לקראתי מצאתיך – פרקי אמונה

פרק ראשון: כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם זה ספר תולדות אדם

צלם א־לוהים, הוא התואר שעיטרה בו התורה את האדם. התואר הנשגב ביותר שניתן היה להעלותו על דעתנו. כמו שנאמר: "וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז), ונאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ־לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (שם ה, א), וכן: "כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם ט, ו).

עומדים אנו נפעמים מהתואר שניתן לו לאדם. בורא עולם בחר באדם לבוראו בצלמו כדמותו. זה הוא היחס שהתורה מעניקה לאדם.

שנינו בספרא: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' זה כלל גדול מזה".

דברי רבי עקיבא היו לנכס צאן ברזל בעולמנו, אבל למה נתכוון בן עזאי כשציין כלל גדול מזה? מה הוא סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם? נראה, שכוונתו להמשך הפסוק: בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. בן עזאי, חברו ותלמידו של רבי עקיבא, חלק עליו וטען כנגדו, שקודם שנקיים בזולתנו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, עלינו לידע מיהו האדם שאנו מצווים לאהבו כנפשנו, ומה הוא עיקרו.

רבדים רבדים בנוי האדם; גוף, וחושים, ודמיון, ורצון ושכל; אבל מה הוא גרעינו הפנימי? אמרה תורה: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם... בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". כשיכיר האדם את עולמו יֵדע להוקיר ולאהוב כל אדם שנברא בצלם, כך סובר בן עזאי. ואילו רבי עקיבא סבר, שמתוך אהבת הרֵע נדע להכיר מהו האדם. ואף רבי עקיבא עצמו, שנה במשנה במסכת אבות: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

המפרשים התקשו לעמוד אל מול הנוסח המפליא הזה, שהרי הנביא צועק: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיהו מ, כה), ונאמר: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵ־ל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (שם, יח) - וכי אפשר לנו לדמות צורה ליוצרה?

משום כך יש מן הגאונים שפירשו כי "א־לוהים" האמור בביטוי "צֶלֶם אֱ־לֹהִים", אין מובנו בורא שמים וארץ, אלא ביאורו הוא מלאכים או אנשים חשובים, כמו שמצינו שימוש זה במקרא כמה פעמים (ככתוב: "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים... עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" [שמות כב, ז-ח], ושם ברור שהכוונה היא לדיינים).

זו גם דעתו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "...הרוחניים הקרובים אל הא־לוה, הם אשר נרמז אליהם במאמר הא־לוה יתברך 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... כך ברא הא־לוה את האדם בצורת מלאכיו ומשרתיו הקרובים אליו לפי מדרגתם".

אולם, רוב המפרשים פירשו את הביטוי "צֶלֶם אֱ־לֹהִים", כמתייחס לבורא עולם, ומנו סגולות שונות באדם שמחמתן הוא נקרא ברוא בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים.

כל אותן סגולות שנמנו במפרשים כצלם א־לוהים שבאדם אינן קיימות אלא בכוח בלבד. כך אנו למדים מדברי המהר"ל. המהר"ל מקשה: מפורש בתורה שהאדם נקרא אדם על שם האדמה שממנה לוקח, אבל הרי גם נאמר "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), ומדוע קראה אותו תורה דווקא על שם החלק השפל שבו, האדמה, ולא על שם החלק הנשגב שבו, נשמת חיים?

והמהר"ל משיב: "האדם, עם מעלת נפשו הא־לוהית, אשר כבר אמרנו כי יש לו נפש א־לוהית בפרט שלא נמצא בכל נפשות התחתונים, אל יקבל אונאה בעצמו לומר, כי יש לו מעלתו האחרונה בפועל, ויחשוב בנפשו 'שלום יהיה לי' אף אם אני יושב בטל בלי עמל כלל... כי הוא טעות בנפשו! כי אין מעלת נפשו האחרונה בפועל, והוא מיוחד מבין כל הנמצאים עליונים ותחתונים, שאין מעלתו בפועל... אך האדם הוא בכוח ויוצא אל הפועל... וזה שהוא נקרא אדם על שהוא עפר מן האדמה... שהיא בכוח ויש בה יציאה לפועל".

הכינוי 'אדם' בא להודיעו, שאף שנפחו בו נשמת חיים ממעל, הרי הוא כאדמה בורה שיש לטפח ולהפריח עד שצלם א־לוהים שבו יתגלה במלוא הדרו.

מה היא אותה סגולה מיוחדת שיש באדם שעליה אומרת התורה שהוא נברא בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים? כל המציע ביאור למושג 'בצלם א־לוהים', עליו להסביר מפני מה הסגולה שבחר בה היא אכן המהותית ביותר לאדם, ומדוע היא נקראת צלם א־לוהים, כלומר מה מאפשר לקרוא לתכונת אנוש זו צלם א־לוהים.

בשורות שלפנינו נביא דעות שונות שמצינו בדברי רבותינו בבקשם את אותה תכונה אנושית-א־לוהית מופלאה: כוח השלטון, יכולת היצירה, הדעת השכלית, הבחירה החופשית, החסד והנתינה, ההשפעה ההדדית והאיזון בין גוף לרוח וקדושת הנשמה.

השלטון

רבי סעדיה גאון בפירושו לתורה כותב: "בצלמנו כדמותנו - שליט", וכן כתב: "בצלמו - שליט בראוֹ". שלטון זה מפורש בתורה: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). ובתהלים (ח, ה-ט): "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ־לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים".

נקל להבין מדוע, לפי שיטה זו, דווקא הסגולה של השלטון נקראת צלם א־לוהים: א־לוהים שליט בעולמו הוא, ולפיכך, סגולת השלטון בעולם שהעניק הבורא לאדם מתאימה להיקרא צלם א־לוהים. שלטון זה פירושו שהבריאה כולה עומדת לשירותו של האדם. בידו לנצל שלטון זה לתיקון כל העולם כולו, או חלילה לקלקלו ולהשחיתו. הציווי שניתן לאדם הראשון ותיאור תפקידו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), מלמד מה היתה המטרה הרצויה באותו שלטון שניתן לו, וכיצד הוא יכול להפוך את שלטונו למנוף אדיר של פעילות בונה. אחריות גדולה יש לו לאדם בעקבות אותם כוחות כבירים שניתנו לו לשעבד את איתני טבע למרותו. יש לעמוד מצד אחד על הסכנות העלולות לנבוע מן היוהרה והשימוש לרעה באותו שלטון עד כדי אפשרות להשחתת עולם, ומצד שני ללמד על היכולת לנצל כוחות אלו לשימוש בטבע כולו לתיקונו ולהעלאתו.

כך אמרו חכמים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן! וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

היצירה

הממשלה שניתנה לאדם - "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ" - מתפרשת באופן אחר בידי הרמב"ן.

בפירוש הביטוי 'וְכִבְשֻׁהָ' כתב הרמב"ן: "נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת". ועל הביטוי 'וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ', הוא כותב: "והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה". וכן הוא ברד"ק: "כי הממשלה תהיה לאדם בברואים בכוח שני חלקיו: בכוח השכל לחשוב מחשבות איך ירדה בהם, ובכוח הגוף בתבונת ידיו שנעשו בתבונה נפלאה לעשות בהם כל מלאכת מחשבת".

השלטון והרדייה של האדם בכל הנמצאים בעולם - מטרתם יצירת יצירות חדשות. האדם הוא אכן שליט בעולם, ולשלטון הזה שניתן לו יש מטרה - שהוא ינצל את שליטתו לבריאה ויצירה. הבריאה והיצירה הן הביטוי האמתי של צלם א־לוהים, שהרי הפסוק הראשון בתורה מספר על הא־לוהים שברא את השמים ואת הארץ. לכן, הכושר האנושי לברוא וליצור יצירות חדשות (אמנם יש מיש, ולא יש מאין) הנובע מכוח הרדייה בכל הקיים בעולם, יכול להיקרא צלם א־לוהים.

הרב סולובייצ'יק במסתו המפורסמת 'איש האמונה הבודד', מרחיב את הגישה הזאת, וכך הוא אומר שם: "אין ספק שהמושג צלם א־לוהים שבתיאור [הבריאה] הראשון בתורה, מתייחס אל כישרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לא־לוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם א־לוהים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט ביותר הוא השכל האנושי המסוגל לעמוד מול העולם החיצוני ולחקור את פעולתו המסובכת... מה מגמתו של האדם הראשון? מה התכלית שלקראתה הוא מאמץ עצמו ללא הרף ובמרץ עצום? ברור כי התכלית אינה אלא אחת, אותה תכלית אשר ה' הציב בפניו: להיות 'אדם', להיות הוא עצמו. האדם הראשון רוצה להיות אנושי, לגלות את זהותו הקשורה באנושיותו... הוא עוסק במלאכה יוצרת, מתוך שאיפה להידמות לבוראו... האדם הראשון אינו תאורטיקן יוצר בלבד, הוא גם אסתטיקן יוצר. בשכלו הוא מעצב אידאות, ובלבו הוא יוצר את היופי. הוא נהנה מיצירותיו השכליות והאסתטיות והוא גאה בהן. הוא מגלה כוח יצירה גם בתחום החוק... בעשותו כל אלה משתדל האדם הראשון למלא את התפקיד שהוטל עליו על ידי בוראו... 'וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ'".

לדעה זאת, תכונות השלטון והיצירה טמונות בכל אדם, שהרי כל אחד נברא בצלם א־לוהים. אלא שהן ניתנות לפיתוח או לניוון. אדם הרוצה בכנות לגלות את צלם א־לוהים שבו, עליו לחשוף בתוכו את הכוחות היצירתיים ולפתח אותם (אמנם יש לזכור שאת זאת כותב הרב לגבי התיאור הראשון של הבריאה בלבד).

כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, המושג יצירה הוא רחב. החל ממושגים פיזיים (לעקור נטוע; לחצוב נחושת), ועד יצירה חוקית, אמנותית וכיוצא באלה. השמחה שהיצירה מעניקה לאדם נובעת מכך שאם הוא מנצל את מה שסביבו כדי ליצור ולברוא דברים חדשים, הוא מטפח את התכונה הפנימית ביותר שלו, זו שמחמתה נאמר אודותיו: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ־לֹהִים" (תהלים שם). בידינו לטפח כוחות יצירה אלה שבאדם ולהעצימם.

הדעת

לעומת השיטות הללו, הרמב"ם סובר שצלם א־לוהים שבאדם הוא השכל. בפרק הראשון של מורה נבוכים הוא מסביר כי 'צלם' הוא "העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא" ו"אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשגה האנושית. בשל ההשגה השכלית הזאת נאמר עליו בצלם א־לוהים ברא אותו". וכן כתב בהלכות יסודי התורה: "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא־ל. והדעת היתֵרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'... הדעה שהיא צורת הנפש". ועוד כתב הרמב"ם: "כי השׂכל, שאותו השפיע הא־לוה על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם א־לוהים ובדמותו. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו... וזה, השכל, היה מצוי בו על שלם וגמור" (ועיין גם בפירוש הרלב"ג לביטוי צלם א־לוהים).

ברור מדוע הרמב"ם רואה בהשגה השכלית את התכונה המיוחדת והחשובה של האדם, אבל מדוע היא נקראת צלם א־לוהים?

פרופ' אבן שמואל בהקדמתו למורה נבוכים מסביר: "חידושה הגדול והמכריע של היהדות הוא בתפיסה שניתן לה מבע ברור בפרק הראשון שבתורה: 'ויברא א־לוהים את האדם בצלמו'. כנגד תפיסתה של המיתולוגיה הקדומה ושל מדע מאוחר, שהאדם אינו אלא מין אחד בסוג בעלי החיים, מפותח יותר ומושלם יותר מכל המינים, הכריזה היהדות: לא כי, האדם סוג לעצמו, שעם כל היותו דומה לסוג החי, הוא שונה ממנו כל כך... מה הוא הדבר המייחד את האדם, העושה אותו למה שהנהו, הקובע את מקומו בסולם המציאות?... מותר האדם מן הבהמה הוא השכל!... מה ייחוד יש בשכל, שלפי דברינו הוא הוא המייחד את האדם?... הסתכלות יסודית מביאה אותנו להכרת סימן הייחוד של השכל, והוא: החרות. החושים נתונים בכלים... הדמיון קשור ברשמי החושים... לא כן השכל. בלי כל קשר עם עולם הדברים המוחשים, עם החושים עצמם, עם כליהם, עם אברי גוף האדם בכלל, עם הדמיון או עם הרצון - הוא פועל את פעולתו החופשית, כי בן חורין הוא, ועל כן הכרתו מיוחדת במינה וחדשה בעולם המציאות, ובה מוֹתר אדם מכל אשר ביקום הנראה והנגלה. רוחניותו של השכל, אי תלותו בגוף ובכליו ובאבריו, הן חידושו וייחודו, רוחניותו וחרותו. זהו מובנו העמוק של הסמל 'צלם א־לוהים'. כל היודע סוד מהות האדם מתקרב אל הכרת מציאות הא־לוה. כל המודה בייחודו של אדם התקרב אל ההודאה באחדות הא־לוה".

השכל מכיר את מגבלותיו ומוכרח בסופו של דבר לפנות גם אל הנבואה, אבל השכל הוא הייחוד של האדם. הנקודה שמייחדת את השכל היא היותו מופשט. בחושים ובדמיון קשור האדם תמיד לעולם המציאות, אבל השכל יכול להגיע למסקנות מופשטות שאינן תלויות במציאות, ואף לכאלה הנראות כסותרות אותה. לכן רק השכל יכול להגיע להכרת הא־לוה. מפני היותו רוחני ובלתי תלוי. מטעם זה ראוי שהשכל ישלוט בשאר החושים והכלים של האדם, מפני שכולם זולתו תלויים במציאות. היותו של השכל מופשט־רוחני מאפשרת לקרוא לו צלם א־לוהים, שהרי הא־לוהים אינו גוף ואינו דמות הגוף. ואם כן אדם המפתח את השגתו השכלית ככל יכולתו, מבטא בזה את סגולת צלם א־לוהים שבו.

הבחירה החופשית

כך כתוב בפירוש ר"ע ספורנו: "כדמותנו - ...בקצת ידמה האדם לא־ל יתברך הפועל בבחירה. אמנם בחירת הא־ל יתברך היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית".

ורבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה כותב: "הצלם הא־לוהי הוא הבחירה החופשית. בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חופשי... 'נעשה אדם בצלמנו', פירוש... נניח מקום לבחירת האדם שלא יהיה מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו. ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו".

כבר אמרו חכמים: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". כלומר, שיש לאדם עצמאות בתחום הבחירה החופשית. רק בבחירה החופשית האדם איננו תלוי כלל בשום גורם חיצוני, וכביכול אף לא בא־לוהים, שהפקיע את עצמו מהתערבות בבחירת האדם בין טוב לרע - "ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים" - ולכן אפשר לקרוא סגולה זו שבאדם בשם צלם א־לוהים, שהרי בה הוא דומה לא־לוהים שהוא בלתי תלוי.

גם הרמב"ם (שפירושו לביטוי 'צלם א־לוהים' הוא אחר) כותב על הבחירה החופשית: "הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר הן מין זה של האדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע", קורא לבחירה "עיקר גדול... והוא עמוד התורה והמצווה", ומתאר את שלילת הבחירה החופשית כעונש חמור וחריג: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה...".

לפי גישה זו, הסגולה המהותית ביותר של האדם אינה השלטון, היצירה או ההשגה השכלית, אלא האפשרות לבחירה חופשית מוסרית בין טוב ורע. אדם המאבד את כוח הבחירה שלו, ואף אם מאבד הוא אותה בתחומים מוגדרים או בזמנים מסוימים, מאבד חלק עיקרי מחייו ואולי את כל חייו. גם את התכונה הזו, כמו את הקודמות לה, ניתן לפתח או לנוון. ספרי המוסר עוסקים הרבה בדרכים להורות לאדם איך יחזק בנפשו את השליטה בעצמו, שלא יהא כפוף להשפעות זרות שאינן באות מתוך עולמו. כל שאדם יחזק את כוחותיו עד שיהא לצדיק המושל בעצמו בכל זמן ובכל תחום ואף בעת ניסיון, יבטא הוא במלואו את צלם א־לוהים שבו.

החסד והנתינה

בריאת העולם על ידי א־לוהים היא נתינה מוחלטת, נתינה ללא אפשרות קבלת תמורה, שהרי א־לוהים אינו חסר דבר ואין מי שייתן לו דבר. כל השפע המושפע על העולם הוא בחינת חסד של אמת, וכך נאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).

וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים: "לכן המציאות הזאת כולה, כלומר, הבאתו יתעלה אותה לידי מציאות, היא חסד. הוא אמר: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, ששיעורו: בנין העולם - חסד הוא".

לפיכך, יש הרואים דווקא בסגולה הזאת של חסד אמתי ונתינה שלא לשם תמורה, את הסגולה הפנימית ביותר באדם, ועליה נאמר שהאדם נברא בצלם א־לוהים. שכשם שהא־לוה נותן ומשפיע על העולם בחסדיו ללא שום תמורה, כך נטע סגולה זו כצלמו בדמותו באדם.

וכך כותב הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו: "כאשר ברא א־לוהים את האדם עשהו לנותן ונוטל. כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכול ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן מבלי קבל דבר בתמורה, וככה עשה את האדם, ככתוב: 'כי בצלם א־לוהים עשה את האדם', כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן".

לפי דרך זו, סגולת החסד והנתינה הטבועה באדם היא צלם א־לוהים שבו, וככל שידבק בה האדם יגלה הוא את עצמו וידבק בבוראו.

האיזון בין הכוחות הגשמיים לכוחות הרוחניים

ויש שטוענים שעיקרו של האדם הוא בכושר המיוחד שיש לו לאזן ולשלב בין שני עולמות, העולם הגשמי והעולם הרוחני.

כך כותב רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק: "ויאמר א־להים נעשה אדם בצלמנו וכו' - אמר כי אחר שברא ה' יתברך כל אלו הנמצאים עליונים ותחתונים, והגבילם עליונים למעלה ותחתונים למטה, והיה הצורך לקיום אלו הנמצאות השפלות, שיקושרו בנמצאות העליונות כדי שיתאחד העולם כולו להיותו כאיש אחד, מתדבק החלקים שיעמידו קצתם לקצתם ויתקיימו קצתם בקצתם, כי הוא הראוי והנאות לכללות הנמצא המושפע מבורא אחד... לזה היה מחכמתו יתברך לברוא את האדם בתואר הזה עצמו, שעל החלק התחתון נאמר 'וייצר ה' א־לוהים את האדם עפר מן האדמה', ועל החלק העליון סופא דקרא 'ויפח באפיו נשמת חיים'... ומעתה לא ייבצר ממנו מה שכיוון בו מעניין החיבור להיות העולם אחד, מתדבק נקשר קצתו בקצתו".

המייחד את האדם מן העליונים ומן התחתונים הוא היותו מורכב משניהם, ולכן יכול הוא לקשר בין שני העולמות, ולהאיר את הכלים הגשמיים באור מהעולם הרוחני. לפי זה, הרוצה לפתח את צלם א־לוהים שבו - עליו לשכלל עד לשלמות את ההזנה ההדדית שבין שני העולמות שמהם הוא מורכב.

וכן מצינו שהראו ליעקב מן השמים בחלום הסולם. "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב). ודרשו חכמים: "סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים". באר שבע היא מקום נטיעת האשל, העולם הזה וצרכיו. בית אל הוא ראש הסולם המגיע לשמים. אבל ירושלים, מקום השלמות, עומדת כנגד אמצע שיפועו של הסולם. השלמות היא יכולת האיזון בין העולמות. האדם בנוי מגוף ורוח, מוצב בארץ וראשו השמים, אבל שלמותו היא דווקא באמצע שיפועו, מקום המאזן ומשלים בין שמים לארץ כי לכך נברא הוא.

הנשמה הטהורה

אבל יש לומר שבמקורות אחרים ישנה דעה נוספת שאין אנו יכולים להסבירה במונחים הרגילים של השפה האנושית הדלה שלנו. לדעה זו, צלם א־לוהים שבאדם אינו ניתן לתיאור באחת מן התכונות האנושיות המוכרות לנו.

יש באדם נשמה טהורה, חלק א־לוה ממעל, שאיננו יכולים להסביר אותה בשפה האנושית הרגילה שלנו אלא רק לקרוא לה העניין הא־לוהי, והוא צלם א־לוהים שבאדם. איננו יכולים לתאר אותה אבל אנו חשים את השפעתה. הדרך לפתח קדושה זו אינה יכולה להיות אלא בדרך שציווה בוראה, והוא העיסוק במצוות שמצחצחות אותה, והריחוק מן העבירות שמעכירות את טהרתה. משמעותה של אמירה זו היא שאותה נשמה טהורה נמצאת אצל כל מי שנברא בצלם א־לוהים, כלומר אצל כל אדם, אלא שהיא יכולה להיות נקודה פנימית חבויה, או גלויה ומאירה.

מנינו שבע סגולות פנימיות באדם שלדעת המפרשים נקראות צלם א־לוהים. השלטון, היצירתיות, השכל, הבחירה, הנתינה, ההשפעה ההדדית בין גוף ורוח וקדושת הנשמה. סימן מובהק יש לכל אותן תכונות שמנינו כצלם א־לוהים - כולן מביאות את האדם לשמחה פנימית. מי שעסוק ביצירה, בנתינה, בשלטון עצמי, בהעמקת הדעת, באיזון כוחותיו ובקדושת הנשמה ירגיש בתוכו את אותה שמחה.

לא נכריע בין השיטות אלא נקבץ אותן יחדיו. והן יהיו לנו בסיס לתכנית חינוכית שמטרתה פיתוח הסגולות הפנימיות של האדם, שהוא צלם א־לוהים שבו. כל שבע התכונות הללו שמנינו ניתנות לטיפוח עד לעיטור האדם בכָבוֹד וְהָדָר בתואר הנשגב של וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ־לֹהִים.

* * * מקורות

שנינו בספרא... קדושים, פרשה ב פרק ד

במשנה במסכת אבות... משנה אבות ג, יד

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי... מהדורת אבן־שמואל, מאמר רביעי, ג

המהר"ל... תפארת ישראל פרק ג

רבי סעדיה גאון בפירושו לתורה... פירושי רס"ג על התורה, מהדורת הרב קאפח ותרגומו, בראשית א, כו-כז

כך אמרו חכמים... קהלת רבה פרשה ז

כתב הרמב"ן... בפירושו לבראשית א, פסוקים כו, כח

וכן הוא ברד"ק... בפירושו לבראשית א, כו

הרב סולובייצ'יק במסתו המפורסמת 'איש האמונה הבודד'... מהד' זינגר-גוטהולד, מוסד הרב קוק, עמ' 18-14

במורה נבוכים... חלק א פרק א (תרגום מיכאל שורץ)

בהלכות יסודי התורה... פרק ד הלכה ח

ועוד כתב הרמב"ם... מורה נבוכים, חלק א פרק ב (תרגום מיכאל שורץ)

פרופ' אבן שמואל... מורה הנבוכים לרמב"ם בתרגומו של ר' שמואל ב"ר יהודה אבן תיבון, מבוא כללי, עמ' לד-לו

בפירוש ר"ע ספורנו... לבראשית א, כו

בספרו משך חכמה... בראשית שם

כבר אמרו חכמים... תלמוד בבלי, ברכות לג ע"ב

ואין לו מי שיכפהו... רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה הלכה ב

גם הרמב"ם... הלכות תשובה, פרק ה הלכות א-ג; פרק ו הלכה ג

וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים... חלק ג פרק נג (תרגום מיכאל שורץ)

וביארה הגמרא... תלמוד בבלי, סוטה יד ע"א

וכך כותב הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו... חלק א עמ' 32

רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק... בראשית, שער שלישי, המאמר השמיני

ודרשו חכמים... רש"י לבראשית כח, יז, על פי בראשית רבה פרשה סט, ז

במקורות אחרים ישנה דעה נוספת... ראו נפש החיים לר' חיים מוולוז'ין, שער א, פרק ב