אי־שם
היא הכירה אותו באוניברסיטה. חיפשה קורס בחירה מעניין ומרענן, כזה שחשבה שלא יתנגש עם החוג המרכזי שלה, המורכב והכבד, ומצאה את "תקופת הרומנטיקה באמנות המודרנית", שיעור ותרגיל. הוא היה המתרגל. נאה, נחמד, אינטליגנטי, שופע חוש הומור. הוא היה אז בן שלושים לערך, והיא בשנות העשרים המוקדמות שלה.
נראה לה, לשיר, שגם הוא מרגיש משהו כלפיה. חייך אליה, הרגישה שכשהוא מדבר בכיתה הוא מביט בעיקר בה, מחכה שתהנהן, שתַראה שמבינה, שתשתתף באופן פעיל. כשבאה לשעת הקבלה שלו הוא האיר פניו אליה, כאילו הרגיש שיש ביניהם משהו מיוחד. אבל הוא לא דיבר, והיא לא דיברה.
בינתיים התחיל קשר בינה לבין עופר, סטודנט שלמד איתה, רציני כמוה. הקשר הראשון שבו הרגישה משהו אמיתי, חברות, אינטימיות. היא ועופר עברו לגור ביחד, הם תקשרו היטב והיו להם חיי מין מספקים, אבל חָסר משהו שהיא לא יכולה להגדיר. אף אחד מהם לא ניסה להתקדם לשלב הבא ולבסוף הקשר הסתיים. המחשבות על המתרגל הנאה נעלמו מתישהו, במהלך השנים האלה.
אחר כך החלה לעבוד במקצוע שלמדה ואז הכירה את אורי. הם התאהבו ואחרי שנה וקצת כבר ידעו ש"זה זה". שיר ואורי התחתנו, הולידו שני בנים ועד היום הם ביחד. היא אוהבת את אורי, הוא אדם טוב, אבא נהדר, חבר לחיים, הם כמעט לא רבים. לכאורה הכול בסדר, אבל נטייתה למצבי רוח הולכת ומתגברת, והיא לא מבינה על מה ולמה.
זה מתבטא במעין "נפילות", מצבים שבהם היא מרגישה עצבנית וחסרת סבלנות, עייפה, מרוקנת, "אני רוצה רק לישון, להתנתק מהכול ומכולם." בדרך כלל זה קורה כשהיא באמת עייפה אחרי יום עמוס במיוחד ובדרך כלל זה גם חולף בתוך כמה שעות, בעיקר אם מתאפשר לה לנוח. עם זאת, היא מרגישה שהתכיפות של התופעה גדלה, וכבר אינה בטוחה שהדבר קשור רק לעייפות ולעומס.
לאחרונה היא חושדת שאולי היא פשוט "מאבדת את זה", יוצאת מדעתה, משתגעת. היא לא מבינה למה במצבים מסוימים שום דבר לא נראה לה חשוב, יש בה רצון לברוח, לעזוב את הכול ואת כולם, לעבור ל"אי־שם", למקום רחוק ומבודד שבו איש לא ימצא אותה. היא נבהלת מהמחשבות האלה, היא הרי אוהבת את משפחתה ואת עבודתה, אבל אולי אלה בכלל לא החיים שלה, אולי הכול טעות אחת גדולה — ואולי היא פשוט הולכת ומאבדת את שפיותה.
בהתחלה היתה בטוחה שזה הורמונלי, אולי גיל מעבר מוקדם, היא מתקרבת לגיל ארבעים. אחר כך חשבה שהיא עמוסה מדי, שהיא מתקשה להתמודד עם הלחץ של הילדים, בן עשר ובן שבע, ועם העבודה התובענית. היא עובדת לפחות עשר שעות בכל יום, החיים הרי עמוסים כל כך. בבדיקות שעברה נמצא שהכול תקין ומנוחה לא פותרת את הבעיה. יונית, חברתה הקרובה, אמרה לה שאולי היא במצוקה נפשית והפנתה אותה אלי.
שיר מספרת שתמיד חשבה לעבור טיפול פסיכולוגי, היא מאמינה שזה טוב ומועיל לכולם, אבל אף פעם לא באמת התפנתה לזה. כעת היא יודעת שהיא "על סף של משהו" וכדאי לעצור, היא מרגישה שמשהו עומד לקרות ולא מבינה בדיוק מה. היא קצת מבוהלת ולא מצליחה להסביר לעצמה או ליונית, החברה הכי טובה שלה, מה מתרחש.
"אז איך קשור לכל זה המתרגל ההוא? למה הוא הוזכר כבר בתחילת השיחה?"
שיר שומעת את השאלה שלי ומביטה בי בתימהון, "לא יודעת, באמת מוזר, לא התכוונתי לדבר עליו..." והיא מספרת שהקשר איתו דעך כבר בתקופת הזוגיות עם עופר. היא לא חשבה על המתרגל כבר שנים, זה היה ונגמר. היא לא נפגעה ממנו, לא מקרה של אהבה נכזבת, ורוב הסיכויים שלא היתה מזהה אותו בפגישה מקרית ברחוב.
ואנו עוברות לדבר על נושאים אחרים. היא עסוקה בעיקר בהתמודדות עם עומס ודרישות רבות, כמעט מעבר ליכולתה. הבן הצעיר דיסלקטי ונזקק לעזרה רבה, בעיקר בלימודים, אִמה חולה לאחרונה והיא סועדת אותה. דברים עצובים וקשים, אבל נראה שלא הם שהביאו אותה אלי. היא אף מתארת בעיות בעבודה, ואני פוגשת את החיים שלה, המלאים מאוד, תובעניים אך גם מספקים.
ואני מרגישה שאנו מסתובבות מסביב, לא נוגעות בדבר שלשמו באה. והתחושה שלי היא שהמתרגל קשור לזה, הרי למדנו שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית, ואולי זו רק תחושת בטן, אבל אני מנסה שוב.
והיא משועשעת, אומרת: "נתקעתְ על זה. אחרי המתרגל היו אחרים. אבל, אם נחזור לאורי, בתקופה שהכרתי אותו היה גם ישי, שכן שלי, הייתי מפנטזת עליו, כשנפגשנו במדרגות פלרטטנו, קצת כזה, לא משהו רציני, אבל זה נמשך הרבה זמן. הכול התרחש למעשה בראש שלי, בכלל אין לי מושג מה היה מצבו המשפחתי, מיהו ומהו, הייתי מאוהבת לגמרי באורי ומסופקת ממנו, והשכן הזה היה ברקע. ככה זה אצלי, תמיד יש שניים, אחד במציאות, אחד וירטואלי. זה לא ככה אצל כולם?"
אז השכן עבר דירה באיזשהו שלב, ושיר שכחה ממנו לגמרי, והיו כל מיני מזדמנים שהיתה חושבת עליהם, אפילו לא זוכרת מי. ובשנים האחרונות זה הבוס שלה, לא הישיר, זה שמעליו, כבר שנים שיש ביניהם משהו, לא באמת, רק איזה יחס מיוחד שכזה, חיוך, חום, סימפטיה. יוצא לה להיות איתו לבד, היא מתייעצת איתו בנושאים מקצועיים, הוא פונה אליה כשזקוק לדבר מה, אף פעם זה לא גולש למקום רומנטי, בוודאי שלא מיני.
היא מאמינה שגם לו יש תשוקה אליה, והיא יודעת שיש בה תשוקה אליו. לעתים היא מפנטזת עליו כשהיא לבד, או תוך כדי הסקס עם אורי, אבל זה לא מפריע לה ובשום תנאי לא היתה מממשת איתו רומן. זה משהו אחר, רגשי, לא מכוון למציאות, משהו שנמצא ברקע.
שיר מדגישה שהיא בטוחה שמצבי הרוח שלה אינם קשורים לזה, להפך — הקשר הזה והפנטזיות עליו דווקא עוזרים לה "להרים את עצמה". הוא נמצא שם כמו קרן אור, משהו להתרפק עליו כשקשה, וכן, כל הדרמה הזו היא לגמרי בראש שלה.
אנו עוזבות לזמן מה את הנושא הזה ומדברות על דברים אחרים, על חוסר הביטחון שלה, תמיד היא מרגישה שהיא לא הכי חכמה, שהצלחתה היא פרי של חריצות ועבודה קשה בלבד ויום אחד יגלו את זה. אני למדה שהיא חיה בחרדה מתמדת פן תיחשף במגבלותיה, מעין חשש שעוד מעט יקום הילד שיצעק "המלך הוא עירום". היא טובה מאוד בתחום המקצועי שלה כי היא קוראת כל פיסת מידע רלוונטית וכבר יש לה ניסיון רב, אך תמיד תפסה את עצמה כאחת שיודעת "לחקות אישה חכמה" ולא כאישה חכמה באמת.
ואנו מנסות לפורר ביחד את תחושת חוסר הביטחון הזו, את החרדה שמלווה את שיר כמו את כל אחד מאיתנו כמעט. הרי נדירים הם האנשים שמעריכים את עצמם בכל התחומים כל הזמן, ואלה ככל הנראה בני מזל או חסרי תובנה. חוכמה, תבונה וידע הם תכונות חלקיות ומוגבלות כל כך וחוזק באחת מהן אינו מבטיח חוזק גם באחרת, האחד רגיש לפרטים, השני רואה רק מכלול, האחד מבין בפוליטיקה והאחר מצליח במתמטיקה.
כולנו בה בעת גם חלשים מאוד. ברבדים מסוימים של הנפש כל אחד מאיתנו מרגיש את נקודות התורפה שלו, את חוסר המוּשלמוּת, את החולשות והכאבים. האחד מרגיש כישלון מקצועי, האחר יודע שאין בו אהבה, יש המרגישים קנאה מטריפה, הרסנית, ויש שיודעים שלא ביטאו חלקים משמעותיים של אישיותם, אולי בתחום היצירה, אולי במין, אולי בהישגים אינטלקטואליים. שיר מציגה חזות מוצלחת המצויה בפער ביחס לתחושת חוסר הביטחון המהותית שלה. הפער הזה יוצר מתח המתבטא אצלה, בין השאר, בבריחה לעולם של פנטזיות.
והנושא הזה של חוסר הביטחון מחבר אותנו לילדוּת של שיר, לתקופה שבה מתעצב הביטחון העצמי הראשוני. אנו מדברות על יחסיה עם אביה שמת באופן פתאומי כשהיתה בגיל ההתבגרות, על יחסיהם המורכבים שכללו אהבה והערכה אך גם הרבה כעס, על אבא שאי־אפשר היה לספק אותו ושלדעתה הצטער שנולדה בת ולא בן. היא זוכרת את עצמה תמיד חסרת ביטחון מולו, חוששת, מרגישה שהיא לא בדיוק מה שהוא רצה, לא "הדבר האמיתי".
היא זוכרת גם הרבה מאוד חוויות טובות הקשורות בו, אירועים שבהם שפע חום ותמיכה. הוא כן העביר לה תחושה שהיא מסוגלת לחשוב ולעשות דברים, שהוא נמצא שם בשבילה, שהמשפחה שלהם מתפקדת וטובה. רוב האנשים היו שמחים באבא כזה, למרות הכול. בתקופה הזו עולים בטיפול הרגשות האלה של אבל ואובדן וגעגוע וכעס, והיא בוכה ומשתחררת, ונראה שהוקל לה, אך שתינו יודעות שלא לשם כך באה אלי.
בהמשך שיר מעלה תחושת אשמה על הדיסלקציה של הבן הצעיר. תקופת ההיריון היתה עמוסה מאוד, העבודה היתה אז תובענית והבן הראשון היה קטנטן, בן שנתיים, ואף על פי שעזרו לה ושאורי הוא בן זוג שנושא לגמרי בעול איתה, היה לה די קשה, הרגישה שלא עומדת בדרישות. אז היתה בורחת לעישון, דבר שלא עשתה בהיריון הראשון. לעתים עישנה עשר ואפילו עשרים סיגריות ביום, לא היתה מסוגלת לוותר על זה והסתירה את זה מכולם, אפילו אורי לא ידע או שהעלים עין. אומרים שעישון של האם עלול ליצור נזק מוחי מסוים אצל התינוק.
ואנו מדברות גם על זה והדיבור כדרכו מסייע, כי המחשבות האלה מתקיימות בחושך ומחלישות אותנו, וכשהן יוצאות לאור הן מאבדות מעוצמתן המקורית. באור הכול יותר הגיוני, פחות מפחיד. דיסלקציה היא תופעה נפוצה מאוד, ואין לדעת מה גורם לה, ואשמה לא מרפאת אותה. גם אדם עם מגבלות יכול להיות מאושר וממומש, ולמעשה זה הגורל של כולנו.
הטיפול כבר נמשך יותר משנה. שיר מספרת שהרגשתה הוטבה. אמנם היא מתקשה למצוא את הזמן לבוא לטיפול בתוך סבך העיסוקים שלה, וזה יקר, אבל מצב רוחה משתפר והיא לומדת להתמודד עם קושי או עצבות, לומדת לפחד פחות מהתחושות שלה, פחות להילחם בהן, מנסה להבין ולקבל אותן.
מצבי רוח הם לעתים דרכה של הנפש שלנו לדבר איתנו, לבקש מאיתנו, לכפות עלינו. אנו לא מכונות, לא רובוטים, אין צורך להיות תמיד יציב ואחראי ובוגר, חשוב ללמוד להקשיב גם ל"קול הפנימי", קולו של הרגש והרצון החופשי. התפקוד חשוב, אך הוא רק חלק ממה שמעניק לחיים את משמעותם.
כמובן, רצוי שגם מצבי רוח יהיו תחומים בשליטה מסוימת. אם ישתלטו עלינו, נתערער, תאבד לנו תחושת הזהות והיציבות. באופן דומה, מצבי רוח בלתי נשלטים פוגעים בקשר שלנו עם אחרים, עם האהובים עלינו ועם אלה שעלינו להסתדר איתם כדי לשרוד ולתפקד. אמנות החיים דורשת לכן למצוא את המינון האישי הנכון, המשתנה־בזמן, בין חיי הרגש והפנטזיה לבין המציאות. בהסתכלות בדיעבד, זה מה שהביא את שיר אלי.
בתקופה הזו אני מרגישה ששיר בשלה לסוג אחר של דיבור, מופשט יותר, זה הנוגע בעולם של פנטזיה, דמיון, משאלות שעל גבול המודע והלא־מודע. התחום שמעבר ליומיומי ולנראה לעין הוא מבחינתי ממשי וחיוני לא פחות מהמציאות הנראית, לשרידה ולתפקוד בעולם המורכב שבו אנו חיים.
רגשות ודמיונות נמצאים בנו מלידה ומתפתחים לכיוונים שונים ומגוונים לאורך זמן. הם מנחים אותנו בבחירות שאנו עושים, בדרך שבה אנו מנהלים את חיינו, בסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל דרכנו בחיים, בקשרים שלנו עם אחרים. אנו שונים מאוד זה מזה בנכונותנו להתחבר לחלקים האלה שבתוכנו (בעבור רבים אפילו המילה "להתחבר" מעוררת חלחלה), אך חלקים אלה הם שקובעים כיצד נרגיש עם עצמנו, עם היצרים ועם התשוקות הכמוסות והגלויות, איך נתייחס לקשיים ולהצלחות, ומהי בשבילנו משמעות החיים.
הצורך של שיר באהבה כמוסה, כמו זו שהיתה לה עם המתרגל ועם השכן והיום עם הבוס, הוא בסיס ומרחב לכמיהות שקיימות בה ושאינן באות לידי ביטוי בחיי היומיום. במשך הזמן היא מצאה כוח לשתף אותי בהן. לעתים היו אלה פנטזיות רומנטיות מאוד כמו הימצאות עם אהוב בתוך יער שבו, פרט לציפורים המצייצות, מתקיים שקט נפלא, והוא אפוף אור רך ונעים, או כמו להיות חבוקה על שפת הים לאור השקיעה. אלה חוויות שהיא עברה בחייה, כמובן גם עם אורי, אבל בפנטזיה זה תמיד יותר עדין ונוגע ושלם, ובמציאות זה תמיד חסר.
במציאות כמעט לעולם מתערבים גורמים שמקלקלים, מטרידים, צורמים. הרוח או החול, המגע, הבושה, מגבלות הזמן, הפחדים, כל מה שלא מתקיים... המציאות לעולם תפסיד אל מול הפנטזיה, וזה מצער אך נכון, ואולי גם כך צריך להיות.
בפעמים אחרות שיר מספרת על פנטזיות יצריות וסוערות יותר, פנטזיות שבהן היא מרגישה תשוקה חזקה וגורפת ולא מתפשרת של גבר אליה, שמוכן לעשות הכול כדי להיות איתה, כדי לכבוש אותה. נשים מגורות מתשוקה אליהן והסוג הזה של תשוקה אפשרי רק בקשר אסור או חדש. בפנטזיות שלה היא לעתים השלטת ולעתים הנשלטת, והיא עושה סקס אחר מאוד מזה שיש לה עם אורי, מזה שהיתה רוצה שיהיה לה עם אורי. שהרי, בניגוד למושא הפנטזיה, לאורי היא צריכה אחר כך להביט בעיניים, לגדל איתו ילדים, לראות בו בן זוג אחראי ובוגר.
לעתים אלה פנטזיות על הצלחות כבירות שבהן כולם מבינים שאין כמוה חכמה ומוכשרת, ושבהן היא מצילה את כל המשרד מטעות איומה, ופנטזיות שבהן היא זוכה להעלאה משמעותית במשכורת כי הבוס רוצה לבטא את הערכתו כלפיה ואת התחושה שהמשרד לא יכול להתקיים בלעדיה.
בפנטזיות שלה היא אינה מזדקנת, היא תמיד צעירה ויפה וחזקה, ויכולה להתלבש כמו נערה בת שש־עשרה ולעצור לכולם את הנשימה. ובפנטזיות אחרות, לא פחות מעוררות, היא מבוגרת ואפילו זקנה ובכל זאת נאהבת ונערצת כי אהובה רואה אותה באמת, את נפשה ופנימיותה, וכל היתר אינו חשוב לו, אינו אלא קליפה.
בפנטזיות שלה היא יכולה להיות גם חלשה ונכשלת וחסרת ביטחון ולהרגיש נאספת, מוחזקת על ידי אהוב שמנחם ומרגיע ואינו רוצה אלא בה, בשיר האמיתית, בלי המסכות האלה של שיר המוצלחת. והיא מתארת כיצד הפנטזיות האלה פוקדות אותה רוב שעות היום והלילה, לעתים ברקע. במציאות היא הרי מרוכזת לגמרי בילדיה, בעבודתה, במשפחה ובחברים. בפעמים אחרות זה חזק הרבה יותר, היא מתפקדת "על אוטומט". אז היא יכולה לכתוב מסמך ולהכין ארוחה וליזום סקס עם אורי כשכל כולה במקום אחר, במקום הדמיוני שלה.
לעתים הדבר נעים לה, כמו סרט רקע נחמד, אך בפעמים אחרות זה מציף אותה. למשל, כאשר המציאות נראית לה כל כך קשה ולא אפשרית, היא רוצה לשתות כוס יין בשקיעה בחברת אהוב. ואולם בפועל היא מכבסת, מתרוצצת, פותרת בעיות מרגיזות ואינסופיות, עונה לטלפון, מתאמת, מרגיעה ילד. המציאות לעתים אפורה, בוצית, היא לא רוצה להיות שם, נמאס לה וקשה לה.
ויש תקופות שהוויה זו משתלטת עליה. אלה כבר לא פנטזיות מזדמנות הקשורות לדמות כזו או אחרת אלא פנטזיות המתקיימות כל הזמן, עם כל אחד, עם הרבה אנשים בהרבה מצבים, ואז המציאות כמו נהפכת לרקע והיא נבהלת ש"תאבד את זה", שתשתגע, שתיסחף ולא תצליח לחזור. והיא נחרדת שתיתפס בקלקלתה, הרי כמה זמן אפשר כך להעמיד פנים. מתי יבוא הרגע שבו מישהו, אולי בנה הצעיר שכל כך רגיש אליה, אולי אורי, אולי מישהו בעבודה, יקלוט שזה מה שקורה לה.
אני שומעת את שיר, רואה את הכאב והבלבול, את החרדה ואת הכמיהה לאישור שלי, להרגעה. אני מברכת בלבי את הניסיון ואת הידע המצטבר שמאפשרים לי לעזור לשיר, לנסות לסדר קצת את הבלגן הרגשי הזה. הניסיון והידע מאפשרים לי להבחין בין הטבעי והיצירתי והאנושי לבין מה ששייך לתחום של מחלה, של אובדן בוחן המציאות, של שיגעון.
יש לנו חיי רגש ופנטזיה. בלעדיהם לא היינו יכולים ליצור, לאהוב, לפעול, למצוא משמעות. עם זאת יש לנו גם מציאות. אנו יכולים, בדרך כלל, לבטא אהבה גלויה רק לבן זוג אחד בזמן נתון. יש לנו ילדים שצריכים את המבט והקשב שלנו לא פחות מאשר את האוכל והתנאים הסביבתיים שעלינו לספק להם. יש לנו מאבקי קיום והישרדות שדורשים פתרונות ממשיים, ריכוז ופעולה יעילה. ובמקביל לכל אלה, יש לנו עולם פנימי עשיר ומורכב שתובע גם הוא מקום ואפשרות ביטוי.
הכפילות הזו היא במהותה משימה מורכבת מדי וכולנו נאלצים למצוא לה פתרונות. ישנם אנשים שמאבדים את החיבור לעולם הפנטזיה. לעזרתם ניצב מגוון רחב של הגנות פסיכולוגיות. כולן מסייעות מאוד לתהליך ההתמודדות וההסתגלות, אך הן גם גובות מחיר. אפשר להדחיק, להכחיש, לעדן, והכול ברמות לא מודעות כלל. אנשים שמרבים מאוד להשתמש במנגנוני הגנה אלה הם גם שמכחישים בדרך כלל לחלוטין את אפשרות קיומם, וזה לגיטימי ואפשרי, וזו אחת הדרכים לחיות.
לעומתם ישנם אלה שמאבדים ברמה זו אחרת את הקשר עם המציאות. חלקם נעשים אמנים ויוצרים. אחרים, שאינם יכולים להתמודד עם המציאות, נסוגים לתוך העולם המסויט של הפסיכוזה. אבל, חשוב להדגיש, כדי שתיווצר מחלת נפש דרושה נטייה גנטית. אי־אפשר לחלות מעודף של חיי רגש ודמיון, אם כי אפשר להתמכר לחוסר תפקוד ולהתנתק מהצורך להתמודד עם המציאות, אך אלה אינם רלוונטיים לאנשים פעילים־בעולם כדוגמת שיר.
אצל אנשים רבים נשמר איזון דינמי, יצירתי ומשתנה תדיר בין שני העולמות. יש מקום ועת למציאות ויש גם אפשרות להתמסר לפנטזיה. איזון כזה דורש קבלה של הלגיטימיות והנחיצות של שני העולמות, כמו ברוב הנושאים המורכבים של חיינו שבהם אנו נעים בין קטבים.
במהלך החיים עלינו לאזן, למשל, בין היחד לבין הלבד, בין הצורך בהרפתקה ובסיכון לבין הצורך בביטחון וביציבות, בין הרצון לבין החובה. באופן דומה עלינו לאזן בין הקונקרטי, המציאותי והמיידי לבין הרגשי, המופשט והעמום; בין החלק העובד והמתפקד, הבוגר, לבין החלק הילדי של הדמיון, המשחק והיצירה.
לעתים, למשל כשהמציאות קשה מדי, נשקע תחת נטל החובות או "נברח" לתוך עולם פנטזיות סוער ונוכח מדי. אצל שיר האיזון הזה הופר ברמה שגרמה לה לפתח מצבי רוח קיצוניים מדי (לטעמה, או כפי שחששה שקורה). היא התקשתה לשאת את הפער בין העולם הוורוד שבפנטזיה ללחץ ולעומס הבלתי פוסקים של חיי היומיום. היא התקשתה לפרגן לעצמה את העולם הדמיוני והרגישה שהוא מסכן את יציבותה הנפשית. היא חששה שעולם זה ישתלט עליה, וכי אולי הוא מעיד על דבר מה לקוי או שגוי בהווייתה, במציאות שלה, באופן ניהול חייה.
שיר לא העזה לשתף בכך את הדמויות המשמעותיות בחייה. רובנו לא מעזים לשתף את הזולת בעולם הכמוס הזה, וחבל. היא יכלה לשתף אותי רק לאחר שהשתכנעה שלא אשפוט אותה, שלא אראה בה "לא נורמלית", מצד אחד — ושלא אומר לה שחייה אינם תקינים, שאולי אינה אוהבת את בעלה, את ילדיה או את עבודתה, מצד אחר. היא בנתה לעצמה חיים טובים ולחלוטין אינה רוצה לסכן אותם, ובכל זאת יש בה חלקים לא־ממומשים ולא־מאושרים.
אחרי הסיפור
אפשר, ואולי לפעמים אף צריך, ללמוד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפשר לפנטז על כל דבר, ולעתים לממש חלקים מהפנטזיות שלנו, ובה בעת לשמור על החיים שאנו בוחרים לבנות לעצמנו. כולנו עושים זאת, ברמת מודעות כזו או אחרת. הזרימה בין חלקי האישיות השונים האלה, בין מצבי התודעה המרובים, מהותית לקיום חיים מלאים ומשמעותיים. גם אם זרימה זו מבהילה או מערערת לעתים, עליה בנוי האיזון בין העצמי לסביבה, בין היומיומי לנשגב יותר.
במקרה של שיר, המתרגל שהיא הזכירה במפגש הראשון שלנו אכן היה העילה הממשית של פנייתה לטיפול. במילים אחרות, עופר או אורי או כל בן זוג, טוב ומיטיב ככל שיהיה, אינו יכול להיות הכול. בכל בחירה יש ויתור וחוסר שלמות. לכן אפשר להחליט שלא להתחייב לזוגיות ממושכת, או שאפשר לשנוא את בן הזוג, או להמשיך לאהוב אותו אך גם לשנוא את החלקים בעצמנו שאינם לחלוטין מסופקים. אפשר וכדאי גם, פשוט, לקבל את המורכבות הזו כטבעית ונכונה ואפשרית.
שיר נמצאת על פרשת דרכים. היא צריכה לאפשר לעצמה חופש לבחור את המשך דרכה ולמצוא איזון מחודש בין הצרכים השונים שלה. היא בוחרת לקחת בוקר חופשי לעצמה כל שבוע, שייוחד לעיסוק במחשבותיה וברגשותיה. היא לא יודעת לאן זה יוביל. אולי לתחושת אשמה נוספת, אולי הזמן הזה יתמלא בעוד סידורים ועיסוקים, אולי תמצא מאהב — ואולי הבוקר הזה יהיה זמן נקי שבו תוכל להיות פשוט היא.
השינוי המרכזי שחל בשיר הוא שהיא כבר לא מרגישה משוגעת, היא כבר פחות מבוהלת מעצמה, כבר לא נאלצת להסתיר כל כך. זהו הישג שאפשר להתגאות בו מאוד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.