מאה שנים של טרור אסלאמי

מבוא

בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה־20 היינו עדים לתופעה שהלכה וגברה במצרים – הקצנה דתית של תנועות וארגונים אלימים, שלא בחלו בשימוש בכוח ובטרור. יסודות ההתעוררות האסלאמית הונחו כבר באמצע המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, כאשר החל המערב לחדור אל החברה המצרית ולהשפיע עליה, באמצעות ייבוא של רעיונות בדבר השכלה וליברליזם, שמטרתם הייתה להצעיד את מצרים לקראת מודרניזציה וקִדמה בכל תחומי החיים. בתגובה החלו תנועות אסלאמיות שונות להציף את מצרים גלים גלים, בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20. תנועות אלה החלו את דרכן בהטפות (דַעְוָּה) שקטות למען הרעיון של שיבת המוסלמים למקורות האסלאם הראשונים (אל־אִסְלָאם אל־סַּלַפִי), מתקופת אבות האסלאם (אל־חֻ’לַפַאא’ אל־רָּאשִדוּן). במהלך הזמן חלק מאותן תנועות הקצינו אט אט את תביעותיהן בנוגע להתנהגותו ולהתנהלותו של האדם המוסלמי, ובמיוחד בנוגע להתנהגותה של האישה המוסלמית. הקצנה זו התאפשרה בשל היענות של רבדים גדולים מהעם המצרי להטפות אלה, בגלל טבעו המסורתי והנוח ודבקותו באמונה הדתית. תנועת “האחים המוסלמים” הופיעה לראשונה על בימת ההיסטוריה המצרית,[1] והיא התנועה האסלאמית הגדולה והחשובה ביותר במצרים ובעולם הערבי, מיום הקמתה ועד ימינו אנו.

ספר זה נכתב כדי להציג לקוראיו את מגוון התנועות והזרמים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים שהתפתחו במצרים במהלך המאה ה־20, בשנים 2013-1927. תקופת הזמן הזו התחילה שנה לפני הקמת תנועת האחים המוסלמים, המשיכה לשנה הגדולה והחשובה ביותר בתולדותיה, עת עלתה לשלטון בבחירות של 2012, והסתיימה בתבוסתה הגדולה ביותר, עת הודחה מהשלטון בתחילת יולי 2013. מצרים הייתה, והיא עדיין, ארץ תוססת ומלאת פעילות והפתעות לרוב. בתקופה האמורה התרחשו אינספור אירועים דרמטיים ומרחיקי לכת, שהשפיעו, ועדיין משפיעים, על ארץ זו ללא הפסקה. אין אפשרות להכיל בספר את כל האירועים ואת כל התנועות והארגונים שנוסדו באותה עת. הספר מתמקד בתנועות ובאירועים המשמעותיים ביותר. הוא עוסק בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), שבה מצרים הייתה עדיין תחת הכיבוש הבריטי. לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת על היווסדן ועל התנהלותן של אותן תנועות דתיות. בחברה המוסלמית מקובל מאוד, אז וכיום, להקים ארגוני צדקה, שכן הצדקה היא אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם. כך גם במצרים. מדובר בארגוני צדקה (זַכַּאת) שקמו על בסיס של מתן עזרה למיעוטי יכולת, לפחות ברמה ההצהרתית, ועם הזמן הפכו חלקם לארגונים מסוכנים ביותר. ארגונים אסלאמיים נוספים, שקמו בעיקר בזמן שלטונו של אַנְוַּר אל־סַּאדַאת (1981-1970), דילגו על שלב הצדקה ופנו במישרין לפעולות אלימות נגד המשטר. ארגונים אלימים אלה צצו כפטריות לאחר הגשם, בעיקר לאחר מלחמת 1973, כאשר סאדאת החל לשנות בקצב מהיר את האוריינטציה של מצרים.

קיימת ספרות ענפה בנושאים שבהם עוסק ספר זה (אפשר לאתר את חלקה ברשימת המקורות שבסוף הספר), אך לא מצאתי מקור המציג את התנועות האסלאמיות במצרים באופן קוהרנטי, רציף, רציונלי ומסודר. כמו כן, לא מצאתי מקור שציין באופן מלא את הגורמים להופעתן ולצמיחתן של התנועות והארגונים הללו וניתח אותם, כדי שיוצגו כתזה לקוראים. בספר זה נעשה סדר במידע הקיים בנושא זה והוא מוצג באופן קוהרנטי, רציף ורציונלי. הקורא שיעיין בספר – חוקר, סטודנט או אדם מן היישוב המתעניין בנושאים הללו – יוכל למצוא את ידיו ורגליו בסבך הפונדמנטליזם האסלאמי במצרים.

התזה המרכזית בספר זה היא כי מטרתן וקיומן של חלק מאותן תנועות אסלאמיות היו כדי לשנות את השלטון ואת זהות האישים שעמדו בראשו, כך שמצרים תהפוך למדינת הלכה דתית־מוסלמית. התנועות הללו הבינו את המצב החמור שבו נמצא אז האסלאם, שכן המרחב הערבי, למעט סעודיה, היה תחת שלטון כיבוש מערבי. הם לא פירשו את החולשה הזו כחולשה של האסלאם, אלא בכך שהשליטים הערביים באותה עת היו מושחתים וסרו למרוּת המערב.[2] הזרם האסלאמי השמרני דחה על הסף את הרעיון של חלוקת האימפריה העות’מאנית המוסלמית של אז למדינות, לפי רעיון הלאומיות האירופית. דחיית הרעיון באה בעקבות התבוסה הקשה של העות’מאנים מול המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, והכוח העולה שהגיע לעזרתן מאמריקה הרחוקה. תבוסה זו הכניסה את המוסלמים בכלל ואת הערבים בפרט להלם גדול. הם נזקקו לזמן, ובעיקר למחשבה מחודשת, כדי להבין כיצד עליהם להתנהל מול מצב חדש וקשה לעיכול זה. לזרם האסלאמי (שדגל במדינת הלכה) ולזרם הליברלי (שדגל במדינה דמוקרטית־חילונית) במצרים הייתה מטרה משותפת, עד לסיום הכיבוש הבריטי בפועל בסוף 1956, והיא סילוק הבריטים, אבל בנושא אופי השלטון במצרים ומי יעמדו בראשו התגלעה מחלוקת חריפה ביותר בין שני זרמים אלו.

אחד האתגרים שעימם נדרשתי להתמודד בעת כתיבת ספר זה הוא הצגת האידיאולוגיה של הזרם האסלאמי, והפרשנות שמתלווה למקורות הרעיוניים של אותם אסלאמיסטים בבואם לשכנע את צאן מרעיתם שדרכם היא זו הנכונה, הטובה והראויה למוסלמי מאמין. מי שהובילה בראש המחנה את הזרם האסלאמי, והייתה המתמידה והעקשנית ביותר במהלך כל השנים שתחומות בספר זה, היא תנועת האחים המוסלמים. בספר זה עקבתי במיוחד אחר תנועה זו, ואחר תהליכי ההקצנה וההתפתלויות שעברה במהלך מסעה להשגת השלטון. מופיעות בו גם תנועות אסלאמיות אחרות, שחלקן התפצלו מתנועת האחים המוסלמים, שדגלו באלימות ויישמו אותה ללא רחם.

אין אפשרות לנתח, להבין ולהסיק מסקנות בנושא זה בלי לעסוק ביסודות האסלאם. לכן בפרקים הראשונים של ספר זה מובאת סקירת המהלכים העיקריים של אותה קנאות דתית ומקורותיה. נוסף על כך, בספר איתרתי ומיפיתי את הגורמים לצמיחתן של תנועות פונדמנטליסטיות במצרים, ועמדתי על השינויים שעברה מצרים ועל הקשר בינם ובין תנועת האחים המוסלמים, החל מפלישת נפוליון בשנת 1798.

תנועת “האחים המוסלמים”, ששמה הרשמי הוא “גַ’מַאעַת אל־אִחְ’וַאן אל־מֻסְלִמִין”, קמה בשנת 1928. ייסד אותה השַיְח’ חַסַן אל־בַּנַּא (1949-1906) ומתי מעט תומכים, בעיר אִסְמַאעִילִיָּה. הקמת התנועה הייתה תפנית חדה בקורותיה של מצרים מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית, עם השלכות על האזור כולו, אף שלא נִצפו בשנת הקמתה אירועים בעלי חשיבות מיוחדת. בהתחלה לא עוררה הקמת התנועה עניין מיוחד, וספק אם מייסדיה ייחסו לתנועתם אז חשיבות מעבר לרצונם להטיף, בדרכי נועם וסובלנות, לשיבה אל ערכי אבות האסלאם. הם הטיפו את משנתם באמצעות שיחות, הרצאות, פרסומים ודרשות דתיות, במטרה לנער את החברה המוסלמית ממתירנות היתר המערבית שדבקה בה, לדעתם, ולהשיב את הנוער אל טוהר המידות ברוח האסלאם של ימי הנביא מוחמד וחבריו. לא עלה על דעת דור המייסדים שבתוך עשור תקבל תנועתם ממדים מסיביים, כפי שקיבלה מאמצע שנות ה־30 ואילך.[3] באותה עת הייתה המגמה הפוכה. לקראת סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הלך וגבר הזרם הליברלי־מערבי במצרים, שראה בתרבות המערב דוגמה ומופת בזכות שגשוג המדעים המדויקים, המחקר, הטכנולוגיה, הספרות, האומנויות, הפילוסופיה ועוד. הודות לכך צמח דור של סופרים, מתרגמים, חוקרים והוגי דעות, שתרמו תרומה רבת חשיבות להתחדשותה של מצרים לפי המודל המערבי שהעריצו. לפני הופעת תנועת האחים המוסלמים קמו תנועות, וגם אישים שונים, שהטיפו למען אותן מטרות, אולם השפעתם לא הייתה דומה לזו של האחים המוסלמים ולכן תנועות אלה לא החזיקו מעמד. חלק מחבריהן הצטרפו לאחים המוסלמים, אחרים חברו לתנועות אסלאמיות קיצוניות יותר.

משִלְהי המאה ה־19, ובמיוחד משנות ה־20 של המאה ה־20 ואילך, קמה במצרים תנועת השכלה אדירת ממדים שתרגמה את מיטב יצירות המערב, תרבויות יוון ורומי העתיקות ועוד, לצד פרסום ספרי מורשת ערבית. נכתבו יצירות מקוריות בחיקוי לז’אנרים מערביים ונכתבו יצירות בסגנונות מקוריים שלא היו ידועים קודם לכן. עיתונים וכתבי עת לרוב יצאו חדשות לבקרים, חלקם בעריכת מהגרים, בעיקר נוצרים מלבנון, מסוריה וממקומות נוספים. נוסדו תנועות חזקות לשחרור האישה, שהטיפו להשלכת הרעלה והלבוש המסורתי. מקרב הגברים בלטו בהקשרים אלה קָּאסִם אַמִין (1908-1865), בוגר “אל־אַזְהַּר”, מתלמידיו של גָ’מָאל אל־דִין אל־אַפְעָ’אנִי (1897-1838) ושֵׁיח’ מוחמד עַבְּדֻה (1905-1845), גם הוא מתלמידי אל־אפראני. מקרב הנשים בלטו הֻדַא הַאנִם שַעְרָאוִי (1947-1882), שייסדה את אגודת בנות הנילוס, ממשיכת דרכה, הסופרת והעיתונאית אַמִינָה אל־סַּעִיד (1995-1914) והמשוררת אַמִינָה אל־אַחְמַד נַגִ’יבּ (1917-1873).

הפעילות הזו זכתה להצלחה ונשים רבות, בעיקר מהמעמד הבינוני והגבוה, נהו אחר רעיונות אלה. מוסדות ומפעלים החלו להעסיק נשים שלבושן היה קרוב יותר לסגנון המערבי, והן גם הועסקו לצד גברים. נוסף על כך, נתקבלו חוקים ששיפרו את מעמד האישה והוגבל גיל הנישואין. כתבי עת שעסקו בענייני נשים ושנערכו על ידי נשים יצאו לאור. הבולט בהם היה כתב העת “רוּז אל־יוּסֻף”, שבראשו עמדה פַאטִמָה אל־יוסוף, שחקנית בעברה, שכינתה את עצמה בכינוי זה. כתב העת נוסד בשנת 1925 והוא קיים עד היום.[4] ב־1915 ייסד עַבְּד אל־חַמִיד חַמְדִי שבועון בשם “אל־סֻּפוּר” (גילוי פנים, השלכת הרעלה), שהטיף לשוויון בין המינים ולהשלכת הרעלה של הנשים. סביב השבועון נוצר חוג חברים שאף ניסה להקים מפלגה קטנה בשם “המפלגה הדמוקרטית”, אך היא לא החזיקה מעמד וחבריה הצטרפו למפלגת ה”וַפְד” הליברלית.[5] בשנים אלה שטף את מצרים גל של מודרניזם, שראה בטורקיה החדשה של מֻצְטַפַא כֵּמַאל (אַטַאטוּרְק) וביפן המודרנית דוגמה ומופת. שתי המדינות הללו הצליחו לרשום לעצמן הישגים מרשימים בזכות אימוץ רעיונות ושיטות מהמערב. שתיהן לא היו מדינות מערביות, ולכן חוגים דתיים וליברלים רחבים לא חשדו בהן באימפריאליזם ובניצול ארצות המזרח. שתיהן אסיאתיות שהתנערו מאבק העבר ובנו לעצמן חברה המושתתת על יסודות מודרניים ודינמיים.[6] הזרם הזה צמח והתפתח גם בעזרת רפורמות אסלאמיות, וגם מהטפותיו המאוחרות של מוחמד עבדוה ושל חבריו, שלא ראו סתירה בין דת ומורשת אבות, מחד גיסא, ובין אימוץ המדעים ושיטות טכנולוגיות מהמערב, מאידך גיסא, כל עוד הם שירתו את החברה המצרית ולא פגעו בדת.[7] ליברלים רבים, דוגמת לֻטְפִי אל־סַּיִּד, סַעְד זַעְ’לוּל, מוחמד חֻסַיְן הַיְכַּל ואחרים, נמנו עם תלמידיו של עבדוה ולא היססו להסתמך עליו ועל כתביו, כאשר קראו לתהליך של התמערבות במצרים.

מוחמד עבדוה היה החשוב מקרב אנשי הדת שהטיפו לרפורמות מרחיקות לכת בענייני דת ובמוסדות הדתיים, ובמיוחד בכל הקשור בתחיקה דתית וב”אל־אזהר”. בהיותו בעל השפעה רבה, כראש “אל־אזהר” וכמֻפְתִּי (פוסק הלכה) הגדול של מצרים בעת ובעונה אחת, הוא הצליח ליישם רפורמות למוסדות אלה, ופסק פסיקות חשובות שהקלו את חיי הפרט בענייני דת ומסורת. זרם הרפורמה הדתית והזרם הליברלי־חילוני, שהושפע מתרבות המערב והסתייע במוחמד עבדוה והחוג שנוצר סביבו, התפתחו בקווים מקבילים כמעט ולא הפריעו זה לזה.

הזרמים השמרניים באסלאם לא אבו לקבל את השינויים הללו. הם ראו סכנה בתהליך התמערבותה של מצרים, וחברי האחים המוסלמים ראו את תנועתם כנושאת הדגל בנושא זה. הם ראו בתנועה לשחרור האישה סכנה מוחשית למוסר, למסורת הדתית־חברתית ולאופי החברה האסלאמית במצרים. הם התנגדו בתוקף להעסקת נשים לצד גברים, לכניסת נשים לחיים הפוליטיים והחברתיים, להתרחקות הגברים מלימודי דת ב”אל־אזהר” כדי לשאוב דעת בבתי ספר ובמוסדות אקדמיים חופשיים ומודרניים בנוסח מערבי, לרפורמה בבתי הדין השרעיים ולמאבק של הליברלים החילוניים בפוליגמיה. האחים המוסלמים הציגו את הזרם הזה כמפיץ התפקרות, והאשימו אותו בשחיתות.[8]

בעיני המצרי הממוצע הדת נחשבת ערך מרכזי והיא חלק בלתי נפרד מחיי התרבות, החברה והפולקלור שלו. הזרם החילוני־ליברלי, גם כאשר הייתה לו ביקורת נוקבת על הדת ועל התנהלותם של אנשי הדת, נזהר לא לומר את הדברים באופן פוגעני ובוטה. אינטלקטואל חילוני העדיף לומר את הדברים באופן זהיר ומתון, תוך הבעת התנצלות מקדימה לביקורת, והסביר כי ביקורתו איננה מרצון לפגוע במהות הדת או במורשת הדתית, אלא היא מוּנעת מרצון להסיר את האבק שדבק בדת במשך הדורות. רוב האינטלקטואלים נהגו בסגנון זה, כולל אלה שהושפעו מאוד מהמערב, כאשר מתחו ביקורת על קיצוניות דתית במצרים או בכל מקום בעולם האסלאמי. זהירות ומתינות זו לא העניקו להם חסינות מפני שבט לשונם ועֵטָם של קיצוני הדת נגדם. גם בדברי תשובתם של האינטלקטואלים לאותם קיצונים, הם לא העזו למתוח את החבל יתר על המידה. קבוצה אחרת של אינטלקטואלים, בהם סַלַאמָה מוּסָא, אִסְמַאעִיל מַטְ’הַר וחוסיין פַוְזִי, הייתה חדה ותקיפה הרבה יותר בדרישתה לשינוי מהותי בדרך החשיבה המסורתית. הם טענו כי רק שינוי חשיבה אמיץ ואמיתי יוביל את המוסלמים אל עבר העתיד. לטענתם, אירופה הצליחה להגיע להישגיה המרשימים בזכות השתחררות מכבלי הדת והסתמכות על חוקים שבני האדם עצמם יצרו וכתבו. בעוד אירופה עלתה ופרחה, הרי שהמוסלמים נתקעו ושקעו עקב חוסר יכולתם להשתחרר מכבלי הדת והעבר.[9]

רוב האינטלקטואלים ראו את עצמם כאנשים דתיים, או לפחות מסורתיים, ויש דוגמאות רבות לכך. רוב סופריה הגדולים של מצרים כתבו ספרים ומאמרים שהוכיחו את דבקותם באסלאם עוד לפני כניסתם לעולם הכתיבה והיצירה או תוך כדי כך, כמי שרצו לפרוע מראש חוב כלפי קוראיהם וכלפי חברתם המסורתית. כך נהג הסופר המודרני הראשון במצרים, מוחמד חוסיין הייכל (1956-1888), שכתב ספר על חיי הנביא מוחמד, לאחר שנמתחה עליו ביקורת קשה והוא הואשם כחילוני מדי. בדרך זו נהגו סופרים מהשורה הראשונה במצרים, דוגמת טַהַ חוסיין, אחמד אמין, עַבַּאס מַחְמוּד אל־עַקָּאד, תַוְפִיק אל־חַכִּים, נג’יב מַחְפוּט’, עבד אל־רַּחְמַן אל־שַּרְקַאוִי, יוסוף אִדְרִיס ואחרים. רבים מסופרים אלה היו מטרה להתקפה של אנשי הדת עליהם או להחרמת ספר זה או אחר שכתבו, לתקופה מסוימת או לתקופות מסוימות, או שאולצו לשנות חלק מהטקסט, כדוגמת טה חוסיין, שאולץ לשנות פרקים בספרו הידוע “על השירה הג’אהלית” (“פִי אל־שַּעְר אל־גַ’אהִלִי”),[10] או לא זכו כלל להסרת החרם על כתביהם, שנחשבו אנטי־דתיים ופוגעים במסורת, אם כי חלק מספרים אלה לא עסק כלל בענייני דת.[11] באותה תקופה לא מיהרו חכמי הדת העֻלַמָאא’ של “אל־אזהר” לפסול ספרים משתי סיבות: הראשונה, אנשי הדת מונו מטעם השלטון, ולכן היו תלויים בו מבחינת פרנסתם; השנייה, אנשי הדת רצו למנוע את היווצרותה של ברית בין השלטון לאינטלקטואלים החילונים, בכך שהשלטון יצא להגנתם והם יהיו בצד המפסיד. בכל מקרה, אלימות של חיסול פיזי או איום בחיסול פיזי או שרֵפת ספרי אינטלקטואלים והוגי דעות או החרמתם לא היו חזון נפרץ באותה עת.

1 ישראל גרשוני, "יריית אבני הפינה: חינוך, אסלאם ומודרניות במשנתו של חסן אל־בנא הצעיר, 1930-1927", בתוך: עמי איילון ודויד י' וסרשטיין (עורכים), מדרסה: חינוך, דת ומדינה במזרח התיכון, ת"א: אוניברסיטת ת"א, 2004, עמ' 147.

2 אסתר ובמן, "קיטוב והקצנה באסלאם הרדיקלי", בתוך: אסתר ובמן (עורכת), אסלאם ומערב – בין עימות להשלמה, ת"א: מרכז משה דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה, 2002, עמ' 31.

3 Leonard binder, Islamic Liberalism: Chicago-London, 1988, p. 271.

4 J. P. Vatikiotis, The History of Modern Egypt: London, 1991, pp. 311-312.

5 Ibid p. 311.

6 מחמד ג'אבר אל־אנצארי, תחולאת אל־פכר ואל־סיאסה במצר ומחיטהא אל־ערבי, קהיר: מרכז אל־אהראם לל־תרג'מה ואל־נשר, 2004, עמ' 18-17. נוסף על כך, היו משוררים וסופרים רבים ברחבי העולם הערבי שקשרו כתרי תהילה לשתי המדינות הללו באותה עת.

7 בראשית דרכו תמך מוחמד עבדה בשימוש בכוח לשם השלטת ערכי האסלאם, בדומה לתנועה הווהאבית בסעודיה, התנועה הסנוסית בלוב והתנועה המהדית בסודן. במרוצת הזמן הוא מצא שזה לא אפקטיבי, והחל להטיף לרפורמות בדרכי שלום, ואף שיתף פעולה עם רפורמיסטים בוגרי "אל־אזהר" ואינטלקטואלים חילונים.

8 עבד אל־עט'ים רמצ'אן, אל־אח'ואן אל־מסלמון ואל־תנט'ים אל־סרי, קהיר: מטאבע רוז אל־יוסף, 1977, עמ' 25; וגם חסן צאדק, ג'ד'ור אל־פתנה פי אל־פרק אל־אסלאמיה מנד' עהד אל־רסול וחתא אע'תיאל אל־סאדאת, קהיר: מדבולי, 2004, עמ' 311-275.

9 פ' ג' וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים, ירושלים: מאגנס, 1987, עמ' 299-298.

10 רק בשנת 1994 הוסר החרם מעל ספר זה, לאחר יותר משבעים שנה מיום פרסומו ולאחר יותר מעשרים שנה לאחר מותו של טה חסין. זה קרה בעקבות מלחמת החורמה של שלטון מובארכ נגד האסלאם המיליטנטי, החל מ־1993, שקרא תיגר על שלטונו ולא בחל בשום אמצעי, כולל רצח של אנשי מדינה ואינטלקטואלים, דוגמת ד"ר פרג' פודה, שנרצח ביוני 1992.

11 למוסד "אל־אזהר" זכות המוקנית לו לפי חוק לצנזר כל ספר היוצא במצרים, כולל ספרי מחקר או ספרות יפה, עד להחרמה, בנימוק שיש לבדוק אם אין פגיעה בדת או אם אין שיבושים בציטוטיהם של הסופרים מהקוראן וממסורת הנביא. למרות תלונות של סופרי מצרים בנדון, נשיאי מצרים לא נטו להתערב בעניין.