מדינה למכירה

פתיחה

מה הבעיה בהתערבות ממשלתית זרה?

תארו לכם שאתם אנשי עסקים שרוצים למכור מכונת קפה שאף אחד לא שמע עליה. היא לא מעניינת, לא מיוחדת ואפילו אין בה אופציה להקצפת חלב. אבל יש לכם משהו שאין לאף אחד מהמתחרים שלכם: עשרות מיליוני דולרים המיועדים לשיווק.

זה כל מה שאתם צריכים.

עם הכסף הזה תוכלו לצלם פרסומת מושכת עם שחקן שכולם מכירים ולהפיץ אותה חזק ברשת ובטלוויזיה, להצמיד גם ציוץ של ידוען שאומר שזו מכונת הקפה הכי מדהימה שהוא אי פעם ניסה, ולדאוג שאחד הפרשנים המוערכים במדינה יזרוק איזו אמירת אגב בפריים טיים. אפשר גם להמציא ריקוד קליט בטיקטוק ועוד כמה גימיקים, ונשאר רק להכניס את כל המרכיבים לבלנדר וללחוץ על הכפתור. אם תתמידו, בתוך מספר חודשים תוכלו למצוא את מכונת הקפה שלכם בכל בית. זה לא סוד מקצועי, רק עניין של תקציב.

כסף קונה תודעה. תודעה קובעת מציאות.

מודעות ציבורית רחבה למוצר כזה או אחר היא כמעט תמיד פונקציה של כסף. הרבה כסף. זה נכון לגאדג'טים שונים אבל גם לעמדות אידאולוגיות ולאינטרסים פוליטיים. מי שיש לו מספיק תקציב ותחכום מינימלי יוכל לקדם כל רעיון ולהדהד אותו כך שייראה הרבה יותר פופולרי ממה שהוא באמת. הוא יוכל לגרום לאנשים לדבר על הנושא שהוא בוחר ולהשתמש במושגים שהוא מגדיר. גם אם תהיה כלפיו התנגדות — ותמיד תהיה — המשחק יתקיים לחלוטין במגרש שלו, כי הוא בעל המאה.

70 ארגונים ישראליים המזוהים עם השמאל והשמאל הקיצוני קיבלו בעשור האחרון לא פחות מ־893,393,030 שקלים מישויות מדיניות זרות. קבוצה פוליטית שכמעט לא עוברת את אחוז החסימה מצליחה להרים קמפיינים בינלאומיים רבי־השפעה, לקבוע את סדר היום בבג"ץ, להכתיב הוראות לצה"ל ולשלוח פעילים לשטח כדי לכפות על מדינת ישראל לשנות מדיניות בכל תחום שאיננו לרוחם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על תופעות אותנטיות ושינויים טבעיים המתרחשים בחברה. דעות ותנועות חברתיות שצומחות בערוגה המקומית הן דבר מבורך. הבעיה מתחילה כשלא בטוח מי היד שמנענעת את העריסה — ולא בטוח שהסערה התורנית הייתה פורצת אילולא גוף מדינתי זר היה מעורר אותה.

האזרח הישראלי מתעורר בבוקר יום הבוחר ובדרך אל הים הוא משלשל פתק בקלפי עם שם המפלגה שבה הוא תומך. מיליוני אזרחים כמוהו קובעים את יחסי הכוחות בכנסת שעל בסיסם מוקמת ממשלה האמורה לשקף את רצון כלל הציבור וערכיו. אך אז מגלה אותו אזרח, פעם אחר פעם, שמדובר בלא יותר ממשחק. גורמים רבי־עוצמה סללו לעצמם ציר עוקף דמוקרטיה, במטרה להכריח את נבחרי הציבור ליישם מדיניות שונה לחלוטין מזו שלשמה נבחרו.

הישראלי הממוצע רוצה מדינה יהודית, צבא חזק והרתעה נגד הטרור? הוא מעוניין בהתיישבות ציונית בנגב, בגליל או ביהודה ושומרון? שיקפוץ. מיעוט קטנטן החליט שהישראלי הממוצע טועה, ומכיוון שאי אפשר "להחליף את העם" — צריך להכניע אותו באמצעות לחץ בינלאומי, קמפיינים רועשים ועתירות לבג"ץ. הידיים יהיו ידי הארגונים המקומיים, אבל התקציב והעוצמה יגיעו ממדינות זרות.

גבולות הלגיטימיות

הספר שלפניכם מספר את סיפורה של המעורבות הממשלתית הזרה בישראל. זו לא אגדה ולא תופעה שולית, להפך: רוב תשומת הלב הפוליטית, המשפטית והציבורית שלנו נתונה לנושאים שקבעו גורמים ממשלתיים בבריסל, בברלין או באוסלו. טפח אחר טפח יתגלה איך ישויות מדיניות זרות מונעות ממדינת ישראל לבוא חשבון עם מחבלים ולהילחם בטרור; לקבוע את גבולות הארץ וההתיישבות; לאפשר לחיילי צה"ל להילחם באויבינו; לשלוט בהגירה; לטפח מיעוטים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית; ולממש את ריבונותה בבירת הנצח של העם היהודי.

המיקוד בכסף ממשלתי ולא פרטי איננו מקרי. אכן, ארגוני השמאל הקיצוני בארץ מקבלים עשרות מיליוני דולרים מתורמים פרטיים ומקרנות פוליטיות זרות שאינן מדיניות, כמו הקרן לישראל חדשה וקרן החברה הפתוחה של ג'ורג' סורוס. חלק מהקרנות הללו מקדמות במוצהר מטרות אנטי־ציוניות מובהקות. אבל בסופו של יום, לאותם ארגונים בינלאומיים אין צבא, הם אינם חברים בנאט"ו ואין להם יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

לעומת זאת, כשמדובר במדינה שמפרה בגסות את ריבונותה של מדינה דמוקרטית אחרת — זהו מצב שאף מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להכיל. כפי שניסח רון דרמר, לשעבר שגריר ישראל בארצות הברית: "קשה להעלות על הדעת מדינה דמוקרטית אחת שהייתה מוכנה להשלים עם מצב שבו ממשלות זרות מתערבות בענייניה הפנימיים באמצעות מימון קבוצות פנים, העסוקות לא רק בביקורת על מדיניות ממשלתית, אלא תוקפות את יסודות המדינה".

הרבה לפני שנכנסים לסוגיות של ימין ושמאל, דת ומדינה, רוב ומיעוטים — אנחנו קודם כול רוצים לחיות בדמוקרטיה מתפקדת שבה מערכות השלטון פועלות באופן עצמאי למען האינטרסים של המדינה ואזרחיה. אם המרכיבים הקריטיים של המדינה הדמוקרטית — מערכת משפט, פרלמנט, רשויות אכיפה — מוכוונים ולעיתים כפופים למדינות זרות עם אינטרסים משלהן, זהו לא פחות מאסון אזרחי. לא סתם אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר ז"ל, ש"תמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שהיה צריך להפחיד כל אדם המאמין בדמוקרטיה אמיתית".

***

הביטוי "ישות מדינית זרה" כולל בתוכו לא רק מדינות וממשלות זרות, אלא סוגים שונים של גופים מדיניים, שכוללים, על פי לשון החוק:

איחוד, ארגון או חבר של מדינות זרות (למשל, האיחוד האירופי).

אורגן (חלק), רשות או נציגות של מדינה זרה או של איחוד מדינות זרות (למשל, שגרירות).

רשות מקומית או מחוזית, רשות שלטונית של מדינה זרה או של מדינה שחברה בברית מדינות במדינה זרה (למשל, משרד ממשלתי זר).

איחוד, ארגון או חבר של גופים זרים (למשל, האו"ם).

הרשות הפלסטינית.

תאגיד שנשלט על ידי אחד הגופים המפורטים (למשל, בנק ממשלתי או קרן מפלגתית).

ביחסים דיפלומטיים בין מדינות תמיד יהיו אינטרסים שונים, ולא פעם גם סותרים. לגיטימי שמדינות יחלקו זו על זו בסוגיות פנימיות מובהקות כגון מדיניות הגירה, תרבות, מאבק בטרור וכיוצא בזה. לגיטימי גם שמדינות ינסו לשכנע זו את זו ולהפעיל לחץ זו על זו בערוצים דיפלומטיים.

אבל מה שאיננו לגיטימי הוא מדינה אחת הפועלת להשפיע על סוגיות פנים של מדינה אחרת באמצעות מימון והפעלה של ארגונים פוליטיים מקומיים. למשל, כשגרמניה תורמת מעל 5,000,000 שקלים כדי ש"המוקד להגנת הפרט" יגן משפטית על מחבלים ובני משפחותיהם; כששווייץ, האו"ם והאיחוד האירופי מעבירים ברבעון אחד יותר מ־500,000 שקלים כדי ש"המוקד לפליטים ולמהגרים" יפעל נגד מדיניות ההגירה של ישראל; כשטורקיה מממנת במיליונים מוסדות ירושלמיים שמחזקים את האחיזה המוסלמית בהר הבית; או כשהאיחוד האירופי תורם כ־1,000,000 שקלים ל"שוברים שתיקה" עבור קמפיין הכפשה בשם "אלימות המתנחלים", המבקש לצייר חצי מיליון אזרחים כפראי אדם — זוהי חתרנות מדינית חצופה ופגיעה בעצמאותה ובריבונותה של ישראל.

אין מדינה בעולם שבוחשות בה יותר ישויות מדינתיות זרות — כאילו הקולוניאליזם טרם עבר מן העולם וישראל היא לכל היותר מדינת חסות, וכל מדינה עם מספיק מזומנים רשאית לקדם דרכה את האינטרסים שלה עצמה. הדמוקרטיות החזקות והמובילות של העולם המערבי פוגעות ביודעין ובמכוון בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הארגונים הישראליים שמשרתים את האינטרסים הזרים מצפצפים על זכויות האזרח, ותמורת בצע כסף מרוקנים את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן.

המעבדה לחוסר שוויון

מלבד החבלה החמורה בדמוקרטיה, הבעיה הנוספת בבחישה הזרה בישראל היא חוסר האיזון. כל הארגונים בישראל שיש להם אג'נדה בנושאי זכויות אדם ואזרח, חינוך ותרבות, אקדמיה וכלכלה, הממומנים על ידי ישויות מדיניות זרות — נעים כולם על הציר שבין שמאל לשמאל אנטי־ציוני מובהק. כל הארגונים הישראליים המאשימים את המדינה ברחבי העולם בביצוע פשעי מלחמה, באפרטהייד, בטיהור אתני ובפשעים נגד האנושות — ניזונים מכספים של ממשלות זרות. הם אינם מסתפקים רק במילים; הם גם מקדמים הליכים משפטיים בארץ ובעולם נגד המדינה ונגד חיילי צה"ל, פועלים נגד השתלבות מיעוטים בחברה הישראלית ודוחפים לביטול הזהות היהודית של המדינה.

נסו לדמיין איך בריטניה הייתה מגיבה אילו התברר לה שמדינות זרות מממנות ארגונים בריטיים הקוראים לחיילי הוד מלכותה ״פושעי מלחמה״ ומעודדים את העולם להחרים את בריטניה. דמיינו את צרפת מאפשרת למדינות זרות לממן עורכי דין שיגנו בבתי המשפט הצרפתיים על המחבלים שביצעו את הפיגועים הקשים בפריז או בניס. דמיינו מה הייתה עושה גרמניה לו ממשלות זרות היו מממנות במיליונים ארגונים גרמניים שהיו עותרים לבית המשפט נגד מדיניות ההגירה שלה, או איך הייתה מגיבה ממשלת ספרד אילו ממשלות זרות היו מממנות ארגונים שהיו מקדמים לחץ בינלאומי לעצמאות קטלוניה וחבל הבאסקים. אני מניח שיהיה קשה מאוד לדמיין את זה, כי מדובר במצב בלתי אפשרי. סביר להניח שבריטניה, צרפת או כל מדינה אחרת במקומן היו נעמדות על הרגליים האחוריות ויוצרות משבר דיפלומטי חריף עם מדינה שהייתה מעזה לפעול נגדן כפי שהן פועלות נגד ישראל.

***

הכסף הזר משיג תוצאה כפולה.

ראשית, הוא יוצר הרתעה כלפי המערכת הישראלית בטווח הקצר, ו"יישור קו" מלא בטווח הארוך. יושב לו נבחר ציבור בישראל ושואל את עצמו, "בשביל מה לבנות בתים בגבעת המטוס בירושלים, אם זה יגרור לחץ בינלאומי?"; "למה לי ללכלך את הידיים ולהתעקש על העברתם של עשרה פחונים בלתי חוקיים המכונים חאן אל־אחמר, אם זה יגרום לגל גינויים מרוב מדינות המערב?"; "למה לנסות להסדיר את הבנייה הבלתי חוקית בנגב ולהתעסק עם האיחוד האירופי?" המעורבות הממשלתית הזרה הופכת את הסוגיות האלו לבעלות משקל בינלאומי חסר פרופורציות, ומסרסת את יכולת הפעולה של ישראל.

שנית, הקמפיינים הקולניים ועתירי התקציב שמובילים ארגוני השמאל הקיצוני בישראל דוחקים אל מחוץ לגבולות הלגיטימציה כל סנטימנט לאומי. הסכומים האדירים שעומדים לרשותם מאפשרים להם ליצור מתקפה רעיונית שכוללת חברי כנסת, מובילי דעת קהל, ידוענים, עיתונאים וחברות עסקיות — ומכוונת אל מי שעדיין ברור לו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ושהיא צריכה להגן על עצמה ככזו. הכסף הזר מכרסם אט אט ביסודות הביטחון העצמי הישראלי, והופך מושגים כמו "ציונות", "הפרחת השממה", "ייהוד הגליל", "הכרעת האויב" ו"בירתנו הנצחית" ליותר ויותר שנויים במחלוקת. מה שלפני חצי מאה היה קונצנזוס מוחלט בימין ובשמאל הולך וממותג מחדש כ"ימין קיצוני משיחי" — מיתוג שאנשים רבים מעדיפים להתרחק ממנו.

אקטיביסטים בעל כורחם

לא פחות משרציתי לחשוף את תופעת החתרנות הזרה ואת הסכנות שהיא מציבה בפני ישראל, היה חשוב לי בספר הזה גם לשפוך אור על חלק קטן מן האנשים שמקדישים את חייהם להיאבק בתופעה הזו. אקטיביסטים בעל כורחם. ולכן לאורך הספר נפגוש בסיפורים אישיים רבים של ישראלים נפלאים — יהודים, בדואים, נוצרים ודרוזים, שתופעת החתרנות המדינתית הזרה פגעה בהם יום אחד והסיטה לחלוטין את מסלול חייהם. אלו אנשים שמוסרים את נפשם יום יום על המאבק למען מדינת ישראל בחזיתות הכי מורכבות שלה; אנשים ששמעו את הקריאה הגדולה ופשוט השיבו מתוך אכפתיות ואהבת ישראל — "הִנֵּנִי!"

במובן הזה, זהו סיפורה של תקווה.

קריאה מועילה,

מתן פלג

ירושלים תשפ"ב