מוזיאון הנשמות הספרותיות

בואו נתחיל כך: למי שהסתכל על החיים שלו מבחוץ, היה נראה שמר ברגר ניהל חיים משעממים. למען האמת, מר ברגר עצמו היה כנראה מסכים עם הדעה הזאת.

הוא עבד במחלקת הדיור של מועצה אנגלית קטנה, בתפקיד "רשם חשבונות סגורים". העבודה שלו כללה רישום של כל מי שוויתר על הדיור שסופק לו על ידי המועצה או נטש אותו בשנה האחרונה, והחשבונות שלו נותרו פתוחים. אם נותר לתשלום שכר דירה של שבוע, חודש או אפילו שנה (כי פינוי אנשים מהבית זה עניין מורכב שנוטה להיגרר עוד ועוד, והיחסים בין המועצה לדיירים נראו לפעמים כמו צבא הצר על עיר מוקפת חומה), מר ברגר היה מתעד את הסכום המדובר ביומן מסיבי בכריכת עור, שהיה ידוע בשם "מרשם החשבונות הסגורים". בסוף השנה הוא היה נדרש לבצע מאזן של שכר הדירה ששולם לעומת שכר הדירה שהיה אמור להיות משולם. אם ביצע את עבודתו נאמנה, ההפרש בין שני הסכומים היה אמור להיות בדיוק הסכום שבמרשם.

אפילו מר ברגר חשב שמייגע להסביר מה בדיוק הוא עושה בעבודה. היה נדיר שנהג מונית, או שותף לנסיעה ברכבת או באוטובוס, היו פותחים בשיחה על העבודה של מר ברגר שנמשכה מעבר לזמן שלקח לו לתאר אותה. למר ברגר לא היה אכפת מזה. לא היו לו אשליות בנוגע לעצמו או לעבודתו. הוא הסתדר מצוין עם עמיתיו לעבודה ושמח להצטרף אליהם בסוף השבוע לפיינט של בירה, אבל לא יותר מזה. הוא השתתף בקנייה של מתנות פרישה ומתנות חתונה וזרי לוויות. פעם אחת היה נראה שהוא עצמו יזכה אולי לקבל מתנה משותפת שכזו, כשהתחיל לפלרטט בזהירות עם אישה צעירה ממחלקת חשבונות. היה נראה שהחיזורים שלו נענים בחיוב, והשניים חגו זה סביב זה במשך כשנה, עד שמישהו מהוסס פחות ממר ברגר נכנס לתמונה, והאישה הצעירה, שכנראה התעייפה מרוב המתנה למר ברגר שיֵצא כבר מהקליפה שלו, הלכה עם יריבו. העובדה שמר ברגר השתתף במתנת החתונה שלהם בלי שמץ של מרירות אמרה עליו לא מעט.

המשכורת שלו כרשם לא הייתה נמוכה אבל גם לא גבוהה במיוחד, והספיקה לו כדי לקנות בגדים ואוכל כמו שצריך ובשביל שיהיה לו גג מעל הראש. את רוב מה שנשאר מהמשכורת הוציא על ספרים. מר ברגר ניהל חיי דמיון עשירים שניזונו מסיפורים. דירתו הייתה מלאה מדפים, והמדפים היו מלאים ספרים שהוא אהב. הם לא היו מסודרים לפי סדר מסוים. בוודאי, הוא סידר יחד את היצירות של סופרים מסוימים, אבל לא לפי סדר אלפביתי, וגם לא לפי נושא. הוא ידע לשלוף כל ספר ממקומו בכל זמן נתון, וזה הספיק לו. סדר זה משהו שחשוב למוחות חדים פחות, ומר ברגר היה הרבה יותר חד מכפי שנראה (עבור האומללים, שביעות הרצון של אחרים יכולה לעתים להיתפס כשעמום). אמנם מר ברגר היה מעט בודד לעתים, אבל הוא אף פעם לא היה משועמם או אומלל, והוא ספר את ימיו לפי הספרים שקרא.

אני מניח שאני גורם למר ברגר להישמע זקן, אבל זה לא נכון. הוא היה בן שלושים וחמש, ואף על פי שבוודאי לא נראה כמו כוכב קולנוע, הוא לא נראה רע. עם זאת, אולי הוא הקרין משהו שהפך אותו להיות לא בדיוק א-מיני, אלא מישהו שנראה שאינו מודע למציאות של מערכות יחסים עם בנות המין השני, רושם שהתחזק על ידי הזיכרון הקולקטיבי של מה שקרה – או לא קרה – עם האישה ממחלקת חשבונות. וכך מר ברגר מצא את עצמו נדחק אל השורות המאובקות של הרווקים והרווקות המזדקנים של המועצה, של אלה המצויים בארון, המוזרים והעלובים, אף על פי שהוא עצמו לא היה אף אחד מאלה. בעצם, אולי היה בו משהו מן העליבות: אף שמעולם לא הודה בכך, גם לא בפני עצמו, הוא התחרט על כך שלא הצליח להביע את החיבה שחש כלפי הצעירה ממחלקת החשבונות, והשלים בשקט עם האפשרות שאולי חיים משותפים עם מישהי הם לא חלק ממה שצופן לו העתיד. לאט-לאט הוא הפך להיות מעין אובייקט סטטי, והספרים שקרא שיקפו את האופן שבו ראה את עצמו. הוא לא היה מאהב רומנטי ואף לא גיבור טרגי. במקום זאת הוא דמה למספרים ברומנים, אלה הצופים בחייהם של אחרים, המשמשים מעין קולב שעליו תלויה העלילה כמו מעיל, עד שמגיע הזמן שבו הדמויות האמיתיות בספרים לובשות אותו. ככל שהיה קורא נלהב ולהוט, מר ברגר לא הצליח להבין שהחיים שהשקיף עליהם היו חייו שלו.

בסתיו של שנת 1968, ביום ההולדת השלושים ושישה של מר ברגר, המועצה הודיעה שהיא עוברת למשרדים חדשים. עד אז היו המחלקות השונות מפוזרות במעין שלוחות בכל רחבי העיר, אך כעת נהיה הגיוני יותר לאסוף את כולן למתחם ייעודי אחד ולמכור את הבניינים המרוחקים. ההתפתחות הזאת העציבה את מר ברגר. מחלקת הדיור אכלסה שורה של משרדים רעועים ששכנו במתחם של בנייני לבנים אדומות שבעבר אכלס בית ספר פרטי, והייתה מוזרות משביעת רצון באופן שבו המבנה הסתגל באופן בלתי-מושלם לייעודו החדש. המטה החדש של המועצה, לעומת זאת, היה גוש ברוטלי שתוכנן על ידי אחד ממעריציו של לה קורבוזיה, שהחזון שלו נסמך על מחיקת האינדיווידואלי והאקסצנטרי והחלפתם בחזית אחידה של פלדה, זכוכית ובטון מזוין. המבנה חלש על השטח שבו ניצבה קודם לכן תחנת הרכבת הוויקטוריאנית המפוארת של העיר, שכעת הוחלפה בבונקר מגושם. עם הזמן, כך ידע מר ברגר, יהפכו גם כל שאר שכיות החמדה של העיר לאבק, והכיעור של הסביבה הבנויה ירעיל את האוכלוסייה. מה הסיכוי שזה ייגמר אחרת?

מר ברגר קיבל הודעה שבמצב החדש לא יהיה עוד צורך במרשם חשבונות סגורים, והוא יועבר לתפקיד אחר. מערכת חדשה ויעילה יותר עמדה להיכנס לפעולה, אם כי כמו במקרים רבים מסוג זה, לימים יתברר שהיא בעצם יעילה פחות ויקרה יותר. הודעה זו התקבלה בסמיכות רבה לפטירתה של אמו הזקנה של מר ברגר, קרובת המשפחה האחרונה שלו שנותרה בחיים, ולגילוי של ירושה קטנה אך משמעותית שהותירה לבנה: הבית שלה, מניות כלשהן וסכום כסף שלא היה הון גדול, אבל אם יושקע בתבונה יוכל לאפשר למר ברגר לחיות בנוחות מצומצמת כלשהי למשך שארית חייו. תמיד היה לו רצון עז לכתוב, וכעת נקרתה בדרכו ההזדמנות המושלמת לבחון את הכישרון הספרותי שלו.

וכך, סוף כל סוף, נאספו כספים לטובת קניית מתנה למר ברגר, וקהל קטן של אנשים נאסף לברכו לשלום ולאחל לו הצלחה, והוא נשכח כמעט ברגע שיצא מהדלת.