מילים חושפות מילים מסתירות

1. על טבעה של החקירה הפילוסופית: ״אלבום תמונות״ – או, המטפורה הדינמית ככלי להבנה

Hearing a word in a particular sense. How queer that there should be such a thing!

Phrased like this, emphasized like this, heard in this way, this sentence is the first of a series in which a transition is made to these sentences, pictures, actions.

((A multitude of familiar paths lead off from these words in every direction.))

Philosophical Investigations §534

״להלן אני מפרסם מחשבות״ כך נפתח ״פתח דבר״ של חקירות פילוסופיות, וממשיך: ״משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי״.

מה מעסיק את ויטגנשטיין ומה הוא יוצק ב״פתח דבר״? התשובה מפורטת: ״מושגי משמעות, ההבנה, הלוגיקה, יסודות המתמטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים״. ההקדמה הצנועה שבה הוא מציין ״המיטב שביכולתי לכתוב ישאר רק בגדר הערות פילוסופיות״ חושף סאב־טקסט שונה מהגלוי. ויטגנשטיין ׳משחק במטפורות׳. תיאור טבען של החקירות הוא בעצם תיאור דינמי של תהליך ההבנה דרך שדה מטפורי משתנה.

ההקשבה לשפה הפיגורטיבית במבוא לחקירות פילוסופיות חושפת כלי עבודה פילוסופי שוויטגנשטיין מיומן בו בעבודתו עם השפה, כדרך להשגת משמעות. באופן מפתיע, ויטגנשטיין, שעסוק במושגי המשמעות, בתהליך ההבנה ובתיאור תהליך ההבנה דרך השפה, אינו מצהיר בחקירות פילוסופיות על המטפורה ככלי עקרוני בתהליך ההנהרה. אבל חוסר ההצהרה לא מונע מבעדו להשתמש בו, כפי שניתן ללמוד מ״פתח דבר״.

פתח דבר

להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש־עשרה השנים האחרונות. הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתמטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקאות קצרות. לעיתים הן שרשרת ארוכה למדי באותו הנושא, ולעיתים הן מדלגות בחילוף מהיר מתחום אחד למשנהו. – כוונתי מלכתחילה היתה לכנס פעם את כל אלה בספר, אשר לגבי צורתו היו לי דימויים שונים בזמנים שונים. אך היה זה מהותי בעיני שהמחשבות הכלולות בו צריכות להתקדם מנושא לנושא ברצף טבעי וקולח.

לאחר כמה נסיונות כושלים לרתך את התוצאות שלי לכלל שלם אחד שכזה, נוכחתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי; שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות; שמחשבותי דועכות במהירות אם אני מנסה לכפות עליהן התקדמות בכיוון אחד בניגוד לנטייתן הטבעית. – וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה. דהיינו, היא מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה־מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. – ההערות

הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מתווי־נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה.

נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש ומכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא־טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו, נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעיתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף. – לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום.

עד לפני זמן קצר ויתרתי בעצם על הרעיון של פרסום עבודתי בימי חיי. אומנם, הוא התעורר מעת לעת, וזאת בעיקר מפני שבעל־כורחי התחוור לי כי תוצאות חקירותי, שאותן העברתי בהרצאות, ברשימות ובדיונים, הופצו כשהן מובנות על־פי־רוב שלא כהלכה, וכשהן פחות או יותר מהולות במים או מעוּותות. היה בכך כדי לגרות את גאוותי וקשה היה לי להרגיעה.

אך לפני ארבע שנים היתה לי עילה לקרוא שוב את ספרי הראשון (מאמר לוגי־פילוסופי) ולבאר את המחשבות הכלולות בו. ואז נראה היה לי לפתע ששׂוּמה עלי לפרסם את המחשבות הישנות ההן יחד עם החדשות: שאלה החדשות יוארו באור הנכון רק תוך ניגוד לאופני החשיבה הישנים שלי ועל הרקע שלהם.

הנה כי־כן מאז ששבתי, לפני שש־עשרה שנים, לעסוק בפילוסופיה, נאלצתי להכיר בשגיאות חמורות במה שכתבתי באותו ספר ראשון. הביקורת שמתח על רעיונותי פרנק רמזי, שעמו התדיינתי בשיחות רבות מספור בשנתיים האחרונות לחייו, עזרה לי להכיר בשגיאות הללו, במידה שכמעט איני מסוגל בעצמי להעריכה. – חוב־תודה גדול אף יותר מאשר על ביקורת זו – לעולם עזה ובטוחה – חב אני למורה באוניברסיטה הזאת, מר פ׳ סְרָאפָה, שבמשך שנים רבות העביר ללא־הרף את מחשבותי תחת שבט ביקורתו. לדרבון הזה אני חייב את הפוריים שברעיונותיו של חיבור זה.

לדברים שאני מפרסם כאן תהיה נגיעה – מטעם זה ואחר – למה שאחרים כותבים כיום. – והיה אם הערותי אינן נושאות עליהן חותם המאפיין אותן במובהק כשלי, – אין ברצוני גם להבא לתבוע עליהן בעלות. אני נותן להן פומבי ברגשי ספק. אין זה מן הנמנע שבגורלה של עבודה זו, בדלותה ובחשכת הימים הללו, יעלה להאיר את מוחו של אדם זה או אחר – אבל, כמובן, אין זה סביר.

אין בחפצי, באמצעות חיבורי,לחשוֹך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו.

הייתי רוצה להוציא לאוויר העולם ספר טוב. הדבר לא נסתייע, אבל חלף הזמן שבו היה לאל־ידי לשפרו.3

קיימברידג׳

ינואר 1945

השפה עצמה היא כלי החשיבה

ב״פתח דבר״ של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מצהיר שהיו לו כוונות מסוימות וכי התוצאות שהגיע אליהן לא תאמו את כוונותיו (Wittgenstein 1953). הקטע המקדמי הזה, שניתן לראות בו סוג של סיכום מבחינת ויטגנשטיין, ושל הקדמה מבחינת הקורא (פער שיתבאר לקורא רק בתום קריאת החקירות), רווי בשפה מטפורית.

אתייחס אל המטפורה כאל פעילות המייצרת משמעות, מתיאורו של ויטגנשטיין את השפה: ״השפה עצמה היא כלי החשיבה״ (חקירות פילוסופיות §329);4 ״אי־אפשר לנחש איך מילה מתפקדת. צריך להתבונן ביישום שלה וממנו ללמוד״ (חקירות פילוסופיות §340).5

הראייה הזאת מאשררת שהמשמעות נמצאת בפעילות (בשימוש), ובכך מנמקת את הסטת הדגש מניסוח תאוריה של משמעות. כלומר, נותנת הצדקה להעדפת העיסוק בפרטיקולרי כדרך דיון במטפורה, שלא מתרחקת מהפעילות הלשונית עצמה.

הקריאה המוצעת במאמר הזה נענית לתביעה שוויטגנשטיין מנסח: ״אל לנו להעמיד כל תיאוריה. אין מקום בעיונינו לשום דבר היפותטי. יש לסלק כל הסבר ולהציב במקומו תיאור בלבד […] באמצעות התבוננות בשיטת העבודה של השפה שלנו״ (חקירות פילוסופיות §109).6

ובמקום נוסף: ״I know what a word means in certain contexts״ (BB, p. 9) כלומר, המשמעות מושגת דרך פעילות השפה – כפי שוויטגנשטיין מתאר במקום נוסף: ״הניסיון לתאר יכול להתכנות מחקר לוגי אם כי מגיעים אל התיאור באמצעות עיון בתהליך״ – כשתהליך ההבנה הוא התזוזה למשהו שלפני כן לא היה נהיר לנו (חקירות פילוסופיות §92; ראו עוד §90, §91).

המטפורה ככלי להבנה

חיזוק יתר למהלך של קריאה זאת נמצא גם בנוהגו של ויטגנשטיין במטפורות. כלומר, בשימושים מטפוריים רבים שהוא אינו מצהיר שהם מטפורות,7 ובהתייחסויות מפורשות מעטות מאוד מחד, אך מהותיות מאידך: הבנת המטפורה היא הניסיון להסביר את השימוש שלה (BB, p. 177), שאם לא כן אנחנו עלולים לשגות ולראות את מה שאין בה (PO, p. 223), או, דרך אנליזה של הפעילות ניתן לבדוק את תקפותם של ביטויים מטפוריים כדוגמת – ״המוח חושב״ (BB, p. 6); ׳מילים נופלות לתוך תבנית של המוח שלי שהוכן לכך מזמן׳ (BB, p. 170); מטפורה היא דרך הצגה של משהו, יישום של מחשבה (BB, p. 117); למטפורה יכולת שיקוף של הבלעדי, כאשר הייצוג הוא על־פי האופן שהפרזנטציה נעשית (BB, p. 199); השגת הבהירות (ההבנה) של המטפורה נעשית דרך השימוש שלה. אם לא נראה את השימוש שלה נוכל לשגות ולראות את מה שלא נמצא בה (PO, p. 316); המטפורה משקפת מחשבה במובן של חושפת ראיית עולם (PO, p. 431).8

התייחסותו של ויטגנשטיין אל המטפורה היא אניגמטית. אטען שהשימוש המטפורי בשפה ככלי הבנה ניכר ולא ניכר לראייה בעת ובעונה אחת מהטעם שהוא לא מוצג כעקרוני בדומה ל״משחק שפה״ ול״דמיון משפחתי״, ומפני שכל השפה הפילוסופית שלו טווּיה במטפורות.9 אטען שהפרקטיקה המטפורית הנוכחת ב״פתח דבר״ חושפת כלי מיומן של הבנה שהוא במעמד מטונימי לחקירות עצמן, כחלק המאיר את השלם.

המטפורה הדינמית

הנוכחות המטפורית־האינטנסיבית ב״פתח דבר״ היא יותר מאשר מטפורות בודדות שנמצאות בסמיכות, אלא הן חלק משדה מטפורי־דינמי.

המונח ׳שדה מטפורי־דינמי׳ הוא אימפליקציה מהתאוריה של הרשב (Harshav 2007), שלא מסתפק עוד בהגדרות המקובלות של המטפורה שכמו מצביעות, או אומרות רק ׳כאן שירה׳, בהצבעה שהיא הכרזה בלבד, טאוטולוגיה או מתן תווית. בצעד רדיקלי הרשב מאפיין את המטפורה דרך הפעילות – ״היצרנות המטפורית״ (Creative Metaphors), בכך הוא מסמן את המטפורה כתופעה חד־פעמית ומחדשת, המתרחשת בזמן הווה בטקסט הנדון.10

הרשב מסיט את העיקר מההגדרה של המטפורה אל הפעולה של המטפורה, כשהוא מזיז את הרלוונטיות של השאלה: ׳האם ההגדרה מכילה את x׳ אל השאלה: ׳מהי הצורה הספציפית שהיחסים של x לובשים כאשר הם מופיעים׳? הוא מרחיב את תפיסת ׳המטפורה האוטונומית׳ ל׳מטפורה מרחבית׳ או בלשונו ״טקסטים מטפוריים״ (Metaphorical Texts), בשונה מהמחקר הרווח שרואה במטפורה יחידה סגורה ואוטונומית: ״we must observe metaphors in literature not as static, discrete units, but as context-sensitive, dynamic patterns, changing in the text continuum״ (Harshav 2007, p. 34), ומתאר את המטפורה כיחס סמנטי דו־איברי (x+y) דינמי ומשתנה.11

החידוש המחקרי הייחודי של הרשב הוא בכך שכל אחד מאיברי המטפורה יכול להשתרע בטקסט על פני יותר ממילה או משפט, באופן שאיננו חופף את יחידות התחביר (Harshav 2007, p. 3). מטפורה היא אם כן יחס המתבטא בתבנית דו־איברית הניתנת להרחבה במסגרת הטקסט הנתון שהן נחתמות בו עצמו.12

בעקבות הרשב אטען שהמטפורה עצמה היא יחידה דו־איברית דינמית ופתוחה ושהמשמעות שלה נגזרת מהפעילות. אחת הדרכים שניתן לראות את הנתיב הזה היא דרך תיאור הכללים של ׳משחק מטפורה׳.

׳משחק מטפורה׳ הוא מודל מכונן, המאפשר מעקב אחרי היחסים הלוגיים המתקיימים בין המטפורות הדינמיות השונות בטקסט (כל טקסט). המטפורה הדינמית היא לכאורה מטפורה דו־איברית סגורה, שגבולותיה נפרצים על־ידי חיבור חדש של המרכיבים אותה.

השינוי – התזוזה במשמעות – נוצר בשל אותם רכיבים מטפוריים שהופכים להיות מרכיב ממטפורה נוספת חדשה. זהו מבט אחר, העוקב אחרי הלוגיקה המתקיימת בין מטפורות המפתחות זו את זו, המעומתות זו עם זו, המשלימות אחת את השנייה או מתארות התפתחות של משמעות כפולה. הקשר הדינמי שביניהן פורץ את המסגרת הסגורה לכאורה של המטפורה, ומאפשר לה לנדוד למטפורות נוספות במיקום שונה, בהקשר אחר ובסביבה סמנטית חדשה.

בטרמינולוגיה של ויטגנשטיין, המודל המכונן הזה הוא מבט המאפשר ראיית שדה של ״דמיון משפחתי״ של איבר (מילה) הכבולה בתוך מטפורה אחת לכאורה סגורה, שזזה והפכה להיות כבולה במטפורה חדשה סמוכה, ובכך מקיימת משמעות אחרת בהקשר המשתנה. כלומר, התזוזה המטפורית היא התנועה הלוגית של וריאנטים מטפוריים שונים שנפרסים ופועלים בהקשר, המממשים דרך הדינמיקה הזאת משמעויות נוספות לאותה מילה (או כפי שכבר צוטט: ״לשמוע מילה במשמעות מסוימת״). המודל הדינמי הזה של לוגיקה של מטפורות ממחיש את המטפורה כפעילות שנובעת ממנה משמעות, שחל על טקסטים מטפוריים בארבעה תזרימים.13

הנוכחות המטפורית הרבה כמו מטשטשת את הגבולות בין שפה ליטרלית לפיגורטיבית, על רקע הדברים שוויטגנשטיין מציין בביקורת עצמית ״המיטב שביכולתי לכתוב יישאר רק בגדר הערות פילוסופיות״, ובהמשך, ״וזה היה קשור כמובן לטבעה של החקירה עצמה״ (חקירות פילוסופיות, פתח־דבר עמ׳ 35). במילים אחרות: ההתחקות אחרי הנתיב המטפורי ב״פתח דבר״ מראה שהנוכחות של הציור המטפורי איננה מקרית, לא מבחינת חשיבותו ולא מבחינת המיקום שלו. נהפוך הוא, דרך השימוש במארג המטפורי, מתאר ויטגנשטיין באופן מרובד את המחשבה, שהיא חקירה, שהיא העשייה הפילוסופית. או בטרמינולוגיה המטפורית של המבוא: מתאר את הנסיעה בשדה נטול דרך סלולה, הפתוח לכל הכיוונים (בשונה מהניסיון למשטר את המחשבה ולהתקדם בנסיעה בכיוון אחד) כפעילות של מחשבה; את סרטוט התמונות והתקנתן עד לכדי הצגת תמונה של הנוף וכינוסן באלבום כאופייה של החקירה הפילוסופית.

אציג את הדברים באופן נוסף:

ספר זה בעצם אינו אלא אלבום

החיבור בין ה׳הערות הפילוסופיות׳ וטבעה של החקירה הפילוסופית לבין ׳השדה המטפורי׳ לא ניכר בקריאה ראשונה. המטפורות: ״לנסוע דרך שדה מחשבות רחב, שתִי וערב, לכל הכיוונים״, כשמדובר על טבעה של החקירה הפילוסופית; או ״אוסף של מתווי נוף, אשר נוצרו במהלכם של מסעות ארוכים וסבוכים אלה״, כשמדובר על ההערות הפילוסופיות שהן הספר הזה – כמו נבלעות ולא נתפסות כ׳כלי עבודה׳, שמאפיין את דרך החשיבה של ויטגנשטיין.

בהמשך ההקדמה נפתח השדה המטפורי עוד יותר, כאשר ויטגנשטיין מסמן קשר מטפורי בין אופן החקירה לבין התוצאה – התמונה, על התמורות שחלות בה:

״The same or almost the same point were always being approached afresh from different directions, and new sketches made. Very many of these were badly drawn or uncharacteristic, marked by the defects of a weak draughtsman. And when they were rejected a number of tolerable ones were left, which now had to be arranged and sometimes cut down, so that if you looked at them you could get a picture of the landscape. Thus this book is really only an album״.14

״נגעתי באותן הנקודות, או כמעט באותן הנקודות, תמיד מחדש בכיוונים שונים, ושרטטתי תמונות חדשות כל העת. רבות מהן יצאו משובשות או לא טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל. וכאשר אלה סולקו נותרו כמה תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת, שאותן צריך היה עתה לארגן, ולעיתים קרובות לחתוך, כך שהמתבונן בהן יוכל לקבל תמונה של הנוף. לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום״.

המבט הוויטגנשטייני כמו מתרגם את מהלך הנסיעה לתמונות־תמונות ש״משורטטות״ מזוויות שונות. חלק מתהליך החשיבה מכיל גם את התמונות המשובשות הלא־טיפוסיות, ׳כשהן נגועות בפגמים של צייר כושל׳. או אחרת: הסרת הפגמים היא מימוש פרקטי של ההבנה מהו פגם. ולאחר שאלו סולקו ונתקבלו תמונות נטולות פגמים, שהן ״מתקבלות פחות או יותר על הדעת״, היה שלב נוסף של ארגון וחיתוך התמונה, כדי שהמתבונן ״יוכל לקבל תמונה של הנוף״. לפיכך אומר ויטגנשטיין ״הספר הזה הוא אלבום״.

אתאר עתה את הנתיב של המטפורה הדינמית, כאשר המהלך הוא מ־״היו לי דימויים שונים״15

ל־״לפיכך ספר זה הוא אלבום״.

הקפיצה הזו, מן ׳התמונה המנטלית׳ אל המימוש הפרגמטי, בצורת אלבום, עוברת דרך מסע מטפורי שמתאר (או חושף) נרטיב של חקירות:16

(1) ״I pictured differently״ – התמונה המטפורית הראשונית

(2) ממומשת דרך ״שרטטתי תמונות חדשות כל העת״

(3) מורחבת ל״רבות מהן [מהתמונות[, יצאו משובשות או לא טיפוסיות, כשהן נגועות בכל הפגמים של צייר כושל״

(4) התמונות מתוארות שוב כ״תמונות מתקבלות פחות או יותר על הדעת״ וזאת לאחר שסולקו חלק מהפגמים

(5) את התמונות הפחות פגומות ״צריך היה עתה לארגן, ולעיתים קרובות לחתוך״

(6) בשלב זה, התמונה מקבלת הקשר חדש, של עֵינוֹ של המתבונן, כאשר החשיבות היא ״שהמתבונן יוכל לקבל תמונה של הנוף״

(7) ומכאן ש״לפיכך ספר זה בעצם אינו אלא אלבום״

את המטפורה הדינמית הזו ניתן לתאר גם כמשחק בתמונות (או כמשחק בתובנות), כאשר רק בחוליה השישית (6) של הדינמיקה המטפורית המשחק נפתח בפועל לנמענים שונים. רק אז ויטגנשטיין מביא בחשבון את התפקיד שלהם במשחק, שהרי אם לא יבינו לא יוכלו לשחק, ולכן הוא מוסיף עוד פרמטר: ׳שהמתבונן יוכל לקבל תמונה של הנוף׳. הרצון לשתף במשחק נמענים נוספים גורם לשינוי החוקים.

אם בתחילה ויטגנשטיין ׳משרטט תמונות׳ כמו לעצמו, בשלב שבו הוא מזמין (אותנו) להצטרף למשחק (שלו) הוא ׳מארגן וחותך׳, כך שהמתבונן יוכל להיות חלק מהמשחק דרך הבנתו את התמונות. במילים אחרות ויטגנשטיין מגיש לקורא ׳משחק לשון׳ של תמונות, שאותו הוא מכנה באופן מטפורי –״אלבום״. ניתן לנסח זאת גם כך: ויטגנשטיין מזמין שחקנים נוספים לחשוף דרך המשחק את הכללים המכוננים של התמונות הרבות, כלומר של המטפורות הרבות המאכלסות את התמונות, שהן הערות פילוסופיות, או חקירות. ניתן להרחיב ולומר שקריאה זהירה של ״פתח דבר״, ׳מתרגמת׳ (או חושפת) דרך הפרקטיקה המטפורית של ויטגנשטיין (או דרך השימוש המטפורי־הדינמי) את הניסוח (או את התיאור) המילולי של הפעילות – המטפורה היא כלי עקרוני בהבנה.