ליפול לתוכנו

 1 התחלה; או אתגר ג'ייסון דורסי ספטמבר, שנה שנייה בתיכון

"די להיות דפוק, מלקולם." דחפתי את מלקולם הנרי בכוח והוא מעד לאחור.

"זאת שאלה לגיטימית, דורסי. אתה מאוהב בנֶל הותורן כל החיים שלך. מתי כבר תהיה גבר ותזמין אותה לצאת איתך?" מלקולם היה השחור היחיד בנבחרת בית־הספר. השחקן הכי מהיר שלנו, הכוכב שלנו בתפקיד הרץ האחורי והצלע השלישית בטריו האליפות המנצח של הנבחרת. שתי הצלעות הנוספות היו קייל הקוורטרבק ואני, התופס.

מבנה גופו של מלקולם היה דומה לשלי, נמוך ומוצק ושרירי. על ראשו התנוסס אפרו ענק כמו משנות השבעים, שאותו הוא טיפח בקפידה, במחשבה שאם נגזר עליו להיות השחור היחיד בקבוצת פוטבול בקהילה לבנה כפרית, למה לא להשלים את התפקיד עם המראה הנכון.

"אתה סתם פחדן," הוא התגרה בי. "אין לך אומץ."

הסתכלתי עליו בכעס. "סתום את הפה, מלק." חיכינו ששאר השחקנים יגמרו להתלבש והעברנו בינתיים את הזמן במסירות. שנינו השתחררנו מוקדם היום כי השיעור האחרון היה חינוך גופני, והמאמן דונלדסון הוא המורה. "אני לא פחדן. פשוט לא היתה לי הזדמנות מתאימה. חוץ מזה, היא החברה הכי טובה של קייל ואני לא יודע איך הוא יגיב. ובנוסף, אתה יודע מה קרה לארון סוורניקי עם מר הותורן. הוא ישים את הביצים שלי בצנצנת ויציג אותה במשרד שלו אם רק ישמע שהצעתי לה לצאת איתי. רק בשבוע שעבר היה לה יום הולדת שש־עשרה."

"וזה אומר שהיה לך שבוע לתכנן את הדבר הזה. די כבר, ג'יי. אל תהיה לי נקניקייה עכשיו. מכיתה ז' אתה מתלונן שאין לך סיכוי עם נל. זו ההזדמנות שלך." הוא זרק אלי את הכדור ופתח בריצת זיגזג. זרקתי אליו את הכדור אבל פיספסתי בגדול. "מזל שאתה לא הקוורטרבק שלנו, ג'ייסון. איזה גרוע אתה."

"אפשר לחשוב שאתה יותר טוב. בקיר אתה לא יכול לפגוע."

הוא זרק אלי את הכדור, והפעם פגע בי בעוצמה בחזה. "מתערב איתך שאני יכול לפגוע בתחת של נל הותורן מחמישים מטר."

ידעתי שהוא מנסה לעצבן אותי, אבל זה בכל זאת הצליח לו. "אל תדבר עליה ככה, חתיכת חרא." זרקתי אליו את הכדור בחזרה, וחיקיתי את המהלך הקודם שלו, חותך ימינה ושם ספרינט כמה מטרים ובסוף תופס את הכדור.

"אז תהיה כבר פאקינג גבר. תזמין. את התחת שלה. לדייט." מלקולם זרק שוב והכדור נחת בול בתוך הידיים שלי; מלקולם זורק יותר טוב ממני, אבל אני בחיים לא אגיד לו את זה.

"כן," אמרתי. "כן. כשאני אהיה מוכן."

באותו רגע בליין, ניק, צ'אק ופרנקי עלו על המגרש בריצה קלה וזרקו את כל הציוד שלהם בערימה בקצה המגרש. זרקתי את הכדור אל פרנקי, שהכניס את הכדור מתחת לזרוע והסתער עלי. חמקתי ממנו ואז הסתובבתי, השגתי אותו בקלות והפלתי אותו על הדשא בהתנגשות חזקה בצד גופו. שנינו נפלנו צוחקים, אבל אחרי שהתנגשנו, לפרנקי לקח יותר זמן לקום, והוא התנשף קשות.

"אתה סתם פחדן, דורסי." פרנקי הצמיד את ידו אל צלעותיו ועיווה את פניו בכאב. "פאק, אחי. נראה לי שפגעת לי בצלע. אני בלי המגן, אחי. תרגיע."

"פחדנית. לא עומד בתיקול? אולי תרוץ כמה התקפות, תחטוף כמה תיקולים אמיתיים. יעזור לך להיות קצת גבר, פאקינג גוץ." חייכתי אליו כשאמרתי את זה, כי שנינו ידענו שפרנקי הוא שחקן קו התקפה שתפקידו הוא לשמור לי על התחת כשאני חותך ורץ. הוא היה שחקן מעולה והחבר הכי טוב שלי, אחרי קייל ומלקולם.

"כן, כן, אני הגוץ פה, ואתה ממש פיה קלת כנפיים." הוא עשה לי הטעיה וסגר זרוע חסונה ומועכת על צווארי; פרנקי היה ענק, ממותה, רק בן שבע־עשרה וכבר יותר ממטר שמונים ויותר ממאה קילו. הוא אולי נראה שמן במבט ראשון, אבל מי שהרגיש אותו בתיקול ידע שהוא היה מאה קילו של שרירים. "אולי כדאי שתפסיק לרקוד על המגרש כמו איזה הומו ותתחיל לחסום עם התחת־של־תינוק שלך."

התאמצתי כדי לנשום תחת לפיתת הברזל שלו ולא היתה לי ברירה אלא לנעוץ אגרוף בצלעותיו כדי להשתחרר. בליין, המגן האחורי של הקבוצה ומשכין השלום שלה, דחף את שנינו הצידה. "די, חבר'ה. אתם יודעים איך המאמן מתחיל כשאנחנו עושים שטויות."

"שתוק, בליין," מלקולם, פרנקי ואני אמרנו ביחד.

"בואו נחזור לזה שאתה פחדן שלא מעז להזמין את נל," מלקולם אמר.

"בואו לא נחזור לזה." זרקתי את הכדור הצידה אל צ'אק, התופס השני, שתפס את הכדור וזרק אותו אל ניק, שהיה עוד שחקן קו התקפה.

"נראה אותך עושה את זה," אמר פרנקי. "נראה אותך!"

צחקתי. "מה אנחנו, בכיתה ב'? נראה אותך? אתה רציני?"

פרנקי לא צחק. "כן, נראה אותך מעז להזמין את נל הותורן לצאת איתך. נמאס לי לראות אותך מתנהג כאילו זה סוד שאתה מאוהב בה. כולם יודעים את זה, חוץ ממנה ומקייל. תעשה עם זה משהו או שתפסיק לחפור לנו על זה."

"ואני משדרג את האתגר," אמר מלקולם. "אני שם מאה דולר שאתה לא עושה את זה."

"אל תהיו מטומטמים. אני לא אעשה את זה בשביל התערבות או אתגר מטומטם. היא ידידה שלי. אני אציע לה אם וכאשר אהיה מוכן." העסקתי את עצמי בכריות המגן בניסיון להסוות את מבוכתי.

"כן, ידידה שלך... כי כבר קיבעת את עצמך בהגדרה של ידיד." את זה אמר מלקולם.

המלקולם הזה מעצבן.

"אני לא קיבעתי את עצמי כידיד שלה." הידקתי את השרוכים בנעלי הפקקים יותר ממה שצריך, ומשכתי את השרוכים כל כך חזק עד שהרגשתי כאב חד בכף הרגל ונאלצתי לשחרר קצת ולקשור שוב.

מלקולם תמיד קלט אותי כאילו אני שקוף לגמרי. "אתה כן, ואתה יודע את זה." הוא עמד קרוב אלי, אפו כמעט נוגע באפי. "מאה דולר. תשים או תשתוק."

דחפתי אותו, אבל הוא נעמד מולי שוב מייד ודחף אותי בחזרה. "אני לא פאקינג מתערב איתכם על זה," אמרתי.

"כי אתה שפנית פחדנית," אמר פרנקי.

התשובה עוררה גל צחוק בקרב כל שחקני ההתקפה, שבינתיים הספיקו להתאסף סביבנו.

"שפנית פחדנית?" חיקיתי אותו בלעג. "אתה באמת אמרת את זה?"

פרנקי נע לעברי בכבדות, התנפח והתכונן להעיף אותי. "כן, אמרתי את זה. כי זה מה שאתה."

עמדתי מולו באומץ, אבל שנינו ידענו שלעולם לא אעז ממש לעשות משהו לפרנקי: שנינו נגמור בבית־חולים. "אני לא מפחד," סיננתי בין שיניי.

האמת היא שכן פחדתי. נל ואני היינו ידידים כבר מכיתה ג', וכמעט מאז הייתי מאוהב בה. פרנקי צדק לגמרי כשאמר שכולם יודעים חוץ מנל עצמה ומקייל. ואולי גם קייל ידע, אבל בחר להתעלם; לא הייתי בטוח לגמרי.

כשאתה מאוהב עשר שנים במישהי שאתה לא מעז להזמין לדייט, הרעיון להזמין אותה לדייט משתק אותך מרוב פחד. גם ידעתי שאם לא איענה לאתגר ההתערבות, אהיה מושא ללעג בלתי פוסק מכל שחקני קבוצת הפוטבול.

"פאק. בסדר. אני אציע לה מחר." שנאתי את הרעיון שאני עושה את זה מתוך לחץ, אבל גם ידעתי שבלי זה כנראה לא אעשה זאת לעולם. "ואתם מביאים לי את הכסף באימון מחר." פרנקי ומלקולם לחצו את ידי, כי הם היו היחידים שבאמת השתתפו בהתערבות.

את האימון העברתי על טייס אוטומטי, מריץ התקפות ותופס כדורים בלי לחשוב על זה ממש. המוח שלי שעט במהירות של מיליון קמ"ש, ועבר לסירוגין בין לתכנן מה להגיד לה ובין הפחד לקלקל הכול.

למחרת בבית־הספר כבר הייתי פקעת עצבים. וגם לא עזר שאבא חזר מוקדם הביתה ועשה עלי עבודה יסודית. ידעתי שיכאב לי באימון עם כל החבורות הכהות שהיו מפוזרות על צלעותיי ועל גבי, אבל כבר התרגלתי. זה יחשל אותי, הוא אמר. זה לטובתי, הוא אמר. והוא צדק, במובן מסוים; זה באמת חישל אותי.

שום תיקול לא כאב כמו האגרופים שלו.

בשעה הרביעית היה לי היסטוריה של העולם המערבי ובחמישית אזרחות עם נל, ותיכננתי לפעול בהפסקה הקצרה שבין שני השיעורים. אני אלך איתה אל הלוקרים ואציע לה לצאת בזמן שנארגן את הספרים. עמדתי מחוץ לכיתתה של גברת הייסטינג בקומה הראשונה, וחיכיתי שנל תופיע לשיעור החמישי. כשמלקולם תיקל אותי בצחוק מהצד ותקע את הכתף השרירית שלו בדיוק איפה שכאב לי, נאלצתי לנשוך את הצד הפנימי של לחיי כדי להסתיר את עווית הכאב הבלתי רצונית בפניי. ניפנפתי אותו ממני בצחוק מאולץ ונאבקנו זה בזה עד שהארי השמח, משגיח המסדרון ההיפי, עבר לידנו וקרא בעליזות, "מספיק עם זה, פרחחים משוגעים."

הארי השמח היה חבר של כולם. הוא נראה כמו ג'ון לנון, עם שיער חום ארוך ומדובלל, זקן פראי ומשקפיים עגולים. הוא עישן הרבה יותר מדי גראס בשנות השישים, ואף פעם בעצם לא עזב את העשור ההוא, בראשו. הוא היה אחיו של מנהל בית־הספר מר באומן, חייך כל הזמן והיה תמיד שקט ונחמד אל כולם, כמעט יותר מדי נחמד. הוא אף פעם לא היה צריך לבקש שום דבר פעמיים, כי אפילו הגותים הקשוחים ביותר אהבו את הארי.

"אז אתה עושה את זה אחרי השיעור, כן?" מלקולם שאל אותי בחשאי, מנופף בשטר מקופל של מאה דולר בין שתי אצבעותיו.

הושטתי את ידי אל השטר, אבל הוא חמק ממני בצעד קליל. "כן," אמרתי. "ליד הלוקרים שלנו בין השיעור הרביעי לחמישי."

ליטפתי את הסימן הסגול־צהבהב שהיה בגודל של אשכולית והתפשט כצל על צלעותיי ולכיוון גבי, בדיוק במקום שבו התנגש בי מלקולם.

שמעתי את קולו של קייל מאחורי. ״עוד פעם אבא שלך הכניס לך?״

קייל היה האדם היחיד בעולם חוץ מאמא שלי שידע שאבא שלי מכה אותי. אבל השבעתי אותו שלא יספר לאף אחד. זה ממילא לא יעזור, כי אבא שלי הוא מפקד תחנת המשטרה המקומית. הוא יעלים כל דיווח ויפחיד כל עובד סוציאלי שינסה לעמוד בדרכו. זה כבר קרה. עשיתי את הטעות הזו פעם וסיפרתי למורה לספורט בכיתה ח' שהסימנים בבטני הם ממכות שחטפתי מאבא שלי, והמורה הלך לעובדת סוציאלית. המורה הועבר למחוז אחר בתוך פחות משבוע, והעובדת הסוציאלית פוטרה מעבודתה.

במשך שבוע לא הלכתי לבית־הספר, כי הייתי "חולה". האמת היתה שפשוט לא יכולתי לצאת מהמיטה מרוב כאבים. הסימנים על גופי נעלמו רק אחרי חודש. מאז לא ניסיתי לספר לאף אחד. משכתי ככל האפשר את הזמן בבית־הספר, באימון פוטבול או בבית של קייל. רק לא להיות ליד אבא שלי. זה התאים גם לו, כי הוא מלכתחילה בכלל לא רצה ילדים. אני איכזבתי אותו, הוא טען. גם אחרי שהתקבלתי לנבחרת בית־הספר כבר בשנה הראשונה בתיכון. בשבילו הייתי אכזבה בכל מקרה. אפילו כששברתי את שיא המחוז במספר התפיסות לעונה באותה שנה ראשונה בתיכון הייתי בעיניו חתיכת חרא שלא שווה כלום. לא שברתי את השיא שלו, וזה הדבר היחיד שקבע.

כי אבא השתתף באליפות המדינה שלוש שנים ברציפות כשהוא היה בתיכון, ואחר כך שיחק כתופס פותח באוניברסיטת מישיגן, ושמו הלך לפניו כשחקן הפוטבול הטוב ביותר בליגת המכללות. מאתרי הכישרונות של קנזס סיטי, מינסוטה וייקינגס וניו־יורק ג'איינטס רצו אותו. אבל במשחקו הראשון במדי הג'איינטס הוא קרע רצועה בברך, וזה היה הסוף של הקריירה שלו. הוא חזר לעיירת הולדתו כאן במישיגן והתגייס למשטרה כאדם כועס ומריר. כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה, הוא התגייס לצבא ויצא למזרח התיכון פעמיים במסגרת שירותו בחיל רגלים. כשהוא חזר, מצבו היה הרבה יותר גרוע, אחרי כל מה שהוא ראה ועשה שם.

אחרי העבודה הוא נהג לשתות עד שהשתכר לגמרי, ונהג לספר לי סיפורי זוועות. בניגוד לבוגרי מלחמות אחרים ששמעתי עליהם, אבא אהב לדבר על הדברים שעבר כחייל. אבל רק איתי, ורק כשכבר היה לקראת סוף הבקבוק. הוא סיפר לי על הגופות הירויות שראה, על גופות אחרי שעלו על מטען גחון וגופות שנפגעו מירי צלפים ומרקטות אר־פי־ג'י. אם הייתי מנסה לצאת מהחדר, הוא היה תוקף אותי באלימות. גם כשהיה שיכור, אבא היה מפחיד מאוד. הפציעה גדעה את הקריירה שלו כתופס מקצועי, אבל לא הפחיתה מהמראה המאיים שלו. הוא היה גבוה ממני, בעל כתפיים רחבות, זרועות עבות ושרירי רגליים מפותחים. שערו היה קצוץ וזרוע פסי שיבה, ונצץ מאגלי זיעה כשהוא התנדנד מולי. אגרופיו היו מהירים וחזקים ומדויקים גם תחת השפעת אלכוהול. הוא ידע איפה לפגוע כדי לגרום את הכאב העז ביותר. עם הזמן השתפרתי בהתחמקות ובחסימה, ואבא עודד אותי להשתפר עוד. הוא רצה שאהיה גבר, לוחם. גברים לא מרגישים כאב. גברים לא מספרים. גברים שוברים שיאים.

קייל ידע את כל זה - הוא הבין את המצב, עד כמה שמישהו שלא חווה את זה יכול להבין, ולא סיפר לאף אחד.

"כן, אבל אני בסדר," שנאתי את גילויי האהדה.

קייל רק לכד את מבטי והחזיק בו בניסיון להעריך את המצב. הוא ידע שלעולם לא אודה שכואב לי והשתפר בקריאת מדד הכאב שלי ככל שמצבי החמיר. "בטוח? המאמן רוצה שנעשה תרגילי ריצה וסיבוב היום."

"שיט," אמרתי.

את תרגילי הריצה והסיבוב עשינו בדרך כלל כשהמאמן או הקוורטרבק זורקים כדורים והשחקן צריך לתפוס אותם באזורי קווי הצד כשהוא רץ תוך כדי הטיות גוף כדי לשמור על האיזון בין שתי הרגליים. המאמן אהב לעשות את התרגילים האלה בתנאי שטח מלאים, אז למדתי לתפוס את הכדור כששחקן הגנה מנסה לעצור אותי. זה אומר שרוב האימון פשוט עבר עלי בהתנגשויות ובנפילות בלתי פוסקות. עם הפציעות שכבר היו לי, רק במזל אצליח לרדת מהמגרש בהליכה בסוף האימון.

"לא, אני בסדר," אמרתי. "יש משחק נגד ברייטון ביום שישי, והם אוהבים לשסות בי שני שחקני הגנה. אני צריך להתאמן."

קייל הניד את ראשו. "אתה כזה אידיוט עקשן."

צחקתי. "כן. אבל אני התופס הכי טוב במדינה. יש גם יתרונות ב'תוכנית האימונים' של אבא שלי." עשיתי תנועה של מירכאות עם הידיים.

"מה היתה המילה שמר לאנג אמר אתמול כשהוא דיבר על הספרטנים ועל האימונים שלהם?" קייל שלף חטיף אנרגיה מהתיק שלו ונתן לי חצי.

"אגוגיה," אמרתי.

"כן," אמר קייל, שלעס ברעש רב. "תחשוב שאתה ספרטני, שמתאמן באגוגיה."

"זה לא שם של מקום, אני חושב," אמרתי תוך כדי אכילת החצי שלי. "זה היה יותר אורח חיים, תוכנית. וכן, זה פחות או יותר אותו דבר. מייק דורסי, מאמן אגוגיה ספרטני."

"אני אצטרך לסחוב אותך עוד פעם על הידיים?" שאל קייל, רק בחצי הומור.

"כנראה," עניתי.

"אז נלך למחבוא שלנו אחרי האימון." קייל התחיל ללכת לכיוון כיתת המדעים בצד השני של בית־הספר, בצעדים מהירים כדי לא לאחר.

"מעולה," קראתי אחריו.

המחבוא שלנו היה ביער מאחורי הבית שלי. היה שם עץ אלון עתיק שברק פגע בו פעם, והענפים שלו היו כל כך כפופים עד שנוצר תחתם מסתור שנראה לנו כמו מערה. עוד כשהיינו ילדים קייל ואני הפכנו את המקום למעין מועדון. שילבנו בענפים גם קורות עץ ישנות שמצאנו והוספנו חתיכות פח ממגרש הגרוטאות, וכך בנינו מחסה מסביב לגזע העבה. הבאנו לשם כיסאות ישנים, כמה ארגזים ואפילו סחבנו ספה ישנה ומרוטה. זה היה הסוד שלנו, ואפילו עכשיו, כשגדלנו, ומועדון סודי כבר לא אמור להביך אותנו, אנחנו עדיין שומרים את עובדת קיומו בסוד. בן דודי דָאג הצליח פעם איכשהו לפלח כמה ארגזי בירה זולה מחנות האלכוהול ונתן לי שניים. קייל ואני היינו הולכים הרבה למחבוא שלנו ושותים שם יחד.

אבל בשבילי המחבוא היה אכן מחבוא, מקום שאליו הייתי יכול לברוח מאבא שלי. לא פעם ישנתי שם בלילה, ואפילו היתה לי שם שמיכת צמר ישנה, בתוך אחד הארגזים.

הדיבורים עם מלקולם ואחר כך עם קייל כילו את רוב שבע הדקות שהיו לי בין שני השיעורים, כך שהתפלאתי שנל עדיין לא הגיעה לכיתה. חשבתי שאני אעשה במכנסיים מרוב לחץ סביב כל הקטע של להזמין אותה לדייט, ובסוף היא אפילו לא הגיעה.

ואז היא הופיעה, שיער גולש על כתפיה, מחייכת וצוחקת. בֶּקָה מצד אחד שלה, ג'יל מהצד השני. שלוש הבנות האלה, לדעתי, הן שלוש הבנות השוות ביותר בבית־ספר שלנו, ותמיד היה לי קשה לדרג אותן במובן של מי הכי שווה. זה תלוי במצב הרוח שלי, בדרך כלל. את נל הכרתי הכי טוב, כי חלמתי עליה בהקיץ כל החיים שלי כמעט, כמו גור כלבים מתלהב, אבל בקה היתה שווה לא פחות ממנה, רק בצורה שונה. היא היתה נמוכה מנל ועגלגלה יותר, והיה לה שיער שחור וארוך ומתולתל כל כך עד שנראה כמו ערימה של בקבוקים קופצניים. ניגוד מוחלט לשיער של נל, שהיה בגוון מושלם של בלונד־תות. עורה של בקה היה בצבע קרמל כהה, ואילו עורה של נל היה שנהבי. לבן וחיוור. נל היתה פתוחה ועליזה, בניגוד לבקה, שהיתה שקטה וביישנית מאוד, למרות שהיתה ממש חכמה.

ג'יל היתה כמעט בלתי נראית בסביבתן של בקה ונל. היא פשוט לא היתה בתחרות בכלל, אם שואלים אותי. אם היו מסתכלים עליה כשהיא לבדה או עם אנשים אחרים, ג'יל היתה שווה, בטח, אבל היא פשוט לא היתה בליגה של נל ושל בקה. ג'יל היתה מין בובת ברבי אמיתית. גבוהה, פרופורציות בלתי אפשריות, שיער בלונד פלטינה טבעי ועיניים כחולות. היא היתה הילדה הכי מתוקה בעולם, וכן, אני יודע, בנים לא אמורים להגיד את המילה "מתוקה", אבל היא פשוט מתאימה פה. ג'יל היתה מתוקה כמו כפית סוכר. היא גם ענתה לסטריאוטיפ של הבלונדינית התוססת בכך שהיתה קצת סתומה ודי שטחית. אבל היא היתה נאמנה מאוד לחבריה, וחיבבתי אותה בזכות התכונה הזו.

זה היה רגע של ״היי־סקול־מיוזיקל״: שלוש הבנות הכי שוות בבית־הספר פוסעות זו לצד זו במסדרון שטוף שמש, נל באמצע, כולם מסתכלים עליה, מעריצים אותה, מדברים עליה. ואז היא עצרה בדיוק מולי, חייכה אלי, אמרה לי היי, ואני קפאתי במקומי בפה פעור, המום לגמרי.

מישהו התנגש בי מאחור בעוצמה והוציא אותי מהטראנס. מלקולם עקף אותי וכיחכח בגרונו. "סליחה, אחי. לא ראיתי אותך." הוא החווה בראשו אל נל ואל שתי הבנות האחרות. "מה קורה, בנות? נראות מעולה היום, אני רואה. ממש ממש מעולה. נכון, ג'ייסון?" מלקולם אהב "לנפנף בשחורוּת" שלו, כפי שהוא קרא לזה, במיוחד כשהוא ניסה להצחיק, מה שקרה רוב הזמן.

הבטתי בו ברוגז והשבתי את תשומת ליבי אל נל. "היי, נל. מה קורה?" עלוב. עלוב. כל כך עלוב.

היא חייכה אלי. "היי, ג'ייסון."

בקה וג'יל המשיכו ללכת ועצרו ליד הלוקרים שלהן כמה מטרים משם. המקום המסוים הזה, מסדרון המקצועות ההומניים בקומה הראשונה ליד מזנון בית־הספר והחצר הסמוכה, היה הנקודה המרכזית והחשובה ביותר בחיי החברה של התיכון. שם קרה הכול. שם בנים הזמינו בנות לדייטים, שם בנים קבעו ללכת מכות עם בנים אחרים, שם זוגות נפרדו. אם היית מהמקובלים, כאן היה המקום להיראות, המקום שבו מנהיגי הקליקות השונות משלו בנתיניהם. לכן, כמובן, בהיותי אחד מכוכבי קבוצת הפוטבול, זה היה המקום שבו הייתי צריך להציע לה לצאת איתי.

נל היתה מקובלת, אבל מהבנות האלה שלא היתה להן קליקה. היא היתה בסדר עם כולם, והיתה מקובלת בשל היותה יפה, חכמה ובתו של האיש השני הכי חזק בעיר הקטנה שלנו, אחרי אביו של קייל. והיא היתה החברה הכי טובה של קייל, שהיה כמובן האליל של בית־הספר. הוא היה הקוורטרבק הכוכב, שיחק באליפות כבר בגיל שש־עשרה, היה בן של סנטור, ונראה כל כך טוב שזה היה כמעט מגוחך. היו לו חיים מושלמים. החבר הכי טוב של הנערה הכי יפה בבית־הספר, עשיר, חתיך, מקובל, ספורטאי מצטיין, הורים מגניבים. אפילו היתה לו מכונית משהו בן־זונה, קמארו קלאסית שאחיו הגדול שיפץ והשאיר לו כשהוא ברח מהבית בגיל שבע־עשרה. הסיבה היחידה שלא שנאתי את קייל היתה שהוא היה החבר הכי טוב שלי ושהכרתי אותו מאז שהיינו בגן, ויכולתי לספר לכולם את הסיפור על איך הוא עשה פיפי במכנסיים בכיתה ג' ואני הסתרתי אותו.

כולם הסתכלו עלי עכשיו. הם ידעו שמשהו עומד לקרות. מלקולם ופרנקי בטח כבר סיפרו לכל מי שהם מכירים, שזה כולם, שאני מתכוון להציע לנל לצאת איתי, אז קהל שלם של "מגניבים" עמד במסדרון. הם אפילו לא העמידו פנים שהם לא מסתכלים.

אני לא יכול להשתפן עכשיו. לעזאזל.

בלעתי את גוש המתח היבש שהתמקם בגרוני וקפצתי את ידיי הרועדות לאגרופים, שאותם הצמדתי לצידי גופי. "אז את שומעת נל. חשבתי קצת. רוצה לצאת איתי היום? בשבע?" קולי לא רעד ולא היסס, ונשמעתי נונשלנטי במידה המתאימה.

עיניה של נל התרחבו והיא כבשה קריאת הפתעה, אחר כך פלטה מעין צהלה קטנה לפני שהספיקה לסגור את פיה ולעצור אותה. "כן! כאילו, כן, בטח. בשמחה. לאן אנחנו הולכים?"

תודה לאל שהתכוננתי לזה. "חשבתי על בראבו."

היא חייכה שוב. זו היתה מסעדה יקרה לתלמידי תיכון, כזו שצריך להזמין בה מקומות מראש, במיוחד ביום שישי בערב. היה לי הסכם עם אבא שלי: אני משקיע בלימודים ובאימונים, והוא דואג שלא אצטרך לעבוד. קיבלתי ממנו בונוס של מאתיים דולר על כל משחק שניצחנו, ועוד עשרים דולר על כל טאצ'דאון שלי. השנה, בינתיים, הקבוצה שלנו רק מנצחת, וכבר היו לי שישה טאצ'דאונים בארבעת המשחקים ששיחקנו.

כן. אבא שלי באמת דחף אותי להצליח בפוטבול. ניצחון היה הכול בשבילו, שני רק לחובה להיות "גבר אמיתי".

"לא צריך להזמין מקומות מראש ביום שישי?" שאלה נל.

חייכתי בזחיחות ודחפתי את אגרופי לתוך הכיס. "צריך."

היא צימצמה את עיניה. "היית כל כך בטוח שאני אסכים?"

הרחבתי עוד יותר את חיוכי, בעיקר כדי להסוות את הלמות ליבי. "נו, ולא הסכמת?"

היא לא הצליחה לשמור על ארשת רצינית יותר מדי זמן. "אז להתראות בשבע."

הינהנתי ונכנסתי לכיתה, מתעלם מהלחישות המהוסות. קרסתי על הכיסא שלי ליד החלון מאחור ועשיתי כאילו אני לא רואה את נל עושה את הקטע הזה של ההתלחשויות ההיסטריות עם בקה וג'יל. גם אני רציתי לפרוץ בהתלחשות היסטרית עם מישהו, אבל לא יכולתי, כי אני גבר, וגברים לא מפגינים רגשות.

נל התיישבה בחינניות בכיסא שלה, כמה שורות קדימה ובאלכסון ממני. היא הניחה את התיק שלה על הרצפה ליד הרגליים והתכופפה לפתוח אותו, מנצלת את ההזדמנות להגניב מבט לכיווני. היא הסמיקה וחייכה כשהיא ראתה שאני מסתכל עליה. אי־שם בתודעתי תהיתי אם היא תיתן לי לנשק אותה.

היא כנראה לא תיתן לי. אבל זה בהחלט יהיה נחמד אם כן.

למזלי המאמן רצה שנראה סרט במקום שנקרע את עצמנו על המגרש. הוא נתן לקייל פטור מהסרט, בידיעה שהוא כבר ישלים אותו בבית. לנו היה פחות מזל, אז ישבנו וראינו משחקים של ברייטון עד שש וחצי כמעט.

ממילא תיכננתי לקחת את נל מביתה מייד אחרי האימון, אז הבאתי איתי בתיק ג'ינס וחולצת כפתורים. החולצה היתה מקומטת, אבל לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם זה. התקלחתי אחרי שכולם הלכו ואחר כך נכנסתי לטנדר שלי. קניתי אותו בעצמי, מכסף שחסכתי במשך כל העונה הקודמת, בתוספת הבונוס שקיבלתי בסוף השנה על ציונים מעולים. זה היה פורד F-150, בן עשר, שחור, ארגז ארוך, הילוכים ידניים, ארבע על ארבע. הבייבי שלי. הוא לא היה מרשים במיוחד, אבל הוא היה שלי. אבא לא היה יכול לקחת אותו ממני, לא משנה מה הייתי עושה, כי אני חסכתי וקניתי אותו בעצמי. הוא כיבד את זה.

היו לו קודים של כבוד, בדרכו המעוותת. לא היתה לו שום בעיה להרביץ לי עד שהייתי משתין דם, אבל הוא כיבד את הספייס שלי ואת הדברים שלי, ושילם על כל מה שרציתי כל עוד הרווחתי את זה. אם הייתי משיב לו מלחמה, הוא נהג לסיים את השיעורים שלו מוקדם מהרגיל. כלומר, השיעור היה מתקצר כי הוא פשוט היה גומר אותי בנוק־אאוט. אבל בגלל שהייתי חוטף פחות מכות בסך הכול, התחלתי יותר ויותר להשיב מלחמה.

נסעתי לבית של נל, לקול פצפוץ אבני החצץ מתחת לצמיגי הטנדר. הייתי כבר כל כך לחוץ בשלב הזה, שכל העצבים שלי היו בתוהו ובוהו מוחלט. זה סוף־סוף עומד לקרות. אני יוצא לדייט עם נל הותורן. דמיינתי אותה לובשת חצאית בגובה הברך, צנועה אבל קורצת, וחולצה שלא תצליח להסתיר את הציצים המדהימים שלה. שיער בלונדיני גולש פזור על כתפיה, רק הפוני משוך בסיכה לאחור, כמו תמיד. היא אהבה למרוח לקים בצבעים חזקים על הציפורניים, בדרך כלל אדום או כתום או ורוד. לפעמים כחול או ירוק, אבל אף פעם לא שחור או אפור או צבעים משעממים.

עצרתי באמצע הכביש קצת יותר מקילומטר לפני ביתה וניסיתי להתעשת. זה רק דייט. אנחנו סתם ידידים שיוצאים לדייט. לא יותר. לא היתה שום סיבה לחשוב שאזכה לנשק אותה. אני אפילו לא אנסה להחזיק לה את היד. רק... להיות ביחד ולדבר. אין מה להתרגש.

אבל התרגשתי. כל כך התרגשתי, שהייתי לחוץ פחד.

שיחררתי נשימה ארוכה, הלמתי בהגה בשתי ידיי וצרחתי הכי חזק שיכולתי, כדי לשחרר חלק מההתרגשות המצטברת. הייתי בהיי, כל כך נלהב מעצם הרעיון שאני יוצא לדייט עם נל, שכבר לא הרגשתי את הכאבים מהמכות.

הכנסתי להילוך והמשכתי בנסיעה, עד שעצרתי מול הבית של נל. בדיוק אז צילצל הטלפון הנייד שלי, וכשהסתכלתי על המסך וראיתי את השם של קייל לחצתי מייד על "ענה". הספרות הדיגיטליות בראש המסך אמרו שהשעה היתה 18:54, אז נשאר לי עוד קצת זמן עד הפגישה. עד כה התעלמתי מהעובדה שאני צריך לספר לו שאני יוצא לדייט עם הנערה שקרובה אליו יותר מאחות, וגם עכשיו, דקות ספורות לפני הדייט, כמעט לא רציתי לענות לו.

"היי, קייל, אחי! מה קורה?" זייפתי התלהבות כדי להסוות את מצבי הרגשי האמיתי.

ההיסוס בצד השני של הקו היה רועם יותר מצעקה. "ג'ייסון, זאת נל. אני מתקשרת מהטלפון של קייל... אני... שכחתי את שלי." קולה של נל הלם בחזי כמו גוש בטון.

ואז קלטתי את משמעות המילים. "שכחת את שלך? איפה את? אני בדיוק נכנס לחניה שלכם."

היסוס ארוך יותר. הבטן שלי התכווצה ושקעה לשמע המילים הבאות: "תקשיב, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לצאת איתך."

שיט. הייתי צריך לדעת שזה היה קל מדי. "אה, הבנתי." ניסיתי להסוות את האכזבה שחשתי, אבל הייתי בטוח שהיא שומעת אותה גם ככה. "הכול בסדר? זאת אומרת - "

"אני פשוט... יכול להיות שהסכמתי מהר מדי, ג'ייסון. אני מצטערת. אני לא חושבת... אני לא חושבת שזה ילך."

"אז זה לא 'ניפגש בפעם אחרת', מה?" בשלב הזה כבר לא יכולתי להסתיר את העלבון.

"לא. אני מאוד מצטערת."

"זה בסדר, אני חושב." צחקתי כשהבנתי כמה דבילי זה נשמע, במיוחד כשברור שהיא שומעת בקולי מה אני מרגיש. "לעזאזל. לא, זה לא בסדר. זה קצת חשוד, נל. ממש התרגשתי." הייתי חייב להשתלט על עצמי. תפסתי את ההגה בכל הכוח ועצמתי את עיניי חזק.

"אני מאוד־מאוד מצטערת, ג'ייסון. רק עכשיו הבנתי, אחרי שממש חשבתי על זה... זאת אומרת, זה מחמיא לי, והתלהבתי שהזמנת אותי, אבל - "

קטעתי אותה באמצע המשפט. "זה בגלל קייל, נכון? את איתו, צלצלת מהטלפון שלו, אז זה בטח בגללו." הייתי צריך לדעת. באמת שהייתי צריך. ממילא כולם תמיד חשבו שהם ביחד.

"ג'ייסון, זה לא... זאת אומרת, כן, אני איתו כרגע, אבל–"

"זה בסדר. הבנתי. אני חושב שכולנו ידענו שזה מה שיקרה, אז אני לא צריך להיות מופתע. רק חבל שלא אמרת לי קודם." נשמעתי כמו בן זונה דפוק, אבל לא יכולתי להתאפק.

"אני מצטערת, ג'ייסון. אני לא יודעת מה עוד להגיד."

"אין מה להגיד. הכול טוב. אני פשוט... שיהיה. נתראה בכימיה ביום שני."

כמעט ניתקתי כשהקול שלה עצר אותי. "ג'ייסון, חכה."

"מה."

"אולי אני לא אמורה לגלות לך, אבל... בקה דלוקה עליך מאז כיתה ז'. אני מבטיחה לך שהיא תרצה לצאת איתך."

"בקה?" המילים יצאו מפי מהולות בזעזוע. "זה לא יהיה מוזר? זאת אומרת, מה להגיד? היא תחשוב שהיא האפשרות השנייה שלי או משהו. זאת אומרת, אני מניח שזאת האמת, אבל לא ככה. את מבינה?"

נל ענתה לי אחרי היסוס קל. "פשוט תגיד לה את האמת. שהברזתי לך ברגע האחרון. כבר הזמנת מקומות, ואני אמרתי שאולי היא תרצה לצאת איתך במקומי."

"את חושבת שזה ילך? באמת?" בקה? היא היתה בסדר גמור, אבל היא לא היתה נל. בקול רם אמרתי, "היא די מדליקה."

"זה ילך. פשוט תתקשר אליה." היא דיקלמה במהירות את מספר הטלפון של בקה, וחזרתי עליו בקול תוך שאני רושם אותו בזריזות על קבלה ישנה מתחנת דלק.

"תודה... אני חושב. אבל, נל? בפעם הבאה שתשברי למישהו את הלב, תני לו התראה קצת יותר ארוכה, טוב?" ניסיתי להחדיר טון מתלוצץ לקול שלי.

"אל תדבר שטויות, ג'ייסון. לא שברתי לך את הלב. אפילו עוד לא יצאנו יחד. אבל אני באמת מצטערת שהברזתי לך ככה."

"לא נורא. חוץ מזה, אולי יקרה משהו ביני לבין בקה. היא מדליקה כמעט כמוך. לא, לעזאזל, זה לא יצא כמו שהתכוונתי. אל תגידי לבקה שאמרתי את זה. אתן מדליקות במידה שווה, אני רק - " אלוהים. איזה אידיוט נשמעתי. שמישהו יעצור אותי.

נל צחקה וקטעה אותי. "ג'ייסון? שתוק. תתקשר לבקה."

היא ניתקה, ואני בהיתי בחשבונית המלבנית עם עשר הספרות המשורבטות בכתב עקום. בקה? לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב להזמין אותה לדייט. לא ידעתי עליה הרבה, הבנתי עכשיו כשחשבתי על זה. היתה לי הרגשה שהיא באה מבית קפדן ומחמיר, אבל רק מהעובדה שהיא תמיד התלבשה צנוע מאוד, מקסימום חולצה עם שרוול קצר או חצאית בגובה הברך. לא מחשופים, לא שום דבר מעל הברך. היא אף פעם לא בילתה עם הבנים, לא פלירטטה, לא באה למסיבות. היא היתה שקטה, חרשנית, אדיבה ומנומסת כשמישהו דיבר אליה, ואנשים נטו להניח לה לנפשה או להיות נחמדים אליה רק כי היא היתה חברה של נל הותורן.

היא מאוהבת בי? באמת? איך לא שמתי לב אף פעם?

המשכתי לשבת שם עוד כמה דקות, שקוע במחשבות. כמעט עשיתי במכנסיים כשמישהו דפק לי פתאום על החלון. פתחתי אותו. פניה העדינות של גברת הותורן הביטו בי בעווית של סימן שאלה.

"ג'ייסון? הכול בסדר? נל לא פה. היא יצאה לרוץ עם קייל." גברת הותורן היא אישה שהיית רוצה שתהיה אמא שלך. דקיקה ועדינה, עם שיער בלונדיני ועור בהיר, הנהדרות בהתגלמותה, תמיד מחייכת, מגיעה למשחקי פוטבול לעודד את כולנו, בדרך כלל עם מאפים מפנקים. היא הכירה כמעט כל אחד בעיר בשמו, ואהבה לחבק אנשים. הריח הרגיל שלה היה ריח של עוגיות ובושם קל.

אמא שלי בקושי היתה בן־אדם. היא התחבאה בחדר שלה כל היום עם אופרות סבון בטלוויזיה, הרחק משדה הקרב שבסלון. אבא היכה אותה מדי פעם, אבל ברגע שגדלתי מספיק לספוג את אגרופיו, הוא הפנה אותם אלי ועזב אותה בשקט, חוץ מהפעמיים בשבוע שבהן אני שומע את ראשה נחבט בקרש המיטה מעבר לקיר המשותף של חדרי השינה שלנו.

"כן," אמרתי. "הכול בסדר גמור. חשבתי שקבענו להערב, אני והיא וקייל, אבל התבלבלתי בימים."

גברת הותורן הזעיפה את פניה. "לא יפה לשקר, ג'ייסון דורסי."

חייכתי אליה. "אני? מה יש לי לשקר?"

עכשיו הבעת הזעף על פניה העמיקה. "אני מכירה אותך מאז שהיית בחיתולים, ג'ייסון. אני יודעת מתי אתה משקר." זוויות פיה עלו מעט בחיוך זחוח שהזכיר לי את נל. "אני גם יודעת שלנל ולקייל היה איזה ריב קודם, ונדמה לי שאני יודעת על מה."

"הם רבו?" את זה לא ידעתי. "נל דיברה איתי עכשיו מהטלפון של קייל. הם לא נשמעו לי כועסים, זה כל מה שאני יודע." נדמה לי שאולי נשמעתי קצת מריר.

היא השפילה את מבטה לרגע, כמעט במבוכה מגושמת, אם יצור כמו גברת הותורן בכלל יכול לעשות משהו מגושם. "אני חושבת שהם התפייסו." היא לכדה את מבטי. "תמיד אהבת את נל, ג'ייסון. אני יודעת, אבל היא לא יודעת את זה."

נשפתי בתסכול. נראה שפרנקי באמת צדק כשאמר שכולם יודעים שאני אוהב את נל חוץ מנל. "טוב, זה כבר לא משנה. יש לי הרגשה שהיא עם קייל עכשיו."

גברת הותורן הינהנה. "כן, זה גם מה שאני חושבת. אני לא אתפלא. אני מצטערת, ג'ייסון. אני יודעת שזה כואב."

משכתי בכתפיי. "זה בסדר. זה תמיד היה קצת בלתי נמנע שהם יהיו ביחד בסוף, לא?"

גברת הותורן הינהנה שוב. "כן, תמיד חשבתי כך." היא הפנתה אלי מבט חד. "מה תעשה עכשיו?"

שיחקתי בידית ההילוכים, עוקב באצבעי אחרי המספרים והקווים. "לא יודע. נל אמרה שאני צריך להזמין את בקה במקומה, אבל אני לא יודע. אני לא רוצה שבקה תחשוב שאני עושה את זה רק כי אין לי מישהי יותר טובה להזמין. מבינה?"

"המממ. זה דווקא רעיון לא רע. נראה לי שאם תגיד לבקה את האמת, היא תכבד את זה. אולי יהיה מביך קצת בהתחלה, אבל היא בחורה מבינה מאוד. היא תבין מה קרה. אל תעשה מזה עניין. פשוט גש אליה ודבר איתה."

"את בטוחה?" שאלתי.

"אני בטוחה. שווה לנסות, לא?" היא נגעה בידי. "ג'ייסון? אתה יודע שאם אתה צריך משהו, אתה תמיד יכול לבוא לכאן, נכון?" היתה בקולה נימה של משהו עמוק וחד. כאילו היא יודעת משהו שאף אחד חוץ מקייל לא אמור לדעת.

הסתכלתי עליה בלי לדעת איך לענות. "תודה, גברת הותורן. אין עלייך."

היא חייכה אלי, והייתי בטוח שאני רואה משהו עצוב בעיניה. כאילו היא חושדת במשהו. אבל זה לא שהיא היתה יכולה לעזור, גם אם היא ידעה, אפילו אם הייתי מספר לה בעצמי מה מתרחש בסלון של משפחת דורסי.

ידעתי שבקה גרה בשכונה החדשה יחסית, המרוחקת כמה קילומטרים משם, אז אחרי שעזבתי את הבית של נל, נסעתי לכיוון שלה. עצרתי בכניסה לשכונה של בקה וחייגתי את המספר שנל נתנה לי.