לעיניך בלבד

פרק 1

הדלפות: צינור החמצן של חופש העיתונות

באוגוסט 1982, בניסיון להביא לסיום המלחמה בלבנון, הודיע נשיא ארצות הברית רונלד רייגן לראש הממשלה מנחם בגין על החלטתו לשלוח לביירות 800 חיילי מארינס. משימתם היתה לאבטח את יציאתם של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומאות מלוחמי הארגון הפלסטיני לתוניסיה בספינה צרפתית.

הודעתו של רייגן הועברה לבגין במברק בסיווג "סודי ביותר" שעליו נכתב: "לעיניך בלבד", והוגש לו בתוך מעטפה חתומה בשעווה. שותפי הסוד היחידים למסמך היו שר הביטחון אריאל שרון ושר החוץ יצחק שמיר.

בגין, בתמימותו, חשב שמידע שנמסר לו "לעיניו בלבד" אינו מגיע לידיו של איש מלבדו ומלבד אלה שבחר לשתפם בו. הוא לא הפנים כי לכל מסמך או מברק - יהא סיווגו הביטחוני אשר יהא - נחשפות עוד עיניים רבות. ואמנם, זמן קצר אחרי שקיבל את מברקו הדרמטי של הנשיא רייגן, שידרתי את תוכנו בתוכנית "בחצי היום" בקול ישראל.

כעבור דקות אחדות קיבלתי שיחת טלפון מראש הממשלה. "מר שיפר", אמר בגין בקול שקט אבל בטון מצמית. "אתה מוכן למכור את אמא שלך עבור סקופ. סליחה, את אמא מולדת. הנשיא רייגן עדיין לא הודיע לקונגרס כמתחייב על פי החוקה האמריקאית שהחליט לשלוח כוחות צבא ללבנון - ואתה כבר פרסמת את הדברים האלה. אתה תגרום בפרסום הזה להארכת מרחץ הדמים. מישה ארנס, השגריר שלנו בוושינגטון, ממתין על הקו האחר. איך הוא יסביר לבית הלבן את מה שעשית?"

וכך, במשך 20 דקות, שטף אותי בגין ללא הפסקה. לפני שטרק את הטלפון הוסיף: "יועצי לוחצים עלי להורות לשב"כ לחקור את מקורות ההדלפה אליך. הם מציעים לי לחייב שרים ובכירים בממשלה להיבדק בפוליגרף. הבהרתי להם שכל עוד אני ראש ממשלה, לא יצמידו פקידים ושרים למכונת אמת, משום שזה יסמן את סופה של הדמוקרטיה. אני מוכן לסבול ולהתמודד עם המציאות הנוראה שאתה כופה עלי". הוא סיים כך את השיחה בלי להמתין לתגובתי.

זה היה בגין, ראש הממשלה שחרד יותר מכל מנהיג אחר להמשך קיומו של המשטר הדמוקרטי והיחיד שהיה מוכן לשאת בתוצאות השמירה על חופש העיתונות. כל ראשי הממשלה שבאו אחריו עשו שימוש באמצעים כאלה ואחרים, כולל חקירות שב"כ ובדיקות פוליגרף, בניסיון לאתר מי מדליף חומרים מסווגים.

בניגוד לבגין, משה ארנס - שהיה כאמור השגריר בוושינגטון והחליף לאחר מכן את שרון בתפקיד שר הביטחון - לא התייחס בסלחנות להדלפה של מידע שנגע אליו.

ב־1983, במהלך מסיבה רבת־משתתפים בביתו של בכיר במשרד החוץ בירושלים, מסר לי המארח מברק בסיווג "סודי ביותר" ששלח השגריר ארנס לראש הממשלה בגין ונועד גם הוא "לעיניו בלבד". במברק הציע ארנס לבגין כי על מנת "לשפר את היחסים עם ארצות הברית תכריז ישראל על הקפאת ההתנחלויות לזמן־מה ותזמין את המלך חוסיין להצטרף לתהליך השלום".

ראש הממשלה השיב בקצרה: "אם נקבל את הצעתך, נישאר עם ההכרזה על הקפאת ההתנחלויות. חוסיין לא יצטרף לתהליך והעולם לא יעריך את הצעתנו".

בדיווח סודי נוסף, שנועד גם הוא לעיניו של ראש הממשלה בלבד ובו סיכם ארנס את מבצע שלום הגליל מנקודת מבטו כשגריר בוושינגטון, כתב: "מתגברת ההכרה בארצות הברית שהמבצע תרם לאינטרסים שלה לנוכח המפלה של הנשק הסובייטי [ששימש את סוריה ואת אש"ף] מול הנשק האמריקאי ששימש את צה"ל. בסופו של דבר, העובדה הזאת עשויה לשפר את היחסים בין מזרח למערב".

עוד כתב ארנס כי "המלחמה בלבנון ביססה את ההנחה שאין קשר בין הבעיה הפלסטינית לבעיית הפליטים. אש"ף הוכה מכה אנושה - צבאית ופוליטית. היחסים בין ישראל לארצות הברית ישתפרו ואירועי סברה ושתילה לא ירעו את היחסים". גם הדיווח הזה מצא את דרכו אלי.

באותה מסיבה למדתי עוד שבגין שלח בחשאי את מנכ"ל משרדו לרומניה כדי לערב את השליט ניקולאה צ'אושסקו במגעים עקיפים עם ההנהגה הפלסטינית.

התיישבתי בחדר השירותים של המקור והעתקתי על פיסת נייר טואלט את הסודות הכמוסים שנחשפתי אליהם כמה דקות קודם לכן. הנייר שמור אצלי עד היום בתוך מעטפת ניילון.

פרסום המידע הביך את ארנס והוא דרש ממנהלי לפטר אותי מקול ישראל. גם אחרי שנאמר לנחמן שי, דובר השגרירות בוושינגטון, כי אנחנו עומדים מאחורי הפרסום וכי מדובר באמת לאמיתה, הם התעקשו שנציג להם את העותקים של המברקים המסווגים.

אתם יכולים לתאר לעצמכם מדוע לא הצגנו בפני ארנס ושי את המסמכים.

מה הניע את המקור לשתף אותי במידע המסווג? כנראה הרצון להביך את ארנס, להציג אותו באור נלעג ולהראות עד כמה הניתוח שלו על המתרחש בוושינגטון תלוש מהמציאות. זה כמובן לא משנה. מה שחשוב הוא שהמידע היה נכון ומדויק.

■ ■ ■

בבוקר חג השבועות, 8 ביוני 1981, העמסתי על הפורד פיאסטה הקטנה שלנו את המשפחה - אשתי רחלה ז"ל והילדים גיל ושירי - ונסענו מירושלים לבקר את אמי במושב שפיר שליד אשקלון.

בתשע וחצי התקשר אורי פורת, יועץ התקשורת של ראש הממשלה בגין, לחדר החדשות של קול ישראל וביקש להכתיב לראש הדסק משה נגבי ידיעה לשידור במהדורה של עשר בבוקר.

נגבי סירב לקבל את הידיעה מפורת. "אנחנו מקבלים ידיעות רק מהכתבים שלנו", אמר.

"ייתכן", השיב פורת, "אבל אני לא מוצא את הכתב המדיני שלכם. שיפר לא עונה לטלפון". טלפונים סלולריים, כמעט מיותר לציין, עוד לא היו אז בנמצא.

"אני מצטער", אמר נגבי, "תמצאו אותו".

ראש הממשלה האזין לחדשות השעה עשר והופתע: לא היה זכר לידיעה שהכתיב לדוברו.

אחרי בירור קצר שוחח בגין עם מנהל חטיבת החדשות, עמנואל הלפרין, בנה של אחותו רחל, וסיפר לו כי בקול ישראל מסרבים לשדר את הידיעה משום שאינם מוצאים את שיפר. רק אחרי שהלפרין עצמו העביר את הדיווח לחדר החדשות, שודרה במהדורת השעה 11:00 הידיעה הדרמטית שבישרה לישראל ולעולם על השמדת הכור הגרעיני בעיראק.

גם אני שמעתי ברדיו את הידיעה המרעישה ומיהרתי לחזור לירושלים כדי לראיין את בגין. יותר משעה דיבר ראש הממשלה על המבצע ההרואי של טייסי חיל האוויר שמנעו מסדאם חוסיין לאיים בהשמדת ישראל ובהרג המוני של יהודים.

ראש האופוזיציה שמעון פרס, ששהה במהלך החג באילת, היה בין הראשונים לברך על המבצע המפואר. אלא שבגין לא התרשם מגילויי התמיכה הנלהבים של פרס וביקש ממזכירו הנאמן יחיאל קדישאי לדבר איתי.

במוצאי החג העביר לי קדישאי צילום של מכתב ששלח פרס ב־10 במאי לראש הממשלה, ובו הוא מזהיר אותו מהאפשרות של הפצצת הכור העיראקי על ידי מטוסי חיל האוויר. בכתב יד מעוגל ומנוסח בזהירות, כדי לא לחשוף את סוד המבצע המתוכנן, כתב פרס לבגין:

אישי־סודי

אדוני ראש הממשלה,

בסוף דצמבר 1980 זימנת אותי ללשכתך בירושלים ומסרת לי על עניין רציני ביותר. לא ביקשת את תגובתי וגם אני עצמי (על אף תחושתי האינסטינקטיבית) לא הגיבותי בנסיבות שנוצרו אז.

אני מרגיש הבוקר שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר.

אני מדבר כבעל ניסיון. המועדים המדווחים על ידינו - ואני מבין לדאגתם של אנשינו - אינם המועדים המעשיים. חומר ניתן להחלפה בחומר. ומה שנועד למנוע, עלול לדרבן. לעומת זאת, ישראל תהיה כערער בערבה. וגם לה יש ממה לדאוג.

אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים.

שמעון פרס

לימים נחשפו כל הפרטים הקשורים למבצע הפצצת הכור העיראקי, ובכלל זה הלבטים שעלו בישיבות הממשלה סביב השאלה אם על ישראל להודות במעשה. בגין רצה בכל מאודו שהעולם יֵדע כי ישראל ביצעה את התקיפה, ולכן יזם את ההודעה. "לא פעלנו כגנבים בלילה", הסביר.

גם בחלוף שנים לא שינה פרס את עמדתו העקרונית שלפיה לישראל היה אסור ללחוץ על ההדק. על פי תפיסתו, היה על ישראל לגייס את הקהילה הבינלאומית לסייע לה ולא לנסות לטפל בעצמה בכל האיומים הנשקפים לה. במילים אחרות: אנחנו צריכים להכיר במגבלות הכוח שלנו.

פרס, אגב, לא היה היחיד. יו"ר המערך נמנה עם קבוצה מאוד מכובדת של דמויות בעולם המדיני והביטחוני שהביעו התנגדות למבצע המתוכנן ופעלו כדי למנוע אותו. עזר ויצמן, ששירת עד אמצע 1980 כשר הביטחון בממשלת בגין, טען שמדובר ברעיון מטורף. פרס עצמו הציע לנסות לשכנע את נשיא צרפת באותה עת, פרנסואה מיטראן, שארצו בנתה את הכור הגרעיני באוסיראק שבעיראק, להפסיק את שיתוף הפעולה עם סדאם חוסיין.

הדלפת מכתבו של פרס נועדה בעצם להשפילו בעיצומה של מערכת בחירות לכנסת. זאת, על רקע האשמות קשות מצד המערך כי בגין הורה על הפצצת הכור העיראקי דווקא בעיתוי הזה כדי להבטיח את ניצחונו.

אבל לפני שמדברים על המניעים להדלפות, חשוב להסביר מדוע הדלפה היא כלי מרכזי בחשיבותו במשטר דמוקרטי ואבן יסוד בחופש העיתונות והמידע.

■ ■ ■

"המטרה: הגנה על יישובי הצפון". הסיסמה הזאת, באותיות של קידוש לבנה, התנוססה בחדר התדריכים של כל אחד ממוצבי צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

15 שנה שהה צה"ל ברצועת הביטחון, מיוני 1985, אז עזב את רוב השטח שבו החזיק בלבנון והתכנס ברצועה הצרה שלאורך הגבול, ועד לנסיגה מלבנון במאי 2000. כ־550 חיילים נהרגו במלחמה היומיומית שהתנהלה שם - מלחמה ללא שם וללא אות.

לימים, במלאות 20 שנה לנסיגה מלבנון, התייצבו מול מצלמות התקשורת כמה מהקצינים הבכירים שפיקדו על הכוחות ברצועת הביטחון והודו כי היו שותפים להחלטות מוטעות של הדרג המדיני. תפיסת הביטחון שהצדיקה את ההתחפרות בשטח, אמרו אותם קצינים בדיעבד, עודדה את חיזבאללה לפגוע בחיילי צה"ל. יותר משהגֵנו על יישובי הצפון, הם הפכו למטרות חיות.

זוהי תופעה ידועה ומוכרת: בכירים במערכת הביטחון, שבזמן אמת שתקו לנוכח מצעד האיוולת, מכים על חטא כאשר הם עמוק בתוך הפנסיה. ממש כמו ששת ראשי השב"כ בדימוס, שלאחר יציאתם לגמלאות הודו בפני הבמאי דרור מורה כי הם מתביישים על מה שעשו במשך עשרות שנים בשטחים.4 ובכל זאת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

דווקא על רקע הניסיון להפיק לקחים מהמדיניות המקובעת של צה"ל בשנות השהייה בלבנון ומקוצר הראות של ממשלות ישראל, שנמנעו מלבחון את מדיניות הביטחון בזמן אמת, בולט היעדרו הכמעט מוחלט של חשבון נפש מצד קברניטי התקשורת באותה תקופה. התקשורת לא שאלה את השאלות המתחייבות, ובעיקר - לא התעקשה לקבל תשובות ממקבלי ההחלטות, שבעקבות הכרעותיהם נוספו מאות קברים, אלפי חיילים פגועים בגוף ובנפש ובני משפחה, שעד יומם האחרון יצטרכו להתמודד עם יגונם.

■ ■ ■

לכאורה, העיקרון הדמוקרטי של זכות הציבור לדעת מחייב את רשויות המדינה ואת קברניטיה לספק מידע והסברים על תהליך קבלת ההחלטות שלהם. בפועל, מאז קום המדינה שורר מתח מתמיד בין שניים מהערכים החשובים ביותר שאפשר להעלות על הדעת - חופש הביטוי והביטחון הלאומי.

על פי הסכם בין כלי התקשורת לבין מערכת הביטחון, קיימת רשימה של נושאים שכל פרסום לגביהם מחייב את אישור הצנזורה הצבאית. כל ידיעה או כתבה הקשורה לצה"ל, לכוחותיו ולפעילותו, לקהילת המודיעין, לנושא הגרעין, להעלאת יהודים ממדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתן, לאבטחת אישים, לתשתיות אנרגיה רגישות ולנושאים נוספים מסוימים - יש להגיש לאישור הצנזורה טרם פרסומה.

עם זאת, הצנזורה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. פסיקת בג"ץ בעתירתו של מאיר שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי, שניתנה פה אחד ב־10 בינואר 1989, קבעה כי הצנזור אינו מוסמך לפסול ידיעה אלא אם כן נראה כי יש בפרסום משום "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי". השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי דאז, תא"ל יצחק שני, לפסול כתבה במקומון "העיר" המותחת ביקורת על תפקודו של ראש המוסד, אינה עומדת במבחן זה.5

בניגוד לארצות הברית, שבה התיקון הראשון לחוקה מבטיח את חופש הביטוי של אמצעי התקשורת בצורה כמעט מוחלטת, זכותה של התקשורת בישראל לחשוף מחדלים ולהפיק לקחים מהפקודות ומההחלטות של ראשי הדרג המדיני, של מפקדי צה"ל ושל ראשי השב"כ והמוסד אינה מעוגנת בחוקי יסוד. לכן, גופי התקשורת מחויבים לנהל משא ומתן עם הצנזור הראשי, ולעתים גם עם הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב)6 או עם ראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל.

במשך שנות דור עקבנו בהתפעלות אחר המתרחש בתקשורת האמריקאית, שהיתה עבורנו מודל לדרך שבה עיתונאים יכולים למלא את תפקידם ללא מורא וללא משוא פנים. או כפי שאמר אנתוני קנדי, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, ב־2002: "הזכות לחשוב היא ההתחלה של החופש. חופש הדיבור חייב להיות מוגן, משום שהדיבור הוא ההתחלה של המחשבה".7

הדוגמה המובהקת שמשמשת מופת לחופש העיתונות בארצות הברית היא חשיפת מסמכי הפנטגון על ידי ה"ניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט" ב־1971. דניאל אלסברג, חוקר בתאגיד ראנד,8 הדליף לשני העיתונים דוח סודי ביותר על המעורבות האמריקאית בווייטנאם בין 1945 ל־1967, שהכין התאגיד עבור הפנטגון. הדוח, שפורסם בשעה שעשרות אלפי צעירים אמריקאים הקיזו את דמם בג'ונגלים בדרום־מזרח אסיה, חשף כיצד שיקר הממשל האמריקאי והטעה את הקונגרס במשך שנים בכל הנוגע למלחמה הזאת - שהיתה ונותרה כתם בל־יימחה בהיסטוריה האמריקאית.

הנשיא ריצ'רד ניקסון ניסה למנוע את פרסום הדוח, בטענה שהדבר יפגע בביטחון הלאומי של ארצות הברית. אלא שבית המשפט העליון פסק כי מניעת הפרסום פוגעת בתיקון הראשון לחוקה, שמבטיח את חופש הביטוי. המסמכים אכן פורסמו, והוויכוח הציבורי שעוררו היה - לדעת חוקרים רבים - מרכיב חשוב בהכרעה של הממשל האמריקאי לסיים את המלחמה בווייטנאם.

ייתכן שאם גם במערכת הביטחון שלנו היו כמה דניאל אלסברגים, לצד כלי תקשורת שלא היו מוכנים לבלוע את הסיסמאות על כך שהשהייה בלבנון חיונית להגנה על תושבי הצפון, המלחמה המיותרת היתה מסתיימת שנים רבות לפני שראש הממשלה אהוד ברק החליט להוציא משם את צה"ל.

לכך אפשר להוסיף התבטאויות של קצינים בכירים כמו מח"ט גולני דאז אל"מ (ולימים תא"ל) שמואל זכאי. בפברואר 2000, במהלך שיחה עם לוחמי החטיבה לקראת עלייתם ללבנון, התייחס זכאי לתנועת ארבע אמהות - מובילת המאבק נגד המשך ההתבוססות בדם בלבנון - וכינה אותה "ארבע סמרטוטות".

"תעזבו את ארבע סמרטוטות. אל תתייחסו אליהן. מה באמת הן מבינות? אנחנו, החיילים, צריכים לפעול כמו שצריך, כדי שבקו שלנו לא נספוג אבידות וכדי להגיע ללבנון מוכנים", אמר מח"ט גולני בשיחה הסגורה, שפרטיה נחשפו ב"ידיעות אחרונות". הוא לעג גם לעיתונאית שלי יחימוביץ', שהרבתה לעסוק בתוכניתה ברשת ב' בחוסר התוחלת של הישיבה בלבנון, ואמר לחייליו: "אל תקשיבו למה שנאמר ברדיו, אל תתייחסו לתוכניות של שלי סמרטוטוביץ'".9

בעקבות דבריו קיבל זכאי הערה פיקודית בתיק האישי מאלוף פיקוד הצפון, אך לא מעבר לכך.10 הוא קודם לדרגת תת־אלוף ושימש מפקד אוגדת עזה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, אך ב־2004 נאלץ לפשוט את מדיו לאחר שנחשד בהדלפה - כמה אירוני - ונכשל בבדיקת פוליגרף.

זכאי, קצין מקצועי ומוערך, הוא סמל לדור שלם של מפקדים בכירים שראו את המציאות אך ורק דרך כוונת הרובה. לו ולחבריו יש חלק בכך שישראל המשיכה לשקוע בבוץ הלבנוני גם כשהיה ברור שאין בזה שום תועלת ביטחונית.

לא סתם אנחנו מביטים בהערצה במודל האמריקאי של חופש העיתונות, שאִפשר את חשיפת מסמכי הפנטגון והניע את התהליך של היציאה מווייטנאם. אלא שהקוד האתי הזה השתבש לחלוטין מאז נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, בנובמבר 2016. שנותיו של טראמפ בבית הלבן ייזכרו גם בגלל ניסיונותיו הבלתי־פוסקים למנוע מאמצעי התקשורת למלא את משימתם, המעוגנת בתיקון הראשון לחוקה, לחשוף את מחדלי השלטון.

למרבה הצער, גם אצלנו בישראל אנחנו עדים לדפוס דומה של התנפלות על התקשורת מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בניסיון להחלישה, להרתיע עיתונאים מלבצע את עבודתם ולערער את האמון בה מצד הצרכנים - קוראי העיתונות המודפסת והמקוונת, מאזיני הרדיו וצופי הטלוויזיה.

ההתגוללות על התקשורת נועדה, בין היתר, למנוע חשיפה של מידע מביך ואף פלילי על צמרת השלטון. לא פעם מקורו של המידע הוא במערכת הביטחון או בהדלפות מתוך פגישות סגורות ודיונים של פורומים רגישים. בניגוד לבגין בשעתו, ראש הממשלה נתניהו הִרבה להורות לשב"כ לאתר מדליפים מדיונים ואילץ עובדי מדינה בכירים להיחקר בפוליגרף - שעה שהוא עצמו סירב להיחקר באותם אמצעים.

■ ■ ■

בשלהי שנות ה־70, זמן קצר אחרי תחילת עבודתי בקול ישראל, שידרתי ידיעה על אודות החלטה חשאית של ממשלת בגין על הקמת התנחלויות. מזכיר הממשלה אריה נאור הגיב בכעס ואמר ש"הידיעה מצוצה מהאצבע". ישראל גלילי, שהיה שר בממשלות המערך, אמר לי שהדבר היחיד שמעניין את נאור הוא "מהאצבע של מי מצוצה הידיעה הזאת". כלומר - מי הדליף לי את המידע.

ואכן, אחת הסוגיות המרתקות בתחום הסיקור העיתונאי נוגעת למניעיהם של המדליפים. זו אינה רק שאלה תיאורטית מעולמות חקר התקשורת; עיתונאי שמבין מה גורם לבעל תפקיד רשמי להדליף מידע שיש ברשותו, לעתים תוך סיכון פרנסתו ואף חירותו, יעשה את עבודתו בצורה טובה יותר.

ושוב, חייבים להדגיש: הדלפות הן נשמת אפה של העיתונות החופשית. ועיתונות חופשית היא אחד התנאים המרכזיים לחיים במדינה חופשית.

לכן, כדי להבטיח את חופש העיתונות חייב העיתונאי להגן על חיסיון מקורות המידע שלו, ככל שהם מבקשים זאת. כפי שקובע סעיף 22 לתקנון מועצת העיתונות: "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור".

אני עצמי אקח איתי לקברי את שמותיהם של המקורות ואת הנסיבות שבהן מסרו לי פרטי מידע שהפכו לגילויים מרעישים. אסור לו לעיתונאי לגלות מקור מידע שביקש לשמור על חשאיותו, גם אם יצטרך לבלות בשל כך ימים רבים במעצר. וכבר היו דברים מעולם.

■ ■ ■

במאמר שפרסם עמיתי המוכשר עינב שיף ב"ידיעות אחרונות" ב־23 בפברואר 2017 הוא ציטט מדבריו של ניל פוסטמן, אחד מחשובי הוגי הדעות בתחום התקשורת והתרבות. הדברים נאמרו ב־1997, כאשר הרשתות החברתיות עדיין לא פרצו לעולם והעיתונות האינטרנטית היתה בחיתוליה.

"'התחכום הטכנולוגי שלנו הפך את המידע לצורה של זבל ואותנו לצרכני זבל', אמר פוסטמן בהרצאה שנשא בפני כ־250 עורכי עיתונים. 'בדומה לשוליית הקוסם, אנו מוצפים במידע, בלי שיהיה לנו אפילו מטאטא שיעזור לנו להיפטר ממנו'. ביקורתו של פוסטמן", כותב שיף, "כוונה אל כלי תקשורת ההמונים. הוא גרס שהתרופה למחלת עודף המידע היא ידע - 'מידע מאורגן, המשובץ בהקשר כלשהו'. פוסטמן דרש מהתקשורת לתווך לצרכניה את המציאות באמצעות יותר ידע ופחות מידע. הוא גם תבע את כבודה של החוכמה, שפירושה 'לדעת אילו שאלות לשאול על הידע'".11

בספר זה אני מציע לקוראות ולקוראים להשתמש בי כאותו "מטאטא" שעליו דיבר פוסטמן: אַפשרו לי להעניק לכם את ההקשר הנכון של מה שמתפרסם באמצעי התקשורת; לעשות את ההבחנה בין ידע למידע; לסייע בגיבוש ערכת הקודים הדרושה בבואכם לקרוא את הידיעה בעיתון או באתר החדשות, לצפות בחדשות בטלוויזיה או להאזין להן ברדיו; לדעת לשאול מהאצבע של מי מצוץ מקורו של המידע שמוגש לכם ומה היו מניעיו.

מקובל לחשוב שמי שמדליף מידע לעיתונאי עושה זאת מתוך אינטרסים אישיים, או בשפה פשוטה - כדי "לדפוק" מישהו שפגע בו, שקוּדם במקומו, שדחק אותו הצדה. אכן, חלק מההדלפות נובעות ממניע של נקמה. אך חשוב לדעת כי במקרים רבים מאוד המדליף פועל מתוך רצון לתקן עוול או להתריע על מחדל, לעתים אחרי שפנה לממונים עליו והם לא עשו דבר כדי לתקן את הדרוש תיקון. אפשר לקרוא לזה "המניע הנאצל". הנה שתי דוגמאות.

אחד התחומים הראשונים שנתבקשתי לסקר בתחילת עבודתי בקול ישראל היה המוסדות הלאומיים: הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית והגופים שעוסקים באיסוף תרומות מהקהילות היהודיות בעולם - המגבית היהודית המאוחדת12 וקרן היסוד.

בוקר אחד התקשרה אלי מישהי שהציגה את עצמה כעובדת בלשכתו של מנכ"ל קרן היסוד באותה עת וביקשה להיפגש איתי. נפגשנו בבית קפה סמוך למתחם המפואר של המוסדות הלאומיים ברחוב קרן היסוד בירושלים.

"הורי", סיפרה לי בת שיחי, "חיים באנטוורפן ועשו את הונם מסחר ביהלומים. כבר שנים שהם מקדישים מזמנם לגיוס תרומות בקהילה היהודית ומשמשים דוגמה אישית בכך שהם עצמם נמנים עם גדולי התורמים לקרן היסוד".

אחרי עלייתה לישראל היא התקבלה לעבודה בלשכתו מנכ"ל קרן היסוד, ואחת ממטלותיה היתה לארגן את לוח הטיסות של המנכ"ל. "יום אחד", סיפרה, "ביקש ממני המנכ"ל שמעתה והלאה אשלב בכל הטיסות שלו חניית ביניים בציריך. מכל יעד שאליו נוסע המנכ"ל, יש לכלול חניית ביניים בציריך".

הדבר נראה לה חשוד, ולאחר בירור קצר גילתה כי בציריך ממתינה למנכ"ל המאהבת שלו. "זה מקומם אותי", אמרה. "הורַי תורמים עשרות אלפי דולרים ומגייסים תרומות למטרות נעלות ולמען מדינת ישראל, ולא כדי לעזור למנכ"ל להתהולל על חשבונם".

העובדת הציעה לי לצלם את המסמכים שיעידו על הטיסות מכל יעד בעולם לפגישות עם המאהבת. נפגשנו פעמים אחדות, והיא נהגה להגיע לפגישות עם קלסרי מסמכים שגיבו את טענותיה.

המניעים שלה היו נקיים מכל אינטרס, נאצלים לחלוטין. חשיפת הסיפור הביאה לסילוקו של המנכ"ל הוותיק מהנהלת קרן היסוד.

זמן־מה לאחר מכן קיבלתי טלפון מאחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. היא ביקשה שניפגש במושב אורה, הסמוך לבית החולים.

בפגישתנו סיפרה לי כי מנהל המחלקה "מעודד" בני משפחה של חולים סופניים, שמבקשים לדעת מה מצבם של יקיריהם, להתקשר אליו הביתה בטענה שבשעות העבודה בבית החולים הוא עמוס מכדי למסור להם את המידע הדרוש. "ואז", אמרה האחות, "הפרופסור גובה אלפי לירות על שיחת הטלפון איתו".

היא הסבירה מדוע החליטה לפנות לתקשורת: "זה בלתי־נסבל בעיני לנצל באופן מחפיר את מצוקתם של בני המשפחה שממילא נדרשים להתמודד עם האסון שעומד להתרגש עליהם".

כעבור כמה ימים מסרה לי האחות שמות ומספרי טלפון של קרובי החולים שהביעו את הסכמתם להיחשף. שידור התחקיר עורר סערה, ובעקבותיה נאלץ המנהל הבכיר לעזוב את בית החולים הדסה.

■ ■ ■

"השוטים אינם מבינים שהמזל והכישרון קשורים זה בזה", כתב גתה במחזה "פאוסט". כמו בכל דבר בחיים, גם בעיתונות צריך מזל. ושילוב של מזל ושל חושים עיתונאיים יכול להוביל לחשיפות מהדהדות.

בזמנו היו ל"ידיעות אחרונות" באילת כמה תושבים מקומיים שכונו "טיפּרים" (מלשון "טיפ"), ותפקידם היה להתקשר ולדווח לדסק החדשות בכל פעם שהבחינו במשהו חריג או מעניין שמתרחש בעיר הדרומית.

ערב אחד, בשלהי שנות ה־90, התקשר אלי עורך העיתון ואמר שאחד הטיפרים הבחין בשני מסוקי יסעור של חיל האוויר ממריאים משדה התעופה של אילת לכיוון העיר עקבה, שבצד הירדני של המפרץ. "תבדוק מה קורה", ביקש ממני.

זה היה בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה. התקשרתי לטלפון בביתו של המזכיר הצבאי, אלוף (מיל') דני יתום, ואשתו אמרה לי שהוא לא יהיה הערב. למעשה, הוסיפה, כל השבוע הוא לא נמצא בבית.

הטלפון הבא היה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, דורי גולד, ואשתו אמרה: "הלילה הוא לא יהיה". התקשרתי ליועץ נוסף של נתניהו. הוא דווקא היה בבית. שאלתי אם הוא יודע מה פשר המסוקים שהמריאו מאילת לעקבה, והוא השיב: "ביבי טס לבית הקיץ של המלך חוסיין בעקבה, אבל לא שמעת את זה ממני".

זו היתה הנקמה הקטנה שלו על כך שלא לקחו אותו במסוק לפגישה.

למחרת, ביום שישי בבוקר, התנוססה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת: "נתניהו נפגש בחשאי עם חוסיין בעקבה".13

זמן קצר אחר כך, במהדורת החדשות של השעה עשר בבוקר בקול ישראל, דווח כי שגריר ישראל בעמאן, עודד ערן, שלא היה שותף סוד לפגישה, מאיים להתפטר. על פי הדיווח אמר השגריר לאנשים בסביבתו: "אם לשכת ראש הממשלה מעדיפה לעבוד עם שמעון שיפר ולא איתי, אני מעדיף לא להיות שם". הוא סבר, בטעות, שלשכת ראש הממשלה היא שהדליפה לי את דבר קיומה של הפגישה החשאית. אתם, קוראַי, יודעים שה"מדליף" הוא אותו טיפר ערני ובעל חושים חדים של "ידיעות אחרונות" באילת.

והנה סיפור נוסף שממחיש כיצד שילוב של מזל וערנות יכול להוליד סקופ עיתונאי:

יום אחד בתחילת שנות ה־90 הגיעו לירושלים זוג חברים שלנו מוושינגטון - האסטרטג וההיסטוריון הצבאי ד"ר אדוארד לוטוואק ורעייתו דליה. הם הזמינו אותנו לארוחת ערב בבית ההארחה של משכנות שאננים, שם לנו.

בילינו את הערב בנעימים, עד שבסביבות השעה 23:00 התנצל בפנינו לוטוואק ואמר שנצטרך להיפרד, כי בעוד דקות אחדות יבוא לבקר ידיד אחר שלהם: ראש הסי־אָיי־אֵיי ג'יימס וולסי, שהגיע לביקור חשאי בישראל במסגרת מסע דילוגים שהוא עורך בין כמה ממנהיגי האזור. מכאן, סיפר לנו לוטוואק, ימשיך ראש הסי־אי־איי למצרים.

אמרתי למארחים שהכול בסדר, הם לא צריכים להתנצל. היה ערב נחמד מאוד וגם כך השעה כבר מאוחרת. ואז מיהרתי לטלפון ודיווחתי לדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" כי ראש הסי־איי־איי נמצא בישראל ונפגש עם ראש הממשלה.

למחרת נפתחה חקירה מי הדליף לשמעון שיפר. מובן שהיא לא העלתה דבר.

■ ■ ■

לפעמים מקור המידע הוא גורם מקצועי שהערכותיו או עצותיו זכו להתעלמות או לחוסר עניין מצד הממונים עליו, אנשי הדרג הפוליטי והמדיני.

שאלתי פעם גורם בכיר במערכת המדינית מדוע הוא מראה לי את הערכות המצב המסווגות ביותר ומאיץ בי לפרסם אותן, והוא ענה: "משום שרק אחרי שזה מרוח לאורך ולרוחב העמוד הראשון בעיתון, הקברניטים שואלים אותי: 'האם זה נכון?' עד אז הם אפילו לא טורחים לקרוא את מה שהכנו עבורם בעמל רב".

אבל נדמה שהמקור הבלתי־נדלה ביותר להדלפות הוא ישיבות הממשלה והקבינט. "ממשלה היא כלי הקיבול היחיד בטבע שדולף מלמעלה. זהו כלי נקוב ככברה, הדולף ללא הפסקה", אמר פעם העיתונאי האמריקאי ג'יימס רסטון. במקרים רבים, המדליף הוא שר שהשמיע את דעתו בפורום הסגור והיא לא התקבלה, והוא ממשיך להילחם על עמדותיו בזירה התקשורתית.

עצה לעיתונאי: לך אל מי שעמדתו לא התקבלה בדיון.

■ ■ ■

יהיו מניעיו של המדליף אשר יהיו, דבר אחד נותר ללא שינוי: ללא הדלפות, העיתונות אינה יכולה למלא את תפקידה, וחופש העיתונות נותר בגדר אות מתה. נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר קבע ב־1987 כי יש להעניק את הגנת החיסיון העיתונאי מכיוון ש"הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע [...] עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות".14

הפסיכולוג החברתי והפילוסוף אריך פרום, יהודי שהיגר מארץ הולדתו גרמניה לארצות הברית בעקבות עליית הנאצים לשלטון, כתב רבות על הבסיס הפילוסופי והמוסרי של חופש הביטוי והעיתונות. בספרו "מנוס מחופש" הציג מציאות קודרת שבה "האדם המודרני סובל מחרדה ומתפתה למסור את חירותו בידי רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב. ועם זאת, לא אדם חופשי אלא אוטומט".15 בספרו "החברה השפויה" כתב פרום: "החיפוש אחרי איש חזק שישלוט מבטא את הוויתור של הפרט הבודד, המתוסכל וחסר האונים על חירותו האישית מתוך ניסיון להתמזג בחברה תוך ויתור על ייחודיותו וזהותו".16

מכאן, הסביר פרום בספרו "מהפכת התקווה", נובעת חשיבותה הרבה של העיתונות החופשית. את התקשורת השווה לנביאי התנ"ך: "הנביאים לא ביקשו לצפות את העתיד אלא היטיבו לראות את ההווה בעיניים שלא היו קשורות על ידי כניעה לדעת הקהל או לשלטון. הם לא ביקשו להיות מגידי עתידות אלא חשו בכורח עז להשמיע את קול מצפונם, להצביע על הברירות העומדות לפני בני האדם ולהזהירם".17

הדברים הללו נכתבו לפני יותר מ־50 שנה, אבל הם נכונים גם היום.

4. בסרטו התיעודי שומרי הסף, 2012.

5. בג"ץ 680/88 - מאיר שניצר ואחרים נגד הצנזור הצבאי הראשי.

6. המלמ"ב אחראי על האבטחה הפיזית, על ביטחון המידע ועל טוהר המידות במשרד הביטחון על יחידותיו השונות, בתעשיות הביטחוניות וב"ממלכת הסוד" הכוללת, בין היתר, את הוועדה לאנרגיה אטומית, את הקריה למחקר גרעיני בנגב (הכור בדימונה) ואת המכון הביולוגי בנס ציונה.

7. Ashcroft v. American Civil Liberties Union, 535 U.S. 564, 2002.

8. ארגון ללא כוונות רווח המייעץ לגופים בממשל האמריקאי בנושאי מדיניות חוץ וביטחון לאומי.

9. איתן גליקמן, "מפקד חטיבת גולני בשיחה עם לוחמים, ערב עלייתם ללבנון, על תנועת ארבע אמהות: 'ארבע סמרטוטות'", ידיעות אחרונות, 16.2.2000.

10. איתן גליקמן, עמיר רפפורט וחיים שיבי, "הערה למח"ט גולני", ידיעות אחרונות, 17.2.2000.

11. עינב שיף, "מטאטא לכל ילד", ידיעות אחרונות, 23.2.2017.

12. גוף שכבר אינו קיים.

13. שמעון שיפר, רוני שקד ודוד רגב, "נתניהו נפגש בחשאי עם חוסיין בעקבה", ידיעות אחרונות, 9.5.1997.

14. ב"ש 86/298 - ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל־אביב. פ"ד מא (2) 337, 1987.

15. אריך פרום, מנוס מחופש: ניתוח פסיכו־סוציולוגי על מבנה האישיות של האדם המודרני (תרגום: תמר עמית), דביר, [1941] 1992, עמ' 11.

16. אריך פרום, החברה השפויה (תרגום: צבי ויסמן, ברכה פרוינדליך ועתליה בן מאיר), הוצאת א' רובינשטיין, [1955] 1975.

17. אריך פרום, מהפכת התקווה: לקראת ההומניזציה של הטכנולוגיה (תרגום: זהר שביט ומרדכי וורמברנד), מסדה, [1968] 1975, עמ' 25.