לפני שתלך

אחת 18 בספטמבר 1993

ברגע שאני מתעוררת - עיניי עדיין עצומות בחוזקה - אני יודעת שמשהו השתנה. הראש שלי מתאמץ להבין מה בדיוק, ומחשבה משוגעת חולפת בו: אולי זה היה רק סיוט נורא, ואד בעצם לא מת. ואז אני נזכרת שוב בכל מה שקרה, והבטן מתהפכת לי וכל השרירים מתכווצים ואני מרגישה כאילו החוט העדין שמחבר אותי לקרקע, לחיים שלי, עלול להיקרע לנצח.

אם ככה, מה כל כך שונה היום?

גם בעיניים עצומות (עדיין) ברור לי שהחדר מוצף אור, וזה כבר מוזר. אני אוהבת שהחדר שלי אפלולי. יכול להיות שפשוט שכחתי אמש לסגור את התריסים? אולי. אבל בהחלט יש לי הרגשה שזה משהו יותר מכך.

ואז עולה בי מחשבה. זה לא מאוד ברור, אבל ישנו איזה זיכרון עמום שאורב בין הצללים ומנסה לפתות אותי. הייתי בגינה. ירד גשם ותלשתי עשבים, בפראות; אני זוכרת את זה. מצד שני, אני לא ממש זוכרת משהו מעבר לזה. יש רק חלל ריק, שמנוקד פה ושם בתמונה ברורה: נפילה, כאב בראש, ורדים, הפנים של ג'יין, אורות ניאון בוהקים... ואז - כלום.

יכול להיות שאני בבית חולים? אולי זה העניין. נפלתי, קיבלתי מכה בראש ועכשיו אני פה, במיטת בית חולים, מוגנת.

זה נשמע הגיוני, אבל איכשהו לא נראה לי שגם זה מה שכל כך שונה ביום הזה.

אני מוסיפה לעצום את העיניים לעוד רגע, ומקשיבה בתשומת לב לקולות סביבי. אני שומעת נקישות של רדיאטור שכאילו בדיוק מתחמם. מרחוק מגיעים אליי המהום של רדיו ורעשים שנשמעים כמו מישהו שמקרקש בכלים במטבח, צליל הזמזום של שפופרת חשמלית במקלחת, מישהו שורק. הכול מוכר ועם זאת לא ממש, וזה בהחלט לא נשמע כמו בית חולים.

לבסוף אני פוקחת את עיניי, והעולם המטושטש משייט לו לאט וחוזר לפוקוס. אני מבחינה בתקרה לבנה, שמעוטרת באותם ספירלות וחצאי עיגולים כמו התקרה בחדר ילדותי. מוזר, שנים לא ראיתי את הדוגמה הזאת. ישנו אפילו כתם ורוד קטן, בדיוק כמו הכתם שעשיתי על תקרת החדר שלי כשהייתי ילדה, כשזרקתי אודם על אחותי ופספסתי. אני מטלטלת את ראשי, הזיכרון מבלבל אותי. אהיל המנורה האפור שתלוי במרכז התקרה מוכר גם הוא, והוא מושך בכנפי דעתי כמו ילד שמושך לי בכנפי המעיל בניסיון נואש לזכות בתשומת הלב שלי, בניסיון נואש לגרום לי לשים את האצבע על הזיכרון.

אני מלכסנת מבט ימינה ומגלה שידת מגירות עשויה עץ אורן, מכוסה במדבקות ומעליה מראה קטנה המוקפת נורות. שום כלי איפור לא מונחים עליה, אבל גם כך היא בכל זאת כה מוכרת עד שנשימתי נעתקת.

אני מתיישבת באחת במיטה, ליבי הולם. אני בקושי מצליחה להסדיר את נשימתי.

אני מפחדת להמשיך להתבונן סביבי, אבל אני חייבת. כשאני מפנה עוד את ראשי אני רואה את הארון מעץ אורן שידעתי שאראה. אחת מדלתותיו פתוחה, ובתוכו שורת קולבים ריקים. לפניו מונחות מזוודה שחורה וקופסת קרטון שעליה כתוב הדברים של זואי! בטוש שחור, בצירוף סמיילי עם לשון בחוץ. מעל לקופסת הקרטון נח ארגז בקבוקי יין שעליו מודפס שם של חנות למשקאות אלכוהוליים, סגור בסרט דביק לבן שלכל אורכו נכתבה שוב ושוב המילה זהירות באדום חזק. בלי להסתכל אני יודעת שהוא מלא בכל הדיסקים היקרים שלי, שסודרו כולם באהבה גדולה בלילה הקודם.

אני מטיילת בעיניי על פני החדר. וו חשוף שעליו בדרך כלל תלויה שמלה מצוי על הצד הפנימי של הדלת; נגן הדיסקים הישן שלי על הרצפה, עטוף בפצפצים; שולחן כתיבה עירום מניירות ומעטים שרק מחזיק עטים יחידי נח עליו, ובתוכו שני עפרונות לא מחודדים ומרקר. זהו חדר הילדות שלי, והוא נראה בדיוק כמו ביום שבו עזבתי ללימודים באוניברסיטה.

הלב שלי עדיין הולם, ואני נושמת כמה נשימות עמוקות בניסיון להרגיע אותו. אין מה לדאוג, זה רק חלום. הראש שלך משחק איתך. חזרי לישון, וכשתתעוררי יחזור הכול להיות נורמלי גם אם לא ברור מה זה בדיוק "נורמלי".

אני שבה ומניחה את ראשי על הכרית ועוצמת עיניים. אבל אני לא עומדת בפיתוי, וכשאני מציצה שוב - הכול נשאר אותו הדבר.

מה, לכל הרוחות, קורה פה?

אני מעיפה מעליי את השמיכה, מניחה שתי רגליים על הרצפה וניגשת בזהירות לראי. הוא בערך בגובה המותניים, ואני כבר רואה בו את השתקפות מכנסי הפיג'מה הקצרים שלי והגופייה שאני לובשת - פיג'מה שלא לבשתי בערך שמונה-עשרה שנה. אני לא בטוחה שאני מוכנה לקראת מה שאני עומדת לראות, אבל בכל זאת מתיישבת בזהירות על קצה השרפרף ומציצה בראי.

לרגע אין לי אוויר. לא כי המראה נורא. זאת אני. אבל זאת לא אני בת השלושים ושמונה עם העיגולים השחורים והקמטים העדינים מתחת לעיניים, וסימן 'וי' עמוק שאני רגילה לראות חרוץ על מצחי. זאת אני בת השמונה-עשרה, ורודת לחיים ונטולת קמטים - עם עיפרון שחור מרוח מתחת לעיניים, שגורם לי להיראות כמו אליס קופר. השיער שלי צבוע במין סגול-אדמדם משונה, והוא מזדקר סביב ראשי כמו הילה. אני מושיטה יד רועדת ומסדרת אותו טיפה, ואז ממצמצת מבט אל הבבואה שלי ועושה פרצוף. המצח שלי לא מתכווץ ומתקמט כמו בדרך כלל, אלא נשאר חלק וגמיש להפתיע.

אני צוחקת בקול. הצליל הזה לא צפוי ומבהיל אותי לרגע. עבר זמן מסוים מאז שמעתי את הצליל הזה. אבל נראה לי שזה במקום, כי הדבר כולו מגוחך לחלוטין.

איך ייתכן שזה קורה?

אני שוקלת לחזור למיטה, לקבור את ראשי מתחת לכרית ולהעמיד פנים שאכן כלום לא קורה. אבל אני סקרנית. אני מבוהלת ואני מבולבלת, אבל גם סקרנית לראות מה אולי יקרה. כי האמת היא שאני יודעת שזה לא סתם חלום. אני לא יודעת איך אני יודעת, אבל פשוט ברור לי. אני מרגישה שכל זה... אמיתי. אני מרגישה שאני באמת כאן - מטורף ככל שזה יישמע, כנראה.

עם זאת, אין לי מושג מה לעשות עכשיו. באמת, מה את עושה כשאת מתעוררת בחיים שלך מפעם? האם יש איזושהי חוברת הדרכה או מערך כללים כלשהו, שלפיו אני אמורה לפעול? ומתי זה ייגמר ואחזור לחיים האמיתיים שלי? יום, שבוע, חודש? זה לתמיד? אני נרעדת לעצם המחשבה.

אני קמה. בקצה המיטה שלי נחה ערמת בגדים, שהתקמטו אחרי שבעטתי בהם מתוך שינה. אני זוכרת בבירור שלקח לי שעות לבחור בגדים היום, לקראת יומי הראשון באוניברסיטה. עברתי לניוקאסל וכל כך התרגשתי. גם פחדתי, אבל בעיקר התרגשתי.

"אני מתה כבר להגיע לשם," אמרתי לחברה הכי טובה שלי, איימי. אבל סתם התרברבתי; האמת היא שאהבתי את הבית שלי בדונקסטר, עם אימא ואבא ואחותי הקטנה בקי. ברור שהתלוננתי, אבל ידעתי שאימא ואבא אוהבים אותי, וזה היה הדבר היחיד שהיכרתי. המעבר לניוקאסל שבה לא הכרתי אף אחד היה עשוי להוות שינוי עצום. קשה להאמין שבאמת הייתי פעם הילדונת המפוחדת הזאת.

אני פושטת את הפיג'מה שלי ולובשת משהו ששלפתי מקצה המיטה: זוג טייטס מפוספסים בשחור ולבן; שמלה שחורה קצרה וצמודה; וקרדיגן מרושל וגדול מדי. אני משפילה מבט לבחון איך אני נראית. מוזר, אבל זאת הרגשה די טובה.

אני מסיטה את המבט לעבר שידת הלילה. אני מחפשת את הטלפון הנייד שלי ומצקצקת (מעניין אם גם מתוך שינה אני מצקצקת; אני מחייכת למחשבה כמה זה בטח נראה משונה אם יש שם מישהו שרואה אותי). השנה היא 1993. לא היה לי טלפון נייד ב-1993. לאף אחד לא היה אז טלפון נייד, למעט אנשי עסקים שלבנים עצומות ומסורבלות חוברו להם לצד הראש. במקום הטלפון, הרדיו-שעון שלי מאיר אליי את השעה: 08:10.

אני יורדת למטה, לראות מה קורה.

אני זוכרת שאימא סיפרה לי פעם, שכשעזבתי את הבית לאוניברסיטה היא בכתה שלושה ימים רצוף. מעולם לא האמנתי לה. היא לא הייתה בכיינית גדולה, אימא שלי, ותמיד הייתה עסוקה בטיפול בכולם מכדי לשקוע ברגשות שלה. זה פשוט לא נראה לי סביר.

אבל כשאני יורדת למטה ומציצה דרך הסדק בדלת המטבח, אני מתבוננת לרגע באימא שלי לפני שהיא שמה לב שאני שם. היא נראית כל כך צעירה, השיער שלה לא אפור אלא חום עמוק וכהה. היא גם רזה יותר, והיא לובשת חולצה ולא את אחד מאינספור הסוודרים האלה מ'מקס אנד ספנסר' שהיא מעדיפה בימינו. היא כל כך יפה. שכחתי שהיא נראתה ככה אי פעם. הרדיו מטרטר ברקע. אימא מוציאה ביד אחת ולאט את הצלחות והקערות ממדיח הכלים, ובידה השנייה היא אוחזת ממחטת נייר ומוחה בה את עיניה מפעם לפעם. הלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה כלפיה.

ואז בקי שועטת במורד המדרגות אל המטבח, והקסם פג.

"למה את עומדת פה ככה?" היא אומרת. אני בוהה בה ולא מסוגלת להשיב. בימינו, כשאני רואה את בקי, אני תמיד המומה כמה מבוגרת היא נראית. היא צעירה ממני בארבע שנים, ותמיד התייחסתי אליה כאל אחותי הקטנה, כך שלראות אותה כאדם מבוגר ממש פשוט מהמם אותי בכל פעם מחדש. בקי הזאת, שעומדת מולי עכשיו, היא הבקי שאני תמיד רואה בעיני רוחי.

וזה, כמובן, גם מוכיח עוד משהו: בקי רואה אותי - כלומר, כל הדבר הזה אמיתי איכשהו.

בקי לא מחכה לתשובה, חולפת על פניי בסערה ונכנסת למטבח. "אימאאא, איפה מדי ההוקי שלי?" היא מתבכיינת.

אימא מזדקפת. "שם, חומד," היא אומרת, ומצביעה על ערמת בגדים מקופלים למשעי שנחה על הדלפק. תבורך, איזו סבלנות יש לה.

אימא מבחינה בי ומחייכת חיוך רפה.

"היי, מתוקה, אנחנו מוכנות?"

אז גם אימא רואה אותי. אוקיי. אני נושמת עמוק ומחייכת אליה בהיסוס. בדרך כלל הייתי עונה איזו תשובה גסת רוח כמו, "כן, אני מתה כבר לעוף מפה." אבל אחרי שראיתי רק לפני רגע כמה היא עצובה, אין לי לב לענות ככה. אני אומרת, "כן, הכול ארוז," ולראשונה מבחינה שעיניה של אימא נפוחות. אני מתקרבת אליה ומחבקת אותה. היא נראית מופתעת, ונדרשים לה כמה רגעים להגיב. אבל כשאני שואפת את ריח הסבון שלה בניחוח שושנת העמקים, נצבט בתוכי משהו בנוסטלגיה לפשטות ההיא של החיים. הלוואי שעדיין הייתי ככה. הלוואי שהדאגות היחידות שלי היו עזיבת הבית, מה אני רוצה לאכול לארוחת בוקר ולהכיר חברים חדשים.

אני מתנתקת מאימא ומבחינה בתהייה שמהבהבת לרגע על פניה. היא בטח תוהה למה אני מחבקת אותה. המתבגרת שהייתי לא התנהגה ככה - היא הייתה עסוקה מדי בעצמה מכדי להבחין שאימא עצובה, וסביר יותר היה שתתעלם ממנה לגמרי ותבלגן לה את המטבח הנקי והנעים מאשר שתעצור ותחבק אותה כי היא נראית מוטרדת.

יהיה קשה להתנהג כמו מתבגרת. אני כבר פשוט לא האדם הזה. אבל אני איאלץ לנסות.

אני מתרחקת וממלאת את הקומקום במים.

"תה?" אני אומרת לחלל החדר.

"כן, תודה, חומד."

"כן," נוהמת בקי שעומדת ליד הארון שבתוכו קופסאות דגני הבוקר. היא דוחסת לפיה צ'יריוס מתוך הקופסה, כאילו הרעיבו אותה חודש.

אני לוחצת על המתג, ומתיישבת בכבדות ליד השולחן בזמן שאני מחכה שהמים ירתחו.

"איפה אבא?" אני מתה לראות אותו שוב.

"אה, הוא בדיוק קפץ לקנות עיתון." היא מסמנת באצבעותיה מירכאות באוויר. כולנו יודעות שכשאבא "קופץ לקנות עיתון" הוא בעצם חומק לו לעשן. הוא חוזר וכולו מצחין מסיגריות, ובכיס החולצה שלו ישנה תמיד בליטה מסגירה בצורת חפיסה מלבנית. אבל כולנו מעמידות פנים שאנחנו לא יודעות, וגם הוא מעמיד פנים שאנחנו לא יודעות. לא ברור לי למה אנחנו בכלל טורחות. אני מגלגלת עיניים ומביטה באימא עושה מיני דברים ברחבי המטבח. היא פותחת מגירות, מנגבת כתמים דמיוניים מהשיש, מתכופפת ומרימה צ'יריוס מתחת לכפות רגליה של בקי.

"אל תנקי אחריה. היא לגמרי מסוגלת לעשות את זה לבד." אני מחווה בראשי לעבר שובל הצ'יריוס שבקי משאירה אחריה, כמו הנזל וגרטל.

"תשתקי," בקי נראית זועמת.

"זה בסדר, חומד, לא מפריע לי. אני ממילא מנקה."

"אבל–" אני עוצרת את עצמי. אני לא סובלת לראות את אימא סופגת יחס של משרתת, אבל אני לגמרי מודעת לכך שגם בעצמי התנהגתי בדיוק ככה. אז אני נוצרת את לשוני. במקום זאת אני קמה למזוג את התה, להוסיף חלב, סוכרזית לאימא, כפית סוכר לבקי, ובשבילי רק חלב.

"רוצה ארוחת בוקר, חומד?"

כואב לי הראש, ואני מעסה אותו בעדינות.

"לא, תודה. נראה לי שאקח את התה למעלה ואסיים להתארגן."

"בסדר. נתראה עוד מעט. אבל אל תתעכבי יותר מדי, אבא שלך רוצה לצאת לדרך."

אני מהנהנת ועולה למעלה, ושם מניחה את התה בעדינות על הרצפה ליד המיטה שלי. ואז אני שבה ונשכבת עליה. אני צריכה שנייה לחשוב.

אני לא יודעת כמה מהיום הזה אראה מחדש, אבל הידיעה מה יקרה בהמשך היא מוזרה. בעוד כמה שעות נדחוס אימא, אבא ואני את מיטלטליי המועטים למכונית וניפרד לשלום מבקי. הרשו לה להישאר בבית כדי ללכת לאימון הוקי ולפגוש חברות לצהריים במרכז העיר. ואז אגיע לניוקאסל, והלב שלי יהלום באימה כשניסע ברחובות שלא מוכרים לי. כשנגיע לבית שלי נפרוק את תכולת המכונית, ואז אשאר שם לבד, בפעם הראשונה בחיי - רק אני והשותפים החדשים שלי.

ואז זה מכה בי בבת אחת, כמו רכבת דוהרת על הפסים, עד שאני בקושי נושמת. אני לא מאמינה שלקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר.

זה היום שבו ראיתי לראשונה - בפעם הראשונה באמת מכל מקום - את אד. אד שלי, שעליו אני מתאבלת כבר חודשיים, שהמוות שלו הותיר אותי שבורה ואבודה וזועמת.

אני מתהפכת על הצד ולופתת את הבטן. הנשימה שלי מקוטעת.

האם יכול להיות... אני בקושי מעזה אפילו לחשוב על זה...

האם יכול להיות שאחרי חודשיים של אבל עליו, חודשיים של הרגשה שהלב שלי נתלש מתוך בית החזה שלי; אחרי חודשיים של חלומות שאני נוגעת בזיפים על הסנטר שלו, מסיטה את השיער מעיניו, כורכת את זרועותיי סביב הצוואר השזוף שלו ונצמדת אליו - האם אחרי כל זה תהיה לי הזדמנות לשוב ולראות אותו?

האפשרות הזאת גורמת לי חולשה.

אני בקושי מאמינה שזה יכול להיות, ועם זאת אני לא יכולה לחכות.

קצב המכונית כנראה הרדים אותי, כי כשאני פוקחת את העיניים היא עוצרת ואבא מכבה את המנוע, ולרגע אחד, כשאימא מסתובבת לחייך אליי מהמושב שליד הנהג, אני שוב ב-1993 והכול בסדר, ואני מחזירה לה חיוך.

ואז אני נזכרת, ושוב אין לי אוויר.

"את בסדר, חומד? את נראית קצת חיוורת."

אני מזדקפת במקומי, מנגבת את הרוק מזווית הפה ומהנהנת.

"כן, סתם נרדמתי, סליחה."

אבא מצקצק. "לשם שינוי."

"ג'ון, תניח לה."

"מה? - היא מתבגרת. זה מה שהם עושים." אבא מחווה בראשו לעבר החלון. "תראי, זה הבית החדש שלך."

אני מציצה מהחלון לבחון את הבית הקטן שבו אגור במהלך השנה. הוא מוכר לי כמו הפנים שלי, ואני מחייכת בניגוד לרצוני.

הדלת השחוקה של הבית עם המרפסת פתוחה, וכשאנחנו יוצאים מהמכונית, אישה מוכרת בגיל העמידה יוצאת במהירות מהבית וצועדת לקראתנו בשביל.

"שלום... אממ?" היא אומרת, מושיטה את ידה לאבא ומחייכת בחום.

"ג'ון," אומר אבא ולוחץ את ידה בחוזקה. "ג'ון מורגן. וזאת אשתי, סנדרה."

הן לוחצות ידיים ואז היא פונה אליי. "אז את בוודאי זואי," היא אומרת ולוחצת גם את ידי. "אני אימא של ג'יין, קארה. נפלא לפגוש אותך."

"שלום," אני ממלמלת ומנסה לא להסגיר שאני כבר יודעת מי היא.

אנחנו נושאים את החפצים שלי פנימה, ומניחים אותם בחדר הראשון שאליו אנחנו נכנסים.

"אני אמצא את הקומקום," אומרת אימא ותולשת את סרט ההדבקה מאחת הקופסאות.

"אין צורך, כבר הכנתי קנקן," אומרת קארה ומובילה את כולנו למטבח.

כשאימא ואבא מדברים עם קארה, אני מתגנבת למעלה להציץ במקום לפני שכל השאר יגיעו. אבל כשאני נכנסת לחדר השני, אני משתנקת. בגבה אליי, כשהיא תולה את הג'ינסים שלה בקפידה בארון הבגדים, בשיער בלונדיני ארוך שמיטלטל בקוקו גבוה, עומדת מישהי מוכרת מאוד. היא מסתובבת לראות מי שם, ועל פניה הצעירים והיפים באופן בלתי רגיל עולה חיוך ענקי.

"היי לך, אני ג'יין. את בטח זואי. תיכנסי, שבי. אוי, אם תצליחי למצוא איפה." היא דוחפת ערמת בגדים הצידה כדי לפנות לי מקום, ואני מתיישבת ומנסה לחשוב מה לומר למישהי שאני מכירה כמו שאני מכירה את עצמי, שאני לכאורה פוגשת לראשונה. אלוהים, הלוואי שבאמת הייתה חוברת הדרכה, זה היה מקל כל כך את הכול.

"נעים סוף סוף לפגוש אותך," אני אומרת ומתיישבת באי נוחות על קצה מיטת היחיד שלה.

"גם לי. קיוויתי שאת תגיעי ראשונה."

יופי, ככה זה אמור לקרות. לא אמור להיות כאן אף אחד אחר. אני מתבוננת סביבי בחדר שלה ומחייכת. "נראה שאנחנו הבנות היחידות. מעניין מתי יגיעו כל השאר."

היא מושכת בכתפיה. "אלוהים יודע, אבל בואי נקווה שהם לא רוצחים פסיכופטים." היא קורצת ואני מחייכת אליה, ולרגע נרגעות קצת הסלטות בבטן. זאת ג'יין, החברה הכי טובה שלי זה יותר מחמש-עשרה שנים. אין פה מה לדאוג. "זוכרת איך קוראים להם, לבנים?"

"רוב, סיימון ואד." אני עונה מהר מדי. בשם האחרון קולי נסדק מעט, ולרגע החיוך של ג'יין נעלם.

אבל כעבור רגעים ספורים היא שוב קורנת. "מעניין אם נתמזמז עם מישהו מהם. את יודעת, רומן של דירת שותפים שאחר כך נגמר, ואז כל השנה זה מוזר לכולם? חייב להיות אחד כזה, לא? נראה לי שאלה הכללים."

הפנים שלי בוערים. "בטח, חייב להיות."

ג'יין לא מניחה לחוסר ההתלהבות שלי להרתיע אותה, נדחקת להתיישב במיטה לצידי וממשיכה לדבר. "בכל אופן, אני יודעת שאני נשמעת כמו איזו קלישאה מהלכת, אבל מה את לומדת? אני לומדת תיאטרון. אימא ואבא רצו שאלמד משהו 'אמיתי', אבל אני לא מספיק חכמה בשביל זה. בכל אופן, נראה לי שזה יהיה כיף."

"צרפתית ושיווק." זה נשמע משעמם מוות, ואני מרגישה שעליי להרחיב. "חשבתי שזה יהיה שימושי ללמוד שפה, ואת יודעת, משהו שיהיה ממש מקצוע." אני מושכת בכתפיי.

"אווו, בחורה עם שאיפות. אהבתי." היא שולפת סווטשירט מהערמה ומתחילה לקפל אותו. "אז מה עוד? מה עם מוזיקה, סרטים, תחביבים? חבר? האם את לסבית-אלופת-קרטה-חובבת-ג'ז-בסתר?"

"מצחיק, הלוואי שהייתי כזאת מעניינת," אני צוחקת. "לא, באמת, אני די משעממת. אני קצת נערת רוק״ - אני משפילה מבט קצר אל הבגדים שלי כדי להמחיש את הנקודה - "וקצת חנונית, והסרט האהוב עליי הוא 'בחזרה לעתיד', כי אני חושבת שיהיה מהמם לחזור לאחור בזמן–" אני עוצרת וקולטת מה אמרתי. "ולא. אין לי חבר. או חברה." היו לי חברים, כמובן, אבל יש לי הרגשה שזה לא בסדר לדבר עליהם. "ואת?" אני מוסיפה בקול רפה.

"האמת, אין הרבה מה לספר. אימא ואבא היו אומרים שקצת התבזבזתי כנערה עם השתייה בפארק וזה שממש לא למדתי מספיק בכל שיעורי המתקדמים שלי. אבל זה בסדר, כי עכשיו אני פה, ושניהם יכולים להיות גאים." היא מגלגלת את עיניה. "היה לי חבר, ריץ', אבל הוא נסע לפלימות, ואמרתי לו שאין מה לנסות להישאר יחד, אז לא נראה לי שאי פעם אראה אותו שוב. בכל אופן, ככה יש לי הזדמנות לפגוש איזה שחקן ראגבי חמוד וסקסי בזמן שאני פה, לא?" היא מחייכת חיוך מרושע, אבל לפני שאני מספיקה לענות לה אנחנו שומעות קול צעדים כבדים במעלה המדרגות.

כל גופי מתקשח אף על פי שאני בטוחה שזה לא אד. כעבור כמה רגעים מופיע ראש בפתח הדלת - פנים נאים שעליהם רעמת שיער כהה ורך.

זה רוב, וכשאני רואה אותו עוזב המתח את גופי.

"אפשר להצטרף או שזה לבנות בלבד?" הוא אומר ושאר גופו נכנס בעקבות ראשו לחדר.

"תיכנס," אומרת ג'יין. "אז מי אתה?"

רוב מחייך. "רוב," הוא אומר. "היפיוף."

אני מחייכת. רוב באמת יפיוף - אבל הוא גם לגמרי דון ז'ואן ועד סוף החודש כבר ישכב עם חצי מהסטודנטיות של השנה הראשונה. כמו כן, הוא לא אד.

"נעים, להכיר, יפיופון," אני אומרת במקום כל מה שעובר לי בראש. הוא מתיישב על קצה המיטה, לידי, ומותח את רגליו קדימה.

ג'יין ורוב מנהלים שיחת היכרות ואני מסתכלת סביבי על החדר, על כתמי העובש השחורים בפינות, על ריבועי הצבע הכהים יותר ועל הנקודות השמנוניות שדבק נצמד הותיר אחריו במקומות שבהם נתלו פעם פוסטרים, ואני חושבת כמה סוריאליסטי היום הזה הפך להיות.

מסיבה כלשהי התעוררתי בשנת 1993, וחזרתי לחיי בגיל שמונה-עשרה. אין לי מושג אם זה רק ליום אחד או לתקופה ארוכה בהרבה, וכרגע גם לא אכפת לי כי אני מסוגלת לחשוב על דבר אחד בלבד: אד. אם היום הזה יתקדם כמו בפעם הראשונה - וזה מה שקרה עד כה, כך שאין לי סיבה לחשוב שזה לא מה שיקרה בהמשך - בקרוב אפגוש את אד הצעיר. זה לא יהיה אד שלי, כמו שאני מכירה אותו עכשיו. זה יהיה אד שפגשתי בפעם הראשונה: צעיר, סקסי, טיפה יהיר. אד שחיבבתי, אבל לא התאהבתי בו לגמרי בו במקום: לא הייתה שום מכת ברק, שום ניצוץ חשמל לא פילח את החדר. סתם אני ונער שנפגשים בפעם הראשונה, ועולם שלם של אפשרויות משתרע לפנינו.

הפעם יהיה קשה - כמעט בלתי אפשרי - להתנהג כאילו מעולם לא נפגשנו קודם. אהבתי אותו ושנאתי אותו בעוצמות; חיבקתי אותו וניחמתי אותו ורבתי איתו ואיבדתי אותו והתאבלתי עליו, וכשכל הדברים האלה מסתובבים לי בראש - איך בדיוק אני אמורה לצלוח את הפגישה הזאת? אין לי מושג.

"מה את חושבת?" אני חוזרת בבהלה להווה, ורואה שג'יין ורוב מביטים בי בציפייה ומחכים לתשובה.

"סליחה, חלמתי. מה אמרתם?" קיוויתי שאף אחד מהם לא הבחין ברעד בקולי.

"שנאתר את הפאב המקומי?" אומר רוב. "נרד על פיינט זריז לפני שהאחרים יגיעו?"

"רעיון טוב." אני צריכה קצת אומץ אלכוהולי בשביל לצלוח את השעות הקרובות. בירה זה בדיוק מה שאני צריכה. אני קמה במהירות. "אני רק אשים את הדברים שלי בחדר שלי לפני שההורים שלי יעזבו."

אנחנו יורדים בעצלתיים במדרגות כדי לומר שלום, ואבא מעביר את התיקים והקופסאות שלי לחדר הסמוך לזה של ג'יין.

"תשמרי על עצמך, חומד." אימא מחבקת אותי חזק, ואני מרגישה את עיניי שוב דומעות. "תקפידי להתקשר אליי, ובואי לבקר אותנו בקרוב."

"אבל לא בקרוב מדי. אני מתכוון להשכיר את החדר שלך לתיירים." אבא מחבק אותי במהירות ומגחך, ואז אני מנופפת להם כשהם מתרחקים בנסיעה ומשאירים אותי לחיי החדשים. אני יכולה לעשות את זה. אני יכולה לחיות שוב כמו סטודנטית. אחרי הכול, זה רק יום אחד - ויכול להיות שזה בדיוק היום שלו ייחלתי מאז שאיבדתי את אד.

"טוב, בואו נזוז," אני אומרת, נושמת עמוק ומדביקה חיוך על פניי - ושלושתנו צועדים לנו במורד השביל לעבר הפאב המקומי שנמצא מרחק הליכה קצרה מהבית.

אנחנו נכנסים בדלת המסתובבת, וצביטת הנוסטלגיה מפתיעה אותי. עבר הרבה זמן מאז שהייתי פה, ואני מוצפת זיכרונות. אני יכולה לדמיין את אד ליד שולחן הביליארד, מצחו חרוש חריצים עמוקים כשהוא מתרכז ומנסה להכניס לחור את הכדור השחור. כוס של פיינט ניצבת על קצה השולחן, ואד חצי שתוי. אני זוכרת את ג'יין משתכרת כל כך עד שנפלה מהכיסא שלה, התכרבלה בפינה והלכה לישון. אני כמעט מסוגלת לשמוע את 'נו רֵיין' של בליינד מלון שנהגנו להשמיע בתיבת הנגינה - איך שלשלנו לתוכה אינספור מטבעות כדי להשמיע את השירים האהובים עלינו. ואף שהסיטואציה מגוחכת לחלוטין, וחרף החשש ממה שעוד עתיד לקרות, כשאני מתיישבת ליד השולחן כדי לבלות את אחר הצהריים עם האנשים האלה - החברים הוותיקים שלי שאותם זה עתה פגשתי - אני נשטפת בחמימות פתאומית.

שלוש שעות לאחר מכן אנחנו שוב בבית. סיימון הגיע, ואחרי היכרות קצרה אנחנו מחלקים בינינו את ארונות המטבח וחולקים בקבוק יין זול שקנינו בחנות המשקאות בדרך הביתה. ליין הזה יש טעם של טרפנטין, אבל הוא מטשטש לי את החרדה.

בחוץ מתחיל להחשיך, ואני יודעת מה זה אומר. עוד מעט אד יגיע. אני מרגישה את בית החזה שלי מתכווץ.

לא בדיוק השלמתי עם העובדה שיותר לא אראה את אד, אבל איפשהו עמוק בתוכי אני יודעת שזה כך, ואני מבועתת שכבר עכשיו הפנים שלו מתחילים להיטשטש לי בזיכרון, ולא משנה באיזה ייאוש אני מנסה להיאחז בהם. אני מצליחה לראות את תווי המתאר של פניו, אני כמעט יכולה לשרטט אותם בקצות אצבעותיי. אבל אני לא מצליחה לדמיין את צורת העיניים שלו, לא את הגבנוניות המדויקת של אפו ולא את הזווית בין שתי הגבעות בשפתו העליונה - וזה מטריף אותי. אני לא בטוחה שאהיה מסוגלת להיות ליד כל האנשים האלה כשאראה אותו שוב. איך אסתכל עליו בלי להושיט יד ולגעת בו - או, יותר גרוע, בלי להתנפל עליו? איך בדיוק אהיה מסוגלת לעשות את זה?

מחוגי שעון הפלסטיק הזול שתלוי מעל הכיור ממשיכים להזדחל; הברז מטפטף לכיור בלי סוף, טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה. אני מרגישה שידיי מתחילות להזיע ושהראש שלי מעורפל. קולות ממלמלים סביבי, אבל אני חוסמת הכול ומתמקדת רק בשאיפה-נשיפה, שאיפה-נשיפה בבית החזה שלי שעולה וצונח, ובפעימות העיקשות בתוך ראשי. אני רק רוצה שזה כבר ייגמר.

ואז, כמו במענה לתפילותיי, נשמעת דפיקה חזקה בדלת, ולפני שמישהו מספיק לפתוח אותה, דלת המטבח נפתחת לרווחה באחת, ובפתח עומד אד כשחיוך גדול מאיר את פניו היפים.

הדם עולה לי לראש בבת אחת, ונדמה שאני עלולה להתעלף.

מסביבי מתנחשל גל קדחתני של פעילות, כשכולם מזנקים לברך אותו לשלום, אבל אני נשארת נטועה במקום כשעיניי ממוקדות באוויר ממש ליד הראש שלו - מבוהלות מדי להביט בו ישירות. אבל בסופו של דבר, אני חייבת להביט בו; וכשאני מכריחה את עצמי להסתכל עליו כמו שצריך, אני מרגישה כאילו הכניסו לי אגרוף בבטן. הו, אלוהים, הוא באמת כאן.

אני קמה ונעה לאט אל מאחורי משענת הכיסא, ולופתת אותה חזק בתקווה שתחזיק אותי. ואז אני מביטה בו שוב ומנסה לבלוע כל סנטימטר בו. שערו הכהה צונח על עיניו הכחולות-כחולות, והוא כל הזמן מסיט אותו הצידה בידו במחווה מוכרת להכאיב. הוא נראה כל כך צעיר, ואני לא מאמינה שכשנפגשנו בפעם-הראשונה-באמת בכלל לא הייתי מאוהבת בו.

עכשיו אני מרגישה כאילו הלב שלי נעקר ממקומו והוא מיטלטל, תלוי על חוט לעיני כל חבריי. אני מאוהבת בגבר הזה, אבל ליבי נשבר בי כי הוא איננו, ואני יודעת שזאת אולי ההזדמנות היחידה שלי לשוב ולראות אותו. אבל אני לא יכולה להגיד לו מה אני מרגישה.

לא במילים בכל אופן. אבל הוא הרי יֵדע ברגע שיביט לתוך עיניי - הוא הרי יראה את כל מה שחלקנו מאז אותו הרגע, לא? הרי לא ייתכן שהוא לא ירגיש בקשר בינינו, נכון? אני לא יכולה להניח לרגע הזה לחלוף סתם כך, כי זאת עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שתהיה לי.

אז אני נושמת עמוק, מתקדמת לעברו, מנגבת את ידי בשמלה שלי ומושיטה לו אותה תוך ניסיון להכריח אותה להפסיק לרעוד. "אני זואי," אני אומרת. "נעים מאוד לפגוש אותך."

וכשהוא אוחז בידי, הכול סביבי מתפוצץ.

"נעים מאוד לפגוש גם אותך," הוא אומר, והרעד העמוק בקולו מרעיד לי מייד את הלב. אני אוחזת בידו רגע אחד יותר מהנחוץ, ומרגישה את החום שלו מחלחל אל עורי. הוא מרגיש בזה, אני יודעת שהוא מרגיש בזה, ואני מסתכלת לו עמוק בעיניים. אבל אז הקסם פג כשבדלת נשמעת דפיקה נוספת, ואד מושך בעדינות את ידו ומסתובב לעבר הפנים שמופיעים בדלת.

פניו של אד קורנים, והוא כורך את זרועו בתנועה מגוננת סביב כתפיה של המצטרפת החדשה ומצמיד אותה אליו במבט אוהב. היא גבוהה וחיננית, התספורת הקצרה שלה אופנתית ועיניה רכות. ברור לגמרי שהיא מעריצה את אד ושהתחושה הזו הדדית.

"כולם, זאת אימא. אימא, אלה כולם." הוא מחווה בידו בתנועה מלכותית על פני החדר, וכולנו ממלמלים ברכות שלום. אבל הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב הוא על היום שבו עמדתי לצידה של סוזן בלוויה של אד, כשהבטנו במסך נסגר סביב הארון שלו וחיבקנו זו את זו ביגון משותף.

"אימא רצתה לוודא שאני מגיע הנה בלי ללכת לאיבוד בדרך. נכון, אימא?"

סוזן מרכינה את ראשה ומחייכת בהתנצלות. "כן, סליחה שאני אימא מביכה, אבל אתם יודעים. אני חייבת לוודא שהילד הקטן שלי בסדר."

היא מחייכת ואד רוטן, אבל אני יודעת שבסתר ליבו הוא מאושר שהיא פה. ברגע זה בחייו היא האישה היחידה בעולם שהוא אוהב.

"אבל היא לא תישאר הרבה זמן. נכון, אימא?"

"לא, אל תדאג, אני לא אחרב לך הכול." היא מציצה בבקבוק היין שניצב על השולחן. "בכל אופן, אני לא בטוחה שהבטן שלי תוכל להתמודד עם זה."

אד מגלגל את עיניו, והיא מחייכת חיוך גדול - אותו חיוך שובב שהוא מחייך כשהוא מנסה להצחיק. "סליחה, כדאי שאזוז לפני שהוא יהרוג אותי." היא תולה את תיקה על הכתף ומתקרבת לאד לנשק אותו - והבטן שלי מתכווצת מקנאה. הייתי נותנת הכול כדי לנשק אותו כרגע.

אבל אני לומדת; פשוט איאלץ לחכות.

"שמחתי מאוד לפגוש את כולכם," אומרת סוזן, ואז שניהם יוצאים מהחדר כשהוא מלווה אותה החוצה. אני מכריחה את הלב שלי להאט בשעה שהשיחה סביבי שבה למסלולה. לכל האחרים זהו סתם עוד יום - גם אם יום מרגש, מלא באנשים חדשים. מה היו חושבים אילו ידעו מה אני עוברת?

"את בסדר? החוורת לגמרי." פניה של ג'יין קמוטים מדאגה כשהיא יונקת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלה. אני מחייכת חלושות ומגרשת את העשן מפניי.

"אני בסדר. רק קצת שתויה, נראה לי."

"מצחיקה, בקושי התחלנו; את תצטרכי לפתח סיבולת, ילדונת!" היא מחזיקה את הסיגריה בפיה, ניגשת לכיור ושוטפת ספל, ממלאת אותו במים ומביאה לי אותו לשולחן. "הנה, שתי את זה."

אני אוחזת בספל ומקווה שלא תבחין שהיד שלי רועדת, ושותה את כל תכולתו בלגימה אחת.

"השתפר?"

אני מהנהנת. "תודה."

"יופי. טוב, עוד יין." היא מוזגת קצת מהיין הזול והחמים לכוס שלי, ומחייכת.

אד חוזר ומחטט בתיק הגב שלו. אני מתבוננת בו בידיעה מה הוא עומד לשלוף מתוכו, ואז הוא מוציא ממנו בקבוק וודקה. "טוב, מי בעד משקה כמו שצריך?"

מקהלת "כן!" שואגת, ואני נוהמת. אני רוצה לזכור את הרגע הזה, ואם אהיה שיכורה זה לא יקרה. אבל אני גם לא רוצה להיראות כמו מחרבת מסיבות כבר ביום הראשון שכל האנשים האלה פוגשים אותי.

כוסות מתמלאות בוודקה - אין לנו קרח, אבל מישהו מצא בקבוק דיאט קולה - ומוגשות לכולם. אני לוקחת כוס ומקרבת אותה לשפתיי, ומביטה בפנים של חבריי מסביב לשולחן בניסיון לא לבהות בפניו של האיש שאני אוהבת יותר מכל אדם אחר בעולם.

"לחיים," אד מרים את כוסו ומביט בי, ואני מרגישה כאילו הוא מביט ישירות לתוך תוכי ולא רק בי - והפנים שלי בוערים. אני מרימה את הכוס שלי ומשיקה אותה בשלו, ובסופו של דבר הוא מסב את מבטו. הלב שלי דופק כל כך מהר, כאילו תכף אסתחרר ואתעופף מהכיסא שלי.

שאר הערב חולף בטשטוש של אלכוהול ושל צחוק ושל שיחה, ובסופו של דבר, בשעת לילה מאוחרת, מגיע הזמן ללכת לישון. אני לא רוצה ללכת לישון; אין לי מושג מה יקרה מחר ואם אי פעם אראה שוב את אד או שמא זה היה מין משהו חד פעמי, ואם כן - אני ממש לא רוצה ללכת לישון. אבל אני עייפה ושיכורה ויודעת שאין לי ברירה. לא משנה כמה זמן אשאר ערה, היום הזה לא יוכל להימשך לנצח.

"לילה," קורא אד כשאנחנו מגיעים לראש גרם המדרגות.

"לילה, מותק."

"או אה, זה קצת ישיר."

אני מתכווצת, ומסתירה את לחיי האדומות מאחורי שערי. "סליחה, אני טיפה שיכורה. לילה טוב, אדוארד ויליאמס. היה נעים מאוד לפגוש אותך." אני מושיטה לו את ידי, והוא אוחז בה ומטלטל אותה בעדינות למעלה ולמטה. המגע שלו מעביר בי רעד.

"היה עונג של ממש לפגוש אותך גם, זואי מורגן."

ואז הוא עוזב את ידי וסוגר אחריו את הדלת, והוא איננו.