פרק 1
ג'ורג'טאון
בפעם הראשונה שאדריאן ריזו פגשה את אביה, הוא ניסה להרוג אותה.
בגיל שבע העולם שלה התבסס בעיקר על תנועה. רוב הזמן היא ואימה התגוררו בניו יורק עם מימי, שדאגה לשתיהן. אבל לפעמים, הן שהו בלוס אנג'לס לכמה שבועות, או בשיקגו או במיאמי.
בקיץ היא ביקרה את סבה וסבתה במרילנד למשך שבועיים לפחות, וזו, אם תשאלו אותה, הייתה התקופה הכי כיפית כי היו להם כלבים וחצר גדולה לשחק בה וצמיג תלוי להתנדנד עליו.
כשהן גרו במנהטן היא הלכה לבית הספר, וזה היה בסדר. שם היא השתתפה בשיעורי מחול והתעמלות, וזה היה אפילו טוב יותר מהלימודים עצמם.
כשהן היו בדרכים בגלל עבודתה של אימה, מימי לימדה אותה בבית בטענה שהיא צריכה להמשיך לרכוש השכלה. היא אהבה לכלול מידע אודות המקום שבו הן שהו כחלק מהלימודים, ומאחר שהן היו בעיר הבירה במשך כמעט חודש תמים, הלימודים כללו ביקור באנדרטאות, סיור בבית הלבן ובמוזיאון סמית'סוניאן.
לפעמים, היא הלכה לעבודה עם אימא שלה, והיא אהבה את זה מאוד. בכל פעם שהיא עבדה באחד מסרטוני הכושר של אימה, היא הייתה צריכה ללמוד קטע מסוים, כמו ריקוד אירובי או תנוחות יוגה.
היא אהבה ללמוד. היא אהבה לרקוד.
בגיל חמש היא עשתה עם אימא שלה סרטון וידאו שלם שהיה מיועד לילדים ולמשפחות. זה היה סרטון יוגה והיא הופיעה בו כתינוקת, כי אחרי הכול, היא הייתה הבייבי ב"יוגה בייבי", החֶברה של אימא שלה.
היא התגאתה בכך והתרגשה כשאימא שלה אמרה שהן מתישהו יעשו סרטון נוסף. אולי כשימלאו לה עשר, כדי לפנות לקבוצת הגיל הזאת.
אימא שלה ידעה הכול על קבוצות גיל ועל דמוגרפיה ודברים כאלה. אדריאן שמעה אותה מדברת עליהם עם המנהלת שלה ועם המפיקים שלה.
אימה ידעה גם הרבה על כושר, על הקשר בין גוף לנפש, על תזונה ועל מדיטציה ועל כל מיני דברים כאלה.
אבל היא לא ידעה לבשל, לא כמו פופי ונונה שהיו בעלי מסעדה. היא גם לא אהבה לשחק משחקים כמו מימי, כי היא תמיד הייתה עסוקה בבניית הקריירה שלה.
היו לה המון פגישות וחזרות וישיבות תכנון, הופעות בציבור וראיונות.
כבר בגיל שבע אדריאן הבינה שלינה ריזו לא יודעת הרבה על אימהוּת.
עם זאת, היא הרשתה לאדריאן לשחק בתכשירי האיפור שלה, כל עוד החזירה הכול למקום. והיא אף פעם לא התרגזה כשהן עבדו על קטע ריקוד מסוים ואדריאן טעתה.
הדבר הכי טוב בנסיעה הזו היה שכאשר אימא שלה תסיים עם סרטון הוידאו הזה ועם כל הראיונות והפגישות, במקום לטוס בחזרה לניו יורק, הן ייסעו יחד לסבא וסבתא שלה לסוף שבוע ארוך.
היא תכננה להפציר ולבקש הארכה של הביקור לשבוע שלם, אבל לעת עתה ישבה על הרצפה בפתח החדר וצפתה באימה שביצעה סדרת תרגול נוספת.
לינה בחרה לגור בבית זה למשך החודש כי היה בו חדר כושר ביתי שקירותיו מכוסים במראות, דבר שהוא חיוני לה, כמו גם מספר חדרי שינה.
היא ביצעה כפיפות בטן, הרמות ברכיים וקפיצות — אדריאן הכירה את כל שמות התנועות. לינה דיברה למראה — כלומר, לצופות שלה — נתנה הוראות ועודדה.
מפעם לפעם היא פלטה קללה ותרגלה משהו מחדש.
אדריאן חשבה שאימה יפהפייה ונראית כמו נסיכה מיוזעת, גם כשלא התאפרה כי לא היו אנשים או מצלמות. היו לה עיניים ירוקות כמו לנונה ועור שנראה כאילו היא השתזפה בשמש, אף על פי שהיא לא. שערה — אסוף לאחור בגומייה כעת — היה כמו אגוזים, כמו אלה שקונים בשקית בימי חג המולד והם חמים ומדיפים ריח טוב.
היא הייתה גבוהה אם כי לא גבוהה כמו פופי, ואדריאן קיוותה להיות גבוהה כמוה כאשר תתבגר.
מאחר שחונכה להיות מודעת לבריאות גוף־נפש, אדריאן ידעה שאימה בכושר, שגופה שרירי, ושהיא נפלאה.
לינה לבשה מכנסיים קצרים הדוקים וחזיית ספורט, אבל לצילומי וידאו או להופעות היא לא לבשה בגדים חושפניים כי, לדבריה, זה לא מכובד.
ממלמלת לעצמה, לינה ניגשה לרשום הערות במה שאדריאן ידעה שהוא התסריט הכללי של הצילומים שיכלול שלושה חלקים — סיבולת, אימון כוח ויוגה — כל חלק יימשך שלושים דקות, ותהיה גם תוספת בונוס בת רבע שעה של תרגול מהיר לכל הגוף.
לינה לקחה מגבת, מחתה את פניה והבחינה בבתה.
"בחיי, אדריאן! הבהלת אותי. לא ידעתי שאת כאן. איפה מימי?"
"היא במטבח, מכינה עוף ואורז ואספרגוס לארוחת ערב."
"נהדר. למה שלא תלכי לעזור לה? אני חייבת להתקלח."
"למה את כועסת?"
"אני לא כועסת."
"כעסת כששוחחת בטלפון עם הארי. צעקת על זה שלא אמרת שום דבר לאף אחד, בעיקר לא לאיזה כתב של צהובון שכותב דברים רעים."
לינה שלפה את הגומייה משערה, כמו שעשתה תמיד כשכאב לה הראש. "אסור לך להקשיב לשיחות פרטיות."
"לא הקשבתי. שמעתי. את כועסת על הארי?"
אדריאן חיבבה מאוד את המוציא לאור של אימא שלה. הוא הגניב לה שקיות קטנות של M&M או ממתקים אחרים וסיפר בדיחות מצחיקות.
"לא, אני לא כועסת על הארי. לכי לעזור למימי. תגידי לה שארד בעוד חצי שעה."
היא כן כועסת, חשבה אדריאן לעצמה כשאימה התרחקה. אולי לא על הארי, אבל על מישהו, כי היא עשתה המון טעויות כשתרגלה ואמרה המון מילים לא יפות.
אימא שלה בקושי טועה.
בעצם, אולי פשוט יש לה כאב ראש. מימי אמרה שלפעמים אנשים מקבלים כאב ראש כשהם דואגים יותר מדי.
היא קמה מהרצפה, אבל מאחר שמשעמם לעזור בהכנת ארוחת ערב, היא נכנסה לחדר הכושר. היא נעמדה מול המראות וראתה ילדה גבוהה לגילה עם שיער מתולתל — שחור כמו שפעם היה לסבא שלה — שהשתחרר מהגומייה הירוקה. בעיניה היו יותר מדי גווני זהב, כך שהן לא היו בגוון הירוק העז של עיני אימה, אבל היא קיוותה שזה ישתנה.
לבושה במכנסיה הקצרים הוורודים ובטי־שירט הפרחונית, היא נעמדה בתנוחת פתיחה, ניגנה את המוזיקה במוחה ורקדה.
היא אהבה את שיעורי המחול והספורט כשהיו בניו יורק, אבל כעת דמיינה שהיא לא לומדת בשיעור אלא מעבירה אותו.
היא הסתובבה, בעטה, עשתה סלטה ושפגט. לאחר מכן צעד צולב, סלסה, זינוק, ממציאה את הצעדים תוך כדי ריקוד.
היא שעשעה את עצמה ככה במשך עשרים דקות. עשרים הדקות התמימות האחרונות בחייה.
ואז מישהו לחץ על פעמון הדלת. והמשיך ללחוץ ללא הרף.
היה לכך צליל כעוס, צליל שלעולם לא תשכח.
היא לא הייתה אמורה לפתוח את הדלת בעצמה, אבל זה לא אומר שהיא לא יכלה ללכת לראות מי זה. אז היא הלכה לסלון ומשם לכניסה, כשמימי יצאה מהמטבח בצעד נמרץ.
היא ייבשה את ידיה במגבת כלים בצבע אדום בהיר תוך שנחפזה לפתוח. "למען השם! פרצה שריפה?"
היא גלגלה את עיניה החומות כהות לעבר אדריאן, ותחבה את המגבת בחגורת מכנסי הג'ינס שלה.
היא הייתה נמוכת קומה, אך בעלת קול חזק. "תרגיעו!" היא צעקה, יודעת שמימי באותו הגיל של אימה כי הן למדו יחד בקולג'. "מה הבעיה שלכם?" קראה בכעס כשסובבה את המפתח ופתחה את הדלת.
מהמקום שבו עמדה אדריאן, היא ראתה איך הבעת פניה של מימי משתנה מרוגז — כמו בזמן שהיא מגלה שהחדר לא מסודר — לפחד.
הכול קרה כל כך מהר.
מימי ניסתה לסגור שוב את הדלת, אבל הגבר פתח אותה בכוח והדף את מימי לאחור. הוא היה גדול, הרבה יותר גדול ממימי. היה לו זקן קטן עם קצת שערות אפורות בתוכו, ובשערו היו הרבה יותר שערות אפורות שנראו כמו כנפי כסף על זהב, אבל פניו היו אדומות לגמרי, כאילו הגיע בריצה. ההלם שהכה באדריאן למראה הגבר הגדול דוחף את מימי שלה הקפיא אותה במקומה.
"איפה היא, לעזאזל?"
"היא לא פה. אתה לא יכול להתפרץ לכאן ככה. צא החוצה. צא מפה עכשיו, ג'ון, או שאני מתקשרת למשטרה."
"כלבה שקרנית." הוא משך בזרועה של מימי וטלטל אותה. "איפה היא? היא חושבת שהיא יכולה לפתוח את הפה שלה ולהרוס לי את החיים?"
"תוריד את הידיים שלך ממני. אתה שיכור."
כשהיא ניסתה להיחלץ מאחיזתו, הוא סטר לה. הצליל הדהד כמו ירייה במוחה של אדריאן, והיא זינקה קדימה.
"אל תרביץ לה! תעזוב אותה!"
"אדריאן, לכי למעלה. עלי עכשיו."
אבל אדריאן כעסה וקפצה את אגרופיה. "הוא צריך להסתלק!"
"בשביל זה?" הגבר נהם לעבר אדריאן. "בשביל זה היא הורסת את החיים המחורבנים שלי? היא בכלל לא דומה לי. היא בטח הזדיינה מהצד ועכשיו מנסה להדביק לי את הממזרה הקטנה. זין על זה. זין עליה."
"אדריאן, תעלי לחדר," מימי סיננה לעברה, ואדריאן לא ראתה בעיניה של מימי כעס — כמו שהיא בעצמה חשה — היא ראתה פחד. "עכשיו!"
"הכלבה למעלה, נכון? חתיכת שקרנית. זה מה שאני עושה לשקרנים." הפעם הוא לא סטר למימי, אלא חבט באגרופו פעמיים בפניה.
כשמימי קרסה לרצפה, הפחד חלחל לליבה של אדריאן. עזרה. היא חייבת להזעיק עזרה.
אבל הוא תפס אותה כשעלתה במדרגות, סובב את ראשה לאחור, תפס בגומייה שאספה את שערה המתולתל, ומשך.
היא צרחה וצעקה לאימא שלה.
"טוב מאוד, תקראי לאימא." הוא סטר לה חזק כל כך עד שלחייה בערה. "אנחנו רוצים לדבר עם אימא."
בעודו מושך אותה במעלה המדרגות, לינה התפרצה מחדרה לבושה בחלוק, שערה רטוב עדיין מהמקלחת.
"אדריאן ריזו, מה לעזא—"
היא נעצרה במקומה ונעמדה בשקט, עיניה ננעצות בגבר. "עזוב אותה, ג'ון. תן לה ללכת כדי שאתה ואני נוכל לדבר."
"כבר דיברת יותר מדי. הרסת לי את החיים, טיפשה מטומטמת."
"לא דיברתי עליך עם הכתב ולא עם אף אחד אחר. הסיפור הזה לא יצא ממני."
"שקרנית!" הוא שוב משך בשערה של אדריאן חזק כל כך, שהיא חשה שראשה עולה באש.
לינה פסעה בזהירות שתי צעדים קדימה. "שחרר אותה ואנחנו נטפל בעניין. אני יכולה לתקן את זה."
"מאוחר מדי, לעזאזל. האוניברסיטה השעתה אותי הבוקר. אשתי מבועתת. הילדים שלי בוכים, ואני לא מאמין לרגע מזדיין אחד שהכלבה הקטנה הזאת שלי. חזרת לפה, חזרת לעיר שלי כדי לעולל לי את זה."
"לא, ג'ון. הגעתי לכאן בגלל העבודה שלי. לא דיברתי עם הכתב. עברו יותר משבע שנים, למה שבכלל אעשה את זה עכשיו? אתה מכאיב לבת שלי. תפסיק להכאיב לבת שלי."
"הוא הרביץ למימי." אדריאן הריחה את הריח הנקי של השמפו של אימה, מתיקות עדינה של פריחת הדרים, ואת הסירחון של הגבר שלא הכירה, ריח של זיעה וויסקי. "הוא הרביץ לה בפנים והיא נפלה."
"מה עשית..." לינה הסיטה את עיניה ממנו והסתכלה מעבר למעקה הקומה השנייה. היא ראתה את מימי, פניה מדממות, זוחלת מאחורי הספה.
היא החזירה את מבטה אל ג'ון. "אתה חייב להפסיק עם זה, לפני שמישהו ייפגע. תן לי—"
"אני פגוע, זונה מזוינת!"
קולו נשמע רותח ואדום, כמו פניו. כמו האש שבערה בגולגולתה של אדריאן.
"אני מצטערת שזה קרה, אבל—"
"המשפחה שלי נפגעה! רוצה לראות מישהו נפגע? בואי נתחיל עם הממזרה הזאת שלך."
הוא זרק אותה למטה. לאדריאן הייתה תחושה של התעופפות קצרה ומבהילה לפני שפגעה בקצה המדרגה העליונה. האש שבערה קודם בראשה התלקחה גם בפרק ידה, בכף ידה ובזרועה, ואז ראשה הוטח בעץ והיא הצליחה לראות רק את אימה כשהגבר התנפל עליה.
הוא הכה אותה והרביץ לה, אבל אימא שלה החזירה לו מכות ובעטה בו. נשמעו קולות איומים, כל כך איומים שהיא רצתה לאטום את אוזניה, אבל לא הייתה מסוגלת לזוז. היא השתרעה על המדרגות ורעדה.
גם כשאימה צעקה לה לרוץ, לברוח, היא לא הצליחה לזוז.
הוא הקיף בידיו את הצוואר של אימה, טלטל אותה, ואימא שלה הכתה אותו בפניו כמו שהוא הכה את מימי.
היה דם. היה דם על אימא שלה, על הגבר.
הם החזיקו זה בזה כמעט כמו בחיבוק, אבל בחוזקה וברשעות. ואז אימה דרכה על רגלו בחוזקה, הניפה את הברך למעלה, וכשהגבר התנודד לאחור היא הדפה אותו.
הוא פגע במעקה והתעופף.
אדריאן ראתה אותו נופל ומנופף בזרועותיו. היא ראתה אותו מתרסק על השולחן שאימה קישטה בפרחים ובנרות. היא שמעה את הצלילים הנוראים האלה. היא ראתה את הדם זורם מראשו, מאוזניו ומאפו.
היא ראתה...
ואז אימא שלה הרימה אותה, סובבה אותה אליה והצמידה את פניה לחזה שלה.
"אל תסתכלי, אדריאן. עכשיו הכול בסדר."
"זה כואב."
"אני יודעת."
לינה ערסלה את פרק ידה של אדריאן. "אני אתקן את זה. מימי, אוי, מימי."
"המשטרה מגיעה." עיניה של מימי היו נפוחות, עצומות למחצה, משחירות. היא כשלה במעלה המדרגות ואז התיישבה וכרכה את זרועותיה סביב שתיהן. "העזרה מגיעה."
מעל ראשה של אדריאן מימי הגתה ללא קול, "הוא מת."
אדריאן תמיד תזכור את הכאב ואת עיניו הכחולות המרגיעות של הפרמדיק שייצב את שבר הגרינסטיק בפרק ידה. הוא דיבר בקול שקט כשהאיר בפנס לתוך עיניה וכששאל אותה כמה אצבעות הוא מרים.
היא תזכור את השוטרים הראשונים שהגיעו אחרי שהסירנות הפסיקו ליילל, את האנשים במדים הכחולים־כהים.
אבל רוב האירועים, גם כשהתרחשו בזמן אמת, היו מטושטשים ומרוחקים.
הם הצטופפו באזור ישיבה בקומה השנייה. חלונותיו פנו לחצר האחורית שהייתה בה בריכת דגים קטנה. השוטרים במדים דיברו בעיקר עם אימא שלה, כי את מימי לקחו לבית חולים.
אימה אמרה להם את שמו של האיש, ג'ונתן בנט, ושהוא לימד ספרות אנגלית באוניברסיטת ג'ורג'טאון, או שלפחות בזה הוא עסק כשהיא הכירה אותו.
לינה סיפרה מה קרה. יותר נכון, התחילה לספר.
אבל אז נכנסו גבר ואישה. הגבר היה ממש גבוה וענב עניבה חומה. עורו היה חום כהה ושיניו לבנות מאוד. לאישה היה שיער אדמוני מסופר קצר ופניה היו זרועות נמשים.
היו להם תגים כמו בתוכניות טלוויזיה.
"גברת ריזו, אני הבלשית ריילי וזה השותף שלי, הבלש קנון." האישה אמרה והחזירה את התג שלה לחגורתה. "אנחנו יודעים שזה קשה, אבל אנחנו חייבים לשאול אותך ואת הבת שלך כמה שאלות."
היא חייכה אל אדריאן. "קוראים לך אדריאן, נכון?"
אדריאן הנהנה לאישור וריילי החזירה את מבטה אל לינה. "זה בסדר אם אדריאן תראה לי את החדר שלה ושתינו נשוחח שם בזמן שאת מדברת עם בלש קנון?"
"זה יזרז את התהליך? לקחו את החברה שלי, המטפלת של אדריאן, לבית החולים בגלל אף שבור וזעזוע מוח, והפרמדיק חושב שלאדריאן יש שבר בפרק ידה השמאלית והיא קיבלה מכה בראש."
"גם את נראית קצת פצועה," ציין קנון. לינה משכה בכתפיה ומייד עיוותה את פניה בשל התנועה.
"הצלעות הפגועות יבריאו וכך גם הפנים שלי. הוא בהחלט התמקד בפניי."
"אנחנו יכולים לנסוע עכשיו לבית החולים ולדבר שם בזמן שרופא יבדוק אותך."
"אני מעדיפה לנסוע לשם כש...כשתסיימו למטה."
"מובן לגמרי." ריילי העיפה מבט באדריאן.
"את מסכימה שניגש לדבר בחדר שלך, אדריאן?"
"אני מניחה שכן." היא נעמדה, מחזיקה את ידה הנתונה במתלה קרוב לחזה. "אני לא אתן לך לקחת את אימא שלי לכלא."
"אל תדברי שטויות, אדריאן."
אדריאן התעלמה מאימה ונעצה את מבטה בעיניה של ריילי שהיו ירוקות, אבל בגוון בהיר יותר מזה של עיני אימה. "אני לא אתן לך."
"ברור, אנחנו רק נדבר, בסדר? החדר שלך כאן למעלה?"
"הדלת השנייה מימין," אמרה לינה.
"לכי, אדריאן, לכי עם בלשית ריילי ואחר כך נבקר את מימי. הכול יהיה בסדר."
אדריאן הובילה את הבלשית מהמרפסת האחורית ובחזרה פנימה, וריילי כבשה חיוך כששתיהן הגיעו לחדר מעוצב בגווני ורוד וירוק אביביים. בובת כלב גדולה שכבה על המיטה.
"איזה חדר יפה יש לך. מסודר מאוד."
"הייתי צריכה לסדר אותו היום בבוקר, אחרת לא היו לוקחים אותי לראות את פריחת הדובדבן ולא היו קונים לי גלידה." אדריאן עיוותה את פניה, ממש כמו לינה קודם לכן. "אל תגלי על הגלידה. היינו אמורות לקנות פרוזן יוגורט."
"זה יהיה הסוד שלנו. אימא שלך באמת מקפידה על מה שאת אוכלת?"
"לפעמים. בדרך כלל." דמעות בצבצו בעיניה. "מימי תמות כמו האיש הזה?"
"היא נפצעה, אבל לא בצורה חמורה ואני בטוחה שמטפלים בה היטב. מה דעתך שנשב ליד הבחור הזה?"
ריילי התיישבה על המיטה וליטפה את הכלב הגדול. "איך קוראים לו?"
"ברקלי. הארי נתן לי אותו כמתנת חג המולד. אנחנו לא יכולות לגדל כלב אמיתי כי אנחנו גרות בניו יורק ונוסעות הרבה ממקום למקום."
"הוא נראה כלב נהדר. את יכולה לספר לי ולברקלי מה קרה?"
המילים התפרצו מפיה כשיטפון בסכר שבור.
"האיש בא לדלת. הוא לחץ על הפעמון בלי הפסקה והלכתי לראות מי זה. אסור לי לפתוח לבד את הדלת אז חיכיתי למימי. היא יצאה מהמטבח ופתחה את הדלת, ואז היא ניסתה לסגור אותה מהר, אבל הוא פתח בכוח את הדלת ודחף את מימי. הוא כמעט הפיל אותה."
"הכרת אותו?"
"לא, לא, אבל מימי הכירה אותו כי היא קראה לו ג'ון ואמרה לו ללכת. הוא כעס וצעק ואמר מילים לא יפות. אסור לי להגיד אותן."
"זה בסדר." ריילי המשיכה ללטף את ברקלי כאילו הוא כלב אמיתי. "אני מבינה על מה את מדברת."
"הוא רצה לראות את אימא שלי ומימי אמרה שהיא לא פה אפילו שזה לא היה נכון. אימא הייתה למעלה במקלחת. אבל הוא לא הפסיק לצעוק ונתן לה סטירה. הוא הרביץ לה. אסור להרביץ. זה לא בסדר להרביץ."
"זה בהחלט לא בסדר."
"צעקתי עליו שיעזוב אותה כי הוא החזיק אותה בזרועות והוא הכאיב לה. ואז הוא הסתכל עליי — הוא לא ראה אותי לפני כן, אבל הוא הסתכל עליי והפחיד אותי איך שהוא הסתכל עליי, אבל הוא הכאיב למימי ואני התרגזתי. מימי אמרה לי לעלות לקומה השנייה, אבל הוא הכאיב לה. ואז הוא...הוא הרביץ לה באגרוף שלו."
אדריאן הדגימה את דבריה בידה הבריאה ודמעות החלו לזלוג על לחייה. "והיה דם, והיא נפלה, ואני רצתי. רצתי לנסות לקרוא לאימא, אבל הוא תפס אותי. הוא משך לי בשיער חזק כל כך וגרר אותי למעלה במדרגות, ואני צרחתי לאימא."
"את רוצה להפסיק, חמודה? אנחנו יכולות לעשות הפסקה ואחר כך תמשיכי."
"לא, לא. אימא רצה החוצה וראתה אותו. היא אמרה לו לעזוב אותי שוב ושוב ושוב, אבל הוא לא עזב. הוא אמר לה כל הזמן שהיא הרסה לו את החיים, עם הרבה מילים לא יפות, מילים ממש גסות, והיא כל הזמן חזרה על זה שהיא לא סיפרה שום דבר ושהיא תתקן את זה, אבל הוא לא עזב אותי. הוא הכאיב לי. והוא קרא לי בשמות לא יפים, והוא — הוא זרק אותי."
"הוא זרק אותך?"
"במדרגות. הוא זרק אותי במדרגות וקיבלתי מכה, והיד שלי שרפה נורא, וקיבלתי מכה בראש אבל לא התגלגלתי בהרבה במדרגות, רק בכמה, נדמה לי. ואימא שלי צרחה עליו ורצה אליו ונלחמה בו. הוא הרביץ לה בפנים, והוא שם את הידיים שלו עליה ככה..."היא הדגימה תנועת חניקה.
"לא יכולתי לזוז והוא הרביץ לה בפנים, אבל היא הרביצה לו בחזרה, היא הרביצה לו חזק בחזרה, והיא בעטה בו, והם המשיכו ללכת מכות, ואז...אז הוא התכופף מעל למעקה. היא דחפה אותו הצידה, כדי להגיע אליי. הפנים שלה היו עם דם והיא דחפה אותו והוא נפל מהמעקה. זה היה באשמתו."
"אוקיי."
"מימי זחלה למעלה במדרגות כשאימא הגיעה אליי והחזיקה אותי ואמרה לי שהעזרה בדרך. לכולנו היה דם. אף פעם לא הרביצו לי לפניו. אני שונאת את זה שהוא היה אבא שלי."
"איך את יודעת שהוא היה אביך?"
"בגלל מה שהוא צעק ואיך שהוא קרא לי. אני לא טיפשה. הוא גם מלמד בקולג' שאימא שלי למדה בו, והיא אמרה לי שהיא פגשה את אבא שלי בקולג'. אז..." אדריאן הרימה את כתפיה. "זה הכול. הוא הרביץ לכולם, והיה לו ריח רע, והוא ניסה לזרוק אותי במורד המדרגות. הוא נפל כי הוא היה רשע."
ריילי חיבקה את כתפיה של אדריאן וחשבה: זה נשמע נכון.
מימי נשארה בלילה להשגחה בבית החולים. לינה קנתה את זר הפרחים היפה ביותר שיכלה למצוא בחנות המתנות שם כדי לשים לה בחדר. אדריאן עברה את צילום הרנטגן הראשון בחייה, ותזכה לגבס הראשון בחייה כשהנפיחות תרד.
במקום להשלים את הכנת ארוחת הערב שמימי החלה, לינה הזמינה פיצה.
אלוהים יודע שזה מגיע לילדה, בדיוק כמו שלה הגיעה כוס יין ממש גדולה.
היא מזגה לעצמה כוס, ובזמן שאדריאן אכלה, היא הפרה חוק שהקפידה עליו כבר שנים ושתתה כוס יין שנייה.
היא הייתה חייבת להתקשר למיליון אנשים, אבל זה יחכה. כל דבר ארור יחכה עד שהיא תרגיש יציבה ורגועה יותר.
הן אכלו בחצר האחורית בצל העצים, ליד הגדר הגבוהה שנתנה להן פרטיות, אם כי נכון יותר להגיד שאדריאן אכלה, ואילו לינה ניקרה בפרוסת הפיצה היחידה שהניחה בצלחתה תוך כדי לגימת היין.
ייתכן שהיה קריר מדי לארוחה מתחת לכיפת השמיים, והשעה הייתה קצת יותר ממאוחרת למלא את בטנה של אדריאן בפיצה, אבל זה היה יום קשוח.
היא קיוותה שבתה תירדם, אך נאלצה להודות שהיא לא הכירה את טקס השינה של אדריאן. מימי טיפלה בזה.
אולי אמבטיית קצף תעזור, כל עוד תקפיד לא להרטיב את הגבס הזמני. המחשבה על הגבס ועל כך שזה עלול היה להסתיים במצב גרוע בהרבה עוררה בה תשוקה למלא את הכוס שלה ביין פעם נוספת.
אבל היא התאפקה. לינה היטיבה להקפיד על משמעת עצמית.
"למה הוא היה אבא שלי?"
לינה הרימה את מבטה וראתה את העיניים הירוקות־זהובות מסתכלות עליה.
"כי פעם הייתי צעירה וטיפשה. אני מצטערת. הייתי אומרת שהלוואי שלא הייתי כזאת, אבל אז לא היה לי אותך, נכון? אני לא יכולה לתקן את מה שהיה ועבר, רק את מה שקורה עכשיו ואת מה שיהיה בעתיד."
"הוא היה נחמד יותר כשהיית צעירה וטיפשה?"
לינה פלטה צחוק וצלעותיה הכאיבו לה מאוד. כמה אפשר לספר לילדה בת שבע? תהתה.
"חשבתי שכן."
"הוא כבר הרביץ לך בעבר?"
"פעם אחת. רק פעם אחת. ואחרי הפעם ההיא הלכתי ולא ראיתי אותו יותר בכלל. אם גבר מרביץ לך פעם אחת הוא כנראה יכה אותך שוב ושוב."
"פעם אמרת לי שאהבת את אבא שלי אבל לא הסתדרתם, והוא לא רצה אותנו אז הוא כבר לא היה חשוב."
"חשבתי שאהבתי אותו. הייתי חייבת להגיד את זה. הייתי רק בת עשרים, אדריאן. הוא היה מבוגר יותר, נאה, מקסים וחכם. פרופסור צעיר. התאהבתי במי שחשבתי שהוא היה. מאז שעזבתי ועד היום לא הייתה לו שום חשיבות מבחינתי."
"למה הוא כעס כל כך היום?"
"כי מישהו, כתב עיתון כלשהו, פרסם את הסיפור הזה. אני לא יודעת איך זה נודע לו. אני לא יודעת מי סיפר לו. לא אני."
"לא סיפרת כי הוא לא היה חשוב."
"בדיוק."
כמה לספר לה? לינה תהתה שוב. בנסיבות שנוצרו אולי כמעט את הכול.
"הוא היה נשוי, אדריאן. היו לו אישה ושני ילדים. לא ידעתי את זה. כלומר, הוא שיקר לי ואמר שהוא באמצע תהליך גירושים. האמנתי לו."
באמת האמנתי לו? לינה שאלה את עצמה. קשה כל כך לזכור כעת.
"האמנתי לו, אולי כי רציתי להאמין לו. הייתה לו דירה קטנה משלו ליד הקולג', אז האמנתי לו שהוא בעצם פנוי. מאוחר יותר גיליתי שאני לא היחידה שהוא שיקר לה. כשגיליתי את האמת עליו נפרדתי ממנו. עזבתי אותו, אבל לא ממש היה אכפת לו."
זאת לא כל האמת, חשבה. הוא צרח, איים, דחף.
"מאוחר יותר גיליתי שאני בהיריון. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל הרגשתי שאני חייבת לספר לו. הוא הכה אותי והוא לא היה שיכור כמו שהיה היום."
הוא שתה, היא חשבה לעצמה, אבל לא היה שתוי. לא שיכור כמו היום.
"אמרתי לו שאני לא רוצה ולא צריכה ממנו שום דבר, שלא אשפיל את עצמי בכך שאספר לכולם שהוא האב הביולוגי — ועזבתי."
לינה דילגה על האיומים, על הדרישות להפסיק את ההיריון ועל כל הכיעור שהתלווה לכך. לא היה טעם לספר על זה.
"סיימתי את הלימודים, קיבלתי את התואר וחזרתי הביתה. פופי ונונה עזרו לי. את השאר את יודעת — איך התחלתי להעביר שיעורים, ליצור סרטוני וידאו לנשים בהיריון כשהייתי בהיריון איתך, ואחר כך לאימהות עם תינוקות."
"יוגה בייבי."
"נכון."
"אבל הוא היה תמיד רשע. זה אומר שגם אני אהיה כזאת?"
אלוהים, היא גרועה בעניין האימהי הזה. היא ניסתה לחשוב מה אימא שלה הייתה עונה.
"את מרגישה רשעית?"
"לפעמים אני ממש מתרגזת."
"ספרי לי על זה." לינה חייכה. "אני חושבת שרוע זו בחירה ואת לא בוחרת להיות רעה. הוא גם צדק כשאמר שאת בכלל לא דומה לו. יש בך יותר מדי ממשפחת ריזו."
לינה הושיטה יד ואחזה את ידה הבריאה של בתה. אולי זה נשמע יותר כמו שיחה של שתי מבוגרות, אבל זה הטוב ביותר שיכלה לעשות.
"הוא לא חשוב, אדריאן, אלא אם כן נאפשר לו להיות חשוב — ואנחנו לא נאפשר את זה. אין לו חשיבות."
"ייקחו אותך לבית סוהר?"
לינה הרימה את כוס היין שלה. "את לא תרשי להם לקחת אותי, זוכרת?" קרצה, אבל אז ראתה את הבזק הפחד בעיני בתה ולחצה את ידה הקטנה. "אני צוחקת, אמרתי את זה בצחוק. לא, אדריאן, השוטרים ראו מה קרה. סיפרת לבלשית את האמת, נכון?"
"כן. אני נשבעת."
"גם אני סיפרתי את האמת. וגם מימי. אל תחשבי על זה יותר. מה שיקרה זה, שבגלל הסיפור ההוא ובגלל מה שקרה היום, יהיו עוד סיפורים. אדבר בקרוב עם הארי והוא יעזור לי לטפל בכל זה."
"אנחנו עדיין יכולות לנסוע אל פופי ונונה?"
"כן, ברגע שמימי תרגיש יותר טוב, ואחרי שישימו לך את הגבס ואני אסדר כמה עניינים, ניסע לשם."
"אנחנו יכולות לנסוע בקרוב? ממש בקרוב?"
"ברגע שנוכל. אולי בעוד כמה ימים."
"זה נחשב בקרוב. שם הכול יהיה טוב יותר."
יעבור זמן רב, חשבה לינה, לפני שיהיה טוב יותר. אבל היא לגמה את שארית היין ואמרה, "בהחלט."
2 שבר בעצם צעירה
אנה שלוסמן (בעלים מאומתים) –
אהבתי,מאוד. ספר שיש בו הכל.