מאסטרו סיפור אהבה – כרך ב’

1

פברואר 2014 ניו יורק, ניו יורק

״ברוכים הבאים לתפוח הגדול. תודה שטסתם אמריקן.״

אני משקיפה החוצה מהחלון, צופה בשלג יורד בגושים ומכסה את מסלול הנחיתה, מזכיר לי שהזמן שאפשר לכסות דברים הוא תמיד מוגבל.

חלפו שבעה חודשים מאז שעזבתי את ניו יורק.

ברחתי הכי רחוק שיכולתי. ארבעת אלפים וחמש מאות קילומטר, ליתר דיוק. אני גרה עם אגנס בביתה בן שלושת החדרים בסנטה מוניקה. כמה פעמים בשבוע אני עובדת במשרה חלקית באולפני סוני, עבודה שמשאירה לי זמן לגשת לאודישנים ולהופיע בלוס אנג'לס וסביבתה.

אני מעסיקה את עצמי, עושה מה שצריך כדי לקבור את הלב שלי הכי עמוק שאפשר.

זה מצליח לי? לא. ממש לא.

בניגוד למצב שלי לפני כמה חודשים, כשבכיתי בכל מקום ובכל זמן, עכשיו אני בוכה רק במקלחת. זאת הדרך היחידה שלי לחמוק מעיניה הבוחנות של אגנס. אני לא רוצה שהיא תדאג לי יותר משהיא דואגת ממילא. אני מתארת לעצמי שהיא דואגת לי ממש ברגע זה.

אתמול אחר הצהריים, אגנס הגיעה הביתה מוקדם, וראיתי את החשש מעיב על פניה. עיניה האפורות היו אדומות מבכי.

״מה קרה?״ שאלתי.

״גבריאל שלח לי הודעה. הוא בדרך לניו יורק. סרה עומדת ללדת.״

התינוק מקדים.

״אני צריכה לנסוע?״ שאלתי.

״אני לא יכולה לענות לך על זה.״

״צ'אד בטח משתגע מדאגה. התינוק הזה חייב לשרוד.״

״התינוק יהיה בסדר.״

״אני לא יודעת מה לעשות.״

״מה שתחליטי, יש לך את התמיכה שלי,״ אמרה אגנס בעצב.

המשכתי לשבת, מתנדנדת קדימה ואחורה בכיסא.

״את נוסעת,״ אגנס פקדה עליי והוציאה תיק נסיעות מהארון. ״אני מעלה אותך על הטיסה הבאה. אני אודיע לאימא שלך שאת בדרך.״ היא התכופפה והסתכלה לי בעיניים. ״הכול יהיה בסדר. התינוק יהיה בסדר. קומי לארוז.״

הודעות קוליות והודעות טקסט מגיעות לנייד שלי ומחזירות אותי לחלל הקטן של המטוס.

״אני אחכה לך באיסוף כבודה,״ אמרה אימא בהודעה קולית לפני עשרים דקות. ״אני אביא לך מעיל.״

ההודעה הקולית הבאה היא מפריסילה. ״אגנס התקשרה.״ היא פולטת נשיפת ייאוש. ״למה את צריכה לענות את עצמך? אני מתפללת שתצליחי להתמודד עם זה. בבקשה תודיעי לנו אחרי שאת נוחתת.״

ההודעה של הדוד ג'יי מעלה חיוך לא צפוי על פניי. ״זה הדוד שאת הכי אוהבת. שלא תרביצי לסרה, טוב? אין לי כסף לשחרר אותך מהכלא בערבות. וגם אל תחטפי את התינוק.״

ההודעה האחרונה היא מהחברה הכי טובה שמישהי יכולה לבקש לעצמה.

״אני מקווה שאת מבינה למה קיבלתי את ההחלטה בשבילך,״ אומרת אגנס. ״אני מכירה אותך. את היית הולכת מצד לצד, עושה חור בשטיח החדש שלנו, גוערת בעצמך. אם את מרגישה שאת עומדת לחטוף התמוטטות, תתקשרי אליי.״

קצב נורמלי של פעימות לב הוא בין שישים למאה פעימות בדקה. נדמה לי ששלי הואט לכדי עשר פעימות בדקה. אני מתפלאת שהוא בכלל פועם.

מחלקת יולדות בבית החולים הר סיני שוקקת חיים. קול תינוקות בוכים מהדהד ברחבי הקומה השמינית. משפחות נכנסות לחדרים ויוצאות, נושאות בובות פרווה, בלונים וסלסילות מתנה עצומות ממדים.

כבר ראיתי את צ'אד בהרבה מצבים יפהפיים — מנגן את הקונצ'רטו מספר 3 לכינור של מוצרט בעירום. מלחין סוויטה על פסנתר הכנף שלו באמצע הלילה. עומד על דוכן המנצחים בג'ינס וטי־שירט ומנצח על הרקוויאם של כרוביני. מקריא את האודה סמלים של הנצחי של ויליאם וורדסוורת' כשראשי בחיקו. עושה איתי אהבה באמצע היום, פיו הרעב בין רגליי.

עכשיו, הגבר ששבר לי את הלב יושב בכיסא גדול מעור חום בהיר, שקוע כל כולו במישהו שמחזיק בליבו. הילד שלו.

״ששש,״ הוא אומר ברוגע, מנסה להרגיע את הרך הנולד הצורח בקולי קולות. סרה ישנה במיטה בצד השני של החדר.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי וצ'אד מרים ראש. ״את כאן,״ הוא מסמן בפיו בלי קול.

אני מהנהנת ואז מטה סנטר לעבר חדר השירותים הפרטי. אני רוחצת ידיים, סופרת עד עשר ושואפת עוד שאיפה עמוקה. אני מביטה במראה ומשכנעת את הלחיים שלי לחייך חיוך שאומר, ״אני בסדר עם זה שהבאת לעולם תינוק עם מישהי אחרת.״

״הוא נחוש להשמיע את קולו.״ הקול של צ'אד רווי תשישות.

״יש לך בן,״ אני אומרת. בן.

״והוא אומלל.״

״הוא רעב?״

״הוא אכל לפני שעה.״

״אולי הוא צריך אותי,״ אני מקניטה ופושטת זרועות. לא אל צ'אד, אלא אל התינוק העטוף בשמיכה כחולה. ידו של צ'אד מתחככת בידי וזה מכאיב. עבר כל כך הרבה זמן.

אני מערסלת את בנו של צ'אד בזרועותיי בעדינות ומרגיעה אותו תוך שניות.

הרגשות שלי סוערים ומבולבלים, מתרוצצים לכל עבר.

אושר קופץ מעלה מטה ברחבי החדר.

חרטה מצטנפת לכדור בין ארבע הקירות האלה, לגמרי קורעת אותי לגזרים.

תבוסה יושבת בפינה, ולצידה השלמה.

ואז מגיעה הכרת התודה ופותחת את הדלת בתנופה, דוחקת את כולם הצידה. הכרת תודה על הרך הנולד שבזרועותיי. הכרת תודה על הגבר שגם אם הוא כבר לא שלי, תמיד יהיה האבא הכי טוב שילד יכול לרצות.

״קוראים לו אסטור גבריאל,״ אומר צ'אד.

״קראת לו על שם פיאצולה?״ אני שואלת וליבי גואה מאהבה.

״כן.״

אני מביטה בתינוק. ״הקדמת, חבוב,״ אני לוחשת. אני אוהבת אותך כל כך. גם אם התינוק הזה אינו שלי, אני לא יכולה שלא להתאהב בו. התינוק הזה, עם השיער החום בהיר, העיניים התכולות־ירוקות והעור המעט מקומט, מצליח לאחות מחדש את כל החתיכות השבורות של ליבי.

״הוא החליט שהוא חייב להפציץ בכניסה דרמטית בסופת שלגים.״

״אבל הוא בסדר?״

״כן. הוא בריא. זה היה מפחיד. סרה החליפה רופא ובית חולים ברגע האחרון, ו —״

״שניהם בסדר,״ אני אומרת. אני לא מצליחה להתיק את עיניי מאסטור. ״זה מה שחשוב.״

עור קצת שחום. אף פצפון. שפתיים ורדרדות כפתוריות. כתם לידה קטן בצורת לב על המצח. אצבעותיו תופסות את הזרת שלי ואני שלו. הוא משמיע קול קטן וזאת המנגינה הכי מתוקה ששמעתי בחיי.

״הוא מושלם,״ אני לוחשת ומערסלת אותו מצד לצד, הולכת איתו לחלון. ״זה סנטרל פארק.״ אני מטה את התינוק המקסים לעבר הנוף, אף שעיניו עצומות שוב. ״שם אבא שלך ואני אהבנו לבלות ביחד.״

שיר ערש של ברהמס חומק מבין שפתיי. אסטור מגיב בעוד המהומים רכים. זוויות פיו מתרוממות מעט, כאילו הוא מחייך.

״זה יפה, נכון?״ אני לוחשת. ״ממש כמוך.״

אני מרגישה כמו המגוננת של אסטור, השריון והחרב שלי מוכנים להבריח כל אדם או דבר שיאיימו להרע לו.

״כמה הוא שוקל?״ אני מרגישה שהזרועות שלי עומדות לקרוס.

״שלוש שבע מאות.״ צ'אד טופח על המקום לצידו. ״בואי שבי. את בטח תשושה.״

״נכון.״ זה יותר מתשישות. ״עצרתי בדירה של אימא להתקלח. חיידקים של מטוסים וכל זה. איפה ההורים שלך?״

״הם יגיעו בקרוב. הם טסים מסינגפור.״

זאת הפעם הראשונה שאני מריחה תינוק. הריח מתוק ומנחם. אני מתפעלת מהאצבעות הארוכות והיפות של אסטור ומהריסים העבים והכהים שנחים על לחייו כמו מניפה. אני שואפת שוב את הריח שלו, קצה אפי נוגע בעורו הרך. צ'אד רוכן ומנשק אותו במצח.

אם הייתי כנה עם צ'אד ועם עצמי, הייתי מחזיקה את התינוק שלנו. הייתי האישה שמניקה את התינוק הזה. הייתי האישה שנתנה לצ'אד את המתנה הגדולה מכולן.

החרטה מכרסמת בי, חונקת אותי כמו שקית ניילון על הראש. קשה לי לנשום. קשה לי להרגיש משהו פרט לרעד של ליבי.

״אורליה?״

אני נדה בראשי, שפתיי חתומות.

הוא לא אומר דבר. הוא מנשק לי את הרקה כמה פעמים כי הוא יודע שאין דבר שהוא יוכל לומר שימחק את הכאב על כך שאני לא האימא של התינוק שלו.

צ'אד נאנח. ״אני מצטער.״

״איך אתה יכול להצטער? תראה את מי אני מחזיקה,״ אני אומרת. ״אני יודעת שאתה הולך להיות האבא הכי טוב בעולם.״

״אני אעשה כמיטב יכולתי.״

״אני יודעת את זה. אבא שלך הוא דמות נהדרת לחיקוי.״

״אני מופתע שבאת.״ קולו רך ומלא הכרת תודה. הוא כורך זרוע סביב כתפי. ״את בסדר?״

״כן.״

״באמת?״

״לא קל לי להיות כאן איתך. להחזיק את התינוק הכי מקסים בעולם שהוא לא שלי, זה קשה,״ אני אומרת בשקט. עיניי נשלחות לצד השני של החדר. סרה לא זזה מילימטר. ״היא בסדר?״

״כן. אבל מותשת.״

הייתי נותנת הכול להיות האישה המותשת הזאת.

אסטור עדיין בזרועותיי, אבל הוא מתחיל לקרב את ידו אל פיו שוב ושוב, ושולח לשון החוצה.

אני בולעת במאמץ ומרגישה כאילו יש לי חצץ בגרון. ״לא התכוונתי לבוא. חשבתי שלא אצליח להגיע הנה בלי להישבר, אבל אגנס אמרה משהו ששינה את דעתי.״

שפתיו המלאות מתכווצות. עיני התכלת שלו רציניות ומצפות.

״היא אמרה שאם אני לא אהיה כאן לצידך ברגע החשוב של חייך, אני אתחרט על זה. אז אני כאן.״

״כן, את כאן.״ הוא מניח סנטר על כתפי. ״תודה.״

אגנס צדקה. אם לא הייתי באה הנה לחגוג את הולדת בנו, אף שאינו שלי, הייתי מרגישה רע.

זה כואב כמו הגיהינום?

כאילו אלוף העולם במשקל כבד משתמש בלב שלי, בראש שלי ובגוף שלי כשק אגרוף.

אבל הכאב הוא כלום בהשוואה להתפעמות מפניו המלאכיות של אסטור והתחושה של ליבו הקטן פועם.

אני כמעט בת שלושים ולמדתי שקל לוותר על מי שהיו רק צל חולף בחיי, אבל בלתי אפשרי להיפרד ממי שאת אוהבת, אפילו אם הוא שבר לך את הלב.

והתינוק הזה הוא חלק מהגבר שאני אוהבת.

״אורליה,״ אומר צ'אד ומהנהן לעבר בנו. ״אני חושב שהוא כנראה רעב.״

עיניי נפערות כשאני משפילה מבט ורואה את התינוק אסטור מחכך את אפו בשדיי.

״הוא מזהה משהו טוב כשהוא רואה את זה,״ צ'אד פולט גיחוך קלוש.

התינוק אסטור במשימה עכשיו. ״מה לעשות?״

״חכי רגע,״ הוא אומר ועיניו ממוקדות בפטמה הזקורה שלי.

״תפסיק לבהות.״

״סליחה. אני הולך להביא בקבוק מהאחות.״ קול צחוקו מהדהד בחלל כשהוא יוצא בריצה מהחדר.

אסטור ממשיך בחיפוש הבלתי נלאה שלו, ראשו ופיו מבקשים חלב אם.

אני בוהה בסרה ומקווה שהיא תתעורר. אבל אני רואה שאין סיכוי.

הפיתוי מכרסם בי. ״הלוואי שיכולתי להאכיל אותך,״ אני אומרת לאסטור, שכל הסיפור לא מוצא חן בעיניו בכלל.

הפנים שלו מתלהטות ומאדימות כמו עגבנייה. הוא קופץ כפות ידיים כאילו היו כפפות אגרוף וממשיך בתנועות היניקה והחיפוש אחרי הפטמה שאני לא יכולה לתת לו.

כדאי מאוד שצ'אד ימהר, אחרת התינוק יהפוך למפלצת אדומה. דקות מייסרות חולפות עד שהוא חוזר עם הבקבוק סוף־סוף.

כשאני מתחילה להגיש לו את אסטור, צ'אד אומר, ״רק אם את לא רוצה להאכיל אותו בעצמך.״

רוצה?

הייתי נותנת הכול כדי לא רק להאכיל את הילד הזה, אלא גם לטפל בו. ״אני אשמח,״ אני עונה.

והנה אני, בחדר בית חולים, מאכילה את התינוק של צ'אד ומרימה אותו לגיהוק, בשעה שאשתו ישנה כמה צעדים מאיתנו. מעת לעת אני שואלת את עצמי אם אני חולמת את כל זה.

״איך את מסתדרת בלוס אנג'לס?״ שואל צ'אד כשהתינוק מתנמנם בזרועותיי.

״מה זאת אומרת?״

״איך את מגיעה ממקום למקום? את לא נוהגת.״

״קיבלתי את הרישיון שלי לפני חודשיים,״ אני אומרת בחיוך. זה נס שלא נקלעתי לתאונה.

עיניו של צ'אד נפערות. ״המחשבה עלייך בכביש מהיר מלחיצה אותי. את בקושי מצליחה לנהוג במכוניות קארטינג.״

״אוקיי, אני באמת לא עולה על כביש 405. וחוץ מזה, אני לא נוסעת רחוק מהבית. רוב הזמן אגנס נוהגת.״

״מה שלומה?״

״נהדר. מנסה למצוא את עצמה.״

״כמו כולנו, לא?״ הוא מקניט.

״נראה לי שאתה מצאת את עצמך בגיל שלוש־עשרה.״ אני מרימה אליו עיניים והלב שלי נמעך. הילד בן השלוש־עשרה עם השיער הסתור והעיניים המרצדות — הילד שבו התאהבתי — הוא גבר בוגר עכשיו. ״ועכשיו אתה אבא.״

״לגמרי.״

״אני יודעת ששום דבר לא יכול להתעלות על זה כרגע,״ אסטור מרים ראש קצת ומחייך בשנתו. ״אבל מה עוד קורה אצלך?״

״אני יוצא לסיבוב קונצרטים בקרוב.״ הוא נאנח בכבדות ואני מרגישה את התשישות שלו כאילו הייתה שלי. ״וחוץ מכל אירועי התקשורת שהייתי מוותר עליהם, אני מתרגש לחזור להופיע. יש לי גם כמה קונצרטים בתור מנצח אורח בכמה תזמורות, בעיקר באירופה. היה נחמד גם להיפטר מכל אירועי ההתרמה שנאלצתי לעשות כל השנים האלה.״

״סרה ואסטור יצטרפו אליך לנסיעה?״

לפני שצ'אד מספיק לענות, ההורים שלו נכנסים בחיוכים מאוזן לאוזן. אוליבר מחבק את בנו ורנה ממהרת לפשוט זרועות. ״הנה הנכד שלי.״

אני מושיטה את אסטור לרנה והיא לוחשת לי, ״אם את צריכה לדבר, תתקשרי אליי, מותק.״

אני מוכנה לגרור אותה לחדר ההמתנה, להישכב על הספה ולשפוך את ליבי באוזניה. היא הייתה יכולה להיות המטפלת המושלמת.

״הייתי חייבת לפגוש את התינוק הזה,״ אני אומרת.

״הוא ישאיר את צ'אד ער כל הלילה,״ אומרת רנה ומביטה באסטור בעיניים בורקות.

פעם הבן שלך היה משאיר אותי ערה כל הלילה.

״לא רק בלילה. אם הוא דומה לצ'אד במשהו, הוא יהיה ער בכל שעה אפשרית,״ אומר אוליבר בחיוך גאה.

״התאומים בדרך. אחותך והשבט שלה יגיעו עוד כמה שעות. הסבים שלך שולחים נשיקות.״

״סבא מרגיש יותר טוב?״ שואל צ'אד.

טעם מר מתפשט לי בפה כשהם מזכירים את מאסטרו פון פאראדי.

״כן,״ עונה רנה. ״אתה צריך לדבר איתו.״

״מה שהוא עשה בלתי נסלח,״ אומר צ'אד ומסתכל עליי.

״אני לא מבקשת ממך לסלוח לו,״ אומרת רנה. ״אבל הוא לא נהיה יותר צעיר.״

ההורים של סרה מגיעים ומעירים את בתם משנתה הנחוצה מאוד. היא גונחת כשהיא מנסה להתיישב. גם אחרי שעות של צירים ולידה, היא נראית מוכנה לככב על השער של ווג. שערה הארוך והכהה משוך לאחור מפניה החפות מאיפור.

״אורליה,״ קולה יבש וצרוד. ״גבריאל איתך?״

אני ניגשת למיטתה בידיים שמוטות לצידי גופי. אל תעשי שום דבר פזיז. ״באתי לבד.״

פניה של סרה נופלות. היא לא מצליחה להסתיר את אכזבתה.

הרגע ילדת תינוק. התינוק של צ'אד. מה לעזאזל דפוק אצלך?

״אסטור מקסים.״ והלוואי שהוא היה שלי.

סרה מחייכת, אבל עיניה נותרות עצובות. ״תודה.״

בא לי לנער אותה, להטיף לה, להגיד לה, צאי מהמיטה הזאת כי אני אשמח למלא את מקומך.

״אנחנו צריכים להתקשר לטיימס ולהודיע שהנכד שלנו נולד,״ אומרת אימא של סרה וממששת את הפנינים שעל צווארה. היא ובעלה נשארים לצד מיטתה של סרה, בשעה שרנה ואולי משמיעים כל מיני קולות חמודים לאסטור. אם אימא הייתה כאן, גם היא הייתה מתפעלת מהתינוק.

בבת אחת אני מרגישה איך החדר נהיה מחניק ומעיק. כולם כאן קשורים לאסטור בקשר דם. אני רק האקסית של צ'אד.

האקסית שהייתה עושה הכול כדי להחליף מקומות עם סרה.

״אני הולכת לפגוש את ההורים שלי,״ אני אומרת ואוספת את חפציי. אני צריכה חיבוק מאימא. אני צריכה שפריסילה תזכיר לי שעוד אמצא אהבה גדולה חדשה. ״מזל טוב. אסטור מושלם.״

תשאפי. תנשפי. הצלחת. צלחת את זה. לא עשית מעשה שיגרום לך למצוא את עצמך בכלא.

אני ממהרת לצאת מהחדר, כשאני פונה במסדרון אני נתקלת בחזה שרירי.

״אאוץ'.״ הקול עמוק ומוכר.

״סליחה,״ אני אומרת.

״אורליה?״

״גב —״ אני זזה אחורה ואוחזת בתיקי.

שערו החום והמעט מתולתל של גבריאל מציץ מתחת לכובע צמר צהוב. מעיל סקי פתוח חושף טי־שירט אפורה של הנלי, צמודה לגופו שהפך שרירי. מכנסי טרנינג כחולים תלויים נמוך על מותניו. תחת זרועו תחובה בובת פרווה גדולה של הכלב מהרמזים של בלו.

״את בסדר?״ הוא שואל, עכשיו בטון נמוך וחם שחודר לי ישר לבטן.

״אני בסדר. סתם לא הסתכלתי.״

״לא, כאילו, איך את מתמודדת עם כל מה שקורה?״

אני מחייכת חיוך קלוש. ״אני כאן, לא?״

״ראית את התינוק?״

״כן. הוא גדול ומשגע. הוא מאוד דומה לסרה.״

״באמת?״

״כן.״

הוא מתכופף מעט ועיניו החודרות מביטות אל תוך עיניי. ״את בטוחה שאת בסדר?״

״כן.״

״אני לא יכול לדמיין אפילו כמה זה קשה לך.״

״אני באמת בסדר,״ אני אומרת בטון משכנע.

הוא מניח אצבע על הסנטר שלי, מרים את פניי אליו ואומר, ״את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר איתי, נכון? דאגתי לך מאוד. לא ענית לטלפונים שלי.״

״סליחה. פשוט הייתי ממש עסוקה עם המעבר, ועבודה, ו —״

הוא נד בראשו. ברור שהוא לא קונה את התירוצים העלובים שלי.

״לכמה זמן אתה בעיר?״ אני שואלת.

״לא יודע. יש לי ריאיון עבודה באיזו חברה בסוף השבוע.״ פניו מתרככות. ״התגעגעתי אלייך.״

״גם אני התגעגעתי אליך.״

״אל תדאיגי אותי יותר.״

״אני לא.״

עיניו בוחנות את עיניי, כמו פנס אנושי. ״אני לא מתכוון לפספס את ההזדמנות הזאת.״

״הזדמנות?״

״התזמון אולי גרוע, אבל אני אשמח לצאת איתך.״

״לצאת?״

״לדייט, אורליה.״ עיניו עדיין בוחנות אותי, מלאות תקווה עכשיו.

אני לא עיוורת. גבריאל משגע. יותר מפעם אחת הוא נאלץ להכחיש שהוא אנריקה איגלסיאס. כשהוא חובש כובע מצחייה, הוא באמת דומה לכוכב הפופ. חוץ מזה, הוא חכם בטירוף. בתיכון, גבריאל היה פותר בעיות במתמטיקה בראש. והוא גם אחד האנשים הבודדים שאני בוטחת בהם. הוא יודע את הסוד שהסתרתי מהגבר שאני אוהבת. ״לא נראה לי שזה רעיון טוב.״

״למה לא?״

כן, למה לא, באמת? משהו בי רוצה לקחת אותו למלון ולתת לו לעשות בי כרצונו. מאז שצ'אד התחתן היו לי שני סטוצים חד־פעמיים — גברים ששמותיהם חומקים ממני כרגע. אני לא מתביישת להודות ששכבתי עם גברים אחרים בניסיון לשכוח את צ'אד, אבל נדמה שהבדידות רק עלתה וצפה אל פני השטח של ליבי כשמצאתי את עצמי שוכבת לצד גבר זר. כאב הלב מסרב לעזוב את המחנה שהוא הקים בתוך גופי.

״אורליה,״ צ'אד קורא לי מהקצה השני של המסדרון.

אני מסתובבת מעט, והלב הטיפש שלי מתחנן, תהיה שלי שוב.

״את צריכה להמשיך הלאה,״ אומר גבריאל וקוטע את תחינת ליבי. ״הוא נשוי לבת דודה שלי עכשיו ויש להם ילד.״

״המשכתי הלאה,״ אני משקרת לגבריאל, לעצמי וליקום.

״יופי. אז נתראה הערב.״

ההתעקשות שלו מציתה בתוכי שביב של תקווה. ״יש לי ארוחת ערב עם המשפחה. אפשר מחר?״

״מחר.״ הוא רוכן ומנשק את פינת שפתיי, ואז ממשיך בדרכו לחדר של סרה. כשהם חולפים זה על פני זה, שני הגברים מכירים זה בנוכחות זה בהנהון פשוט. ״מזל טוב, צ'אדוויק,״ אומר גבריאל.

״תודה,״ עונה צ'אד וממשיך לפסוע לעברי.

עכשיו צ'אד ואני עומדים באמצע המחלקה ההומה מאדם. תחנת האחיות לימיני, וכמה עיניים סקרניות בוחנות אותנו. אחד האחים רוכן קדימה בעניין. אני מופתעת שהוא לא מחזיק ביד מכל פופקורן.

״אני אשמח לפגוש אותך לפני שאת חוזרת ללוס אנג'לס.״ עיניו של צ'אד מפצירות בי. אצבעותיו בכיסי המכנסיים וטבעת הנישואים מציצה.

״אני לא יכולה —״

״בבקשה.״

״ייקח לי זמן ללמוד איך לנשום כמו שצריך כשאני לידך.״

״אני כל כך מצטער.״

״אתה כל הזמן אומר את זה.״

״כי אני מצטער.״

בשפתיים קפוצות אני מתפללת בלי קול, בבקשה אל תיתן לי להתפרק כאן.

״אני מנסה להתמודד —״ אני מנופפת בידי באוויר. ״עם כל זה. אבל אני אהיה בסדר.״

עיניו של צ'אד עדיין מפצירות.

״יש לך משפחה יפהפייה.״ הקול שלי חורק. ״אני הולכת עכשיו.״

״אורליה, בבקשה. אני יודע שאני מתנהג באנוכיות.״ הוא מתקרב אליי, מצמצם את המרחק בין המחסום הרגשי שלי למחסום הפיזי. ״אבל אני לא יודע מתי אני אראה אותך שוב. אני מתגעגע אלייך ואני רוצה —״

״מה אתה רוצה?״

״זמן איתך.״ עיניו מבריקות ולחות תחת אור הנאון הבוהק. ״בבקשה, אורליה.״

הוא אנוכי. אבל גם אני. גם אני רוצה זמן איתו. גם אם זה רק כחברים. אני נכנעת. ״אני אבוא שוב מחר.״

בהקלה על פניו הוא מתקרב עוד צעד, עוצר, ואז מחבק אותי. ״תודה,״ הוא אומר ומנשק את ראשי.

אני הטיפשה שתאהב אותך תמיד, אני חושבת לעצמי כשהוא משחרר אותי מאחיזתו.

״מחר,״ אני אומרת שוב, ואז הולכת לעבר המעליות.

אני לא יודעת מה גורם לי להסתובב אחורה. אולי הלב הטיפש שלי. צ'אד עדיין עומד באותו מקום שבו השארתי אותו.

״אני אוהב אותך,״ הוא מסמן לי בשפתיו ללא קול.

אומנם צ'אד ואני נהיה חברים תמיד, כפי שהבטחנו, אבל שנינו יודעים שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר בינינו שוב.

שנייה אחר כך דלתות המעלית עומדות להיסגר, ואני מפנה לעברו מבט נוסף. ואז הדמעות הגדולות והכבדות מחליקות מהסנטר שלי.

אני יוצאת מבית החולים ונעמדת בפינת רחוב 98 והשדרה החמישית. האוויר מקפיא. אני רואה את הנשימות שלי. העצים עירומים, נטולי עלים, נטולי חיים.

יש לי חור בלב. מלא בעצב וחרטה.

המראה של צ'אד מחזיק את הילד שלו הסב לי אושר, אבל גם הזכיר לי ביתר שאת את האובדן שלי. האובדן שלנו.

כשאני מביטה בשמיים האפורים, פתית שלג קליל נוחת לי על האף. אני עוצמת עיניים ומניחה לצער לכסות אותי כמו שמיכה כבדה.

כשהייתי ילדה קטנה, בכל פעם שבכיתי אימא הייתה מלטפת את שערי ולוחשת, ״גם זה יעבור.״

אבל זה — מה שזה לא יהיה — זה לא יעבור לעולם.

שיברון לב הוא מחלה חשוכת מרפא. לעיתים היא רדומה. שקטה. אבל את יודעת שהיא שם, רודפת אותך ממקום המסתור שלה. מעת לעת יש התלקחויות שמתעצמות אחרי תקופות של הפוגה. אני חיה עם המחלה הזאת, לומדת איך להתמודד איתה. לשלוט בה.

בגיל שלוש־עשרה, צ'אד שבה את ליבי, ומאז הוא שבר אותו כמה פעמים.

בגיל שבע־עשרה, איבדתי את עצמי. אפשר היה לחשוב שאחרי שתים־עשרה שנים כבר אצליח להמשיך הלאה ולשכוח.

אבל יש זיכרונות שמסרבים לדהות. הם מאירים באור בוהק בימים הכי חשוכים. כרגע, הזיכרון שלי בבית החולים ניצת כמו אש משתוללת שאי אפשר להשתלט עליה, שלא ניתן לכבותה.

המלנכוליה מתנחלת בתוכי, ואני סורקת את סביבותיי. השדרה החמישית מפרידה ביני ובין סנטרל פארק. מכונית צופרת והבהלה מחזירה אותי למציאות. אני צריכה להיות בכל מקום, רק לא פה.

אני עוצרת מונית ונכנסת פנימה. ״רחוב תומפסון, בין בליקר להאוסטון, בבקשה.״