זו הזדמנות מדהימה, חשבה קארה. לטוס לאיטליה עם הבוס שלה לרגל הוועידה השנתית של החברה היה חלומה של כל אישה. היא היתה רוצה שזה יהיה גם החלום שלה, אבל לרוע המזל – למרבה הצער – זה לא היה. זה לעולם לא יוכל להיות.
לא שבלייק בנדיקט היה גבר שאפשר להקל בו ראש. הוא היה נאה ביותר, בעל תווי פנים כהים וחזקים שהבטיחו מבט שני. והיא הגניבה הרבה מבטים כאלה. לפי הרכילות הוא היה גרוש – ומריר – ונשבע לעולם לא להתחתן שוב. אך חברות לא חסרו לו. ממש לא! הן התחרו על תשומת לבו כמו דבורים על צנצנת דבש.
שלא כמו קארה. היא לא רצתה שהוא יבחין בה ותמיד ניסתה להיות בלתי נראית על-ידי לבישת חליפות קלסיות כהות, שימוש באיפור מינימלי וסירוק שערה לאחור בתסרוקת לא מחמיאה. שערה היה למעשה מקור הפאר שלה, צבעו ערמוני עשיר ועמוק, אבל לא היתה לה שום אפשרות ללכת איתו פזור למשרד.
העובדה שהוא מעולם לא העיף בה מבט שני הוכיחה לה שמאמציה להסתיר את מיניותה הצליחו. היא הקפידה להיות יעילה במיוחד, ואף שהוא רק לעתים נדירות שיבח אותה, היא ידעה שהוא מרוצה ביותר מתפקודה.
אך עצם המחשבה שהיא תתלווה אליו לאיטליה העבירה בגבה אי-שקט. זה היה בלתי אפשרי. אבל איך היא יכלה להגיד לו לא? מה אם הוא יתעקש? מה אם הוא יאמר שזה חלק מעבודתה?
היא הרגישה ממוזלת ביותר כשהתקבלה לעבודה כעוזרת אישית של בלייק בנדיקט, הראש של תאגיד בנדיקט – ארגון כלל-עולמי שמשרדיו הראשיים היו בלונדון. הסוכנות הציעה את התפקיד לבחורה אחרת, אבל היא חלתה ברגע האחרון וקארה נשלחה במקומה. בפעם הראשונה שנעצה בבלייק את עיניה, היא הרגישה זרם של משהו מסוכן שוטף את גופה. היא מעולם לא הרגישה דבר דומה.
בלייק היה גבוה מרוב הגברים, בעל לסת רבועה מעוטרת בגומה ושיער כהה קצוץ שהיה כסוף מעט בצדעיים. עיניו האפורות היו שקועות ואפו נראה כאילו סותת מאבן משובחת – כמו שפתיו. הן היו מעוצבות כה יפה עד שקארה מצאה את עצמה לפעמים עוצרת את נשימתה כשדמיינה את נשיקתן. התחושה היתה זרה ביותר לקארה ובלבלה אותה מאוד. היא מעולם לא נישקה גבר, מעולם לא יצאה לבלות עם גבר – אביה דאג לכך! ואף שאביה השתלטן כבר נפטר, נוכחותו עדיין ריחפה סביבה.
לא שבלייק יגלה בה אי פעם עניין. היא לא היתה יפהפייה; היא לא היתה בלונדינית או משגעת. היא היתה אישה רגילה שתווי פניה רגילים, ואף גבר לא טרח להביט בה פעמיים. אך היא היתה האישה הממוזלת ביותר בעולם על שזכתה בעבודה הזאת. העבודה נחתה בחיקה בדיוק בזמן הנכון.
"זו לא בעיה מבחינתך, נכון?" בלייק הופתע לראות שקארה לא נלהבת. היא לא אמרה שהיא לא רוצה לנסוע, אבל מבע עיניה הזכיר לו איילה בפנסים של מכונית והוא לא הצליח להבין למה. הוועידה השנתית היתה הזדמנות שעליה כל אחת מהעוזרות האישיות האחרות שלו קפצה.
הוא נאלץ להודות שקארה היתה שונה, ואלמלא היה נואש אחרי עזיבתה של אוליביה, ייתכן שלא היה מעסיק אותה. הוא אהב להיות מוקף בנשים יפות, וקארה היתה... טוב, היא לא עשתה כל מאמץ להיראות זוהרת. אך היו לה המלצות טובות, והיא היתה מצוינת בעבודתה. למעשה, היא הפכה להיות חסרת תחליף.
והוא נזקק לה במילאנו. היא טיפלה בכל היבט של הוועידה; אפשר לומר שהיא ארגנה אותה בעצמה. היא ידעה בדיוק מה התוכנית. לכן הוא התכוון לוודא שהיא תתלווה אליו בלי קשר לתירוצים שתשמיע.
היא נראתה לחוצה ביותר כשישבה על קצה כיסאה, ולראשונה הוא שם לב לקרסוליה הענוגים – זה היה הדבר היחידי שהצליח לראות מרגליה בחצאיות הארוכות עד כדי גיחוך שהיא התעקשה ללבוש. ונעליה השטוחות היו הדבר הבלתי מחמיא ביותר שראה מימיו. אבל הקרסוליים שלה? למה הוא מעולם לא הבחין בהם קודם לכן? "את יוצאת הלילה, מיס רדמן?" לא היה לו מושג מה דחף אותו לשאול את השאלה, אבל פתאום היה לו חשוב לדעת.
"השאלה רלוונטית, מר בנדיקט?"
זו לא היתה התשובה שהוא ציפה לשמוע, והדבר שעשע אותו. הוא אפילו דימה לשמוע להט בקולה, ואין ספק שהיה זיק בעיניה הכחולות. כחול שכמעט נושק לסגול. עוד משהו שבו מעולם לא הבחין. עיניה היו מדהימות כשפקחה אותן לרווחה, כשריסי המשי הארוכים שלה רפרפו בעודה מחכה לתשובתו. זה היה צד חדש ומעניין בעוזרת האישית שלו. צד שהוא מצא את עצמו רוצה לחקור.
עם זאת, למרות רצון זה, הפריע לו שהיא לא נענתה בשמחה לבקשותיו. "אם אני מעכב אותך, אולי נוכל לנהל את השיחה הקטנה שלנו בהזדמנות אחרת?"
"אתה לא מעכב אותי." קארה עשתה את מיטב המאמצים להתעלם מהסרקזם שהוא החדיר לקולו. "אבל אין על מה לדבר. אני לא יכולה להצטרף אליך לאיטליה – זה פשוט מאוד. אני מצטערת."
היא עצרה את נשימתה כשחיכתה לתגובתו. היא הניחה שאיש מעולם לא סירב לו קודם. בלייק בנדיקט היה החוק. כולם סרו למרותו. ולמה לא, כשהוא היה הבעלים המצליח של אחת מהחברות הגדולות ביותר למתן פתרונות IT?
סיפורו של בלייק היה סיפור הצלחה שעלה על החלומות הפרועים ביותר של רוב האנשים. זה היה סיפור שכל חבר צוות היה בקי בו. בתור ילד קטן בן חמש, הוא היטיב להשתמש במחשב יותר מרוב המבוגרים. בגיל שש-עשרה הוא הקים את העסק הראשון שלו כשכתב תוכנות מחשב לפתרון בעיות, ועכשיו היו לו אלפי עובדים. כולם התייחסו אליו ביראת כבוד, ואיש מעולם לא העלה בדעתו לסרב לו. זו היתה הסיבה שקארה הפתיעה אותו. אך היא פשוט לא יכלה להשאיר את אמה לבד אפילו ללילות ספורים. זה יהיה מסוכן מדי.
עם זאת, אין ספק שהתעוזה שלה הדהימה אותו. קמטים עמוקים נחרשו במצחו והצרו את עיניו האפורות. וכשהוא פצה פה, קולו אימץ נימה קשה שהיא לא היתה רגילה לשמוע כשדיבר אליה. "בלקסיקון שלי לא קיים המושג לא יכולה, מיס רדמן. אני בטוח שאת עובדת אצלי מספיק זמן כדי לדעת את זה."
מובן שהיא ידעה זאת, אך סדר העדיפויות שלה היה חשוב לא פחות. "אני... אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל יש לי חיים מחוץ למסגרת העבודה ו..."
"והחיים האלה חשובים כל-כך עד שאת לא יכולה להתמסר לעבודה שלך?"
קארה רעדה לשמע הצורמנות הארסית, למראה הקשיחות של עיניו, שנעשו כמעט כסופות, אבל היא עדיין נותרה בעמדתה. "מר בנדיקט, אני לא חושבת שאתה יכול להגיד שאני לא מבצעת את עבודתי כראוי." היא עבדה עד מאוחר פעמים כה רבות עד שלפעמים הרגישה שהיא מבלה בעבודה זמן רב יותר מאשר בבית.
"אולי לא. למעשה את טובה מאוד," הודה.
כמי שכפאו השד, חשבה. שבחים לא יצאו בקלות מפיו של איש זה. אם כי הוא היה מעסיק הגון. העובדים שלו זכו ליחס הוגן וקיבלו משכורות גבוהות, ובתמורה הם ביצעו את עבודתם היטב. אנשים בודדים התפטרו מעבודתם אצלו.
למה הוא לא יכול היה לראות את הדברים מנקודת המבט שלה? הוא לא חשב שלעובדים שלו יש חיים משל עצמם?
"אז מי זה שנהנה מעדיפות על הזמן שלך? חבר, אולי?" גבותיו המורמות אמרו לה שלדעתו מדובר בתירוץ לא מספק.
קארה ידעה שהוא לא יניח ולא ישקוט עד שתאמר לו את האמת, או חלק גדול ממנה ככל שתסכים לחשוף. "אם אתה מוכרח לדעת, אני מטפלת באמא שלי. היא לא יכולה להסתדר בלעדי." והיא התפללה שהוא לא ינסה לחקור את הנסיבות לעומק.
הוא היסס לשבריר שנייה. ניכר היה שהוא לא ציפה לטיעון כזה או אפילו חשב עליו. קארה תהתה אם גם לו היתה אם שתלויה בו. אולי לא. עבודתו של בלייק היתה כל עולמו. במהלך אחד-עשר חודשי עבודתה אצלו, הוא לא לקח אפילו יום חופשי אחד.
"ואין אף אחד אחר שיכול לדאוג לה? אף בן משפחה אחר?"
קארה התפתתה לומר, אם היה, הייתי מדברת ככה? אתה חושב שלא הייתי קופצת על ההזדמנות לטוס לאיטליה? אך היא לא עשתה זאת. תחת זאת, היא זקרה את סנטרה ופגשה בעיניו הכעוסות בעיניים כעוסות משלה. "אני בת יחידה ואבי נפטר." היא הרגישה שלבה דופק כשחיכתה לתגובתו.
גבותיו התרוממו מעט. היא לא היתה מבחינה בכך אלמלא הישירה מבט אל פניו.
"אני מבין. זה חבל. אני מצטער." והוא באמת נראה כמצטער. "מה הבעיה של אמא שלך?"
"הבריאות שלה," ענתה. "היא לא טובה. היא תלויה בי."
"ואת בטוחה שאין אף אחד אחר שיכול לפקוח עליה עין?"
קארה היססה. אחותה של אמה תמיד טענה שתשמח לארח אותה ברגע שקארה תרצה לקחת חופש, אבל קארה מעולם לא ניצלה את ההצעה. זה לא נראה לה הוגן. היא לא היתה בטוחה שדודתה מבינה כמה שברירית לין הפכה להיות.
אך היא היססה זמן רב מדי, ובלייק בנדיקט קפץ על ההזדמנות, עיניו מתכווצות כשהביטו בפניה. "אני רואה מההבעה שלך שיש מישהו."
קארה חשקה שפתיים והנהנה. "למען האמת, ישנה הדודה שלי. אולי! אני אצטרך לשאול אותה."
"אז תעשי את זה הלילה, מיס רדמן. ואם התשובה תהיה שלילית, אני אישית אשכור לה אחות."
פירוש הדבר היה שהוא מתכוון שהיא תתלווה אליו למילאנו בין אם היא רוצה ובין אם לא! קארה לא ידעה אם להתעצבן או לראות בזה מחמאה – היא לא היתה מסוגלת להחליט בין שני הדברים. היא לא סיפרה לבלייק את האמת המלאה כשאמרה שהיא לא יכולה לעזוב את אמה בגלל בריאותה. היה מדובר במשהו הרבה יותר רציני מכך. אך זה לא היה עניינו, ולה לא היתה שום כוונה לדבר על זה. "נראה מה דודתי תגיד. זה הכול, מר בנדיקט?" היא הוסיפה להישיר אליו מבט במאמץ להיראות בטוחה מכפי שבאמת הרגישה. היא לא רצתה שהוא יידע עד כמה היא פחדה לעזוב את אמה.
"זה הכול." וראשו כבר היה רכון מעל עבודת ניירת.
אמה של קארה צידדה בנסיעתה. "ברור שאני אשאר עם סוזן. היא תשמח לארח אותי. היא תאפשר לי להתארח אצלה כמה שארצה."
"מדובר רק בכמה ימים," נחפזה קארה להבטיח לה. "הייתי משתמטת אם הייתי יכולה, אבל מר בנדיקט טוען נחרצות שהוא זקוק לי."
"את דואגת לי יותר מדי, חומד." עיניה הכחולות של אמה, שדמו כל-כך לעיניה של קארה, חייכו בעייפות. "השינוי ייטיב איתי."
"ברור שאני דואגת," התעקשה קארה. "יש לי את כל הסיבות לדאוג. את לא חושבת שהוא יגלה איפה את?"
שפתי אמה נחשקו וצל עמוק חלף על פניה הקמוטות. "את מתכוונת לטינופת הזה שרודף אחרינו בשביל כסף? אבא שלך בהחלט לא עשה לנו שום טובות, מה? אבל זה לא הוגן שאת תצטרכי לשאת בנטל. למה שכל הכסף שאת מרוויחה בזיעת אפך–"
"לא אכפת לי מזה, כל עוד את בסדר," התעקשה קארה.
"אני אהיה בטוחה אצל סוזן," הבטיחה לה אמה. "את זו שעליה אני חושבת. הנסיעה תועיל לך."
קארה נענעה בראשה ועיניה רשפו בביטול. "את מציגה את זה כאילו מדובר בחופשה. אני מבטיחה לך שזה לא יהיה ככה. מר בנדיקט בטח יעביד אותי בפרך." עצם המחשבה שהיא תיסע איתו, שהיא תצטרך לעמוד לרשותו כל יום, כל היום, שהיא תבלה בחברתו זמן רב מכפי שכבר בילתה, לא נתפסה בעיניה כהנאה.
"הוא קלט את הפוטנציאל האמיתי שלך, זה הכול. אני בטוחה שאת העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לו בחיים."
קארה משכה בכתפיה וחייכה אך לא סיפרה לאמה שגם בלייק בנדיקט רמז כך.
"איפה האחרים?"
בלייק שלח מכונית לאסוף את קארה ופגש אותה בשדה תעופה פרטי קטן. כשהיא נכנסה למטוס המנהלים שלו, היא ציפתה לראות ששאר המנהלים כבר נמצאים בו. אך המטוס היה ריק. המנועים פעלו, הם היו מוכנים להמראה – ורק שניהם היו שם!
"הם טסו קודם. חשבתי שנוכל לנצל את הזמן כדי לדבר. את עובדת אצלי כבר כמעט שנה אבל את עדיין חידה בעיני."
חיוכו אמר לה שהוא תכנן זאת מההתחלה: חיוך שנועד להרגיע אותה, אך במקום זה הדליק בראשה נורות אדומות. שיחה אישית עם בלייק בנדיקט היתה הדבר האחרון שהיא רצתה. והיא לא הצליחה להבין למה הוא גילה בה פתאום עניין. אלא אם כן הוא חשב על משהו אחר!
השמועה אמרה ששתי העוזרות האישיות האחרונות שהצטרפו אליו לנסיעות הללו פוטרו מיד עם שובן. חרושת השמועות אמרה גם שהוא ניהל איתן רומנים בזמן הנסיעה. האם זו היתה התוכנית שלו? לנהל רומן? הוא חשב שהגיע הזמן שהוא יפרוץ את המחסום האישי שלה?
אימה קרה צרופה עברה בגבה. היא לא חשבה על זה לפני כן, וכעת היה מאוחר מכדי לסגת מהנסיעה. היא תצטרך להיות זהירה, להציב חומת הגנה ולא להניח לה לקרוס אפילו לרגע.
היא הרגישה אי-שקט מהמחשבה שתהיה נתונה לחסדיו במשך הטיסה, וכשהם קיבלו אישור להמריא ונסקו אל האוויר, היא הרגישה כאילו השאירה את בטנה מאחור. וזה לא היה בגלל הגובה!
המטוס היה יוקרתי, עם מושבים נוחים ועמוקים – לא שהיא ציפתה לפחות מזה – אבל השהות בו לבד עם המעסיק שלה גימדה את כל השאר. בלייק בנדיקט מילא את החלל כולו. היא הרגישה כאילו הם שני האנשים היחידים ביקום.
דבר שהיה מגוחך! אבל איך היא יכלה למנוע זאת? היא מעולם לא מצאה את עצמה קודם במצב כזה.
למרבה המזל היתה להם דיילת, שהיתה מוכנה ומזומנה להיענות לכל צורך שלהם. אך כשבלייק התעקש שקארה תשב לצדו על הספה כדי שיוכלו לעבור יחד על תוכנית הוועידה, האישה נעלמה.
קארה לא הופתעה שהמחשב הנישא נח זנוח לצדו, וכשהוא ביצע חצי פנייה במושבו לעברה, האוויר במטוס הסמיך עד שנעשה בלתי נסבל. די היה לקארה לנשום כדי להריח את תמציתו. גם אם עצמה עיניים, היא יכלה להרגיש אותו, להרגיש את החוזק שלו, את הילת הכול-יכול שלו. לנשום את ריחו היה כמו להשתמש בתרופה. הריח חדר לכל חלק בגופה וגרם לה להרגיש מלאת חיים יותר מאי פעם.
מודעת יותר!
מפוחדת יותר!
מה קורה לה? בכל התקופה שעבדה עבורו היא מעולם לא הרגישה ככה. מצד שני, היא מעולם לא היתה איתו לגמרי לבד. לא ככה. במשרד שלו המצב היה שונה – האווירה כולה היתה שונה. היא היתה נבוכה כעת, חסרת ביטחון. גברים היו תעלומה לדידה.
"אין לך ממה לחשוש, מיס רדמן. או שאני יכול לקרוא לך קארה? זה שם כל-כך יפה, וחבל לא להשתמש בו."
שם יפה! איש מעולם לא אמר לה זאת. רטט מודעות נוסף עבר בה.
"אנחנו לא יכולים לדור יחד בכפיפה אחת ולא לקרוא אחד לשני בשם הפרטי."
"למה אתה מתכוון, לדור בכפיפה אחת?" שאלה במהירות ובחדות והרגישה שלבה מבצע זינוק אדיר.
"צורת דיבור," ענה במשיכת כתף עצלה ובחיוך.
חיוך מסוכן!
"אני מדבר על המלון."
"כמובן," השיבה חלושות וקיוותה שהחדר שלה יהיה רחוק מחדרו ככל האפשר. היא הזמינה את כל שתי הקומות העליונות של המלון אך לא התאפשר לה לקבוע מי יתאכסן באיזה חדר. החדרים יוקצו לאורחים עם הגעתם. מלבד החדר של בלייק! הוא תמיד, אבל תמיד, התאכסן בסוויטת המנהלים.
"אני שמח שאת לא לובשת היום את אחת החליפות האיומות שלך."
קארה הרגישה שצבע מציף במהירות את לחייה. היא ארזה שתיים מחליפות העבודה שלה, אך הגמישה את הכללים שלה הבוקר ולבשה מכנסי ג'ינס וסוודר ורוד עתיק בלי לדעת שהצבע מחמיא לגון עורה וגורם לה להיראות מלאת חיים ונמרצת ומאוד מאוד יפה – אף שהיא לא היתה מאופרת כלל ושערה היה קשור אחורה בסגנון הפונקציונלי הרגיל שלו.
גם בלייק זנח את החליפות הכהות שלבש למשרד ובחר בחליפת פשתן בגון שנהב שהיוותה ניגוד לגוון הכהה השזוף של עורו וגרמה לה להרגיש חיוורת כסיד בהשוואה אליו. הוא כבר נפטר מהז'קט שלו, ואף ששערו הכהה סורק לאחור בסגנון הרגיל שלו, מספר קווצות נפרעו ברוח וגרמו לו להיראות צעיר יותר ומאיים פחות – וגם אנושי יותר!
"למה שלא תספרי לי קצת על עצמך?" הציע ברוך.
רטט של משהו שקארה לא הצליחה לזהות עבר בה. ההרגשה היתה מסוכנת. "מה יש לי לספר שאתה עדיין לא יודע?"
"אני לא יודע כלום," אמר, "חוץ מזה שאת כנראה מבלה את רוב זמנך בטיפול באמא שלך במקום לצאת וליהנות מהחיים. זה מרשים מאוד, כמובן, אבל אני בטוח שהיא תהיה הראשונה להסכים שאת זקוקה לחיים משל עצמך."
"אני לא אומללה עם מה שאני עושה. מאז שאבי נפטר אין לה אף אחד. למה שאני לא אבלה איתה את הזמן שלי?" קולה גבר בהתגוננות מבלי שהיא תרגיש בכך בכלל.
"אני לא טוען שאת לא צריכה לבלות איתה, אבל את צריכה גם לנסות לשמור על איזון. גם אני, כמוך, ילד יחיד, כך שלפחות זה משותף לנו. איך היתה הילדות שלך? היו לך המון חברים כשהיית צעירה יותר או שתמיד היית ילדה של בית?"
"פחות או יותר," הודתה.
"היתה לך ילדות מאושרת? איזה מין אדם היה אבא שלך?"
"למה כל השאלות?" שאלה, קולה חד מבלי משים. הוא נגע בעצב חשוף. לא היתה לה שום כוונה לספר לו איזה אב דפוק היה לה, ושאפילו עכשיו אחרי מותו הוא השאיר אותן עם המון בעיות חדשות. "חשבתי שאנחנו אמורים לעבור על הרשימות לוועידה." היא נסוגה ממנו מעט והצטנפה בפינה, משתמשת בלי משים בתנוחת ההתגוננות שתמיד אימצה כשאביה איים עליה.
עיניו של בלייק התכווצו בהרהור. "את צודקת. אנחנו אמורים להתרכז בעבודה." אך הוא לא יכול היה שלא לתהות מדוע קארה נרתעה כל-כך מלדבר על עצמה – או על אביה. אולי היא אהבה אותו כל-כך עד שמותו עדיין הכאיב לה? ההסתגרות שלה כשהזכיר את אביה רמזה על כך. לא היה לו מושג כמה זמן עבר מאז מות אביה, אבל לא היה זכור לו שהיא ביקשה יום חופשי כדי להשתתף בהלוויה שלו, כך שזה כנראה קרה לפני שהיא התחילה לעבוד אצלו.
חבל שהיא לא רצתה לדבר. הוא היה נהנה לגלות עליה מידע נוסף. היא סקרנה אותו. היא הפכה בן לילה מברווזון מכוער לברבור, מדהימה אותו עם מכנסי הג'ינס הצמודים שלה והסוודר הוורוד. הוא לא רצה להסיר את עיניו ממנה. אולי החליפות הכהות היו מדי העבודה שלה, ומחוץ לעבודה היא תמיד התלבשה ככה! יהיה מעניין לראות מה היא הביאה איתה לוועידה.
הוא פתח את המחשב הנישא שלו והביט במסך בלי לראות דבר. הדבר היחיד שראה היה את קארה. קארה שלמרבה הפלא וההפתעה התגלתה כיפהפייה. הוא לא הצליח להבין מדוע היא הסתירה את יופייה. היו לה תווי פנים ממש נאים – אפה שהיה מעוגל קלות בקצהו, עיניה הכחולות המדהימות ושפתיים שמזמינות נשיקות. כולם התחננו לסקירה.
קארה שמחה שבלייק חדל להציג לה שאלות. היא התחילה להרגיש חנוקה. או שמא פעימות הלב המהירות שלה נגרמו מהמשיכה המפתיעה והלא רצויה שלה אליו? אביה אסר עליה לטפח קשרי חברות עם בנים, וגם אחרי מותו היא לא מצאה לזה את הזמן או הרצון. כך שזו היתה הפעם הראשונה שהיא היתה קרובה לגבר שגילה בה עניין, והחוויה נראתה לה מפחידה.
כשבלייק החל לבסוף להתרכז במסך שלפניו, קארה הניחה לראשה לצנוח אחורה ועצמה עיניים. אבל לא היה לה קל להתעלם ממנו – לא כשמי הקולון שלו התגרו בנחיריה, לא כשהיא ידעה שרגליו היו במרחק סנטימטרים בלבד מרגליה, לא כשהיא חשה שמדי פעם עיניו ננעצו בה במקום במחשב שלו.
קארה הצליחה איכשהו להירדם, אף שלא היה לה מושג איך. היא התעוררה מנגיעה קלה של בלייק בכתפה. הוא אמר לה שהם עומדים לנחות ושהיא צריכה להיחגר.
היא חזרה במבוכה למושב המקורי שלה וישבה זקופה בנוקשות. לעומתה, בלייק היה רגוע לחלוטין, חיוך מעקם את זוויות פיו מעלה. האם הוא צפה בה בשנתה? קארה התלהטה מהמחשבה. האם פיה נפער? האם היא נראתה מטופשת? "אני מצטערת שנרדמתי לך ככה," אמרה בשקט.
"נראית יפה מאוד. זה היה נחמד, להרגיש את הראש שלך על הכתף שלי. העוזרת האישית החסודה והעניינית שלי מתנהגת לשם שינוי כמו אישה רגילה."
בהלה הציפה את קארה. הראש שלה על הכתף שלו! האם זה מה שהיא עשתה? לבה השתולל וזינק בתוך חזה כאילו ניסה להימלט. "אני ממש מצטערת."
"אין צורך להתנצל," אמר בניד ראש. "העונג היה כולו שלי."
העונג שלו! מקור חום נוסף צרב את עורה. זה היה מביך מדי. "זו היתה ממש גסות רוח מצדי." היא הזדקפה במושבה עוד יותר. "לא הצלחתי לישון טוב כל-כך הלילה. זו כנראה הסיבה."
"המחשבה על ההצטרפות אלי היום מנעה ממך לישון?" עיניו האפורות פגשו בעיניה מבלי להרפות, וקארה נרעדה. היה משהו בטון קולו שהבהיל אותה.
זו היתה טעות לשפוט את כל הגברים לפי אבא שלה, אבל אמה אמרה לה להיזהר, שגברים לא היו תמיד מה שהם נראו. וכל מה שהיא ידעה על בלייק היה שהרומנים שלו היו לאגדה. לא היה לה שום רצון להפוך לעוד סטטיסטיקה.
אבל איך לענות על שאלתו? "זה היה בגלל המחשבה על מה שמחכה לי," אמרה, וזה כשלעצמו לא היה שקר ממשי. "אף פעם לא ביקרתי באיטליה."
"אז אני אהנה להרחיב את ההשכלה שלך, להראות לך מקומות שעליהם רק קראת או שאולי ראית אותם בטלוויזיה."
"מר בנדיקט," קארה אימצה את התנהגותה המקצועית ביותר. "אני בטוחה שלא יהיה לנו זמן לבקר באתרי תיירות. יש לך לוח זמנים מלא מאוד."
חיוכו האיטי אמר הכול. "תמיד יש זמן להנאה, קארה."
לימור (בעלים מאומתים) –
לילה עם השלכות
ספר חמוד וקליל בסגנון הרומן הרומנטי, גבר רב עצמה ועשיר מוצא עצמו נמשך לעוזרת האישית שלו, קצת עליות ומורדות בקשר עד לסוף הטוב…
רותי (בעלים מאומתים) –
לילה עם השלכות
הסיפור הקלאסי של העוזרת האישית שמתאהבת בבוס הקר והמנוכר, עם כל העליות והמורדות בקשר.
ספר משעמם. לא ממולץ
מורן –
לילה עם השלכות
קארה מטפלת באמא שלה ומנסה לכסות את ההלוואה שאביה לקח לפני מותו. לשם כך התחילה לעבוד כעוזרת האישית של בלייק אך שמרה על מראית עין צנועה כדי שהוא לא יימשך אליה. במהלך נסיעת עסקים לאיטליה הקרח נשבר ביניהם אך ללילה זה יש השלכות והיא נכנסת להריון. בלייק שנכווה בעברו וחסר אמון כלפי המין הנשי נותן לקארה הזדמנות אך כאשר המלווה בריבית מגלה שקארה בהריון מהלינק הוא רואה בור ללא תחתית לכסף שיוכל להרוויח והוא לוחץ עליה לשלם לו עוד ועוד. קארה שמנסה להסתיר זאת מבלייק רק גורמת לו לחשוד בה והיחסים ביניהם עולים על שרטון. כמובן שבסופו של דבר מגיע הסוף הטוב. בלייק גורם למלווה בריבית להפסיק לאיים עליה וכמובן שמתחתן איתה בסוף
שירן –
לילה עם השלכות
ספר קצר וקולע, נחמד מאוד, זורם , קליל אני ממליצה למי שרוצה לקרוא ספר לכמה שעות..
מתאים לחופשה (כשרוצים לקרוא ספר לא כבד וארוך מידי) מתאים לטיסות אבל לא יותר מזה…
נוינוי –
לילה עם השלכות
ספר קלישאתי מאד ולא במובן הטוב, כתוב רע.. יש הרבה פערים בעלילה. לא אהבתי בכלל, פשוט משעמם
לא ממליצה על הספר
קרן (בעלים מאומתים) –
לילה עם השלכות
בלייק מתחיל עם קארה העוזרת האישית שלו ללא מטרות רציניות. אך אט אט מתחיל לפתח רגשות היא מצידה עם חייה המסובכים מסתירה את האמת ממנו, וכשהוא מגלה ישנם קצת סיבוכים אך סוף טוב הכל טוב כיאה לרומן רומנטי. נחמד ולא יותר
רונית –
לילה עם השלכות
נחמד לא יותר מזה כדאי להעביר איתו אחצ”ה מבלי הרבה דרמות כמובן שכל המוטים של הרומן קיים גם פה קארה לא יכולה להתנגד להזמנה המפתה של הבוס שלה! אך לילה אחד עם בלייק מוביל להשלכות מטלטלות.