מחצית החיים

עולמי קודר בסוף. עצמותי לאות, לשד העצמות קורס. את כל חיי הקדשתי לעבודה, אבל עכשיו אין בשבילי כל נחמה במדע.

שתי המדליות של פרסי נובל שלי אינן כאן, לא מחממות את גופי, לא אוחזות בידִי. אמבולנס "קירי הקטנה" עם הרנטגן הנייד לא יוכל לשאת אותי אל גן עדן שאיני מאמינה כלל בקיומו, גם לא לרפא את עצמותי כפי ששימש אותי לרפא חיילים בַּמלחמה. אינני מצליחה עוד להבחין בזוהר של מבחנת הרדיום ליד המיטה שלי. אני יודעת שהיא שם, אבל זה לא משפר את הרגשתי. הראייה שלי בוגדת בי עד כדי כך שהכול כמעט שחור לגמרי.

אני בת שישים ושש, שוכבת במיטת חוליי. עצמותי כבר לא נושאות את משקלי מחוץ למיטה הזאת. כמעט כל היום אני ישנה, אבל עדיין חולמת. בעיקר על פּיֵיר, אף שעבר זמן רב כל כך מאז ראיתי אותו. כי כשאני עוצמת את עיני זה יכול להיות גם אתמול, וכל הכאב לופת את חזי ולרגע אני מפסיקה לנשום. אחר כך אני מתעוררת ומתחילה מחדש. עוד לא מַתִי.

אבל אֶו כאן. היא קוראת בשמי בחושך.

אמא, את צריכה משהו?

אני מצליחה לראות את דמותה כשאני פוקחת שוב את עיני, את צל בִּתי יותר מאשר את בתי הצעירה אני רואה. הנערה עם עיני הרדיום. חבל שלא למדתי להבין יותר את נגינתה בפסנתר, כשעוד היה לי סיכוי להבין. מדע הוא לא הכול, אני רוצה לומר לה עכשיו. נגני בכל אולמות הקונצרטים שאת חולמת עליהם, מצאי לך גבר בדמותך ותאהבו זה את זה. אבל המילים לא ממש בוקעות מפי.

בטח, אני אנגן לך שיר, היא אומרת.

אולי זה מה שביקשתי ממנה בִּמקום. כי עכשיו נשמע צליל קלידי הפסנתר, כמו טיפות הגשם על גג המתכת של המעבדה שלנו בבוקר האחרון ההוא עם פייר.

כל כך הרבה קרה מאז; מוזר לחשוב כעת שוב על אותו יום גשום, על הרגע ההוא. אני לא מאמינה בעולם הבא, גם לא באלוהים. אני לא מאמינה שאחרי כל זה פייר יחכה לי היכנשהו. גופי, עצמותי, ייקברו באדמה ויהיו לבסוף לעפר. ומה כל זה משנה בכל מקרה, ברגע שהלב שלי עוצר, המוח שלי משולל חמצן, הנפש שלי איננה עוד? הנפש שלי. כלומר מי שאני ומי שהייתי. אירֶן ופרֶד ימשיכו את העבודה שלי במכון, ומה שעשיתי לא ילך לאיבוד. זה אמור להספיק לי, אני יודעת. אבל זה איכשהו לא מספיק; הנפש שלי משתוקקת לעוד בעיה מדעית אחרונה, לעוד אתגר לפני שאלך.

אמא. זה שוב קולה של אֶו.

עברו שעות, או אולי רק דקות? או אולי ימים? בִּתי היפה היא שוב צל מרחף. לא, עכשיו ישנם שני צללים. הלוואי שהשנייה היא אירן, בתי הבכורה, הלב שלי, חברתי, אשת סודי. אבל הצל גדול מדי, גבוה בהרבה מאֶו.

מישהו בא לבקר אותך, אֶו אומרת. הוא אומר שהייתם פעם מזמן חברים, בפולין.

הוא?

הדמות הופכת לזיכרון, וחוש הריח שלי עדיין לא נטש אותי. אני שואפת ניחוח מֶנטה ועשן מקטרת. ואז נהר קופא בשְצ'וּקי; אצטרובלים ועצי אשוח לאורך הדרך שפסענו בה יחד.

מַרְיָה, הוא אומר עכשיו את שמי, ואני המומה — זה ארבעים שנה קוראים לי מארי. או אולי אני נזכרת איך הוא אמר את שמי פעם ליד הנהר, כשביקש את ידי.

היינו אז צעירים כל כך, דבר לא היה לנו מלבד הרגש ההדדי. עד שגם זה לא נותר ואני עזבתי את שְצ'וקי בלב שבור. קָזימיר זוֹרַבסקי שייך לחיים אחרים.

מריה, הוא אומר עכשיו שוב. ודאי התיישב על כיסא ליד מיטתי, כי כשאני פוקחת שוב את עיני, הצל שלו קטן יותר וקרוב יותר אלי. אני מרגישה משקל כף יד על ידי, ויודעת. פשוט יודעת. זו כף ידו, ומגעה עדיין נותר כשהיה לפני שנים, לפני זמן כה רב. עכשיו אני שוב בת עשרים ושתיים, מחליקה על הנהר, מסוחררת וצוחקת. וזה הלוא מגוחך, בלתי אפשרי מבחינה מדעית. עצמותי כמעט מתפוררות. אינני יכולה לצאת מהמיטה הזאת.

למה אתה כאן? אני חושבת שאני אומרת. או אולי איני אומרת דבר.

הטעות הגדולה של חיי, קזימיר אומר, היתה לתת לך ללכת. הייתי צריך להתחתן איתך.

אך האם זו גם הטעות הגדולה של חיי? איך היו נראים החיים עם קזימיר? במה הם היו שונים?

אני עוצמת את עיני ומדמיינת אותם.