מחליפה מלכותית

כעבור שלושה ימים – רוגובה

אך האנה כן התחרטה על זה. היא התחרטה על זה יותר משהתחרטה אי פעם על משהו.

שלושה ימים חלפו מאז התחלפה בתפקיד עם אמליין. שלושה ימים אינסופיים של העמדת פנים שהיא מישהי אחרת. שלושה ימים של חיי שקר.

האנה היתה צריכה להפסיק את זה אתמול לפני ששמה פניה אל שדה התעופה.

היא היתה צריכה להתוודות כשהיא עוד יכלה.

תחת זאת היא עלתה על המטוס המלכותי וטסה לרוגובה כאילו היא באמת הנסיכה הנערצת ביותר באירופה במקום מזכירה אמריקנית שרק במקרה דומה לנסיכה אמליין המדהימה...

מה שהיה היה...

האנה עצרה את נשימתה וניסתה לכבוש את הפאניקה שלה. היא היתה עכשיו בצרות גדולות, והדרך היחידה שלה – ושל אמליין – לשרוד את האסון הזה תהיה לשמור על קור רוח.

לא שיהיה קל לשמור על רוגע וקור רוח, בהתחשב בעובדה שהיא עומדת להיפגש עם ארוסה של הנסיכה אמליין, המלך זייל איליה פאטק רב-העוצמה, אדם שלפי השמועה היה מבריק באותה מידה שהיה שאפתני, מול כל חצרו.

האנה לא ידעה איך מתנהגת בת-מלוכה או אירופאית. אך הנה היא, דחוקה לתוך שמלת עלית בשווי שלושים אלף דולר, כתר יהלומים עדין מוצמד אל שערה המובהר אחרי שבילתה יום ארוך וקדחתני מאוד בדחיסת מידע רב ככל האפשר על זייל פאטק מרוגובה לתוך ראשה.

רק טיפשה היתה מופיעה מול מלך וחצרו ומעמידה פנים שהיא ארוסתו.

רק טיפשה, חזרה ואמרה כשהיא יודעת שאיש לא מצמיד אקדח לרקתה, שאיש לא כופה עליה להעמיד פנים שהיא אמליין. איש מלבד עצמה. אך היא התחייבה לעזור לאמליין, נתנה לנסיכה את הבטחתה. איך היא יכולה לזנוח את הנסיכה עכשיו?

האנה התאבנה וינקה אוויר כשדלתות הזהב והקרם הגבוהות נפתחו בתנופה וחשפו את אולם הכס הארגמני המפואר של הארמון.

נברשות ענקיות השתלשלו מהתקרה בשורה ארוכה וזהרו באור יקרות. היא מצמצה, המומה מהזוהר ומזמזומי הקולות.

האנה מצמצה שוב והתמקדה בבמת הכס שבקצה האולם. שטיח אדום ארוך נפרש לפניה. אחר-כך הכריז קול על שמה, תחילה בצרפתית ואחר-כך ברוגוביאנית, משתיק את זמזום השיחות – "הוד מעלתה, הנסיכה אמליין מברבאנט, הדוכסית מוואקוט, הרוזנת ד'ארסי."

ההצגה הרשמית סחררה את ראשה של האנה. איך היא יכלה לחשוב שהחלפת מקומות עם אמליין היא רעיון טוב?

למה היא לא חשבה על הסכנות? למה היא לא הבינה שהתוכנית של אמליין רחוקה מלהיות חסינה מפני תקלות?

כי היא היתה עסוקה מדי בהתפנקות בטיפולי ספא דקדנטיים והרגישה בת-מזל בגלל המפלט הזה, לפני שתחזור אל חייה המתישים אך המרתקים כמזכירתו של השיח' מאקין אל-קורי, הקשה לריצוי, מקדאר העשירה בנפט.

רק שאמליין כלל לא חזרה.

תחת זאת היא התקשרה וסימסה והתחננה בפני האנה להמשיך בהעמדת הפנים מספר שעות נוספות, ואחר-כך יום נוסף בטענה שצץ מכשול, ואז עוד אחד, אבל אל דאגה, הכול בסדר והכול יהיה בסדר. על האנה רק להמשיך בהעמדת הפנים עוד קצת.

אחת מהמשרתות לצדה של האנה לחשה, "הוד מעלתך, כולם מחכים."

מבטה של האנה נשלח בחזרה אל הכס שבקצהו של השטיח האדום הארוך. הוא נראה כה רחוק, אך פתאום, איכשהו, האנה התקדמה לאורך השטיח הארגמני העשיר כשהיא מניחה רגל רועדת אחת לפני רעותה. היא התנודדה בנעלי העקב המטופשות שלה והרגישה את משקלה של שמלת המשי הכבדה שלה המשובצת אלפי אבני קריסטל, אך דבר לא העיק עליה כמו מבטו הישיר והעז של המלך זייל פאטק, שהתבונן בה מהכס שלו, נח על פניה.

אף גבר מעולם לא הביט בה בריכוז כה עז. עורה נעשה חידודין חידודין, חום שטף אותה, ולחייה עלו באש.

המלך פאטק נראה מרשים גם בישיבה. הוא היה גבוה, רחב כתפיים ורזה, ותווי פניו היו נאים וחזקים. אך ארשת פניו היא שקיצרה את נשימתה. בעיניו ראתה רכושנות. בעלות. הם היו אמורים להינשא רק בעוד עשרה ימים אך בעיניו היא כבר היתה שלו.

פיה של האנה יבש. ליבה דהר. אסור היה לה להסכים למלא את תפקיד הנסיכה כאן. זייל פאטק מרוגובה לא ישמח לגלות שעשו ממנו צחוק.

היא הגיעה אל הבמה, אספה את שכבות שמלתה בגווני הכחול והטורקיז-המעושן ביד אחת וקדה קידה עמוקה וחיננית. תודה לאל שהיא התאמנה הבוקר עם אחת המשרתות שלה. "הוד מלכותך," אמרה ברוגוביאנית, מילים שגם עליהן התאמנה.

"ברוכה הבאה לרוגובה, הוד מעלתך," ענה המלך באנגלית מושלמת. קולו היה כה עמוק עד שעבר בה בלחישה, חלקלק, מפתה.

היא הרימה את ראשה כדי להביט בו. מבטו פגש במבטה ולא הרפה, דורש את תשומת ליבה המלאה. היא התנשמה במהירות נשימת הפתעה. זה היה המלך בן השלושים וחמש של רוגובה, ארץ סמוכה ליוון ולטורקיה בים האדריאטי. הוא נראה צעיר מגילו. יתרה מזאת, הוא היה נאה להפליא. התמונות באינטרנט לא עשו עמו צדק.

רשמים הוסיפו להלום בה בזה אחר זה – שיער כהה קצר, עיניים חומות בהירות ועצמות לחיים גבוהות מעל סנטר תקיף מאוד.

האינטליגנציה במבטו היציב הצלול הזכירה לה את כל המלכים הגדולים והשליטים הרומיים שקדמו לו – קרל הגדול, קונסטנטין, קיסר – והדופק שלה הואץ.

הוא היה גבה קומה, מרשים, בנוי לתלפיות. הז'קט הרשמי שלו לא יכול היה להסתיר את רוחב כתפיו, וגם לא את עומק חזהו השרירי. הוא נולד נסיך אך הוכשר כספורטאי והפך לכדורגלן כוכב בזכות מסירותו לספורט. אך הוא זנח את הצלחתו המדהימה כשאביו ואמו מתו בתאונה טרגית של מטוס ימי לפני חמש שנים, תאונה שקיפחה את חייהם של כל האנשים במטוס.

היא קראה שזייל פאטק כמעט לא יצא עם נשים בעשר השנים; שהוא שיחק בשני מועדוני כדורגל אירופאיים נבחרים משום שהלהט שלו היה נתון לכדורגל, וברגע שירש את הכס, הוא החיל את אותה המשמעת ואת אותו להט על השלטון שלו.

והגבר הזה, הגבר השאפתני הזה, נועד להיות בעלה של הנסיכה אמליין הזוהרת והמקסימה.

בזה הרגע, האנה לא ידעה אם לקנא בה או לרחם עליה.

"תודה לך, הוד מלכותך," ענתה והרימה לאט את ראשה כדי להביט בעיניו. מבטו פגש במבטה ישירות והיא הרגישה זעזוע חד בליבה. החזה שלה התכווץ במחאה.

זה היה כמו ברק של תחושה – לוהט, מחשמל – וברכיה קרסו, כל גופה נחלש.

היא רעדה בנעלי העקב שלה כשהתבוננה במלך פאטק נעמד ויורד במדרגות הבמה שלו. הוא שלח אליה יד, הרים את ידה אל פיו וחיכך את שפתיו בגב מפרקי אצבעותיה. מגע פיו העביר בה רטט נוסף, וגופה עקצץ מכף רגל ועד ראש.

לרגע אפפה אותם דממה, שתיקה אינטימית וצופייה שהלהיטה אותה ושרפה את לחייה. אחר-כך סובב אותה המלך פאטק כדי להתייצב מול חצרו. מחיאות כפיים מילאו את אולם הכס, ועד מהרה הציג אותה המלך פאטק בפני הראשון מבין יועציו הרבים.

המלך התקדם לאורך השטיח הארגמני ועצר כדי להציג אותה בפני אדם חשוב כזה או אחר, אך התחושה של עורו לעומת עורה הקשתה עליה להתרכז. השמות והפרצופים היטשטשו אלה באלה עד שראשה הסתחרר.

זייל פאטק הציג את אמליין בפני עוד אחד מאנשי חצרו כאשר פתאום הרגיש את ידה רועדת בידו. כשהשפיל מבטו אליה, הוא ראה תשישות בעיניה ורמז למתח בפיה. הגיע הזמן להפסקה, חשב והחליט ששאר ההיכרויות יוכלו להמתין עד אחרי ארוחת הערב.

זייל יצא מאולם הכס והוביל אותה דרך מבואה מרוהטת בדלילות ומשם דרך חדר קבלה קטן עד שהגיעו לחדר כסוף, חדר שהיה אהוב על אמו.

"בבקשה," אמר וליווה אותה אל כיסא זעיר בסגנון לואי הרביעי שהיה מרופד בבד רקום ונציאני כסוף מנצנץ. נברשת כסף ובדולח ענקית השתלשלה מהתקרה במרכז החדר ומראות ונציאניות נתלו על הקירות המחופים משי בגוון צדפה.

החדר היה יפה ונצנץ מכל המשי, והכסף והזכוכית, אך דבר בחדר לא יכול היה להשתוות לנסיכה עצמה.

היא היתה מהממת.

יותר ממהממת.

וגם ערמומית, מניפולטיבית ושקרנית, דבר שהוא גילה רק אחרי אירוסיהם.

חלפה שנה מאז ראה את אמליין בפעם האחרונה – בהכרזה על אירוסיהם בארמון של ברבאנט – והם דיברו רק פעמיים קודם לכן, אף שכמובן הוא ראה אותה באירועים מלכותיים שונים בשנות התבגרותו.

"את נראית מקסים," אמר כשאמליין שקעה בחינניות בכיסא השברירי, השכבות הכחולות-ירוקות והתכולות של שמלתה מרחפות סביבה כענן, מזכירה לו בתולת-ים שיושבת על סלע. וכמו הסירנות, היא השתמשה ביופייה כדי לפתות אליה גברים – לפני שניפצה אותם על הסלעים.

תכונה שזייל לא רצה באשתו, או במלכה העתידית של רוגובה.

חוזק, רוגע, יציבות, משמעת – אלו היו התכונות המבוקשות, תכונות שהוא למד להבין שאינן מצויות ברשותה.

"תודה," ענתה וסומק עדין הופיע על עור החרסינה המושלם שלה.

פריחת הוורוד בלחייה העתיקה את נשימתו והקשיחה את גופו.

היא באמת הסמיקה עכשיו? היא חושבת שהיא יכולה לשכנע אותו שהיא בתולה תמימה ולא נסיכה משופשפת ומופקרת?

ועם זאת, למרות כל מגרעותיה, פנים אל פנים היא היתה התגלמות השלמות הגופנית עם מבנה עצמותיה המרהיב, עור השמנת שלה ועיניה הכחולות הממוסגרות ריסים כהים. אפילו בצעירותה היתה אמליין יותר מסתם יפה, עם עיניה הכחולות הגדולות שכמו ראו הכול וידעו הרבה יותר מדי, והיא צמחה להיות יפהפייה יוצאת דופן.

אביו היה זה שהציע את הנסיכה אמליין ד'ארסי ככלה ראויה. זייל היה בן חמש-עשרה באותו הזמן, אמליין רק בת חמש, וזייל נחרד מההסדרים המוקדמים של אביו. ילדה קטנה שמנמנה עם עיניים כחולות וגומות ככלה לעתיד? אך אביו הבטיח לו שהיא תהיה אישה מהממת ביום מן הימים, ואביו צדק. לא היתה נסיכה יפה או ראויה יותר בכל אירופה.

"סוף-סוף את כאן," אמר. הפריע לו שהוא שאב הנאה כה רבה מההתבוננות בה. הוא אמור להרגיש ריחוק, סלידה, דחייה. תחת זאת, הוא הרגיש סקרנות. וגם משיכה גופנית חזקה.

ראשה הורכן. "נכון, הוד מלכותך."

היא עשתה זאת יפה כל-כך, חשב וזווית פיו התעקלה בחיוך ציני קמעה. ההסמקה, הביישנות, התמימות פעורת העיניים. "זייל," תיקן אותה. "אנחנו מאורסים כבר שנה."

"ולמרות זאת לא התראינו אפילו פעם אחת," ענתה והרימה את סנטרה, לחיי החרסינה מוכתמות בוורוד.

הוא זקף גבה. "מבחירה שלך, אמליין, לא שלי."

שפתיה נפשקו כאילו רצתה למחות לפני ששבה והצמידה אותן זו לזו. "זה הפריע לך?" שאלה מקץ רגע.

הוא משך בכתפיו וידע מה הוא לא יכול – לא מוכן – לומר. שהוא ידע שאמליין המשיכה להתראות בשנה האחרונה עם החבר הפלייבוי הארגנטינאי שלה, אלחנדרו, למרות אירוסיה לזייל.

הוא לא יגיד שהוא ידע שמטרת הביקור בן שבעת הימים שלה בפאלם ביץ' בשבוע האחרון היתה לצפות באלחנדרו משחק בטורניר פולו. או שבימים האחרונים זייל אפילו לא היה בטוח שאמליין תעלה בכלל על המטוס ותגיע לרוגובה לקראת חתונתם שנקבעה לארבעה ביוני, עשרה ימים מעכשיו.

אך היא עשתה זאת.

היא כאן.

והוא התכוון לגמרי לנצל את עשרת הימים הבאים לפני חתונתם כדי לברר אם היא מוכנה לכבד את התחייבויותיה כלפיו, כלפי ארצותיהם ומשפחותיהם, או אם היא מתכננת להמשיך לשחק משחקים ולהתל בו. "אני שמח שאת כאן עכשיו," השיב. "הגיע הזמן שנתחיל להתוודע זה לזה."

היא חייכה חיוך איטי קורן שהאיר את עיניה מבפנים החוצה, והוא הרגיש שחום ולחץ נבנים בחזהו.

כמה מגוחך שנשימתו נעתקה מיופייה של אמליין, פשוטו כמשמעו. מגוחך שהוא הושפע כל-כך מאישה בשמלת נשף ובתכשיטים. טבעות יהלום וספיר כיסו את אצבעותיה, והיהלומים בכתר שלראשה הזהוב הבזיקו ושלחו פריזמות אור זעירות.

"גם אני," ענתה. "וזה עולם שונה לגמרי מפאלם ביץ'."

"זה נכון," הסכים כשהוא מסוקרן בניגוד לרצונו. מוקסם מכל דבר בה בזה הרגע. "אני מצטער שלא יכולתי לקבל את פנייך אתמול בלילה כשהגעת. כל-כך הרבה מסורות נלוות לתפקיד. חמש מאות שנים של כללי התנהגות."

"אני מבינה."

היא היתה צריכה להבין. גם היא הסכימה לנישואים המתוכננים האלה למרות שהיתה מאוהבת בלהט בחבר שלה מזה חמש שנים. "את צריכה לאכול משהו? ארוחת הערב תתחיל בעוד שעה לפחות."

"לא, תודה, אני יכולה לחכות."

"שמעתי שלא אכלת כלום היום, או אפילו אתמול בלילה אחרי שהגעת."

היא נתנה בו מבט לעגני מעט, גבותיה הקמורות מתרוממות. "מי מהמשרתות שלי הלשינה עלי?"

"הטבחיות שלי התחילו לדאוג כשסירבת לאכול. הן חששו שלא הצליחו לעורר את התיאבון שלך."

"בכלל לא. המגשים של ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים נראו נפלא, אבל הייתי מודעת מאוד לעובדה שבחמש אני אצטרך להשתחל לשמלה הזאת," אמרה בעודה מחווה על גופה המעוגל העטוף במשי כחול-ירקרק ובעיצובים מסובכים משובצים אבני חן.

"את לא עושה דיאטת רעב, נכון?"

היא השפילה מבט אל גזרתה. "נראה לך שיש חשש שאני איעלם?"

שפתיו של זייל רטטו. לא, היא לא נראתה כמי שגוועת. החלק העליון הצמוד של השמלה חשף שדיים מלאים ומוצקים, ואילו מותניה היו צרים לפני שהתרחבו שוב מעל ירכיים נשיות מאוד. הגוונים העשירים של השמלה הבליטו את עור השמנת החלק שלה, את הכחול המפתיע של עיניה ואת השרבוב הוורוד של שפתיה הנדיבות. היא נראתה עסיסית, בשלה, אכילה.

זייל הרגיש חץ בוער של תשוקה ונאבק בדחף פתאומי לגעת בה. לטעום אותה. להעביר את לשונו על שפתיה הפשוקות קמעה, לשקע את שיניו ברכותן, ואז לרפרף בשפתיו על עור הסטן שלה –

הוא עצר כשגופו התקשה, נמתח, כך שמכנסיו נצמדו אליו באופן כמעט בלתי נסבל. חלפה שנה מאז שלקח אישה למיטתו, כי הוא רצה לכבד את אירוסיו לאמליין, אך זו היתה שנה ארוכה, והוא כבר השתוקק לממש את נישואיהם בעוד עשרה ימים.

אם הם יתחתנו.

הוא השפיל מבט אליה וגילה שהיא מביטה בו בחזרה, מבטה הכחול ישיר ואיתן. כשמבטו ננעל במבטה, הוא הרגיש תשוקה חשופה וקדמונית פורצת בו.

הוא ישכב איתה, נשבע, גם אם לא יהפוך אותה למלכתו.

האנה השפילה את מבטה בקוצר נשימה וקטעה את הכישוף המשונה שהיה לזייל עליה. כשהביטה בעיניו – שהיו ענבריות בצבען ובוערות – היא הרגישה אבודה לחלוטין, לכודה בחושיה, טובעת בסקס ובחטא.

עבר נצח מאז שהיא הרגישה כך.

לרצות משהו כמעט עד כאב...

היא נשמה נשימה איטית וניסתה להאט את דהירת ליבה, ניסתה להעמיד פנים שלחייה ושפתיה לא שורפות. אבל הן שרפו ועוד איך...

הוא עורר בה משהו, משהו שלא התעורר בה זה שנים...

עבר הרבה מאוד זמן מאז שהיתה בקשר רציני עם מישהו, וזמן רב עוד יותר מאז שרצתה שמישהו יאהב אותה. האנה נהנתה מסקס עם מישהו מיוחד. הבעיה היתה שלא היה אף אחד מיוחד מאז סיום את לימודיה באוניברסיטת A&M בטקסס לפני ארבע שנים. האנה בת העשרים ואחת, שהיתה נרגשת מהתואר שהשיגה, ציפתה שחברה מהקולג' יציע לה נישואים. תחת זאת הוא נפרד ממנה והכריז שהוא מוכן להמשיך הלאה ולהתחיל לצאת עם נשים אחרות.

אך כעת, לראשונה מאז שבראד זרק אותה, היא הרגישה משהו...

לראשונה זה ארבע שנים היא רצתה משהו...

האנה חסרת המנוחה והכאובה שיכלה רגליים תחת התחתונית וחלקה התחתון המלא של השמלה והרגישה את חספוס חגורת הביריות מהתחרה לעומת ירכיה שעה שירכיה הפנימיות שפשפו עור עדין חשוף. הלבנים של אמליין, חשבה בייאוש ונזכרה בשטף כאב שגם זייל פאטק המשגע והגברי שייך לאמליין.

האנה קפאה, נשימתה נעצרת בגרונה, מזועזעת מכך ששכחה ולו לרגע מי היא, מה היא עושה כאן ולמה.

את לא אמליין, אמרה לעצמה בזעם. ולעולם לא תהיי אמליין.

היא נעמדה והעיפה מבט חטוף בזייל כשהחליקה את שמלתה בידיים מהירות ומסורבלות. "אם יש זמן, אשמח להתרענן בחדר שלי לפני ארוחת הערב."

"יש לפחות עוד חצי שעה עד שיקראו לנו לחדר האוכל."

"אז תוכל לסלוח לי?"

"כמובן. אני אשלח מישהו ללוות אותך לחדר האוכל כשיגיע הזמן."

היא עזבה את החדר הכסוף במהירות, השמלה הכבדה הרקומה מאווששת כשנחפזה אל המדרגות שיובילו אותה אל סוויטת החדרים שלה בקומה השנייה. טירוף, טירוף, טירוף, חזרה ואמרה לעצמה שוב ושוב, בטנה גועשת, ליבה דוהר, כשטיפסה במדרגות מהר ככל האפשר.

בבקשה שאמליין תהיה בדרך חזרה. בבקשה, בבקשה שהיא תמצא הודעה מאמליין שאומרת שהיא על המטוס ושהכול יהיה בסדר ושבקרוב האנה תהיה חופשייה לעזוב.

בסוויטה שלה היא סגרה את הדלת ומיהרה אל ארונית הלילה כדי ליטול את הטלפון שלה ולבדוק אם התקבלו הודעות, תחילה כתובות, אחר-כך קוליות, אבל לא היה כלום. שום דבר. אף מילה.

כלום. כלום!

האנה הניחה יד על בטנה המתהפכת. היא היתה קרובה עד כדי סכנה להקיא על כל שטיח האובוסון העתיק בגווני הירוק, הקרם והוורוד שתחת רגליה.

עברו שעות מאז המסרון האחרון של אמליין. איפה היא? למה היא לא הגיבה?

האנה התאמצה להרגיע את עצמה. אולי הנסיכה כבר בדרך. אולי היא בדרכה לרוגובה בזה הרגע.

האנה הרגישה שביב של תקווה. זה אפשרי. אמליין אולי מיהרה כל-כך להגיע לשדה התעופה עד ששכחה לשלוח להאנה הודעה שאומרת שהיא בדרך...

אך בעוד האנה מנחמת את עצמה במחשבה, הטלפון צלצל.

אמליין.

האנה ענתה מיד. "את כאן?" שאלה בתקווה. "הגעת?"

"לא, אני עדיין בפלורידה." קולה המדויק והתמציתי של אמליין רעד פתאום ונשמע רחוק מאוד מעברו האחר של הקו. "אני מתקשה קצת לצאת מכאן כי המטוס שלי אצלך. תוכלי לשלוח אותו בחזרה בשבילי?"

"הצלחת להסדיר את העניינים?"

"ל-לא." שוב הרעד הזה.

"את בסדר?"

"אני לא בסכנה פיזית, אם זה מה שאת שואלת."

האנה שמעה את האיום לדמעות בקולה של הנסיכה. "העניינים אצלך לא מתקדמים כמו שצריך?"

"לא." אמליין נשמה נשימה איטית. "מה שלום זייל? קר כמו תמיד?"

האנה הסמיקה. "לא הייתי קוראת לו קר..."

"אולי לא. אבל הוא די קודר, לא? אני לא חושבת שהוא מחבב אותי כל-כך."

"הוא עומד להתחתן איתך."

"בשביל חמישה מיליון אירו!"

"מה?"

"האנה, אלה נישואים מאורגנים. למה ציפית?"

האנה דמיינה את פניו הנאות והחזקות של זייל, את העיניים האינטליגנטיות הללו ואת גופו הגבוה והחזק. הוא היה משגע. איך אמליין לא מרגישה כלום כלפיו? "אולי תתאהבו אחרי שתבלו קצת יחד."

"אוה, אני מקווה שלא. זה רק יסבך הכול –" אמליין השתתקה, דיברה אל מישהו שהיה איתה בחדר, ואחר חזרה אל הטלפון. "חדשות טובות. אני לא צריכה לחכות למטוס שלי. לחבר כאן יש מטוס שיוכל לשמש אותי הלילה. אני אגיע לשם בבוקר. אני אסמס לך ברגע שאנחת. עם קצת מזל, אף אחד לא יידע כלום."

עם קצת מזל, חזרה אחריה האנה באלם כשסגרה את הטלפון שלה בלב כבד פתאום.