אני זוכר, אבל ממש בפרטים, את הטעם של הסיגריה הראשונה. זה היה נורא. כל כך איכס, שאתה שואל את עצמך מה אנשים מוצאים בגועל הזה, ואיך הם נהיים מטורפים כשנגמרת להם הקופסה. שלא לדבר על השיעול. חשבתי שזה הסוף שלי, השתעלתי כמו משוגע. פחדתי שאני עומד להיחנק.
ולחשוב שכל זה קרה בכיתה ז'. וואו! איזה ילד הייתי. בשביל מה בכלל הייתי צריך להתחיל כל כך מוקדם? הרי לא הכרתי אף אחד בכיתה שלי שעישן. יכולתי לנחש שיש כאלה שעושים את זה בסתר, אבל באותו שלב לא היה לי מושג מי הם.
הייתי לבד בבית. לאן הלכו ההורים? לא זוכר, אבל אני בטוח שדנה אחותי היתה אצל עינת, החברה הכי טובה שלה, והן למדו לבגרויות. אני זוכר שטילפנתי לדין ואמרתי לו שאין אצלי אף אחד בבית ושאלתי אם בראש שלו לבוא. דין היה עסוק, לא יודע במה.
תמיד כשדין עסוק ולא רוצה לבוא אלי, מתעורר אצלי החשד שבעצם נמאס לו להיות חבר שלי, שאני משעמם אותו. שאני מין קרצייה כזה שחי על חשבונו ושאין לי חיים משלי. בכל זאת אתם צריכים להביא בחשבון את זה שדין הוא הכי מקובל בשיכבה שלנו. כל הבנות דלוקות עליו, ואם זכיתי להיות החבר הכי טוב שלו, ברור שאני לא לוחץ ואומר לו משהו כמו: 'למה תמיד כשאני מטלפן אליך אתה עסוק, וכשאתה מטלפן אלי אני פנוי?', כי הדבר האחרון שאני צריך זה להסתכסך איתו.
אז נשכבתי בסלון מול הטלוויזיה וחיפשתי משהו מעניין. לא מצאתי. בעצם, אם תחשבו על זה, דין צודק. בחיים שלי באמת אין שום דבר מיוחד. אף בת לא מסמסת לי דברי אהבה. אף אחת לא חולמת עלי. שום אירועים מסעירים. סתם ימים שגוררים אחריהם עוד ימים. סתם מין תחושה כזאת שהדברים האמיתיים מתרחשים אצל אחרים, נגיד אנשים כמו דין.
ואז קמתי והלכתי למטבח לבדוק אם יש בארון איזה צ'יפס או 'ביסלי' או משהו, ובדרך, כשחלפתי על פני החדר של ההורים, ראיתי את החפיסה הפתוחה של אבא מונחת על השידה ליד המיטה. זאת היתה חפיסת 'קאמֶל'. אבא שלי מכור ל'קאמל'. הוא לא ייגע בשום סיגריה אחרת. כאילו ה'קאמל' זה מין סמל קדוש כזה. היום יש לו כמובן תובנות אחרות בקשר למה שקדוש ומה שלא, אבל זה מה שהיה אז, רק 'קאמל'.
נראה לי שזה היה סתם מתוך שעמום, זה לא שבאמת רציתי. זה לא שבאמת אמרתי לעצמי: בחיי, העשן של הסיגריות גורם לי לחלום בלילות על עישון. אבל היתה שם חפיסה פתוחה והיה לי ברור שאבא לא ישים לב. והחפיסה משכה אותי, מין צורך להוכיח לעצמך שגם אתה יכול לעשות משהו מיוחד ולא רק להיגרר אחרי דין. שאתה גבר, כי אתה כבר מסוגל לעשות מה שגברים כמו אבא שלך עושים.
חוץ מזה, בא לי לחקות את התנועה הזאת שלו, איך הוא מוציא סיגריה מהחפיסה ומכה בקצה שלה על השולחן כאילו כדי לדחוס את הטבק עוד קצת, ואז הוא נשען ככה לאחור ומדליק, ויחד עם השאיפה הראשונה של העשן הוא מקבל מראֶה של אחד שמתענג על החיים עד הסוף. מין מראֶה מיוחד כזה.
התקרבתי אל החפיסה הפתוחה כדי להיות בטוח שאני לא טועה ושהיא באמת פתוחה. אם זאת היתה חפיסה סגורה, בחיים לא הייתי מעז לפתוח אותה. הייתי מביא בחשבון אפשרות שהוא יבחין בזה ולא הייתי רוצה להסתבך. בכל זאת, כיתה ז' זה כיתה ז', ולכל הדעות זה גיל די צעיר לערוך את הניסוי הראשון.
ברור שלא תיכננתי להתחיל לעשן. בכלל לא העליתי בדעתי שזה יהיה ציון דרך כל כך משמעותי, תאריך שאזכור הרבה זמן. רציתי רק להרגיש איך זה לעשות משהו בלי דין, לעשות משהו שדין לא היה עושה. ורציתי להכות ככה בסיגריה כמו אבא כדי לדחוס את הטבק, ואחר כך להישען לאחור ולבחון את התענוג ולהרגיש מיוחד.
והקופסה היתה פתוחה... כאשר בדקתי אותה מקרוב, היו שם עשר סיגריות. כשיש בקופסה עשר סיגריות והן הופכות לתשע, הסיכוי שמישהו יגלה שחסרה סיגריה אחת הוא בהחלט אפסי, ועל זה בניתי.
הוצאתי אחת.
האמת? זו לא היתה הפעם הראשונה שהוצאתי סיגריה מהחפיסה, כבר עשיתי את זה הרבה פעמים. הוצאתי סיגריה והבאתי אותה ישר אל בין השפתיים של אבא. התחלנו במשחק הזה כשהייתי בכיתה ג' או ד'. הייתי אומר לו, "אני אביא לך סיגריה", והוא לא היה מתנגד. כמה פעמים אפילו היכיתי בה ככה על השולחן כאילו כדי לדחוס את הטבק, אבל הוא התעלם והיכה בה שוב, מה שהבהיר לי שהביצועים שלי נראים בעיניו לא מספיק גבריים.
אחר כך הגיעו ימים שגם הדלקתי לו. הייתי מקרב את המצית לקצה הסיגריה ומעלה להבה. בשנה האחרונה, כלומר בערך מאז התחלת כיתה ו', היו כמה פעמים שהדלקתי לו סיגריה, אבל בין השפתיים שלי, ועל זה אימא היתה ממש כועסת. היא האשימה את אבא שהוא משפיע עלי לרעה. היא אמרה שאם אתחיל לעשן, זה יהיה רק בגללו.
אבל אבא נהג לומר לה, שדווקא הילדים שמסתירים מהם את הסיגריות נמשכים לעישון הרבה יותר. היתה לו תיאוריה כזאת, שילדים שגדלו בבית של מעשנים כבדים נוהגים בדיוק ההפך. בתור דוגמה הוא נהג להביא את עצמו. בבית של הוריו אף אחד לא עישן וההורים שלו היו מתנגדים קיצוניים לעישון. אם בא אליהם אורח וביקש רשות לעשן, הם שלחו אותו לעשן בחוץ. והנה, עובדה, מה קרה לבן שלהם? שלוש חפיסות ביום, זה מה שקרה לו.
"אבל בגלל זה אני עובד קשה," אבא נהג להתבדח, "כי יש לי אחריות, ואני צריך לפרנס את המשפחה בכבוד, שלא ייפגעו כלכלית מההוצאות שלי על הסיגריות."
"למי אכפת ההוצאות?" אימא נהגה להשיב לו, "הבריאות הרבה יותר חשובה. מה ייצא לנו אם נתגבר על ההוצאות, אבל אתה לא תהיה?"
"בדיוק בגלל זה עשיתי ביטוח חיים," אבא אף פעם לא לקח ברצינות את הפחדים שלה, "ואז, אם תיפטרי ממני מוקדם, תהיי עשירה מאוד."
דנה ואני היינו מקשיבים לשיחות האלה ולא מתערבים. כבר ידענו בעל־פה מה הוא יגיד ומה היא תגיד, ובאיזה שלב הוא יצחק והיא תלך לחדר ותטרוק את הדלת בכעס.
אבא שלנו תמיד חשב שציניות היא גבורה. שאם אתה לא מפחד מהעתיד, אתה אמיץ. ובגלל זה איכשהו הפחדים של אימא נראו גם לי כמו הפרזה היסטרית. הטיעונים של אבא נשמעו לי הרבה יותר משכנעים. כאילו מה? כל המעשנים מתים בגיל צעיר? לכל המעשנים יש סרטן? האם זה לא כמו להגיד לבן־אדם, תשמע, אל תצא לכביש כי יש סיכוי שתיפגע בתאונת דרכים?
המצית של אבא לא היה על השידה ולכן הלכתי למטבח ולקחתי קופסת גפרורים. אחר כך יצאתי לחצר והסתתרתי בין העצים, כדי שאף אחד מהשכנים שגרים בקומה מעל לא יראה אותי מהחלון. היכיתי בסיגריה כמו אבא. הדלקתי את הסיגריה כמוהו. שאפתי את העשן כמוהו, אבל תחושת ההתענגות לא באה, ממש לא. איכס! כמעט הקאתי. כמעט כיביתי את הסיגריה.
ובכל זאת לא ויתרתי. אמרתי לעצמי, 'אם אתה גבר, תתגבר.' והתגברתי. זה היה כמו מבחן גבריוּת שעמדתי בו בכבוד. וכאשר סיימתי את הסיגריה, הרגשתי מין גאווה כזאת, כאילו סיימתי מסלול של יחידה מובחרת, או כאילו ניצחתי את דין באיזו תחרות.
תחשבו על זה: מרצוני החופשי מילאתי את הריאות שלי בעשן, ועל זה עוד נתתי לעצמי ציון לשבח!
"מה?" דין שאל אותי למחרת, כשהגעתי לבית־הספר.
"מה מה?" באמת לא הבנתי.
"מה קרה שאתה נראה כזה מרוצה?" הוא הבהיר.
"כלום," החלטתי לשמור בסוד את הסיפור, גם מפני שלא היה ברור לי איך דין יגיב והבאתי בחשבון שהוא יירד עלי, וגם בגלל שזה נראה לי הרבה יותר מגניב להיות מסתורי. והרי גם דין לא מספר לי הכול. הוא אמנם החבר הכי טוב שלי, אבל תמיד יש לי תחושה שהוא מסתיר ממני דברים.
"אוֹקֵיי," דין אמר, "איך שבראש שלך."
אז דין, כמו שאתם כבר מבינים, הוא עבורי הבן הכי משמעותי בכל השיכבה. מהיום הראשון של החטיבה אנחנו צמודים כמו שני אחים, ומתכננים ללכת לצבא יחד ולהתגייס ליחידה הכי מיוחדת ונועזת שיש. לדין מאוד חשוב להיות מיוחד, כי הוא רוצה להוכיח לעולם שלא רק בזכות היופי שלו הוא מקובל כל כך.
אתם מבינים, דין יפה כמו דוגמן, ובלי שהוא עשה כל מאמץ, הוא נהיה תוך כמה ימים, ואני מדבר על התחלת כיתה ז', לבן הכי מקובל בשיכבה. כל הבנות נגנבו ממנו, ובתור החבר הכי טוב שלו הפכתי להיות כמו המזכיר שלו, כי אלי הופנו כל הגישושים. כל בת שרצתה להיות חברה של דין, יצרה קשר איתי כדי לברר אם יש לה סיכוי. ואני ממש שנאתי את התפקיד, וזה בלשון המעטה. התפוצצתי מקנאה, זאת האמת. פשוט התפוצצתי!
מובן שיכולתי להתרחק מדין ולמצוא לי חבר קרוב אחר. אני טיפוס שמסוגל לקשור קשרים די בקלות. אז למה לא עשיתי את זה? פשוט מאוד. דין הוא אחלה בן־אדם, ולכן לא מצאתי שום סיבה אמיתית להתרחק ממנו. חוץ מזה, מי מוותר על התואר "החבר הכי טוב של הבן הכי מקובל בשיכבה"?
מצד אחד אתה אמנם מתפוצץ מקנאה, מצד שני, כמעט כל הבנות בקשר איתך. זה בכל זאת משהו. ודין גם הקדיש לי זמן. גם כשהוא נהיה חבר של נופר, הבת הכי הכי בשיכבה שלנו, הם לא היו זוג צמוד כזה שבכלל לא נפרד. אם למשל הוא רצה ללכת לשחק כדורסל, לא היתה לו שום בעיה לבטל פגישה איתה ולהגיד לי, "תומר, אתה בא למגרש?" ואני כמובן הייתי עונה: "ברור!" וגם כשהוא רצה שאשמע איך הוא מנגן בגיטרה, הוא היה מזמין אותי, ואני תמיד נעניתי.
עכשיו אני מנסה להבין מה הרגשתי אחרי עישון הסיגריה הראשונה. נראה לי שקודם כול הרגשתי שמשהו מתחיל להיות מעניין בחיים שלי. היה לי סוד, זה הקטע. זה היה סוד אפוף עשן. דבר שני, כמו שכבר ציינתי, הרגשתי גבר. למה גבר, הרי גם בנות מעשנות, לא? אין לי תשובה. זה מה שהרגשתי, נקודה. דבר שלישי, הרגשתי בוגר. צימצמתי פערים עם אבא. עכשיו זה לא רק הוא, אלא שנינו. עכשיו אני עושה משהו של מבוגרים.
וככה, כאשר דין הביט בי ושאל מה קרה לי, פתאום הציפה אותי מין תחושת שדרוג, כאילו עליתי בדרגה ויישרתי קו גם איתו. הוא אומנם נערץ על כל הבנות, אבל אני מעשן. וואו, איזה טמטום! לחשוב על זה שהעשן שאתה מכניס לריאות שלך ומרעיל אותך משדרג את הגבריות והבגרות שלך... כאילו מה? מה הקשר בין העשן הזה לגבריות? איפה בדיוק נמצאת נקודת החיבור?
שנייה! לפני שאתם מעקמים את האף ותוהים מיהו תומר ברזילי הזה שכותב את הדברים האלה, אני צריך לתאר לכם את המקום והזמן שבו אני נמצא כעת. המקום: בית־חולים 'הדסה עין־כרם' בירושלים, המחלקה האוֹנְקוֹלוֹגית שמטפלת בחולי סרטן, החדר הראשון משמאל, המיטה ליד החלון שממנה נשקף נוף של הרים ירוקים.
לא, זה לא אני ששוכב במיטה ליד החלון. זה אבא שלי. זה אותו אבא שהיה לועג בציניות לפחדים של אימא שלי, ואני יושב לידו וכותב במחשב הנייד שלי.
אין לי הרבה מה לעשות כאן, כי אבא בקושי מדבר. הוא מתאושש אחרי ניתוח והוא חיוור ונראה כאילו גוסס, ובגלל שאני מה־זה עצבני, העובדת הסוציאלית של המחלקה הציעה לי לכתוב יומן. אני חושב שהיא התכוונה שאכתוב יומן על מה שאני מרגיש כלפי אבא שלי, אבל יצא לי משהו אחר. איך שהדלקתי את המחשב, חזר אלי הזיכרון של הסיגריה הראשונה שלי והתחלתי ממנו.
עכשיו, בערך שנתיים וחצי אחרי הסיגריה הראשונה שלי, אני כבר בכיתה ט' לקראת סיום החטיבה והמעבר לתיכון. ובנקודה זו חשוב לי לציין שיחסית לגילי, אני כבר מעשן די כבד ודי בגלוי. חצי חפיסת 'קאמל' ליום זה כמעט שגרתי אצלי.
איפה הייתי? אה, כן, הסיגריה הראשונה. מתי באה השנייה? מייד למחרת. קודם כול בשביל התיקון, כי הייתי חייב להבין את הקטע. אני מתכוון שהייתי חייב להבין מה אבא שלי מוצא בסיגריות האלה. הרי לא יכול להיות שנשאר לו טעם מגעיל כזה בפה, ובכל זאת הוא מעשן עוד ועוד ועוד. וחוץ מזה רציתי לשמוע את דין אומר שוב, "מה קרה שאתה נראה כזה מרוצה?" ולהרגיש מסתורי ואפוף עשן כמו בפעם הראשונה. לכן הלכתי לפיצוחייה של דודי וקניתי 'קאמל', ודודי, שרגיל שאני קונה סיגריות לאבא, אפילו לא שאל בשביל מי זה.
ליתר ביטחון הסתרתי את החפיסה בתוך נעלי הספורט שלי. לרוע המזל, באותו יום כולם היו בבית, ככה שנאלצתי למצוא לעצמי מקום אחר לעשן בו. יצאתי מהבית וכמו בלש סקרתי את הרחובות ואת החצרות, עד שמצאתי פינה מבודדת ומוסתרת בגן הציבורי. התיישבתי על האדמה והדלקתי את הסיגריה הראשונה מהחפיסה הפרטית שלי.
זו היתה הרגשה מיוחדת, כי הסיגריה הזאת כבר לא היתה גנובה. חוץ מזה, בדרך קניתי מצית, ולהדליק סיגריה במצית זה משהו אחר לגמרי. בקיצור, ישבתי ועישנתי והשתעלתי, אבל לא ויתרתי. אחרי שסיימתי את הראשונה הדלקתי עוד אחת.
"הֵי," מאחורי שמעתי קול מוּכר, "תומר, זה אתה?"
הסתובבתי לאחור. אופיר מהכיתה עמד שם עם התרמיל של בית־הספר תלוי על כתף אחת, ובלי שהזמנתי אותו הוא בא והתיישב לידי.
"מה אתה עושה?" הוא שאל.
"אתה לא רואה?" הראיתי לו את הסיגריה.
"וואלה!" הוא קרא, "אתה מעשן?"
"אתה לא רואה?" חזרתי, ועכשיו שמתי לב שבעצם אני מחקה את דין, כי ככה דין מדבר אלי כשהוא מתנשא.
"אפשר?" אופיר לא נפגע מטון הדיבור ה"דיני" שלי. הוא הצביע על החפיסה שלי, והיה לי ברור שזו לא הפעם הראשונה שלו.
עשיתי את עצמי כאילו גם אני מעשן ותיק, ואמרתי:
"אין בעיה."
אופיר התיישב לידי, שילב רגליים, נשען על התיק שלו, לקח סיגריה, הדליק ושאף לריאות. חיכיתי לשיעול של טירונים, כמו שהשתעלתי אתמול, אבל השיעול לא בא. הוא הרים את פניו כלפי מעלה והוציא מנחיריו שני סלילי עשן.
נשענתי גם אני לאחור והפניתי את פני למעלה וניסיתי להוציא מהנחיריים שני סלילים של עשן. למזלי, הצלחתי.
בשיכבה שלנו אופיר לא נחשב. הוא תלמיד גרוע, בנות לא סופרות אותו והוא לא נראה משהו. בספורט הוא די עלוב, ובשום נושא אין לו דבר חשוב להגיד. אולי בגלל זה היה לי ברור שבשום פנים אני לא אתן לו להיות מוצלח ממני, ולא חשוב באיזה תחום.
"אתה מעשן הרבה זמן?" אופיר שאל.
"כן," שיקרתי.
"גם אני," הוא אמר, "מכיתה ו'."
"אני מסוף ה'," הייתי נחוש להשיג אותו.
"וההורים שלך יודעים?" אופיר שאל.
"לא," עניתי.
"גם שלי לא," הוא אמר.
סיימנו את הסיגריות ואופיר קם.
"אתה יודע מה?" הוא אמר, "חכה פה שנייה. אני אביא משהו לשתות, שהגרון לא יתייבש," ובלי לחכות לתשובה שלי הוא הלך.
כשנשארתי לבד, הרשיתי לעצמי להשתעל. הגרון שלי היה יבש והטעם של העשן עדיין היה מגעיל. פתחתי את התיק של אופיר שנשאר על האדמה לידי ודיפדפתי ביומן שלו. למה עשיתי את זה? היום, במבט לאחור, אני חושב שמצד אחד זה היה כדי להפגין התנשאות, ומצד שני זה היה בשביל האיזון. הוא תפס אותי מעשן בסתר, ואני רציתי לתפוס אותו באיזשהו סוד שלו כדי שנהיה מאוזנים.
כתב־היד של אופיר היה נורא. בכל אחד מהדפים, מהיום הראשון של שנת הלימודים ועד היום היה כתוב לפחות פעם אחת: "נופר". והיו גם כמה ימים שבהם היה כתוב: "מת עלייך, נופר" וגם: "אני שונא אותך, דין!"
"מה הסיפור שלך?" אופיר חזר עם שתי פחיות קולה, התנפל עלי וחטף ממני את היומן, "מי הרשה לך?"
"מי שמשאיר תיק פתוח, שלא יצפה שלא יפתחו אותו," עניתי והצעתי לו בחיוך עוד סיגריה, "אז מה? אתה מאוהב בנופר ושונא את החבר הכי טוב שלי?"
אופיר החזיר את היומן אל התיק, הפנים שלו היו אדומות.
"אני..." הוא גימגם.
"זה בסדר, אחי," הבאתי לו צ'פחה, "אני יודע לשמור סוד," והנחתי אצבע על השפתיים שלי כדי לצייר שתיקה.
"אני..." הוא בכל זאת ניסה להגיד משהו.
"אל תדאג," הרגעתי אותו.
"אני לא באמת שונא את דין," הוא אמר, "אני פשוט מקנא בו."
"אתה לא היחיד," אמרתי.
"גם אתה?" הוא התפלא.
"אני," צחקתי צחוק מלאכותי, "נראה לך שאני מקנא בדין? נראה לך שאם הייתי מקנא בו, הייתי יכול להיות החבר הכי טוב שלו?" והדלקתי עוד סיגריה, ולפני כן היכיתי בה ככה על התיק של אופיר כדי לדחוס את הטבק כמו אבא, "אבל אני מכיר עוד כמה בנים בשיכבה שמקנאים בו כמוך."
"מי?" אופיר רצה לדעת.
"עזוב אותך מהם," השבתי, "בוא נשאיר את זה בינינו בלי שמות."
השילוב בין שתיית הקולה לעישון הסיגריה שיפר את מצב הגרון שלי והחליש את הצורך להשתעל. לאט לאט הלך הראש שלי ונהיה כבד יותר ויותר, אבל עד שלא גיליתי שנגמרה חצי חפיסה, לא חשבתי לקום ולחזור הביתה.
היה לי נעים עם אופיר. מבחינה מסוימת היה לי אפילו יותר נעים איתו מאשר עם דין, אולי מפני שאופיר הביט בי בעיניים מעריצות כאלה והקשיב לכל מילה שאמרתי, ולידו הרגשתי הרבה יותר מיוחד ומעניין.
כאשר הוא התחיל לחקור אותי על החברות של נופר עם דין, האם יש סיכוי שזה הולך להסתיים, ואני מצד אחד התעללתי בו ועשיתי הכול כדי לעורר את הסקרנות שלו, ומצד שני לא סיפקתי לו שום מידע ולא נתתי תשובות ברורות, הרגשתי ממש מורם. בפעם הראשונה מאז שהכרתי את דין התהפכו היוצרות ביני לבין בן מהשיכבה. אני הייתי למעלה ואופיר היה למטה, וזה למרות שהוא נראה מומחה הרבה יותר ממני בעישון.
כאן, במחלקה האונקולוגית, ממרחק של יותר משנתיים וחצי, נראה לי שהיה משהו בסיגריות שהעניק לנו תחושה שכאילו שנינו, ולא רק אני, נהיינו חזקים יותר ושווים יותר. מה זה היה? העשן שהרעיל את אבא שלי? המשחק הזה בגברים? אופיר בלי סיגריה היה הרבה פחות בטוח מעצמו מאשר עם סיגריה, או לפחות ככה הוא השלה את עצמו. וגם אני, עם סיגריה ביד, הרגשתי הרבה יותר חזק וגברי.
ברור שזאת היתה אשליה. ברור שעשן לא יכול לעשות לך את זה. ובכל זאת עובדה, שלמחרת בבית־הספר אופיר אפילו לא העז לגשת אלי. הוא חזר להיות אופיר עם רגשי הנחיתות שלו, ואני חזרתי להיות המזכיר או המשרת של דין, אותו דין שיכול להרגיש גבר למרות שהוא אף פעם, עד היום, לא הכניס סיגריה לפה. כנראה מי שחזק באמת לא זקוק למסך של עשן כדי לשפר את הרגשתו.
הנה אבא מתעורר. אני עוזב את המחשב ומרטיב את השפתיים שלו במים. איך שנכנסתי בפעם הראשונה למחלקה הזאת, העברתי את חפיסת ה'קאמל' שלי מהכיס של החולצה אל התרמיל, כי הרגשתי שאני לא מסוגל להסתובב פה עם חפיסת סיגריות בולטת כל כך. בחוץ ראיתי אנשים מעשנים, אבל בתוך בית־החולים אסור.
חוץ מזה, חפיסת סיגריות בכיס נראתה לי כמו יריקה בפרצוף של החולים, כאילו אתה אומר: 'לכם כבר אסור, אבל לי עדיין מותר.' וזה בדיוק מה שאבא שלי אמר לעצמו לפני כמה שנים, כשדוד שלו יוריק חטף איזו מחלה איומה בָּריאות, מחלה עם שם כמו נַפַּחַת או משהו כזה, ואימא אמרה לאבא, 'איציק, אולי תסיק את המסקנות ותזרוק כבר את הסיגריות האלה!' והוא ענה לה, 'מה את רוצה, אני אפילו לא משתעל.'
"תומר?" אבא פוקח עיניים.
"כן," אני אומר.
"איפה אימא?"
"אימא תבוא בערב בשביל להיות איתך בלילה."
"איך עבר הניתוח?" הוא שואל.
"בסדר," אני אומר לו, "הם הורידו חלק גדול מהריאה השמאלית."
"וניקו הכול?"
"אני חושב שכן," אני אומר.
הוא שולח אלי את ידו, היד שלו חיוורת ורזה. זאת לא היד החזקה שהיתה לאבא שלי, כשהוא היה בשבילי דוגמה לגבר גבר, מישהו שמסוגל לנצח את כולם ולכן אפשר לסמוך עליו, או כשהוא היה מכה ככה בסיגריה כדי לדחוס את הטבק.
ואני לוקח את היד שלו בשתי הידיים שלי, והעיניים שלי מתחילות לצרוב, והלב שלי דופק חזק ובמהירות, ואני שואל את עצמי על מי אוכל לסמוך אם הוא לא יהיה, ואחר כך אני עוצם עיניים ומתפלל לאלוהים שישמור עליו, ואז אני אפילו נודר נדר שאם אבא שלי יחלים מהמחלה האיומה הזאת, אני אפסיק לעשן לנצח.
Adijibrish@gmail.com –
ספר נהדר! מקסים