מתנהגת כמו בן ומשחקת כדורגל הרבה יותר טוב מרוב הבנים שאני מכיר.
בעצם, אין שום דבר משותף ביני לבין מאיה. אני לא מתעניין בכדורגל והיא כמעט לא קוראת ספרים. אם המורה לספרות לא היתה מטילה עלינו משימה משותפת, לראיין יחד סופר או סופרת שאנחנו אוהבים, לא היה לי שום סיכוי לדעת עד כמה מאיה סובלת מזה שהיא מרגישה שונה; ומאיה לא היתה יודעת עד כמה אני סובל מהלחצים שההורים שלי מפעילים עלי.
בקיצור, מאיה ואני נהיינו ידידים. מפעם לפעם אנחנו מדברים. היא משמיצה את ההורים שלה, שלוחצים עליה להתחיל להתנהג כמו בת; ואני משמיץ את ההורים שלי, שחושבים שאם הם טיפוסים כל כך חברותיים, גם אני חייב להיות כמוהם.
וישנה עוד מישהי, אבל היא כבר שייכת לתקופה האחרונה ולכל הבלגאן. שמה נעמה. בהתחלה לא היה לי שום מושג מה היא רוצה ממני, אבל שמתי לב למבטים שלה. בכיתה היא יושבת לפני, ולכן לא היה לי קשה לשים לב כשהיא התחילה להסתובב אלי ולנעוץ בי עיניים. בימים הראשונים עשיתי את עצמי כאילו אני לא מבחין בזה, אבל כשההסתובבויות האלה הפכו להרגל, חייכתי אליה בחזרה.
נעמה היא החברה הכי טובה של נופר. אני מציין את העובדה הזאת, כי נופר נחשבת לבת הכי מבוקשת. היא יפה מאוד ויש לה ביטחון עצמי שחבל על הזמן וברור שזה שילוב מנצח. בנים נהרסים ממנה. יש לה מין כישרון כזה להמיס אותם ורק מעטים מצליחים לעמוד בפניה.
הבנות כמובן מקנאות בנופר ושונאות אותה. הן לא מראות את השנאה, ורק מאחורי הגב הן מלכלכות עליה. היחידה שנאמנה לה באמת זו נעמה, וזה משגע את הבנות האחרות, כי הן לא מבינות איך היא מסוגלת להיות תמימה כזאת ולא להבין שנופר מנצלת אותה.
ונופר היא בהחלט נצלנית. מבחינתה, כל אדם נועד לניצול. מבחינתה, לא קיימים שום מעצורים שימנעו ממנה להשתמש במישהו לצרכים שלה, ואחרי שהיא כבר לא צריכה אותו, להתעלם ממנו כאילו לא היה כלום.
אבל אילו לא הייתי ידיד של מאיה, לא הייתי יודע את כל הפרטים האלה. מאיה היא זאת שעידכנה אותי.
עכשיו נחזור ל־אס־אם־אס של דין, ואם כבר הספקתם לשכוח מה הוא כתב לי, אזכיר לכם.
דין כתב: ״מה אתה עושה מחר בערב?״
ואני, לא יודע מה קרה לי, לא התמהמתי, לא חשבתי הרבה והשבתי: ״מחר בערב אני פנוי״.
״מה דעתך לצאת לשבת באיזשהו מקום?״ דין החזיר שאלה.
״אתה ואני?״ כתבתי לו.
״לא״ דין החזיר תשובה מהירה, "אתה ואני ונופר ונעמה״.
שכבתי על המיטה עם הנייד ביד ולא ידעתי מה להשיב. מה קרה לדין שהוא שולח לי ככה אס־אם־אסים ומזמין אותי לצאת איתו ועם שתי בנות? הרי יש לו המון חברים וזה יהיה רק טבעי לפנות לאחד מהם. ומצד שני, אני מודה שזה החמיא לי מאוד שדין בחר דווקא בי. אולי הוא סוף סוף גילה שלמרות שאני לא ספורטאי, ולמרות שאני לא אוהב לרקוד ולא מתמצא בשירים של להקות, אני בכל זאת שווה משהו?
התחלתי להתלהב מהרעיון. ראיתי את עצמי מסתובב עם דין, נכנס איתו לבית־קפה כאילו אנחנו חברים ותיקים, ומרגיש ממש טוב, כמו אחד שאין לו בעיות חברתיות.
אני חושב שאם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לצאת רק עם דין. זו היתה יכולה להיות הזדמנות מצוינת לבדוק אם יש לנו נושאים משותפים והאם אנחנו יכולים ליהנות זה מחברתו של זה. אלא שלא היה לי די אומץ להגיד לו שאני מעדיף לצאת בלי הבנות, פחדתי שזה יישמע רע. מאיה סיפרה לי שפעם, אחת הבנות, היא לא רצתה להגיד לי מי, ריכלה עלי שאני הומו. רק זה חסר לי, שגם דין יחשוב שאני כזה.
ובכל זאת לא יכולתי להתאפק ושלחתי לו אס־אם־אס: ״מה פתאום נעמה ונופר?״
״בא לי לנסות להתחיל עם נעמה״ דין השיב לי.
אם הייתי קצת פחות נרגש וקצת יותר מרוכז, בטוח שהתשובה הזאת היתה נראית לי מוזרה ולא מתקבלת על הדעת. דין ונעמה? נעמה היא לא אחת מהבנות האלה שמחליפות חברים. אם אני זוכר נכון, אף פעם לא היה לה חבר. וחוץ מזה היו המבטים שהיא נעצה בי. וברור שאם הייתי מצרף אחד ועוד אחד, המסקנה היתה מתבקשת, שדין סתם עובד עלי, שזה ניסיון לשידוך. שנופר ודין חברו יחד כדי לבשל כאן משהו. רק שאני הייתי עיוור, פשוט עיוור. בשנייה שבה הגיע אלי ה־אס־אם־אס הראשון של דין, התעוורתי. כאילו כל הלחצים של אבא ואמא, ביחד עם הלחצים של איתמר והילה, חברו יחד ושיגעו אותי. בגלל זה לא יכולתי להחמיץ את ההזדמנות לצאת איתם, ואחרי שעשיתי את הצעד הראשון, כבר לא היתה דרך חזרה. הבלגאן התחיל.
״בסדר״ שיגרתי הודעה קצרה לדין, ״אני מוכן״.
והוא כתב לי: ״אני אגיע אליך לפני״.
אחר כך, בלילה, לא הצלחתי להירדם. היו לי סיוטים שאני מתנהג כמו מפגר ומחר כל השיכבה תצחק עלי. לפני שנכנסתי למיטה, שקלתי אפשרות לטלפן למאיה לספר לה על חילופי ה־אס־אם־אסים, אבל ויתרתי. ידעתי שמאיה תתחיל לשאול שאלות. מה פתאום דווקא אתה? איך זה שלא שאלת אותו מה קרה שהוא בחר בך? ידעתי שאני מעדיף לא להשיב על השאלות האלה, ואם אתם דווקא רוצים שאני אגיד דברים מפורשים וקשים: ידעתי שאני תוקע את עצמי לתוך אשליה, כי רק מטומטם לא היה מבין את זה.
במקום לחזור בי, להמציא איזשהו תירוץ ולבטל את הפגישה, התחלתי לתכנן איך אתנהג, ובעיקר איך ומה אספר לאבא ואמא אחרי שאחזור. אני חושב שכמעט כל מי שאני מכיר, מרגיש איזשהו צורך לשמח את ההורים שלו, אפילו אם הוא חושב שהם טועים בגישה הנעולה שלהם. ואני לא יוצא דופן. השמחה שתציף את אמא כאשר היא תשמע ממני שסוף־סוף יצאתי עם חברים, ולא סתם עם חברים, אלא עם נופר ודין, ולא סתם יצאתי, אפילו נהניתי, השתלטה גם עלי.
אמא אמנם נרדמה מזמן ולא ידעה כלום, אבל אני כאילו כבר חוויתי את החיבוק החם והמאושר שלה. נשכבתי על הגב ואמרתי לעצמי שאין לי שום סיבה להיות מתוח. שום דבר דרמטי לא עומד לקרות. בסך הכול יציאה לבית־קפה. בסך הכול אני ועוד שלושה חבר’ה. בסך הכול אני מכיר את הנפשות הפועלות ואף אחת מהן אינה מסוכנת באמת.
אז מה הבעיה שלך, אביתר? יכול להיות שבסוף יתברר שההורים שלך צודקים ושאתה סובל מחרדות חברתיות ובאמת זקוק לטיפול פסיכולוגי?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.