מחוץ לקמפוס 3: התוצאה

1. לוגן

אפריל

להידלק על החברה של החבר הכי טוב שלך זה דפוק.

ראשית, בגלל אלמנט המבוכה. באמת, זה ממש פאקינג מביך. אני לא יכול לדבר בשם כל הגברים, אבל אני בטוח למדי שאף גבר לא היה רוצה לצאת מחדר השינה שלו ולהיתקל בנערת־חלומותיו לאחר שבילתה לילה שלם בזרועות חברו הטוב ביותר.

וישנו גם אלמנט התיעוב־העצמי, כמובן. החלק הזה מובן מאליו, שכן קשה למדי לא לשנוא את עצמך כשאתה מפנטז על אהבת חייו של חברך הטוב ביותר.

נכון לעכשיו אלמנט המבוכה לוקח בגדול. תבינו, הקירות בבית שלי דקים מאוד, כך שאני מסוגל לשמוע כל גניחה חרישית הבוקעת מפיה של האנה. כל קריאת עונג ואנחה. כל פעם שראש המיטה נחבט בקיר בשעה שמישהו אחר מזיין את הנערה הרודפת את מחשבותיי.

כיף חיים.

אני שוכב במיטה, שרוע על גבי, ונועץ מבט בתקרה. אין לי אפילו כוח להמשיך להעמיד פנים שאני מדפדף בספריית האייפוד שלי. תחבתי את האוזניות לאוזניי בכוונה להטביע את קולותיהם של גארט ושל האנה בחדר השני, אבל עדיין לא הפעלתי אותו. נראה שהלילה מתחשק לי לענות את עצמי.

תראו, אני לא אידיוט. אני יודע שהיא מאוהבת בגארט. אני רואה את המבטים שהיא שולחת אליו, ואני רואה איך הם מתנהגים כשהם יחד. הם הפכו לזוג לפני שישה חודשים, ואפילו אני, החבר הגרוע ביותר בעולם, לא יכול להכחיש שהם מושלמים יחד.

וחוץ מזה לגארט מגיע להיות מאושר. הוא משחק אותה בן־זונה שחצן, אבל האמת היא שהוא פאקינג קדוש. הוא החלוץ המרכזי הטוב ביותר שאי פעם החלקתי איתו, האדם הטוב ביותר שהכרתי, ואני בטוח מספיק בהעדפה המינית שלי כדי לומר, שאילו הייתי עובר צד לא רק שהייתי מזיין את גארט גרהאם. הייתי מתחתן איתו.

ובגלל זה המצב הזה קשה לי פי מיליארד. אני אפילו לא יכול לשנוא את הגבר שתוקע את הבחורה שאני רוצה. ואני יכול לשכוח מפנטזיות נקמה, מפני שאני לא שונא את גארט, אפילו לא קצת.

אני שומע דלת נפתחת בחריקה וקול צעדים מהדהד במסדרון, ואני מתפלל לאלוהים שלא גארט ולא האנה ידפקו בדלת החדר שלי או יפתחו את הפה, בעצם, מפני שברגע שאשמע אותם מדברים, מצב הרוח שלי ידרדר עוד יותר.

למזלי, מקור הדפיקה הרמה שמטלטלת את משקוף הדלת שלי הוא שותפי השני לדירה, דִין, שנכנס לחדרי בנינוחות ובלי לחכות להזמנה. "מסיבה בבית האחווה של אוֹמֶגָה פִי הלילה. אתה בקטע?"

אני קופץ מהמיטה במהירות שיא, ברגעים אלה מסיבה נשמעת לי כמו רעיון יוצא מהכלל; הדרך הבטוחה ביותר לעצור את עצמי מלחשוב על האנה היא להשתכר לחלוטין. בעצם, לא — אני רוצה להשתכר וגם לזיין למישהי את הצורה. כך אם אחת הפעולות האלה לא תעזור לי להשיג את מטרת האל־תחשוב־על־האנה שהצבתי לעצמי, השנייה תוכל לתפקד כגיבוי. לכן אני קופץ מהמיטה במהירות, דוחה את המחשבה על כך שאני פתטי ומעורר רחמים.

"ברור!" אני עונה, וכבר מגשש אחר חולצה.

אני לובש חולצת טריקו נקייה ומתעלם מהדקירה בזרועי השמאלית, שעוד כואבת כהוגן לאחר התיקול הגופני 'מרעיד העצמות' שחטפתי במשחק האליפות בשבוע שעבר. אבל המכה הייתה שווה את זה לחלוטין — נבחרת ההוקי של בראייר קטפה ניצחון נוסף באליפות הפרוֹזֶן פוֹר זו השנה השלישית ברציפות. אני מניח שאפשר לקרוא לזה השלושער האולטימטיבי, וכל השחקנים, ואני ביניהם, עוד קוצרים את פירות זכייתנו המשולשת בתואר אלופי המדינה.

דין, שחקן הגנה בדיוק כמוני, קורא לזה שלושת המ'מים של הניצחון: מסיבות, מחמאות, מעריצות.

הערכת המצב שלו מדויקת למדי, וכבר הספקתי ליהנות מכל השלושה מאז הניצחון הגדול שלנו.

"אתה תהיה הנהג התורן?" אני שואל בעודי זורק סווטשירט שחור עם קפוצ'ון מעל לחולצת הטריקו שלי ורוכס אותו.

"אתה רציני עם השאלה הזאת?" הוא פולט נחרת צחוק.

גלגלתי את עיניי. "צודק. לא יודע מה עבר לי בראש."

הפעם האחרונה שבה דין הייוורד­־די לורנטיס היה פיכח במסיבה הייתה אף פעם. הבחור שותה בכמויות או מתמסטל עד הגג בכל פעם שהוא יוצא מהבית, ואם נראה לכם שיש לזה השפעה על ביצועיו על הקרח, אתם טועים. הוא אחד מאותם יצורים נדירים שיכולים לחגוג כמו רוברט דאוני ג'וניור של פעם, ואיכשהו להישאר מצליחים ונערצים כמו רוברט דאוני ג'וניור של היום.

"אל תדאג, טאק יהיה הנ"ת." דין מדבר על שותפנו הנוסף לדירה, טאקר. "הנקבה הזה עוד בהנגאובר מאתמול בלילה. אומר שהוא צריך לעשות הפסקה."

כן, אני ממש לא מאשים אותו. אימוני הפגרה יתחילו רק בעוד כמה שבועות, וכולנו נהנינו מהחופשה שלנו קצת יותר מדי. אבל זה מה שקורה כשמרחפים עדיין בגלל הניצחון בפרוזן פור. בשנה שעברה, אחרי שניצחנו, הייתי שיכור שבועיים רצופים.

אני לא ממש מצפה לפגרה. אימוני כוח וסיבולת וכל העבודה הקשה הנדרשת כדי להישאר בכושר יכולים להיות מאוד מתישים, והם עוד יותר מתישים כשעובדים בנוסף במשמרות בנות עשר שעות. אבל זה לא כאילו שיש לי ברירה. האימונים הם הכנה הכרחית לקראת העונה הבאה, והעבודה, ובכן, הבטחתי לאחי, ולא משנה עד כמה העניין מעורר בי בחילה, איני יכול להפר את ההבטחה שלי. ג'ף יפשוט לי את העור אם לא אמלא את חלקי בעסקה.

דין ואני יורדים במדרגות, והנהג התורן שלנו מחכה ליד הדלת הראשית. זקן אדמדם־חום מכסה את פרצופו של טאקר והוא נראה כמו איש־זאב. הוא היה נחוש בדעתו לנסות מראה חדש, מאז שמישהי שפגש במסיבה לפני שבוע אמרה לו שיש לו בייבי־פֵייס.

"ברור לך שאתה לא נראה גברי יותר עם זקן איש המערות הזה, נכון?" אומר לו דין בעליצות כשאנחנו יוצאים מהבית.

טאק מושך בכתפיו. "בגדול הלכתי על המראה המחוספס."

אני מגחך. "אתה לא נראה מחוספס, בייבי־פייס. אתה נראה כמו מדען מטורף."

הוא מרים לעברי אצבע משולשת וניגש למושב הנהג של הטנדר שלי. אני מתיישב בכיסא הנוסע בעוד דין נכנס לקבינה הפתוחה בחלקו האחורי של הרכב בטענה שהוא רוצה לנשום קצת אוויר צח. לדעתי, הוא בעיקר רוצה שהרוח תפרע את שיערו ותעניק לו את המראה המבולגן והסקסי הגורם לבנות להוריד את התחתונים במהירות הבזק. רק לידיעה — דין שחצן להחליא. אבל הוא גם נראה כמו דוגמן, אז אולי השחצנות שלו מוצדקת.

טאקר מתניע את הרכב ואני מתופף באצבעותיי על ירכיי, קצר רוח לצאת לדרך. הרבה סטודנטים שמשתייכים לבתי האחוות עולים לי על העצבים בגלל התנהגותם המתנשאת, אבל אני מוכן להתעלם מזה מפני ש... ובכן, לעזאזל, מפני שאילו עריכת מסיבות הייתה ספורט אולימפי, כל בית אחווה בבראייר היה קוטף מדליית זהב.

טאק יוצא מהחניה בהילוך אחורי ומבטי נופל על הג'יפ השחור של גארט, שנוצץ לו במקום החניה בשעה שבעליו מבלה את הלילה עם הבחורה המגניבה ביותר בעולם ו...

ודי. האובססיה הזאת להאנה וולס כבר ממש מתחילה להטריף לי את השכל.

אני חייב למצוא זיון. דחוף.

טאקר שקט מדי בנסיעה לאומגה פי. ייתכן שהוא גם מזעיף פנים, אבל קשה לדעת בהתחשב בעובדה שמישהו גילח את כל שיער הגוף של יו ג'קמן והדביק אותו על פרצופו של טאק.

"למה אתה לא מדבר איתי?" אני שואל בזהירות.

הוא מעביר אליי מבט חמוץ ומחזיר אותו מייד לכביש.

"נו, באמת. זה מפני שאנחנו יורדים על הזקן שלך כל הזמן?" פרץ של רוגז עובר בי. "כי פחות או יותר מכסים את הנושא הזה בפרק הראשון של מדריך הדביל לזְקָנים, אחי — תגדל זקן של חוטב עצים, והחברים שלך יצחקו עליך. סוף הפרק."

"זה לא קשור לזקן," הוא רוטן.

אני מקמט את מצחי. "אוקיי. אבל משהו בכל זאת עצבן אותך." הוא לא עונה, אז אני מפעיל קצת יותר לחץ. "מה הבעיה שלך?"

מבטו המרוגז פוגש בשלי. "הבעיה שלי? לי אין בעיה. אבל לך? לך יש כל כך הרבה בעיות עד שאני לא יודע מאיפה להתחיל." הוא מסנן קללה. "אתה חייב להפסיק עם החרא הזה, גבר."

עכשיו אני באמת מבולבל, מפני שככל שאני יודע, לא עשיתי שום דבר בעשר הדקות האחרונות חוץ מאשר לצפּות למסיבה.

טאקר מבחין בבלבול שעל פניי ומסביר את דבריו בטון קודר. "הקטע שלך עם האנה."

כתפיי אומנם נדרכות, אבל אני משתדל לשמור על הבעת פנים עמומה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר."

נכון מאוד, בחרתי לשקר. לא ממש צעד חדש בשבילי, אם לומר את האמת. נראה כי מאז שהגעתי לבראייר, אני רק משקר כל הזמן.

מובן שנועדתי לשחק בליגת ההוקי הלאומית. הולך על זה בענק!

אני אוהב לבלות את הקיץ במוסך של אבא שלי מכוסה בגריז. זאת דרך מעולה לעשות קצת כסף!

אני לא מרייר על האנה. היא יוצאת עם החבר הכי טוב שלי!

שקרים, שקרים ועוד שקרים, מפני שבכל אחד מהמקרים האלה האמת מדכאת לי את התחת, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהחברים שלי וחבריי לנבחרת ירחמו עליי.

"את הבולשיט הזה תגיד לג'י," עונה טאקר. "ודרך אגב, יש לך מזל שדעתו מוסחת עם כל הפוצי־מוצי הזה שלו, אחרת אין לי ספק שהוא כבר היה שם לב להתנהגות שלך."

"כן בטח, איזו התנהגות?" אני לא מצליח לסלק את הלחץ מקולי או לרפות את לסתי, הקפוצה בהתגוננות. אני שונא את העובדה שטאק מודע לרגשותיי להאנה, ויותר מכך — אני שונא את העובדה שהוא סוף סוף בחר להעלות את הנושא עכשיו, אחרי חודשים כה רבים. למה הוא לא מסוגל להניח לזה? המצב גם ככה מחורבן גם בלי שישימו לי מראה מול הפרצוף.

"ברצינות? אתה רוצה את הרשימה המלאה? אין בעיה." עיניו מאפילות, והוא מתחיל לדקלם את כל הדברים הדפוקים שמעוררים בי רגשות אשם. "אתה יוצא מהחדר בכל פעם שהם נכנסים אליו. אתה מתחבא בחדר השינה שלך כשהיא מבלה אצלנו את הלילה. ואם אתם בכל זאת באותו חדר, אתה נועץ בה מבטים כשנראה לך שאף אחד לא מסתכל. אתה —"

"אוקיי," אני קוטע אותו. "הבנתי."

"שלא לדבר על כך שאתה מזיין על ימין ועל שמאל," רוטן טאקר. "תמיד היית כזה, אבל אחי, כבר שכבת עם חמש בחורות מאז תחילת השבוע."

"אז?"

"אז היום יום חמישי. חמש בחורות בארבעה ימים. לעזאזל, תעשה את החשבון בעצמך, ג'ון."

שיט. הוא השתמש בשם הפרטי שלי. טאקר קורא לי ג'ון רק כשאני ממש עולה לו על העצבים.

אלא שעכשיו הוא הצליח לעצבן אותי, אז אני מחזיר לו בשמו הפרטי. "ומה בדיוק הבעיה עם זה, ג'ון?"

נכון, לשנינו קוראים ג'ון. אולי כדאי שנכרות ברית דם ונקים מועדון או משהו.

"אני בן עשרים ואחת," אני ממשיך ברוגז. "מותר לי לזיין. למעשה, אני אמור לזיין, מפני שזה מה שעושים בקולג'. חוגגים ומזדיינים ועושים חיים לפני שיוצאים לעולם האמיתי והחיים הולכים לעזאזל."

"אתה באמת מתכוון להעמיד פנים שכל הזיונים האלה הם בסך הכול סוג של טקס מעבר או חלק מחוויית הקולג'?" טאקר מנענע בראשו ומשחרר נשיפה, וקולו מתרכך. "אתה לא יכול להוציא אותה מהראש בזיונים, גבר. גם אם תשכב עם מאה נשים הלילה, זה לא ישנה כלום. אתה פשוט צריך לקבל את העובדה ששום דבר לא יקרה בינך לבין האנה ולהמשיך הלאה."

הוא צודק לחלוטין. אני מודע לכך שאני שקוע בכל הבולשיט שלי ושכל הבחורות שאני עושה הן בסך הכול הסחת דעת.

ואני גם מודע לכך שאני חייב להפסיק לחגוג עד אובדן חושים. אני חייב לשחרר את רסיס התקווה שמשהו עוד יכול לקרות בינינו, ופשוט לקבל את העובדה שכלום לא יקרה.

בעצם, אולי עדיף שאדחה את זה למחר.

והלילה? הלילה אני דבק בתוכנית המקורית שלי. להשתכר. לזיין. ולזרוק זין על כל השאר.

גרייס

התחלתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג' בתולה.

אני מתחילה לחשוב שאשאר בתולה גם כשהשנה תסתיים.

לא שיש בעיה כלשהי עם העובדה שאני חברה קבועה במועדון הבתולות. אז מה אם אני כמעט בת תשע־עשרה? זה לא שאני כבר בתולה־זקנה, אף אחד לא ישפוך עליי זפת ויכסה אותי בנוצות באמצע הרחוב רק מפני שקרום הבתולים שלי עדיין שם.

וזה גם לא כאילו שלא היו לי אפשרויות לאבד את הבתולים שלי השנה. מאז שהגעתי לאוניברסיטת בראייר החברה הכי טובה שלי גררה אותי לאינספור מסיבות, ובחורים פלרטטו איתי, כמובן. חלקם ממש ניסו לפתות אותי, ואחד מהם אפילו שלח לי תמונה של הפין שלו עם הכיתוב "כולו שלך, בייבי." וזה היה... אוקיי, זה היה ממש דוחה, אבל אני בטוחה שאילו הוא באמת היה מוצא חן בעיניי, זה היה, אה... מחמיא לי? אולי?

אבל אף אחד מהם לא משך אותי. ולצערי, כל הבחורים שכן מצאו חן בעיניי אף פעם לא הביטו לעברי.

עד הלילה הזה.

כשרמונה הכריזה שאנחנו יוצאות למסיבת אחווה, לא היו לי תקוות גדולות שאפגוש מישהו. דומה שבכל פעם שאנחנו יוצאות לשדרה היוונית, חברי האחווה מתחנפים אלינו רק כדי שנתמזמז איתם. אבל הלילה סוף סוף פגשתי מישהו שמוצא חן בעיניי, סוג של.

קוראים לו מאט, הוא חמוד, והוא לא משדר אנרגיות של שמוק. ולא רק שהוא פחות או יותר פיכח, הוא גם מדבר במשפטים שלמים ולא אמר את המילה "אחינו" אפילו פעם אחת מאז שהתחלנו לדבר. או, בעצם, מאז שהוא התחיל לדבר. אני לא אמרתי הרבה, אבל אין לי שום בעיה לעמוד כאן ולהקשיב לו, מפני שכך אני יכולה להתפעל מקו הלסת המפוסל שלו ומהאופן המקסים שבו מתעגל שיערו הבלונדיני לתלתלים מתחת לאוזניו.

בכל הכנות, כנראה עדיף שלא אדבר. בחורים חמודים הופכים אותי לפקעת עצבים עד כדי כך, שאני בולעת את הלשון והמוח שלי יוצא מכלל תפקוד. כל הפילטרים שלי כבים, ופתאום אני מספרת להם על הפעם שהשתנתי במכנסיים בכיתה ג' במהלך טיול למפעל המייפל, או על הפחד שלי מפני בובות ועל ההפרעה הטורדנית־כפייתית הקלה שלי שעלולה לגרום לי לסדר להם את החדר בשנייה שיסיטו את מבטם.

אז כן, עדיף שפשוט אחייך ואהנהן ואזרוק איזה "אה, באמת?" פה ושם, כדי שהם ידעו שאני לא אילמת. אלא שלפעמים זה בלתי אפשרי, במיוחד כשאותו בחור חמוד אומר משהו שדורש תשובה של ממש.

"רוצה לצאת לעשן את זה?" מאט שולף ג'וינט מכיס חולצת הכפתורים ומראה לי אותו. "הייתי מדליק אותו כאן, אבל כבוד הנשיא יזרוק אותי מהאחווה אם אעשה את זה."

אני זזה במקומי בחוסר נוחות. "אה... לא תודה."

"את לא מעשנת מריחואנה?"

"לא. כלומר עישנתי, אבל אני לא מעשנת לעיתים קרובות. זה גורם לי להרגיש ממש... מסובבת."

הוא מחייך, וזוג גומות חן משגעות מופיעות על פניו. "זאת בעיקרון המטרה של מריחואנה."

"כן, אני מניחה. אבל היא גם ממש מעייפת אותי. אה, ובכל פעם שאני מעשנת אני נזכרת במצגת הפאוור־פוינט שאבא שלי הכריח אותי לראות כשהייתי בת שלוש־עשרה. היו בה כל מיני נתונים סטטיסטיים על השפעת המריחואנה על תאי המוח ועל כך, שבניגוד לדעה הרווחת היא בעצם מאוד ממכרת. ואחרי כל שקופית הוא היה נועץ בי מבט ואומר, את רוצה לאבד את תאי המוח שלך, גרייס? זה מה שאת רוצה?"

מאט מסתכל עליי בעוד הקול בראשי צורח בטל משימה! אלא שכבר מאוחר מדי. הפילטר הפנימי שלי שוב כושל בתפקידו, ומילים ממשיכות לזנק מתוך פי.

"אבל אני מניחה שזה לא נורא כמו מה שאמא שלי עשתה. היא מנסה להיות ההורה המגניב, אז כשהייתי בת חמש־עשרה היא הסיעה אותי למגרש חניה, הוציאה ג'וינט והכריזה שאנחנו עומדות לעשן אותו יחד. זה היה כמו סצנה מתוך הסמויה — רגע, לא ממש צפיתי בסדרה הזאת. היא על סמים, נכון? בכל אופן, הייתי בחרדה במשך כל הזמן שישבנו שם מפני שהייתי משוכנעת שיעצרו אותנו, ואמא שלי רק המשיכה לשאול אותי איך אני מרגישה ואם אני 'נהנית מהגראס'."

באורח נס שפתיי סוף סוף נעצרות.

אלא שהמבט בעיניו של מאט כבר הפך זגוגי.

"אה, טוב, כן." הוא מנופף בג'וינט בגמלוניות. "אני הולך לעשן את זה. נתראה מאוחר יותר."

אני מצליחה לכבוש אנחה עד שהוא נעלם, ומשחררת את הנשימה הכבדה שעצרתי תוך שאני מכניסה לעצמי סטירה מנטאלית. לעזאזל. אני לא מבינה למה אני בכלל טורחת לדבר עם גברים. בכל פעם שאני מתחילה לשוחח עם מישהו אני פוחדת שאביך את עצמי, ובסוף אני מביכה את עצמי מפני שאני פוחדת. מקרה אבוד מהרגע הראשון.

אני יורדת במדרגות ומחפשת את רמונה ברחבי הקומה הראשונה. המטבח מלא בחביות בירה ובחברי אחווה. גם חדר האוכל והסלון עמוסים בבחורים רועשים מאוד ושיכורים מאוד ובהמוני בחורות בלבוש מינימלי. אני מעריכה את אומץ ליבן, מפני שמזג האוויר בחוץ מקפיא ודלת הכניסה נפתחת ונסגרת כל הערב, כך שהאוויר הצונן ממלא את הבית, לי, לעומתן, נעים וחמים במכנסי הסקיני ג'ינס ובסוודר צמוד.

אני לא מוצאת את החברה שלי בשום מקום. מוזיקת היפ־הופ רועשת בוקעת מתוך הרמקולים בווליום מחריש אוזניים בזמן שאני מוציאה את הטלפון הנייד מתוך התיק כדי לבדוק מה השעה ומגלה שכבר כמעט חצות. אפילו לאחר שמונה חודשים בבראייר עדיין עובר בי גל קטנטן של עליצות בכל פעם שאני נשארת מחוץ לבית אחרי אחת־עשרה בלילה, כי כשעוד גרתי בבית זאת הייתה שעת העוצר שלי. אבא שלי היה ממש קשוח בכל הנוגע לשעה שבה חזרתי הביתה. למעשה, אבא שלי קשוח בנוגע לכל דבר. לא נראה לי שהוא אי פעם הפר כלל כלשהו, ולא ברור לי כיצד הוא ואמא שלי הצליחו להישאר נשואים כל כך הרבה זמן. אימי היא נשמה חופשית וההפך הגמור מאבי הנוקשה והמרובע, אבל נראה שזאת בסך הכול הוכחה לכך שהתיאוריה על הפכים נמשכים זה לזה אינה חסרת כל בסיס.

"גרייסי!" צווח קול נשי מעל למוזיקה, ורגע לאחר מכן רמונה כבר עומדת מולי ומשליכה את זרועותיה סביבי בחיבוק חזק.

היא משחררת אותי, ולא נדרש יותר ממבט אחד בעיניה הבורקות ובלחייה הסמוקות כדי לדעת שהיא שיכורה. גם בגדיה חשופים כשל רוב הבנות האחרות בחדר, חצאיתה הקצרצרה בקושי מכסה את ירכיה העליונות ולגופיית הקשירה האדומה שלה יש מחשוף נדיב. העקבים של מגפי העור שלה כה גבוהים, עד שאין לי מושג איך היא מסוגלת ללכת בהם. אבל היא נראית מדהים ומושכת אליה הרבה מבטים מלאי־הערכה בעודה משלבת את זרועה בזרועי.

אני די בטוחה שכשאנשים רואים אותנו זו לצד זו הם לא מבינים איך, לכל הרוחות, נהיינו חברות. לפעמים אפילו אני לא מבינה את זה.

כשהיינו בתיכון, רמונה הייתה הילדה הרעה שאהבה לעשות חיים ועישנה סיגריות מאחורי הבניין, ואני הייתי הילדה הטובה שערכה את עיתון בית הספר וארגנה את כל אירועי ההתרמה. אילולא גרנו בבתים סמוכים, רמונה ואני ודאי לא היינו יודעות אחת על קיומה של האחרת, אבל ההליכות היומיות לבית הספר הובילו לידידות מטעמי נוחות, שהפכה לבסוף לחברות אמת. למעשה, החברות בינינו הייתה כה אמיתית, עד שכשחיפשנו קולג' דאגנו להירשם לאותם המקומות, וכששתינו התקבלנו לבראייר ביקשנו מאבא שלי לדבר עם מחלקת המעונות של האוניברסיטה כדי שנוכל לגור יחד.

אלא שגם אם החברות בינינו עוד הייתה חזקה בתחילת השנה, אני לא יכולה להכחיש שקצת התרחקנו. הדחף של רמונה לצאת עם בחורים ולהיות פופולרית הפך לאובססיה. אלה הדברים היחידים שעליהם היא מדברת, ולאחרונה זה מתחיל קצת... לעצבן אותי.

אוף. אני מרגישה כמו חברה נוראית רק מעצם המחשבה.

"ראיתי אותך עולה למעלה עם מאט!" היא נושפת באוזני. "שכבתם?"

"לא," אני אומרת בעגמומיות. "נראה לי שהברחתי אותו."

"אוי לא. סיפרת לו על הפחד שלך מבובות, נכון?" היא דורשת לדעת ונאנחת בהגזמה. "אחותי, את חייבת להפסיק לחשוף את כל הטירוף מהרגע הראשון. ברצינות. חכי עם כל זה עד שאת במערכת יחסים עם הבחור, שיהיה לו קשה יותר לברוח."

אני לא יכולה שלא לצחוק. "תודה על העצה."

"אז מה, את מוכנה ללכת או שנישאר עוד קצת?"

אני מעבירה שוב את מבטי סביב החדר. עיניי נופלות על אחת הפינות, שם שתי בחורות במכנסי ג'ינס ובחזיות מתמזמזות זו עם זו, בזמן שאחד מחברי אומגה פי מצלם את המחזה הלוהט במכשיר האייפון שלו.

אני נאלצת להחניק אנחה. אני מוכנה להתערב על כך שהסרטון עוד יגיע לאתר פורנו חינמי כלשהו, וזוג האומללות ודאי יגלו את זה רק בעוד שנים, כשאחת מהן תהיה מאורסת לסנטור והתקשורת תחשוף כל פיסת לכלוך מביכה שתמצא עליה.

"לא הייתי מתנגדת ללכת עכשיו," אני מודה.

"כן, אני מניחה שגם אני לא."

אני מרימה את גבותיי. "ממתי אין לך בעיה לעזוב מסיבה לפני חצות?"

שפתיה מתכווצות בזעף. "אין לי ממש סיבה להישאר. מישהי כבר תפסה אותו לפניי."

אני לא טורחת לשאול על מי היא מדברת — הרי היא מדברת על אותו בחור מאז תחילת הסמסטר.

דין הייוורד־די לורנטיס.

רמונה פיתחה אובססיה כלפי הסטודנט היפיפה הזה מאז שנתקלה בו באחד מבתי הקפה בקמפוס. אובססיה קשה. היא גררה אותי כמעט לכל המשחקים הביתיים רק כדי שתוכל לראות את דין בפעולה. אני חייבת להודות, הבחור באמת חתיך. הוא גם זייָן לא קטן, על פי חרושת השמועות, אבל לרוע מזלה של רמונה, דין לא יוצא עם סטודנטיות משנה א'. או שוכב איתן. וזה בעצם כל מה שהיא רוצה ממנו. רמונה מעולם לא יצאה עם מישהו מעל לשבוע.

הסיבה היחידה שבגללה בכלל רצתה לבוא למסיבה הערב היא מפני ששמעה שדין יהיה כאן. אבל ברור שהבחור לא מזלזל בחוק הבלי־סטודנטיות־שנה־א' שלו. לא משנה כמה פעמים רמונה משליכה את עצמה עליו, הוא תמיד עוזב את המסיבה עם מישהי אחרת.

"אני אלך קודם לשירותים," אני אומרת לה. "ניפגש בחוץ?"

"אוקיי, אבל תמהרי. אמרתי לג'ספר שאנחנו הולכות והוא מחכה במכונית."

היא מזנקת לעבר הדלת הראשית ומשאירה אותי מאחור בתחושה קלה של מרירות. נחמד מצידה לשאול אותי אם אני רוצה ללכת רק לאחר שהיא קיבלה את ההחלטה בשביל שתינו. אבל אני בולעת את הרוגז ומזכירה לעצמי שכך רמונה תמיד התנהגה, ושזה מעולם לא הפריע לי קודם. למען האמת, אילולא הייתה מחליטה במקומי ומכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי, הייתי, כנראה, מבלה את כל שנותיי בתיכון במשרדי העיתון, כותבת את טור העצות ומנחה תלמידים כיצד עליהם לחיות את חייהם בלי שאחיה את חיי שלי.

ובכל זאת... לפעמים הייתי רוצה שרמונה לפחות תשאל אותי מה דעתי לפני שהיא מגיעה להחלטה.

התור לשירותים בקומה התחתונה ארוך, אז אני עושה את דרכי בין האנשים ועולה לקומה השנייה, שם מאט ואני שוחחנו קודם לכן. אני בדיוק מתקרבת לחדר השירותים, כשהדלת נפתחת בתנופה ובלונדינית יפה יוצאת מתוכו בצעד נינוח.

היא נרתעת כשהיא רואה אותי, ואז מעניקה לי חיוך קטן וזחוח ומסדרת את שולי שמלתה, שאותה ניתן לתאר אך ורק כלא מהוגנת. אני כמעט יכולה לראות את אזור המפשעה של תחתוניה הוורודים.

לחיי מתלהטות ואני מסיטה את מבטי במבוכה וממתינה שתגיע למדרגות, לפני שידי נשלחת אל ידית הדלת. אני בקושי נוגעת בה, כשהדלת נפתחת שוב, ועוד מישהו מגיח החוצה.

מבטי נתקל בזוג העיניים הכחולות ביותר שאי פעם ראיתי. לא נדרשת לי יותר משנייה אחת לזהות את האדם שלפניי, וכשזה קורה, פניי מתלהטות עוד יותר.

זה ג'ון לוגן.

בדיוק, ג'ון לוגן. שחקן ההגנה המצטיין של נבחרת ההוקי. אני יודעת את זה לא רק מפני שרמונה עוקבת אחרי חבר שלו דין מזה חודשים, אלא גם מפני שפרצופו הסקסי והנאה עיטר את שער עיתון האוניברסיטה בשבוע שעבר. מאז שהנבחרת זכתה באליפות, העיתון ראיין כל אחד מהשחקנים לכתבה משלו, ולא אשקר — הריאיון של לוגן היה היחיד שלכד את תשומת ליבי.

הבחור פשוט חתיך בטירוף.

בדיוק כמו הבלונדינית לפניו הוא נראה מופתע לראות אותי במסדרון, וכמו הבלונדינית הוא מתאושש במהירות ומחייך אליי.

ואז רוכס את מכנסיו.

אלוהים אדירים.

אני לא יכולה להאמין שהוא עשה את זה. מבטי נופל בלי משים על מפשעתו, אבל הוא לא נראה מוטרד במיוחד גם מזה. הוא מרים גבה, מושך בכתפיו והולך.

וואו. אוקיי.

זה אמור היה להגעיל אותי. ללא כל קשר לזיון שבבירור התרחש בשירותים. המהלך עם הרוכסן לבדו אמור היה להכתיר אותו מייד כשמוק.

במקום זאת הידיעה שזה עתה התמזמז עם הבחורה ההיא בשירותים מעבירה בי גל לא צפוי של קנאה.

לא שהייתי רוצה לשכב עם איזה בחור אקראי בשירותים, אבל —

טוב, אני משקרת. אני לגמרי רוצה לעשות את זה. כלומר אני רוצה לעשות את זה עם ג'ון לוגן. המחשבה על ידיו ועל שפתיו נוגעות בכל גופי משלחת בי משב של רעידות חמימות שמתגנבות במעלה גווי.

מה בדיוק עוצר אותי מלהתמזמז עם גברים בחדרי שירותים? אני בקולג', לעזאזל. אני אמורה לעשות חיים ולטעות ו"למצוא את עצמי", אלא שהשנה לא עשיתי שום כלום. חייתי בעקיפין דרך רמונה וצפיתי בחברתי הטובה ביותר, הילדה הרעה, לוקחת סיכונים ומנסה דברים חדשים בזמן שאני, הילדה הטובה, נתקעתי במקום והתייחסתי לחיים באותה זהירות שאבי הטמיע בי עוד כשהייתי בחיתוליי.

זהו, נמאס לי להיות זהירה. ונמאס לי להיות הילדה הטובה. הסמסטר כמעט נגמר. נשארו לי עוד שתי בחינות ללמוד לקראתן ועבודה לכתוב בפסיכולוגיה, אבל מי אמר שאני לא יכולה לעשות את כל זה ובכל זאת לדחוף קצת כיף ללוח הזמנים שלי?

נותרו לי רק עוד שבועות ספורים עד סוף שנה א'; ואתם יודעים מה? אני מתכננת לנצל אותם היטב.