מאוגדים

1

רקע היסטורי

"לא נבנה כאן בית ציוני כבית עבדים"

סקירה היסטורית של שוק העבודה בישראל מפגישה אותנו עוד בטרם הקמת המדינה עם מציאות מוכרת. היו אלה ימים שבהם נשמעו בלהט קריאות לאימוץ רעיונות כגון צדק חברתי, מיגור הקיפוח ופערי המעמדות, שחרור מניצול ההון הפרטי והגנה על התארגנויות פועלים במסגרת ארגונים. אלה הם קולות מן העבר הרחוק, המהדהדים מנבכי ההיסטוריה, מרחק כמאה שנות עבודה מימינו — קולותיהם של מייסדי המדינה ושל אבות המחשבה הציונית־סוציאליסטית. אלה ביקשו — לנוכח המציאות המייאשת ביישוב היהודי — להחדיר בלבבות החלוצים והמתיישבים רעיונות חברתיים, להגשים את חזון האדם העובד ולהניח את אבני היסוד הרעיוניות לצביונו הכלכלי־חברתי של היישוב — משאת נפשם בראשית דרכה של הציונות.

כמעט מאה שנים חלפו. מאה שנות עבודה רצופות מהפכים אידיאולוגיים, תמורות טכנולוגיות ותעשייתיות, מפלות כלכליות, משברים ותפניות שטלטלו את אוכלוסיית המדינה בין דכדוך וייאוש ובין שגשוג וקדמה טכנולוגית. ואף־על־פי־כן נדמה ששיח העובדים המיוזעים מעמל העבודות החקלאיות בכרמים, בפרדסים ובאדמות החרושות ביישוב היהודי בראשית המאה ה־19, מתכתב באותה שפה רעיונית עם שיח המתארגנים החדשים המאפיין את שוק העבודה בעשור הנוכחי. קווי הדמיון הנמתחים על פני מאה שנים, כמעט נושקים זה לזה. זכויותיו המוגבלות של הפועל העברי לפני מאה שנים, תנאי העסקתו הירודים בבניית הארץ, ומרותו המוחלטת של מעסיקו העשיר, הולידו כבר אז את הצורך — המקנן אף כיום בקרב עובדי חברות ההיי־טק, הסלולר, האשראי, הביטוח — בהקמת התארגנויות עובדים תחת ארגון עובדים חזק, לעתים תוך מאבק עיקש כנגד ניסיונות סיכול מצד המעסיקים. אם תרצו, זוהי תמצית התיאוריה הסוציאליסטית המהפכנית שהציג בראשית המאה ה־18 הפילוסוף והכלכלן הגרמני ממוצא יהודי קרל מרקס — פער בין מעמדות שאינו יכול אלא להוביל לקונפליקט ולמאבק.

כאמור, קשה להתעלם מהדמיון הרב בין האידיאולוגיות החברתיות שהניעו את העובדים בשתי התקופות ההיסטוריות השונות — זו העכשווית, המחוללת מהפכה במשק הישראלי, וזו שאחזה בלבבות העולים הראשונים ומנהיגיהם, שחתרו בכל מרצם למיסוד השקפת עולמם הסוציאליסטית ביישוב היהודי טרם הקמת המדינה. רעיון הצדק החברתי, שהולך ומכה שורשים בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות, היה משאת נפשו של דור הנפילים בהגשמת הרעיון הציוני. הם קראו לשוויון ולצדק חברתי עוד כשהשטחים האורבניים של מתחמי התעשייה וההיי־טק המפארים כיום את ערי הארץ, היו חול ושממה. הם התקוממו נגד עושרו של הפרט על חשבון הכלל והדגישו את כבוד האדם העובד עוד כששדרות רוטשילד — לימים השדרה שאכלסה את מאות אוהלי המחאה החברתית וזוהתה עמה יותר מכול, הייתה שדרת חול נטועה עצי פיקוס.

באותן שנים, ימי העלייה הראשונה, נסמך היישוב היהודי על משק חקלאי, שהונע בעיקר בידי בעלי הון יהודים מקרב משפחות אצולה עשירות, שתרמו לבניין הארץ כמעסיקים עשירים ונדיבים. גידולי הפרי הטובים במשקים החקלאיים, פרי עמלם של פועלי היישוב המיוזעים, ואף בקבוקי היין המשובחים שהגיעו מהיקבים המקומיים לשווקים באירופה, האדירו את שמם הטוב של האיכרים ובעלי המשקים האמידים במושבות, אך חלקם, אף שנשאו בנטל, במעמסה ובקשיים הכרוכים ביישוב הארץ, התגלו כנוקשים וכנצלנים. החלוצים שעלו ארצה אחוזי תשוקה אל מרחביה עוצרי הנשימה של ארץ ישראל, נשאבו לעבודות המפרכות שהיו דרושות להפרחתה, ונתקלו לא אחת בתנאי העסקה ירודים. המרחבים המהפנטים של הארץ, הנופים הפתוחים, אווירת השחרור והעצמאות המהפכנית והכמיהה העזה להגשמת החזון הציוני הפגישו אותם עם עולם עבודה נוקשה, הן פיזית הן רוחנית, שהציב בפניהם גבולות והטיל עליהם משטר עבודה קפדני. אז, כמו היום, ראו בעצמם בני מעמד הבורגנים מקור הכוח שבלעדיו אין תוחלת למפעל הציוני, ואילו מעמד הפועלים נשא בנטל הרב.

שוק העבודה המאולתר שהתפתח בעת ההיא, ניצל את כוח העבודה של המהגרים היהודים. היו שלא עמדו במעמסה ושבו לגולה, אך אלה היו מעטים. היו שהתארגנו וביקשו לעמוד על זכויותיהם במסגרת ארגונים זעירים. התנגשות זו הצמיחה ערב רב של התארגנויות ואגודות פועלים ראשונות כבר בסוף המאה ה־19. קולות ראשונים של מאבקי עובדים בקעו מתוך מרתפי היקבים בעלי הריח המשכר, מהשדות ומהכרמים, מבין כותלי בתי המלאכה הזעירים וממקומות תעסוקה נוספים. אף שהיה ניתן למצוא מכנה משותף רחב למצוקותיהם, לדרישותיהם ולתפיסת עולמם של העובדים, הרי שפעילותם הייתה מפוצלת לארגונים ולתנועות עצמאיות ולא כפופה לארגון עובדים מלכד אחד.

העלייה השנייה הציפה את היישוב בכ־35 אלף עולים נוספים ממדינות מזרח אירופה, וחייבה היערכות מחודשת ביישוב, שמנה באותה עת כמאה אלף איש. ספינות עמוסות בעולים חדשים עשו את דרכן אל חופי הארץ. הביצות רחשו חיים, מסביב שלטה השממה, אך בקרב רבים מהחלוצים ומנהיגיהם האידיאולוגים אחזה כמיהה עזה ליצירת חברה חדשה המושתתת על ערכים סוציאליסטיים, שתעלה על נס את האדם העובד, את כבודו, את זכויותיו ואת שאיפותיו להגשמת חזון העבודה המשוחררת מניצול. "לא נבנה כאן בית ציוני כבית עבדים," הכריז ברל כצנלסון, ממנהיגי העלייה השנייה ולימים ממייסדי ההסתדרות הכללית. ההתנגדות העזה לעבודה נצלנית נשמעה בקול תקיף מכל עבר. יישוב המדינה, בניית הארץ והפרחת השממה — משאת נפשם של גרעין העולים הנמרץ וחדור האידיאולוגיה, היו כרוכים, כאמור, בעבודת כפיים ובכוח עבודה פעלתן. לפיכך עמדו ערכי העבודה במוקד תשומת הלב.

להתארגנויות העובדים הזעירות שפעלו למען העובדים בחצרות האחוזות של עשירי היישוב, באדמות האיכרים האמידים ובמשקיהם, נוספו באותה עת מפלגות פוליטיות, התארגנויות בלתי־מפלגתיות, איגודים מקצועיים וארגוני פועלים עצמאיים נוספים, שהוקמו כדי לעמוד על זכויות העובדים ביישוב ולדאוג לרווחתם. היה זה ערב רב של גופים עצמאיים מפוצלים, שהיו חלוקים במידה רבה במטרותיהם, והתקשו למצוא מכנה משותף שיאחד את כלל העובדים ויקנה להם כוח ארגוני ממשי. מתוך הבלבול והכאוס עלה שיח ער על עתיד היישוב ועל דרכו. אנשי העלייה השנייה, ובראשם כצנלסון, דוד בן גוריון ויצחק טבנקין, לא היו תמימי דעים לגבי עתיד היישוב היהודי, והרהרו באופן שבו יש ליישב את הארץ ובאפשרויות שיעניק היישוב לעולים העתידים לבוא. למעשה עוד בגולה ניטשו דיונים סוערים על עיצוב דמותו של האדם העובד וצביונו הכלכלי־חברתי של היישוב. מצד אחד, היו אלה חברי "הפועל הצעיר" שכפרו באופן מוחלט ברעיון הסוציאליסטי. הם חתרו לעבודה עצמית ולשמירה על מעמד האיכרים הרם ועל עושרם, והתנגדו לכל סממן הקשור לתפיסה מעמדית סוציאליסטית. מצד שני, היו אלה חברי "פועלי ציון", בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, שהתקוממו נגד העסקה נצלנית, תמכו במלחמת מעמדות, עודדו את התקוממות מעמד הפועלים, ודגלו באחדות פועלים ובסולידריות תעסוקתית וחברתית.

גלי העלייה השנייה ואלה שבאו בעקבותיה נשאו עמם רוח גבית לרעיון הציוני, אך אלה היו עדיין ימים של פילוג רעיוני ושל השקפות עולם מנוגדות בקרב מנהיגי היישוב. הדיון על זהותו החברתית־כלכלית של היישוב ועל מעמדו של האדם העובד ניטש ביתר שאת. שורה של מפלגות, תנועות רעיוניות, איגודי עובדים וארגוני פועלים מקומיים קמו והבטיחו עתיד טוב יותר למתיישבים ולפועלים, שהיו מועסקים לרוב בחקלאות, במסחר, בעבודות בנייה, בהקמת תשתיות, בייבוש ביצות, בבתי חרושת ובהוראה וחינוך. את השורות ליכדו הוויי תרבותי ורפרטואר שירים מפואר, שנגעו כולם לחזון הקמת המדינה. מרבית התנועות והמפלגות נפלו כלעומת שקמו.

המציאות המשתנה בארץ והצהרת בלפור בנובמבר 1917, שאותתה על כוונת ממשלת בריטניה לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דחקו במנהיגי היישוב החלוקים בתפיסות עולמם הכלכליות־חברתיות, לפעול לאיחוד השורות לקראת גל העלייה הצפוי. שניים מהם — כצנלסון, מנהיג תנועת "הבלתי מפלגתיים", שדגלה ברעיונות סינדיקליים, קרי העברת השליטה בתעשייה ובתחומי החיים האחרים לארגוני עובדים ושימוש בעוצמתם; ובן גוריון, מנהיג תנועת "פועלי ציון", שאחזה בתפיסת עולם סוציאליסטית — ביקשו להתקרב זה אל זה חרף הניכור וחילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם. הם פעלו לגשר על הפערים, גם באמצעות מתווכים, וביקשו למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר כדי לממש את האיחוד המיוחל. כל צד נדרש לזנוח חלקים מהאידיאולוגיה ארוכת השנים שבה דבק, לוותר על השתייכותו המפלגתית העקבית מן העבר, ולצעוד אל עבר האיחוד על יסוד ההכרה במציאות החדשה, השונה מזו שהייתה מוכרת בגולה. הם ביקשו לבסס את האחדות על שותפות גורל, על ביטול המפלגות ועל הקמת מפלגת־גג משותפת שתכשיר את התנאים לעליות הבאות ולבניין הארץ, תאחד את מעמד הפועלים ותישא על כנפיה את בשורת הקמת המדינה שבדרך.

זו משימה שבתחילתה נראתה כמעט בלתי אפשרית. בין המפלגות שרר מתח רעיוני רב, לפעמים אף שנאה תהומית, ושני הצדדים התחרו בלהט על לבבות העולים במטרה להשיג עליונות. את הדרך לאחדות סלל כצנלסון בנאומו הפרגמטי "לקראת הימים הבאים", שנשא באספת הפועלים במושבה רחובות בפורים 1918, שבו שטח את משנתו בנוגע לתפקידיה, למוסדותיה ולפעילותה של ההסתדרות עוד בטרם נולדה. דבריו אלה הגיעו אל אוזניו הקשובות של בן גוריון, וקירבו בין השניים. במשך פחות משנתיים, בכריזמה ובכושר מנהיגות מעוררי השראה, הם פרצו את המחיצות ביניהם, פתחו במסע שכנוע, הסברה וסיעור מוחות בין המתנגדים הקנאים לתומכים הנלהבים, רקחו אידיאולוגיה משותפת הנסמכת על גיבוש מצע משותף, הכינו תוכנית לבניין הארץ והכריזו בנובמבר 1919 על הקמת מפלגה משותפת: "אחדות העבודה". אומנם לא עלה בידם לצרף את מפלגת "הפועל הצעיר" למפלגה המאוחדת, שכן היא נותרה קנאית לאידיאולוגיה שלה והתקשתה לשאת את המחשבה הסוציאליסטית, אך לא לזמן רב. לרכבת הדוהרת שהחמיצה בעיתוי ההיסטורי ההוא, היא עלתה בתחנה הקרובה הבאה, עשור מאוחר יותר, כאשר הוקמה מפלגה אחת מאוחדת — "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י).

איחוד השורות לא נבע אפוא מתמימות דעים אידיאולוגית שנוצרה בין המחנות, שכן כזו לא שררה כלל ועיקר, אלא מתוך הכרה בחשיבות האחדות שהייתה צו השעה לנוכח הצהרת בלפור שנתיים קודם לכן. הצהרת לורד בלפור, שתמך בהקמת "בית לאומי" לעם היהודי, דחקה בראשי המפלגות להקים גוף ציבורי גדול וחזק שידאג לצורכי האוכלוסייה, לקליטת העלייה ולהתפתחות משק העבודה במדינה שבדרך. זאת ועוד, מציאות זו לא הייתה מנותקת מהמתרחש בעולם: השפעתה של המהפכה הקומוניסטית וביסוס השלטון הסוציאליסטי ברוסיה תרמו אף הם לאווירת הדחיפות שהובילה לאיחוד התנועות. את מפלגת "אחדות העבודה" סחף אחריו כצנלסון בלהט לקראת גלי העלייה החלוציים שעמדו בפתח ובתשוקה עזה לביסוס מעמד הפועלים בארץ ולבניית מוסדותיה על יסודות קואופרטיביים וסוציאליסטיים. יהיה זה נכון לייחס לבן גוריון ולכצנלסון את ריקוד הטנגו הצמוד המרשים שהוביל את השניים לאחדות, אך לריקוד זה היו שותפים מנהיגים נוספים ביישוב, בהם טבנקין, בורוכוב ואחרים.

אבן פינה — הקמת ההסתדרות

ב־1920, שנה לאחר שהוביל לאיחוד כוחות בין המפלגות והתנועות החלוקות בדרכן, הביא כצנלסון, ממנהיגי היישוב, להקמת ההסתדרות — מבנה ארגוני שביסס את אחיזתו ככוח המשמעותי בחיי היישוב בארץ, אשר מנה לא יותר מארבעת אלפים עובדים. בראשות המזכ"ל בן גוריון ביקשה ההסתדרות לפעול להתערבות ממשית במציאות הקיימת על בסיס אמונה וחזון כי המבנה החדש ישמש להצלתו של העם היהודי ולהחלת ריבונות במדינה שבדרך. ההסתדרות בראשית דרכה נישאה על משק כנפי ההיסטוריה ובלבה פעם רעיון המייסדים. זהו רעיון שזוקק היטב מתוך ערב רב של תפיסות עולם אידיאולוגיות שבהן החזיקו מפלגות, תנועות וארגונים שונים ערב הקמתה. ללא רעיון משלהב זה, שהפיח בה חיים, עלולה הייתה להתערער זכות קיומה. זאת היטיבו להבין ראשיה בעשורים הבאים, כשאיבדה את דרכה ונקלעה למשבריה הקשים. אך בראשית דרכה, הלפיד עדיין בער.

על פי חזון המייסדים, היה עליהם לבנות חברה פועלית על שלל גווניה. חברה עובדת שתפריח את השממה ותקים את המדינה. הדרך לשם הייתה רצופת מהמורות וביצות טובעניות, אך למייסדיה היה ברור כבר בראשיתה כי להגשמת הרעיון נדרשת הקמת תשתית רחבה ואיתנה, לרבות מוסדות פיננסיים, תרבותיים, חינוכיים ומשק בבעלות ציבורית. לא חלף זמן רב, וההסתדרות הפכה לגוף המשמעותי ביותר ביישוב, ועליה הוטלה המשימה להקים את כל אלה. זו לא הייתה משימה לאומית, שכן בעת ההיא לא היה כל גוף ממסדי שאחז בשלטון. במובן מסוים ההסתדרות והממסד אחד הם.

בשנותיה הראשונות הכתה ההסתדרות שורשים בקרקע הפורייה של היישוב, וביססה את מעמדה כגוף החזק והחשוב בארץ. בין השאר היא מילאה תפקיד מכריע בקליטת העלייה. מטבען ההיאחזויות בקרקע היו מלוות בתחושת סולידריות, באחדות ובפעילות חברתית מלכדת לשמירה על המרקם החברתי של המתיישבים. כל אלה התכתבו עם הנרטיב הסוציאליסטי ועם תפיסת עולמה של ההסתדרות בכל תחומי החיים ביישוב. מעורבותה בקליטת העולים הייתה מוחלטת. מתוקף אחריותה כלפי העולים היא ראתה עצמה מחויבת לרווחתם, לבריאותם ולביטחונם החברתי־כלכלי. על כן היא פעלה להקמת משק עצמאי עבור הפועלים ולהענקת מלוא השירותים הנדרשים לעולים בארץ.

בשנים הראשונות להיווסדה הקימה ההסתדרות שורה ארוכה של מוסדות בזה אחר זה, בהם: "בנק הפועלים" — המוסד הכספי למען פועלי היישוב (1920), "המשרד לעבודות ציבוריות ולבניין" (1921), חברת הבנייה שתיקרא לימים "סולל בונה" (1924), "קופת חולים הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" — מוסד הבריאות לשירות המתיישבים (1921), "חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל" — אגודה האחראית על הקמתם של המפעלים בבעלות העובדים (1922), "הפועל" — איגוד הספורט של הסתדרות העובדים (1924), "אגד" — קואופרטיב התחבורה (1933), חברת הביטוח "הסנה" (1924) ומוסדות חשובים רבים נוספים, לרבות עיתון "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל (1925), ו"אוהלו", תיאטרון פועלי ארץ ישראל (1925).

הפריחה הכלכלית לא איחרה לבוא. גלי העליות הרביעית והחמישית, שהביאו עמן את בעלי הממון ואת בעלי ההשכלה מגרמניה, תרמו ליצירת תשתית תעשייתית מרשימה ומבטיחה. אומנם אלה תרמו מממונם ומכוח יוזמות פרטיות, אך התשתית שנבנתה התבססה על יזמות ציבורית ועל הון אנושי פועלי שבלעדיהם לא הייתה לתעשייה ולחקלאות זכות קיום. כל אלה ביססו את ההגמוניה המוחלטת של ההסתדרות ואת שליטתה במרבית תחומי החיים המשמעותיים בארץ ישראל. תפקידה המרכזי כמעסיק החשוב במשק ומעמדה כבעלת השליטה על הגופים החיוניים ביותר לתפקודו ולהתפתחותו של היישוב, הקנו לה עליונות מוחלטת, הן כגוף שהעניק למתיישבים את כלל השירותים הנחוצים והן כארגון שעיצב את דמותה ואת רוחה של המדינה שבדרך. הדואליות שאפיינה אותה כמי שתפקדה הן כמפלגה בעלת מטרות פוליטיות לגיטימיות והן כארגון עובדים שהכיל איגודים מקצועיים וגופים נוספים שהצטרפו לשורותיו, מיצבה את ההסתדרות כארגון־גג שהניח את התשתית להקמתה של מדינת ישראל.

המשאב האנושי, כוח האדם העובד, היה הנכס החשוב ביותר בהתפתחות היישוב באותם ימים. תפקידה המכריע של ההסתדרות מיום הקמתה בבניית הארץ ובקליטת מאות אלפי עולים והכשרתם לשוק העבודה, מיצב אותה כגוף הממסדי וכן כאיגוד המקצועי. כך, מיום הקמתה ועד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, חבשה ההסתדרות על ראשה שני כובעים: זה של "הממסד" וזה של האיגוד המקצועי, ובכך ייחודה. אין לדבר אח ורע בכל רחבי העולם. חזונה, מאפייניה ותפקידיה היו שונים בתכלית מאלה המוכרים והמקובלים באיגודים המקצועיים בעולם. באופן פרדוקסלי, מרבית האיגודים המקצועיים בעולם נאבקו נגד התפיסה הממסדית שההסתדרות ייצגה באותן השנים. היא לא תפקדה כאיגוד מקצועי גרידא, כלשכת רווחה או כמפלגה פוליטית, אלא כישות בעלת זהות ייחודית, כמעט יצור כלאיים בנוף העבודה המאורגנת בעולם, או כפי שהיטיב בן גוריון לכנותה: "ברית מתקני העולם ובונה ארץ".

מלחמת העולם השנייה, שפרצה בספטמבר 1939, הטילה אימה בעולם, זרעה הרס וחורבן מוחלטים, והסירה מסדר היום את העיסוק הכלכלי־חברתי למשך שנים אחדות. עם שוך הקרבות החלה ארצות הברית ליישם מדיניות רווחה בכל המדינות שנפגעו באופן קשה מהמלחמה כדי לשקם את מצבן העגום. ההרס הרב, בעיית הפליטים והכלכלות הקורסות חייבו השקעה רבה וגיבוש מדיניות רווחה שתספק את צורכי הציבור החבוט והמוכה, שהשתוקק לנחמה ולשיקום. על רקע מצוקה זו קנה לו הרעיון הסוציאליסטי אחיזה ברחבי העולם. יתרה מכך, למערב המצולק ממאורעות המלחמה חלחלה ההבנה כי מדיניות סוציאל־דמוקרטית, השגת מטרות סוציאליסטיות באמצעות המערכת הדמוקרטית, הגשמת מדיניות רווחה, צמצום פערים חברתיים, שוויון בנטל וברמת המחיה, טיפוח ההון האנושי ומיגור העוני — הם שיגנו על הדמוקרטיה מפני תופעות מסוכנות כמו פשיזם ונאציזם, שהובילו לכאוס הגדול והעקוב מדם באירופה. הבנה זו חצתה גבולות ויבשות ונפוצה אף במחוזותינו. אחיזתה האיתנה ממילא של ההסתדרות במשק והאידיאולוגיה הסוציאליסטית ששלטה בארץ רק העמיקו את שורשיהן.

ערב הכרזת המדינה אחזה ההסתדרות במוסדות החשובים והחיוניים ביותר בארץ בקשת רחבה של תחומים: עלייה וקליטה, בריאות, תחבורה, חינוך, ספורט, תרבות, בניין, כספים, מסחר ותעשייה ועוד. חברת העובדים, הזרוע הכלכלית של ההסתדרות האחראית על הגופים הכלכליים שבבעלותה, מנתה כמאה חברות וכאלף אגודות שיתופיות. היא סיפקה לאזרחים את מרבית השירותים הציבוריים. מספר חבריה עמד על כארבעים אחוז מכלל היישוב היהודי, ומספר העובדים המאוגדים בהסתדרות עמד על שישים אחוז. במובן מסוים, בזכות ההסתדרות נוצר הפער המשמעותי בין היישוב היהודי — שהתהדר במשק חקלאי משגשג, בתעשייה מתפתחת, בכוח צבאי משמעותי ומיומן ובמוסדות מאורגנים, בדומה למתרחש בעולם המערבי — ובין היישוב הפלסטיני, שנשרך מאחור כבימי השלטון הטורקי. אם תרצו, במובן זה ההסתדרות היא שסללה את הדרך להקמת המדינה. לא פלא, אם כן, שאחד ממקימיה וממנהיגיה של ההסתדרות, בן גוריון, מי ששימש במשך חמש עשרה שנה כמזכיר ההסתדרות ולימים כיהן כראש הממשלה, הוא זה שהכריז על הקמת המדינה מתוקף היותו ממונה על תיק הביטחון בסוכנות היהודית.

על־אף הכרזתו הדרמטית של בן גוריון, שהעניקה ליישוב את הגדרתו החדשה כמדינה, אין לטעות ולחשוב שהמדינה צמחה בן לילה. היא צמחה על בסיס התשתית והיסודות האיתנים שהניחה ההסתדרות לאורך שני העשורים שקדמו להתכנסות הדרמטית בה' באייר, בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל אביב. היא נשענה על חברה מאורגנת שהקימה את מוסדותיה בסיוע זעום של הון פרטי ובלי השקעות, במעשה ציוני שטוף אידיאולוגיה ובדבקות עיקשת בחזון מרחיק לכת. על בסיס הרעיון השיתופי האידיאולוגי וללא כל תלות בשלטון כלשהו, התלכד ציבור רחב של אנשים סביב רעיון המדינה שבדרך, תרם לעלייתם ולקליטתם של כחצי מיליון יהודים עד קום המדינה, הכשיר עבורם את הקרקע, הקים בנק כמכשיר פיננסי למינוף פרי עמלם של הפועלים, התיישבות שיתופית, כוח צבאי ("ההגנה" ולאחר מכן הפלמ"ח), מערך גיוס עולים מהגולה, מערך קליטה, תנועות נוער, קופת חולים, נכסי תרבות וספורט ושורה ארוכה של מוסדות נוספים. זהו מפעל אדיר ממדים שהיה מצוי בשליטתה המלאה של ההסתדרות טרם הכרזת המדינה ולאחריה.

בן גוריון, ממקימי ההסתדרות, ראה ממרום תפקידו החדש כראש ממשלת ישראל את כוחה של ההסתדרות, ונע על כיסאו בחוסר נוחות מסוים. על שום תפיסתו הממלכתית הוא ביקש להטמיע את מוקדי פעילותה של ההסתדרות בממשלה, הגוף השלטוני החדש שנוסד. אם תרצו, היו אלה עדויות ראשונות לרעיונות ההלאמה שהסעירו את רוחם של ראשי ממשלות נוספים בעשורים שלאחר ייסוד המדינה. על פי תפיסתו של בן גוריון, היה על המדינה לשלוט בגופים המוסדיים המניעים את הכלכלה והחברה בישראל, להעבירם משליטת ההסתדרות לשליטת המדינה, וכך לתפוס את מקומה כריבון, על אחת כמה וכמה כאשר הממשלה וההסתדרות ראו עין בעין את המדיניות הכלכלית־חברתית שיש לנקוט, ודגלו באידיאולוגיה משותפת ובתפיסת עולם זהה. לא חלף זמן רב, ובן גוריון ביקש לממש את תוכניתו ולהנחיל את הרעיון הסוציאל־דמוקרטי ממרום השלטון בצורה יעילה ושיטתית. יש להניח שבבסיס חששו של בן גוריון מפני אחיזה שלטונית רופפת עמד כוחה העצום והמאיים של ההסתדרות, שאחזה יחד איתו במושכות ההנהגה.

הפעולה הראשונה שנקט בן גוריון להעברת השליטה מההסתדרות לידי הממשלה, הייתה הלאמת החינוך על זרמיו השונים והקמת מערכת חינוך הכפופה לחוק חינוך ממלכתי, שנחקק באוגוסט 1953. כך עקר בן גוריון את שליטת ההסתדרות בתכנים וברעיונות שהיא ביקשה להחדיר בזרם החינוך ההסתדרותי, והעביר את השליטה עליהם למדינה. עוד קודם, בשנת 1948, הוא פירק את הפלמ"ח ושילב את יחידותיו בצה"ל. פעולותיו, שנעשו בצל פלישת צבאות ערב למדינה ועל רקע מלחמת העצמאות, התקבלו בלי התנגדות ממשית וזכו לביקורת מועטה ורפה. אף־על־פי־כן, לבד ממוסדות החינוך והצבא, הצליחה ההסתדרות לשמור על אחיזתה במרבית תחומי החיים החשובים בארץ. היא הוסיפה להקים מפעלים ויישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ, ושמרה על הבלעדיות בייצוג עובדים ועל הגמוניה בשוק העבודה. בתמורה לכך, במערכת היחסים הבלתי מוסדרת בין הממסד ובין ההסתדרות שימשה האחרונה כזרוע המבצעית לגיוס מצביעים במערכות הבחירות למפלגת השלטון, מפא"י, אף שבהגדרתה לא הייתה שייכת למפלגה כלשהי והיה בה ייצוג למפלגות נוספות, בהן מפ"ם והקיבוץ הארצי.

בן גוריון שגה כשהתעלם מחוסר יכולתו לרסן בכוח את ההסתדרות, השותפה המשמעותית לאחת המהפכות הדרמטיות של העם היהודי מהיותו גולה לבעל מדינה. הוא התקשה להבין שאת רוח המהפכה שחוללו חבריו, אנשי העלייה השנייה, בבניית התשתית למדינה שבדרך, ואת בערת הרעיון ההתנדבותי שהניע אותם בהקמת המוסדות הגדולים במדינה, לא היה אפשר למסמר אל יסודות השלטון הנוקשה והתחום בגבולותיו ולהשליכם אל ירכתי התודעה, כמי שסיימו את דרכם ההיסטורית. זאת ועוד, בן גוריון ביקש להעביר למפלגתו מפא"י את ההגמוניה הפועלית בשלטון, אך מפא"י לא הייתה כלל ועיקר מקור כוח עצמאי, אלא תנועה שנבנתה מתוך ההסתדרות, גוף שאותו ביקש בן גוריון להחליש. את ההגמוניה הפועלית — ועל כך התריעו מנהיגים אחדים בפני בן גוריון — אין מבססים באמצעות שלטון הניתן להחלפה בבחירות, אלא באמצעות תנועה עצמאית וחזקה שקיומה אינו נתון לבחירת הציבור, הלוא היא ההסתדרות. אט אט חלחלה הבנה זו לתודעתו של בן גוריון, ובמרוצת השנים התנהלו ההסתדרות והממשלה כמעט כגוף אחד.

לבד מתפקידה המכריע בהקמת התשתיות החשובות שהובילו לייסוד המדינה ולהתפתחותה, מילאה ההסתדרות תפקיד חשוב בעיצוב מעמדה של מפא"י, והיוותה חלק בלתי נפרד מהמתרחש בה כמפלגת השלטון. היה זה קשר בלתי ניתן להפרדה, שעוגן אף בתקנון המפלגה בסעיף מפורש שלפיו כל חבר מפלגה חויב להירשם כחבר הסתדרות. סעיף נוסף בחוקת ההסתדרות, חובת החברות בקופת חולים הכללית, קשר לא רק את חברי ההסתדרות למפלגה, אלא את מרבית אזרחי המדינה הן למפלגה הן להסתדרות, שכן על פי סעיף זה אזרח שלא נמנה על חברי ההסתדרות, לא היה זכאי לקבל שירותי בריאות במסגרת קופת החולים.

השילוש הקדוש — ההסתדרות, קופת חולים ומפא"י — שאב לתוכו בעל כורחם חלק ניכר מאזרחי המדינה, והעמיד את מספר חברי ההסתדרות על כמעט שני מיליון חברים. אם בשנות השישים נדמה שקשר הדוק זה בין קופת החולים להסתדרות העניק לה את עוצמתה וחיזק את תפיסת ההתארגנות, הרי שבמרוצת השנים התברר כי הדבר היה בעוכריה.

שנות ההגמוניה של ההסתדרות

ההגמוניה של ההסתדרות בשנת העשור הראשונה למדינת ישראל נמשכה ביתר שאת גם בשני העשורים הבאים עד שנות השמונים, שבמהלכם היטלטלה המדינה בין איומים ומשברים עזים, חלקם קיומיים, ובין שגשוג ופריחה. ימי הצנע וקשיי הקליטה בראשית הקמת המדינה, השסע החברתי שהלך והעמיק, משברים חברתיים, כלכליים ופוליטיים ולאחריהם רצף מלחמות ואירועים ביטחוניים עקובים מדם — כל אלה לא ערערו בשום אופן את חוסנה של ההסתדרות.

בשנות החמישים של המאה העשרים ביססה ההסתדרות את אחיזתה במשק והידקה את שיתוף הפעולה עם הממסד. בין השאר היא חתמה על הסכמי עבודה מגזריים עם הממשלה ועם רשויותיה, ייסדה חברות ומוסדות המשותפים לה ולממשלה, הקימה את קופות הגמל והיטיבה עם ציבור העובדים. היו אלה שנים שבהן מרבית העובדים בארץ נמנו עם חברי ההסתדרות, והיו מאוגדים בוועדי עובדים חזקים. התפתחות המדינה וגלי העלייה ששטפו את הארץ העצימו את כוחה של ההסתדרות. היא מימשה הלכה למעשה את המדיניות הכלכלית־חברתית ברוח השלטון הסוציאליסטי, שמרה על אחיזתה במוסדותיה החשובים, ופעלה בהיבט החוקתי לעגן בחוק את זכויותיהם של העובדים במהלכי חקיקה משמעותיים. בזה אחר זה נחקקו חוקי עבודה רבים, שהחליפו את התקנות ואת החוקים שהונהגו בתקופת המנדט הבריטי. בין החוקים שנחקקו: חוק 'שעות עבודה ומנוחה', חוק 'חופשה שנתית', חוק 'עבודות נוער', חוק 'עבודת נשים', חוק 'איסור הלנת שכר', חוק 'פיצויי פיטורים', חוק 'שכר שווה לעובד ולעובדת', חוק 'חופשת מחלה', חוק 'שכר המינימום' וחוק 'שוויון הזדמנויות בעבודה'. כל אלה, לרבות 'חוק הסכמים קיבוציים' (1957), היטיבו עם העובדים ושיפרו את תנאי העסקתם. שליטתה של ההסתדרות במרבית העובדים במשק טשטשה את הקו העדין המפריד בינה כארגון עובדים ובין הממשלה. נדמה היה שכל זמן שהשקפת עולמה של מפלגת השלטון דרה בכפיפה אחת עם האידיאולוגיה של ההסתדרות, לא נשקפה כל סכנה ממשית מהפרת האיזון ביניהן. זאת חרף המחלוקות, הפילוגים והעימותים הפנימיים שפרצו ביניהן מפעם לפעם לאורך השנים.

חרף עוצמתה של ההסתדרות, היו מנהיגיה וראשי הנהגת המדינה ערים לסכנות ולאיומים שנשקפו למעמדם. הם חששו עד כדי פרנויה מוחלטת מפני מהלכים שעלולים היו להביא להחלשתם, והם לא נותרו שאננים. פעמים רבות במהלך שנות החמישים והשישים של המאה העשרים נדרשה ההסתדרות לנקוט יד קשה כדי לשמור על מעמדה ועל כוחה הפוליטי־ממסדי אף בקרב מוסדותיה. ועדי עובדים פעלו תחת מרותה הנוקשה. פעולות של ועדים "סוררים", החורגות ממסגרת הממסד, נחשבו באותה עת כפעולות כמעט מחתרתיות נגד הנהגת המדינה. ביטוי חריף לכך היה אפשר לראות בשביתת הימאים, שפרצה בשלהי 1951. התעצמות כוחם של הימאים המאוגדים במועצת פועלי חיפה הדירה שינה מעיני האוחזים בהגה השלטון. בין הסיבות לכך היו החשש מפני קשריהם של הימאים עם משטרים קומוניסטיים במסגרת מסעותיהם מעבר לים; אחיזתם הענפה בצי מסחרי של עשרות ספינות ואוניות סחר, שהיה החיבור הישיר והיחיד של המדינה אל מעבר לים; ובחירות שגרתיות לוועד הימאים שתוצאותיהן התקבלו במורת רוח בקרב הממסד. כל אלה עוררו בהנהגת המדינה חזיונות בלהות של מרד וחתירה תחת ההסתדרות ואף תחת השלטון. לפיכך הודיעה ההסתדרות לימאים על כוונתה להעבירם מחסות מועצת פועלי חיפה לאיגוד ארצי הכפוף ישירות אליה. הסתייגותם של הימאים, שחששו מפני אפליה ביחס לעובדי צים, חברת הספנות הגדולה, ותביעתם לקבל מעמד של ארגון מקצועי אוטונומי שאינו כפוף לתקנון ההסתדרות, תוך פתיחה בשביתה חריפה, נתפסו בעיני ראשי השלטון כקריאת תיגר. השביתה הובילה לחדירת כוח צבאי ומשטרתי גדול לשטח הנמל ולגל מעצרים נרחב. על המבצע פיקד מתוך חמ"ל חירום מיוחד לא אחר מאשר בן גוריון עצמו. הוא פסל את תוצאות הבחירות, פיזר את ועד העובדים והדיח מתפקידו את יושב ראש הוועד הנבחר, רב חובל נמרוד אשל, איש מפ"ם — כל זאת בשל חשש מוחשי מאיבוד אחיזתן של ההסתדרות ושל מפא"י בוועד איגוד הימאים לטובת מפלגת הפועלים המאוחדת.

בראייה היסטורית היה זה מהלך טוטליטרי בכל המובנים, אך באותם ימים של הגמוניה הסתדרותית מוחלטת איש לא ערער על דרישתן הנחרצת של הממשלה וההסתדרות לפסול את תוצאות הבחירות לוועד העובדים ולשמור על כוחן הפוליטי ועל אחיזתן בשטח. 42 ימים נמשכה שביתת הימאים, ששיתקה את פעילות הסחר הימי של המדינה, והייתה מהמחאות הדרמטיות והאלימות שפרצו בשוק העבודה. בסופה סיכלה ההסתדרות את ניסיונם של הימאים להקים ארגון מקצועי עצמאי, אך לראשונה נסדקה התמיכה התקשורתית במהלכיהן של מפא"י ושל ההסתדרות, ונמתחה ביקורת נוקבת וחריפה על פעולות הדיכוי הקשות שננקטו כדי לדכא את רוח השובתים, לרבות הפעלת "פלוגות הפועל", בריונים שפעלו מטעם המפלגה במופע אלימות פרוע וחסר רסן. תיעוד מתוקשר של האירועים הקשים הופיע באופן בולט רק בכלי תקשורת אחדים. אין זה מפתיע. מרביתם היו מגויסים באותה עת למפלגת השלטון ולהסתדרות.

ככל שנשמע כיום הדבר מופרך ובלתי סביר, באותם ימים החזיקה ההסתדרות ב"פלוגות הסדרן", שנודעו גם בשמות "פלוגות הפועל", "הביטחון המסכל", או בשם העממי "המיליציה ההסתדרותית של בן גוריון". עם הקמתה בשנות השלושים של המאה העשרים היו אלה סדרנים וספורטאים מקרב התאגדות הספורט "הפועל", שהוזעקו למשימות אבטחה ושמירה באירועים שונים שקיימה ההסתדרות. במרוצת השנים היו אלה צעירים שהיוו כוח בעל סממנים צבאיים ברוח התקופה, שיועד למשימות "לאומיות" אל מול המנדט הבריטי. אך בשנות החמישים — אז התחולל מרד הימאים — לא היו אלה בהכרח פלוגות תמימות, אלא בריונים מטעם המפלגה, הזרוע הפוליטית־מפלגתית שלה, שהשליטו סדר באמצעות אלימות קשה ופרועה בחסות מפלגת השלטון, הן בעימותים פוליטיים והן בסכסוכי עבודה ובהפרות שביתות. בין השאר פעלו פלוגות אלה מתוך חשש אמיתי מפני הקמתה של תנועה קומוניסטית קיצונית, כפי שהתרחש ברוסיה, שהייתה עלולה לתפוס את השלטון. על פי עדויות רבות, היו מי שהחזיקו באותם ימים סליקים מאולתרים ותחמושת רבה ליום פקודה שבו ייקראו להגן על הממסד ההסתדרותי במלחמת אחים אפשרית.

העשור השני להקמת המדינה התאפיין בנתק שהחל להיווצר בין ההסתדרות ובין האוכלוסיות החלשות והזנוחות בחברה הישראלית, מרביתן עולים חדשים מארצות ערב. נתק זה, שהלך והעמיק במרוצת השנים, לא פסח על שוק העבודה, ויש הסבורים כי שורשי תחושות הקיפוח נעוצים שם, בין כותלי מקומות העבודה, או ליתר דיוק על ספסלי לשכות האבטלה. קליטת עובדים בשוק העבודה באותן שנים הייתה תלוית מוצא. ההסתדרות, שהחזיקה בלשכת העבודה ובמרבית מקומות התעסוקה במשק, פעלה על פי רוח הממסד, שהרי חד הם. הפניית העובדים למקומות העבודה עברה דרך פקידים, עסקנים ומקורבים למפא"י. העובדים הנאמנים למפלגה, בעלי הקשרים ובני שכבות האוכלוסייה החזקות, איישו את המשרות הנחשקות במקומות העבודה, ואילו מרבית בני עדות המזרח, תושבי הפריפריה והשכונות קשות היום, ספגו לראשונה בלשכות העבודה את תחושות האפליה והקיפוח. מרביתם נשלחו לעסוק בעבודות כפיים במקצועות ובמשרות נחותות, בשכר נמוך ובתנאי תעסוקה נצלניים, וספגו יחס מזלזל ומנוכר מצד הפקידים. חלקם הגדול הפך בעל כורחו למובטל, הפוקד שוב ושוב את לשכת העבודה — ונדחה. ואולם יהיה זה הוגן להדגיש כי אלמלא מפעליה של חברת העובדים, ספק אם ניתן היה לקלוט עלייה בשיעור כה גבוה ולספק עבודה והכשרה מקצועית לחלק ניכר מבני עדות המזרח.

העבודה המאורגנת, השואבת את כוחה מהתלכדותו של ציבור העובדים מאחורי רעיון הסולידריות והערבות ההדדית — לא זו בלבד שהוסיפה בשנות השישים והשבעים להזניח ולהפלות חלקים הולכים וגדלים בחברה, לנדות אותם משוק העבודה ולהרחיקם מתחושת התלכדות זו, היא אף החדירה בהם תחושות עמוקות של אנטגוניזם ושנאה כלפי ההסתדרות ומפלגת השלטון. שוק העבודה הפנה עורף לציבור העולים המזרחי. המיעוט שהצליח לחדור לתוכו בזכות קשריו, זהותו המפלגתית ונאמנותו לשלטון מפא"י, גילה שסיכויו להתקדם במקומות עבודה אלה מוגבלים. שאיפותיהם של המשכילים בקרב האוכלוסייה המזרחית להגשמה מקצועית ולתפיסת משרות נחשקות דוכאו בידי מנגנון ממשלתי מנוכר, שלא העניק שוויון הזדמנויות ולא טיפח מנגנוני הכשרה וקידום לתפקידי מפתח. רכישת השכלה גבוהה הייתה פריבילגיה השמורה לבני המעמד המבוסס בלבד, נוכח תנאי הקבלה הגבוהים ומכסת הסטודנטים המוגבלת באוניברסיטאות. רבים מהצעירים המוכשרים והמשכילים נאלצו לוותר על חלומם האקדמי. מכורח המציאות הם נאלצו לפרנס את משפחותיהם ולמלא את תפקיד הוריהם המבוגרים שהתקשו אף הם להשתלב במעגל העבודה. האבטלה בקרבם גאתה, מצבם הכלכלי הידרדר מדחי אל דחי, הם הואשמו בעצלנות ובבטלה, ונזנחו. מרביתם התפשרו בעל כורחם ונענו לכל משרה מזדמנת שהוצעה להם בלשכת העבודה כדי לפרנס את משפחותיהם ואת הוריהם המבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה. הם הפכו למעמד נחות, ומכאן הייתה קצרה הדרך לתחושות תסכול והתמרמרות, שהולידו את ההתפרצויות החברתיות הגדולות בעשורים הבאים.

תחושות האפליה והקיפוח העדתי שחשו בני עדות המזרח הופנו כלפי שתי מטרות שהן למעשה אחת — הנהגת מפא"י וההסתדרות. אלה נתפסו בקרב חלקים מהאוכלוסייה כחונטה אליטיסטית המנותקת מהציבור. זו הנהגה שלא השכילה לשלב בתוכה את מנהיגי הציבור המזרחי, שהנציחה את מעמדם הנחות בשוק העבודה ובחברה הישראלית בכלל, ושסירבה לראות את השינוי הסוציו־אקונומי המתרחש במדינה תחת אפה. הנאמנות לממסד, שאפיינה את מרבית הפועלים מקרב בני עדות המזרח בראשית העלייה, והתאפיינה בהכרת תודה על עצם העסקתם במקומות עבודה מסודרים שהבטיחו את פרנסתם ואת קיומם בתנאי ההתאקלמות הקשים לאחר שהגיעו ארצה חסרי כול, הלכה והתרופפה במרוצת השנים, ככל שהם חשו דשדוש מתמשך במעמדם התעסוקתי ותסכול גובר נוכח הפערים שהעמיקו בינם ובין האליטה ההסתדרותית ומקורביה. התסיסה הורגשה אף בין כותלי המפעלים. נאמנותם הפוליטית למפא"י התרופפה אף היא, ונשמרה למראית עין בלבד רק בשל תלותם במקום העבודה ובקופת חולים הכללית. בהיעדר אופוזיציה משמעותית שאיימה על הממסד הפוליטי, לא הגיעו הדברים לכלל מימוש של מהפכה דמוקרטית אמיתית, אך התסיסה רחשה מתחת לפני השטח ופרצה מפעם לפעם בדמות תקריות ומחאות מזדמנות.

אירועי ואדי סאליב, שפרצו בקיץ החם של 1959, סימלו יותר מכול את תחושות הזעם והקיפוח שהצטברו במהלך השנים בקרב מעמד הפועלים מבני עדות המזרח. המאורעות פרצו בשכונת ואדי סאליב, שכונה חיפאית קשת יום שאוכלסה ברובה בבני העדה המרוקאית כגטו של המיואשים והמדוכאים. דלותה ואופייה של השכונה, שעמדה בפני פינוי בשל הזנחה, ומצבם הרעוע של מבניה — לא עלו בקנה אחד עם אופייה הבורגני ומעמדה האיתן של העיר חיפה, שכונתה באותם ימים "חיפה האדומה", סמל לזהותה המוחלטת כעיר הפועלים עם מפא"י ועם מוסדות ההסתדרות. פער זה בין קברניטי העיר והמפלגה, שביקשו להוקיע מקרבם את השכונה המוזנחת, ובין תושבי השכונה המרירים שראו במפלגת השלטון את שורש כל צרותיהם, לא היה יכול שלא להוביל לשסע עדתי ולתסיסה גוברת, שסופה בהתנגשות. הסמיכות למועד הבחירות להסתדרות באותה השנה והחשש שמא בני השכונה יעיבו על תוצאותיהן על רקע שנאתם למפא"י, הגבירו את המתח בין קברניטי העיר לראשי השכונה וקירבו את עיתוי ההתפרצות.

הניצוץ שהבעיר את השטח בסופו של דבר עלה מקנהו הרושף של אחד השוטרים שהוזעק לתגרה שבה היה מעורב תושב השכונה, יעקב אלקריף, בקפה "רוזוליו". פציעתו הקשה של אלקריף, שהיה בגילופין, מירי השוטר, הציתה הפגנות והתפרעויות קשות שעיצבו לראשונה את נרטיב הקיפוח בשיח החברתי הישראלי, ושרטטו לראשונה את תווי פניו של השד העדתי במלוא זעמו וכיעורו. זעם התושבים שהופנה כלפי ההסתדרות וכלפי מפא"י לא היה מקרי כלל ועיקר. תחושות הקיפוח והאפליה של התושבים ורצונם לנקום במפא"י ובהסתדרות התפרצו לכדי מהומות בלתי נשלטות. ההמון המשולהב התנפל על מבני ההסתדרות והמפלגה בשכונות הסמוכות, רגם אותם באבנים בחמת זעם, ניפץ את זגוגיותיהם והחריב מכל הבא ליד. בן לילה דבק בהסתדרות ובמפא"י כתב אישום ציבורי חמור, המייחס להן עוולות חברתיות שהלכו והעמיקו בחברה הישראלית.

בספרו "ואדי סאליב שלי", שבו מתאר המחבר איתן כהן את השתלשלות אירועי המרד, מופיע תיעוד עיתונאי דרמטי של השתלהבות היצרים שאחזה בתושבי השכונה נגד ההסתדרות ומפא"י: "נסיגת המשטרה עוררה את ההמון למעשה אלימות נוסף; הפעם נגד שני בתים שסימלו בעיניו את 'האויב'; מועדון מפא"י ומועדון ההסתדרות. המועדון השני נמצא אך צעדים ספורים מבית הקפה 'רוזוליו'. ההמון התנפל עליו כלהקת ארבה, פרץ את הדלת, ניתץ כל מה שמצא בשלושת חדריו; כיסאות הברזל הוצאו מאולם ההרצאות, הוצבו לרוחב הכביש, כמתרס, במיטב המסורת של המהפכה הצרפתית. למטה עסקו עתה ההמונים בהריסה שיטתית של קירות המועדון החיצוניים. הם הרימו עמוד חשמל שהיה מונח בקרבת מקום, השתמשו בו כבאיל במלחמות קדם. המכות זעזעו את הבית כולו, פוררו את הבלוקים בנקל ומוטטו את הקיר."

מאורעות ואדי סאליב ביטאו הלך רוח מהפכני ששרר בארץ. הם טלטלו בין השאר את המערכת הפוליטית, והביאו להקמת ועדת חקירה (ועדת עציוני) — עד שנרגעו הרוחות, והמהומות דעכו כלעומת שפרצו בלי ששינו כהוא זה את המציאות. חלפו כמעט שני עשורים עד שהשד העדתי התעורר שוב לחיים בחמת זעם עם הופעת "הפנתרים השחורים". עד אז התקשתה ההסתדרות לערוך חשבון נפש, סירבה לשנות את דרכה ולהתנער מהתנהלותה. היא עשתה כל שביכולתה לשמור על הגמוניה ולחזק את כוחה, אך עסקה בעיקר בעניינים פנים־מפלגתיים, שהסיחו את דעתה מתהליכים חברתיים משמעותיים שהתרחשו בחברה הישראלית.

הקרעים והסדקים שהתגלו בשנות השישים הובילו בשני העשורים הבאים לשבר הגדול ביותר בתולדות העבודה המאורגנת בישראל. באופן פרדוקסלי, אם לאורך שנותיה המאוחרות של העבודה המאורגנת הייתה זו שכבת המעמד הגבוה, תעשיינים, מעסיקים ובעלי ממון, שראתה בהתארגנות סדין אדום, הרי שעד שנות השמונים היו אלה דווקא בני המעמד הנמוך באוכלוסייה, בני העלייה המזרחית שנדחקו משוק העבודה, שייחלו לתבוסתם של ההסתדרות ושל מפא"י, שתפסו עליהם פטרונות. היה זה תהליך בלתי נמנע. אם היעדר עבודה מוביל את האדם האינדיבידואל למצוקה נפשית, לחוסר תקווה, לדימוי עצמי ירוד, לחרדה קיומית, לעוני ולמצוקה, לייאוש ולפשיעה — הרי שתחושות אלה בקרב אוכלוסייה רחבה, המנודה משוק העבודה לאורך זמן, מובילות בהכרח להתקוממות קולקטיבית גדושת יצרים.

זאת ועוד, הגבול הדק והמטושטש שהפריד בין ההסתדרות ובין מפלגת השלטון מפא"י, השריש נורמות פסולות שקוממו חלקים נרחבים בציבור. ערכים כמו שוויון הזדמנויות לכלל אזרחי המדינה, טוהר מידות והגינות נדחקו מטה בסולם הערכים בשוק העבודה לטובת ביסוס עוצמתן של ההסתדרות ומפא"י. במציאות זו ההסתדרות עסקה יתר על המידה בקידומם ומינויים של "אנשי שלומנו" למשרות נחשקות, בסידור עבודה למקורבים מקרב בכירי המפלגה ולאנשי הקיבוצים ותנועת המושבים, שנציגיהם ישבו בוועד הפועל, בפרוטקציות, במינויים פוליטיים, בהפקת טובות הנאה מהמדינה למען ההסתדרות ובהתנהלות לקויה בתהליכים שלטוניים. כלפי חוץ היה נדמה כי אלה ימי השגשוג של העבודה המאורגנת בישראל, אך דפוסי התנהלות לקויים אלה העצימו את הניכור כלפיה והתסיסו חלק ניכר מהציבור הדומם, המופלה, חסר הקשרים והקירבה.

דפוסי התנהלות אלה, אילו היו מתרחשים כיום, היו גוררים בוודאי את מבצעיהם למסע ארוך בין כותלי בית המשפט בגין שחיתות ציבורית, או לכל הפחות מכתימים אותם בביקורת ציבורית ותקשורתית נוקבת. אך בעת ההיא היו אלה דפוסי התנהלות גלויים וכמעט מקובלים מצד הדמויות הערכיות ביותר בהנהגת המדינה. במציאות זו רק מקרים אחדים הגיעו לכדי חקירות משטרתיות או לערכאות משפטיות. אף שלא הייתה מראית עין של שחיתות אישית בדפוסי התנהלות אלה, אלא חשד לשחיתות ציבורית, הרי שהם חלחלו בתהליך אטי לתודעת חלקים ניכרים בציבור, ועוררו תסיסה ותסכול שסופם היה להתפרץ בשנים הבאות.

במובנים רבים ההסתדרות התנהלה כמדינה בתוך מדינה. נכסיה הרבים התפרשו על פני המדינה כולה. בניין "הוועד הפועל" ברחוב ארלוזורוב בתל אביב לא היה המבנה היחיד ששירת את חבריה. ברחובות הצפוניים, על הקרקעות היקרות במדינה, שלימים יאכלסו את גורדי השחקים הנשקפים מקו החוף, ניצבו בנייניה ומוסדותיה של ההסתדרות בשורה ארוכה — "המכון האפרו־אסייתי", "בית הספר להשתלמויות לסטודנטים מארצות אפריקה ואסיה", במרחק הליכה משם "מכון לבון", בניין משרד מבקר ההסתדרות, משרדי "קרן הפנסיה של פועלי הבניין" ברחוב בארי ומרכז "משען" ברחוב בלוך הסמוך. ביקור בכל עיר מרכזית, מועצה מקומית ויישוב נידח, הפגיש את הציבור עם מוסדותיה ומבניה של ההסתדרות שרבצו מכאן ומכאן, בהם אולמות תרבות, מועצות פועלים, קנים של תנועת הנוער העובד והלומד, סניפי קופות חולים אשר בבעלות ההסתדרות; נדמה היה שההגמוניה ההסתדרותית הציצה על העוברים ושבים מכל קרן רחוב.

אלא שלצד עמידתה האיתנה של ההסתדרות על מוסדותיה כגוף הגדול והחזק במדינה, חלה דעיכה מתמדת בלכידות השורות, בדבקות ברעיון הסוציאליסטי ובלהט האידיאולוגי שאפיינו את פעילותה בשנות הקמתה כמעצבת דמותה הכלכלית־חברתית של המדינה. ערכי המהפכה, העקרונות הבסיסיים שעליהם היא הושתתה, נדמה שנשכחו וחלפו מן העולם. דור המייסדים התחלף ונעזב, המדינה שהתמסדה המשיכה בדרכה ונכבלה בכבלי הביורוקרטיה השלטונית המכבידה, עמדות מפתח במוסדות השלטון ובמנגנוני קבלת ההחלטות במדינה ובהסתדרות נתפסו בידי דור חדש שלא ידע את ייבוש הביצות ולא את יישוב הארץ, ואיש לא השכיל לשמור על גחלת המהפכה הבוערת, שכה אפיינה את מייסדי ההסתדרות בראשית דרכה. זהו תהליך של דשדוש שטמן בחובו סכנה לאובדן דרך, או גרוע מכך, להתרסקות.

"שפיטה במקום שביתה" — הקמת בית הדין לעבודה

שנות השישים עמדו בסימן מיתון כלכלי עמוק שהחריף את האבטלה במשק, הגביר את העוני והמצוקה הכלכלית בקרב השכבות החלשות, העמיק את הפערים החברתיים במדינה, והוביל לריבוי שביתות במגזר הציבורי ולשחיקה בסמכותה של ההסתדרות. בשנת 1969, בסיכומו של עשור סוער, ועל רקע ריבוי שביתות שפרצו במשק, הוקם בית הדין לעבודה. הקמתו נרקמה במסגרת הסכם קיבוצי שנחתם בין ההסתדרות הכללית לארגון התעשיינים. ההחלטה הובאה בפני ועדת העבודה בכנסת לקידום חקיקת 'חוק בית הדין לעבודה', אז טבע יו"ר הוועדה, יגאל אלון, את הביטוי "שפיטה במקום שביתה". את המהלך הגה והוביל מחזון למעשה נשיא בית הדין הראשון, השופט צבי בר־ניב, זאת חרף התנגדות נמרצת מצד משפטנים רבים, שנרתעו מפני מערכת שיפוט עצמאית דוגמת בית הדין לעבודה, וצידדו במערכת שיפוט אחידה.

מאז ועד היום משמש בית הדין לעבודה כאכסניה להתנהלות חיי העבודה של הפרט ושל הציבור ביחסי עבודה, ומספק הגנה על זכויות העובדים והמעסיקים. לבית הדין לעבודה שתי זרועות: האחת, סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לדון בענייני זכויות מתוקף משפט העבודה; והאחרת, זרוע הביטחון הסוציאלי — עיסוק בכלל הזכויות הסוציאליות במדינת ישראל, קשת רחבה של זכויות האזרח והתושב במדינה מלידתו ועד מותו של האדם, המובאות בפני בית הדין לעבודה ונתונות בסמכותו הבלעדית.

נוסף להיותו אכסניה לבירור סוגיות בתחום משפט העבודה וחיי העובדים בפרט, בית הדין לעבודה מורה הלכה. פסיקתו מחייבת את כלל בתי הדין כל זמן שבית המשפט העליון לא פסק אחרת, ומהווה פסיקה מכוננת בחיי החברה והכלכלה בישראל. למערכת בתי הדין לעבודה שתי ערכאות: חמישה בתי דין אזוריים — בחיפה, בנצרת, בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע, המשמשים ככתובת להגשת תביעות; ובית הדין הארצי לעבודה, שמקום משכנו בירושלים. על החלטות בית הדין לעבודה ניתן להגיש עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ). ראוי להדגיש כי בג"ץ אינו נוהג להתערב בפסיקת בית הדין לעבודה, אלא במקרים שבהם הוא רואה לנכון לפסוק הלכה אחרת או מנימוקים מיוחדים, שכן על פי תפיסת בית המשפט העליון, המומחיות בתחום משפט העבודה הפרטי והקיבוצי שמורה לבית הדין לעבודה. ברבות השנים הפכו פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה למורות דרך בחיי הכלכלה והרווחה בישראל והשפעותיהן על שוק העבודה היו לעתים דרמטיות, כפי שהוכח במרוצת השנים.

לא לעולם חוסן — קץ ההגמוניה

שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים צפנו בחובן משברים קשים ומפנה דרמטי בעולם העבודה המאורגנת בישראל. רבים סבורים שהגורם שסדק את ההגמוניה ההסתדרותית באופן קשה היה המציאות עצמה. המציאות שהשתנתה ללא הכר מראשית דרכה של ההסתדרות, ולא תאמה עוד למנגנון הישן והמסואב. זו הטרגדיה הגדולה של ההסתדרות. הגוף שבראשית דרכו נטל את תפקיד הממסד בהקמת המדינה שבדרך וביסס בשנות החמישים והשישים את מעמדו, התקשה להבין שהחברה הישראלית השתנתה, וסירב להתאים את עצמו למציאות החדשה, שבה המדינה כבר קרמה עור וגידים ונדרשה להתקיים בזכות עצמה. ההסתדרות התעלמה מתהליכים עמוקים שהתרחשו בחברה הישראלית וסירבה לשנות את המבנה שלה בהתאם. החברה הישראלית לא הייתה עוד אותה חברה מצומצמת והומוגנית בת עשרות אלפי תושבים מקרב עולי מזרח אירופה החולקים אידיאל משותף, תרבות וחזון זהים, אלא אוכלוסייה הולכת ומתעצמת, שמנתה מיליוני אזרחים מערב רב של תרבויות וארצות מוצא, אנשי פריפריה ועובדי כפיים מקרב עדות המזרח, שלא קיבלו ביטוי ממשי במוסדות המדינה ובהסתדרות.

מסע העיוורון של קברניטי ההסתדרות, שמיאנו לראות נכוחה את המציאות שהשתנתה לנגד עיניהם, חצה את שנות השישים והשבעים בלי שאיש מהם השכיל לבלום את הידרדרותה הצפויה. הזמן שחלף והתעקשותם להדוף כל מחשבה על עריכת שינויים מבניים ורעיוניים מהותיים במוסדותיה, החמירו את מצבה וגררו אותה מצווארה לתופעות פסולות של סיאוב, שיכרון כוח, עסקנות מפלגתית משתקת והרס עצמי. יוצא מן הכלל מקרב מנהיגיה, מי שניצב בפתח כנביא זעם וקומם עליו את ההנהגה כולה שעה שהזהיר מפני ההשלכות החמורות הצפויות כתוצאה מהתנהלותה האובדנית של ההסתדרות, היה יצחק בן אהרון, מזכ"ל ההסתדרות בראשית שנות השבעים. בלהט המהפכני שאפיין אותו, הוא התריע מפני התעלמותה של ההסתדרות מחלקים גדולים מקרב מעמד הפועלים ומנהיגיהם ומפני התכחשותה לשינוי שהתחולל בחברה הישראלית, וקרא לה לשנות את דרכה לאלתר.

אם לא נתעורר, הוא זעק בגרון ניחר, ולא נבין שקיימת כאן תנועה פועלית הרואה ובונה את עצמה כחברה, הרי שנגזר על כל המפעל הזה להסתיים. "אחת השאלות שאיתן תקום או תיפול ההסתדרות," כתב בן אהרון בספרו "דפים מן הלוח", "היא כיצד להגשים במהרה את הייצוג הישיר ממקומות העבודה בכל המערכת הארגונית שלה. זאת כדי לקיים ולהעמיק את הזיקה בין היחיד לכלל." זיקה זו, כפי שהתריע בן אהרון, הלכה ונשחקה לאורך עשרות שנים. אך היה זה קול יחיד. ממרום תפקידו בהסתדרות לא היה בכוחו של בן אהרון לחולל את השינוי המהותי, שכן על אף תפקידו הבכיר ביותר בארגון, השליטה בהסתדרות באותן שנים הייתה נתונה בידי מפלגת השלטון בראשות גולדה מאיר ובידי עסקני המפלגה. ניסיונו הנואש של בן אהרון לנתק את המפלגתיות מההסתדרות ולקרב אותה אל כלל אוכלוסיית העובדים בשטח ולרחשי לב הציבור, נחל כישלון צורב. קריאותיו נפלו על אוזניים ערלות, ותוכניותיו טורפדו בידי עסקנים פוליטיים. חזונו להתחדשות ההסתדרות, לפתיחת שעריה המחלידים על ציריהם לציבור עובדים חדש, המבקש להיכנס בהם, בושש לבוא.

ביטוי מובהק לנבואות הזעם של בן אהרון הופיע עד מהרה במפעלים ההסתדרותיים עצמם. לראשונה לאחר עשורים רבים החלו ועדי העובדים לנקוט שביתות במפעלים ההסתדרותיים בקריאה לשיפור תנאי השכר והרווחה של העובדים. ההסתדרות, כאמור, שתפקדה הן כמעסיק בכל אותם מפעלים הסתדרותיים והן כאיגוד המקצועי של העובדים, נקלעה לעין הסערה והתפרצות העובדים הופנתה כלפיה. לראשונה עמדה ההסתדרות בקונפליקט. פרוץ השביתה בנמל אשדוד בהנהגת יו"ר ועד עובדי הנמל דאז, יהושע פרץ, סימל יותר מכול את עומק המשבר ואובדן האמון בין ההסתדרות לציבור העובדים. כישלון ניסיונו של בן אהרון לשלב את פרץ בהנהגת ההסתדרות החריף את תחושת התסכול שחשו העובדים מקרב בני עדות המזרח. "לפני התקופה של בן אהרון לא הרגשנו את ההסתדרות ולא הערכנו אותה," אומר כיום יהושע פרץ באותו טון כאוב ומריר שלא פג בחלוף השנים הרבות, מאז הוביל את המאבקים הקשים בנמל. "הם לא היו איתנו, הם היו נגדנו. הייתי צריך להילחם נגד הממשלה, נגד ההסתדרות, נגד בעלי המפעלים, נגד כל העולם. לא קיבלנו את המרות של ההסתדרות. הם חשבו שאם הם יגידו לי לא לשבות, אני לא אשבות, אבל אם לא הייתי שובת — לא הייתי מקבל את מה שמגיע לי. עשו אפליה בינינו ובין הנמל בחיפה. בחיפה רובם היו אשכנזים, מקורבים, שם הכול התנהל בהסכמה של 'שמור לי, אשמור לך', וטיפחו אותם. אנחנו היינו הכבשה השחורה. כשאנחנו רצינו משהו, רצו לפגוע בנו. זה לא הלך להם, הייתי הרבה יותר עקשן מהם. פתחנו בשביתות והפגנות, זה היה בעונת הפרי, הם היו לחוצים להוציא את הפרי מהמדינה, מדובר בהמון כסף, ועצרנו הכול כדי לפתור את הבעיות, לא עניין אותנו פוליטיקה ולא אפליות, אותנו עניינה רק טובת העובדים — ונלחמנו, עמדנו על הרגליים האחוריות ונלחמנו כמו אריות."

השינוי שבושש לבוא בהסתדרות, הוציא שוב בראשית שנות השבעים את השד העדתי במלוא עוזו מהבקבוק, עתה בדמות תנועה חברתית חשובה, "הפנתרים השחורים". היו אלה צעירים בני עדות המזרח שנשאו את דגל המחאה של ציבור גדול שחש תחושות עמוקות של קיפוח, זלזול, התנשאות והתעלמות מצד הממסד. לראשונה זה עשורים נגלתה תמונה מדאיגה שהדגישה את עומק הפערים בחברה הישראלית. להסתדרות, הכוח המניע שהקים את המדינה, ובמובנים רבים הגוף המזוהה כממסד עצמו, הייתה תרומה ניכרת להשתרכותם מאחור של חלקים רבים באוכלוסייה. אומנם נהוג לייחס את פרוץ המהפכה שהנהיגו "הפנתרים השחורים" לקיפוח העדתי שכרסם בחברה הישראלית, אך נדמה שמתחת לפני השטח הייתה זו המהפכה החברתית המשמעותית שפרצה לאחר מאורעות ואדי סאליב נגד חלוקת ההון במדינה ונגד הממסד הממלכתי וההסתדרותי, שזנח פלח משמעותי בחברה הישראלית.

אם עד שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין המשק ההסתדרותי בצביון אידיאולוגי מובהק, הרי שבעשור הבא דבקה בו תווית של בורגנות אליטיסטית, שממנה הוא התקשה להתנער. ראשי המשק לא היו עוד אידיאליסטים חסרי מנוח, אלא מנכ"לים בחברות גדולות, יושבי ראש מחויטים ודירקטורים, בני המעמד הגבוה. בכירי תנועת העבודה ברובם לא השתייכו לבני מעמד הפועלים, אלא לסולתה ושמנה של החברה הישראלית המבוססת. תמונה זו השתקפה היטב בהסתדרות עצמה. אף לא אחד ממנהיגיה צמח מתוך בניין הוועד הפועל ולא מקרב ציבור הפועלים. ההנהגה נעדרה דמויות מקרב הפועלים. מרביתם היו ביורוקרטים, פוליטיקאים ומנהיגים שהוצנחו מתוך המפלגה. היוצרות התהפכו. במקום שהמפלגה תשרת את הרעיון שעל בסיסו הוקמה ההסתדרות כמעצבת פניה של החברה הישראלית, שימשה ההסתדרות ככלי שרת בידי עסקני המפלגה. חבריה היו לקבלני קולות במפלגה, ושקעו עד צוואר בפעילות פוליטית בין אם מרצונם בין אם לאו. כך התהדקה תלותה של ההסתדרות במפלגה, וגורלן נכרך זה בזה. קשר הדוק זה יצר מיאוס פוליטי בקרב העובדים במקומות העבודה ההסתדרותיים, שנדרשו לפעילות פוליטית כמשרתי המפלגה, בעוד שהיא זו שהייתה אמורה לשרת אותם.

מאמצע שנות השבעים נקשרו להסתדרות סיפורי שחיתות ציבורית ומעילות מכאן ומכאן. מה שהחל בשנות החמישים והשישים כשימוש בנורמות פסולות לצורך ביסוס ההגמוניה של מפא"י וההסתדרות, התנהלות שהייתה נגועה בפרוטקציות, בחוסר שוויון הזדמנויות ובשיכרון כוח, לבש בשנות השבעים צורה מדאיגה יותר של שחיתות ממשית. זהו דור שלא ידע את קום המדינה, שלא הגיח מקרב מעמד הביניים האידיאולוגי, אלא היה נצר למשפחות פועלים. שורה של פרשיות שחיתות שהתגלו בכמה ממוסדותיה החשובים של ההסתדרות — "סולל בונה" ו"בנק הפועלים" — קירבו אותה אל קץ ההגמוניה. חשדות שונים הנוגעים להעברת כספים מקרנות הפנסיה למפלגת העבודה לא התבררו בבית המשפט, אך עוררו שאלות מטרידות. נדמה שגם הציבור מאס בשליטתם המוחלטת והחונקת של הממסד וההסתדרות, וראה בהם כמי שאוחזים בעטיני השלטון, במפעליו ובמוסדותיו המשגשגים, ומסרבים לשחרר.