מגילת הגבורה במלחמת יום הכיפורים

ימים נוראים. תפילות מלב נרגש בבית המדרש המלא מפה לפה, תקיעות השופר וידויי יום הכיפורים, תשובה ופיוטי הסליחות. המלים והנעימות חודרות לב. מצפים היינו לתקיעה הגדולה המבשרת: "קום אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה ה' את מעשיך". ואז באה פתאום תקיעה אחרת וקרעה אותנו מכל אלה. צפירות אזעקה עולות ויורדות החרידו את השקט. בגדי הלבן נתחלפו במדים, פנים תמימות ושמחות נתמלאו דאגה.

נפגשנו שוב בני החבורה הגדולה של בני הישיבות והפעם ליד האוטובוסים בנקודות הגיוס. הכיפות הסרוגות עדיין לבנות היו ברובן, כיפות של יום טוב. פה ושם נראו לולבים ואתרוגים. הכרנו אחד את השני. למדנו יחד בישיבות התיכוניות או שירתנו יחד בטירונות. זוכר אני היטב את אותה חבורה. נהג טנק צעיר שיושב על הטנק ומסכת קטנה בידו, שני אברכים משננים סעיפים קטנים בטור יורה דעה. הפעם אין זה תרגיל. הרדיו מודיע על מלחמה. עלינו לאוטובוסים. בתוך כמה שעות היינו בעולם אחר, אחר לגמרי. דהרנו עם הטנקים לעולם של פחד ושל אש. עולם שהחיים תלויים בו מנגד. ארץ ישראל בסכנה נוראה ואנו נקראנו לעצור בגופנו את האויב. בבת אחת התבגרנו, כל חיינו קיבלו משמעות אחרת. ידענו: העולם לא יהיה בעינינו עוד מה שהיה קודם.

ראיתי איך כל מה שלמדנו בבית המדרש - האותיות, המילים, הספרים, השיעורים והדרשות הופכים למציאות חיה לעינינו. הנה נצח ישראל שלמדנו עליו, ארץ ישראל שעסקנו בה, הגנת ישראל מיד צר. והתפילה הפכה לחיים; התחנון לבורא עולם, הבקשה, ההלל וההודיה היו לממשות. ומעל לכל האמונה. האמונה העמוקה בבורא עולם שבידיו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. על אף ההלם הנורא החזקנו איש ברעהו, ובביטחון בה', ולא נשברנו. ידענו שננצח.

חטיבה 679, בפיקוד המח"ט אורי אור, עצרה בגופה את האויב הדוהר לגשר בנות יעקב, והצילה את המערכה על עמנו ועל ערי אלוקינו. היא הורכבה בחלקה מבני ישיבות הסדר ובחלקה מבני קיבוצים ויישובים בצפון.

מה ראיתי באותם ימים? ראיתי עוז של מפקדים וחיילים, עדיני נפש ועזים בקרב. ראיתי אומץ ונחישות בלי גבול. נלחמים כנגד כל הסיכויים. ראיתי שני טנקים לוחמים מול גדוד שלם בלא פחד ומורא. ראיתי מפקד צעיר רץ בתוך אש תופת, מחלץ מטנק שני פצועים, נושאם על כתפיו ויורה בחייל אויב. ראיתי חיילים צעירים שנשרפו להם שני טנקים והם מבקשים לעלות על טנק שלישי, ולהמשיך להילחם. ראיתי מסירות ללא גבול לעמנו ולארצנו. ראיתי חברות עמוקה ואהבה עזה בין לוחמים שבאו ממחנות שונים והיו יחד לכוח שאי אפשר לאויב לשבור אותו. וראיתי בעיניי אמונה טהורה שאין שום חציצה בינה לבורא עולם.

ראיתי את עם ישראל נאבק על ארץ ישראל ומוסר נפשו על עם ישראל, והרגשתי את אמונת ישראל. ומאז ועד היום בראשי מהדהדת התחינה: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".