מכל נקודות המבט

עמדתי מול השער הגדול. ידעתי שאני מאחר אבל לא רציתי להיכנס, לא רציתי שהשנה תתחיל, לא רציתי לפגוש את הילדים האלה שוב, ולא רציתי להמשיך להתחבא.

עוד זכרתי את השנה הקודמת, ועוד ניסיתי להתגבר עליה. לא רציתי להגיע ולשבת לבד שוב, לשמוע את המורים לספרות ולתנ"ך, לאזרחות וללשון מדברים ומדברים, מקריאים מהספר. הם מדברים ואני לא מסוגל להקשיב, כל דבר אחר מעניין יותר.

השנה של כיתה ז' הייתה מאתגרת. אני אומר את זה בדיעבד אבל אז פשוט רציתי להיעלם, והילדים האלה בבית הספר רק גרמו לי לרצות את זה עוד יותר. הם לא הפסיקו להציק לי. רועי, ליאת והשאר נשארו בירושלים עם הילדות שלי. עוד זכרתי את היום הראשון של השנה שעברה, זה היה היום הראשון בחיי שחטפתי מכות. אני לא זוכר שעשיתי משהו רע. היה ילד שהחליט שמפריע לו שהמכנסיים שלי עליי, המכנסיים שאימא קנתה לי לשיעור ספורט לכבוד החזרה לבית הספר, מכנסי טרנינג קצרים של מותג ידוע כי רציתי להיות מקובל. אבל אותו ילד לא ידע על הרצון שלי להיות מקובל, הוא רצה להיות מקובל בעצמו על חשבוני. אז המכנסיים ירדו, ואני צעקתי, ואז הגיע אגרוף אחד לבטן ועוד אגרוף לאף, וכבר לא היה רק ילד אחד, היו הרבה.

האחות התקשרה לאימא שלי. המכנסיים נקרעו וגם החולצה, ואימא באה ובכתה וצעקה, אבל אני נשארתי שקט, הסתכלתי על הרצפה בחדר האחות בזמן שהיא חיטאה את הפצעים הגלויים, את הפצעים החדשים. את הפנימיים אי־אפשר לחטא.

אימא חיבקה אותי כל הדרך הביתה, ואני אמרתי לה שאני לא רוצה לחזור לבית הספר, אבל חזרתי ולמדתי איך להתחבא. אבא ניסה תמיד ללמד אותי לא להקשיב לרעשי הסביבה, לנסות להיות אני ולהתחבר לאחרים, אבל לא היו לי חברים.

מכונית עצרה בחריקה מאחוריי, ואישה מבוגרת צעקה:

"Sophie, ton déjeuner!".

הסתובבתי. ילדה עם שיער שחור ארוך ותיק גב שנראה כבד דידתה חזרה לרכב, לקחה את ארוחת הצוהריים ונשקה לאישה המבוגרת, וכשהסתובבה היא נעמדה מולי. עיניה הירוקות־אפורות המלוכסנות הביטו בי בהפתעה ואז חייכו:

"היי, אני סופי, אתה בא?"

***

הם הכריחו אותי ללכת לפסיכולוג. חבורה של מטומטמים, כאילו שזה יעזור. זה לא ישנה את מה שקרה. עדיף לנסות לשכוח, להמשיך לחיות את החיים האלה אם לא למות. הם בכל מקרה חשבו שאני משקרת. הסתכלו עליי כמו על מצורעת, דפוקה. אני לא דפוקה ואני גם לא משוגעת, לא המצאתי את זה, אני נשבעת.

אז עכשיו אני מוצאת את עצמי, ילדה בת חמש עשרה, יושבת באיזה כיסא מוזר ולא נוח מול חרטטן יקרן מתל־אביב שרוצה לבדוק איך אני מרגישה, ועוד עם ההורים שלי שלא מאמינים לי בכלל. כססתי ציפורניים כמעט עד דם. זה מה שעשיתי. אכלתי את האצבעות ולא הסתכלתי על אף אחד.

"נועם", הפקידה המבוגרת שישבה מאחורי הדלפק נעמדה וחייכה אליי, בזמן שהוריי התרוממו באחת, "יורם יקבל אתכם עכשיו, אתם יכולים להיכנס".

נאנחתי ונעמדתי, אימא שלי לקחה לי את היד, כאילו כדי לוודא שאני לא בורחת לשום מקום, ונכנסנו לחדר. הוא נעמד כשנכנסנו ולחץ את ידם של הוריי, אבל לא את שלי, כי שלי היו תקועות מאחורי הגב. אבל הוא היה נחמד, חייך והזמין אותנו לשבת. הוא דיבר עם ההורים שלי, והם סיפרו לו כמה אני דרמתית, שהאופי שלי לא אופייני לקיבוץ, שאני מורדת ומשקרת שקרו לי דברים נוראיים כדי לקבל תשומת לב. אני אגרפתי את הידיים בשקט, וכיווצתי את השפתיים כדי לא לצרוח. הוא הסתכל עליי בשקט.

"הבנתי", הוא אמר להוריי, "אני יכול לקבל כמה דקות לבד עם נועם?"

זאת הייתה הפעם הראשונה שהרמתי את הראש. אולי הוא יוכל לעזור לי?

***

היה זה היום הראשון בבית הספר החדש, וסבתא הכינה לי ארוחת צוהריים וזירזה אותי להתלבש. אני הישנונית לא רציתי לקום. בית ספר חדש זה מפחיד.

"יהיו לך חברים חדשים", היא צעקה מהמטבח, ואני קמתי בחוסר רצון.

איחרתי ממש. סבתא הסיעה אותי, וראיתי את השער הסגור. זו לא התחלה טובה של היום הראשון, אבל כשהסתובבתי להתעמת עם השער המאיים, כבר עמד שם ילד אחד מאוים כמוני. חייכתי. כמו שסבתא אמרה, חבר חדש.

"היי", אמרתי, "אני סופי, אתה בא?"

הוא חייך בחזרה חיוך מלא ברזלים אבל יפה, עיניים יפות.

"אני איתן", הוא אמר, "אנחנו מאחרים".

"נכון, אז אתה בא?"

והוא בא. התברר שאנחנו באותה כיתה. המורה נזפה בשנינו, והושיבה אותנו יחד. חייכתי כי לפחות אני לא לבד.

***

אני שונא את פורים – הילדים מעצבנים, נפצים וקפצונים בכל פינה, רעש והרבה אנשים שמסתובבים ברחובות. אי־אפשר לישון, אי־אפשר לנשום, אי־אפשר לחשוב. עוד ילד פוצץ נפץ מתחת לחלון שלי, והרגשתי את התקף החרדה משתלט עליי. כבר לא הייתי בסלון, הייתי על גג בית ברפיח אחרי שהשתלטנו על הבית והתכוננו לכניסה של גולני. הקשר הושתק ואז אש.

אני לא יודע כמה זמן שכבתי על הרצפה. הייתי דביק מזיעה קרה והתקשיתי לנשום. עוד חלום כזה ואני מת, נשבעתי. התרוממתי רועד והלכתי לכיוון המקלחת, ואז הטלפון צלצל. למה לא התעלמתי ממנו? זאת הייתה אימא שלי. היא תמתין. כולם ימתינו דקה, אני צריך רגע כדי לנשום. נכנסתי למקלחת ובכיתי. במים אי־אפשר לראות את הדמעות, זה כאילו אתה לא בוכה. כשהאצבעות כבר התקמטו נתתי לפרץ מים קרים להחזיר אותי להווה ויצאתי. הרגשתי חזק יותר, האוויר נכנס ויצא כמו שצריך.

שש עשרה שיחות שלא נענו חיכו לי. נאנחתי והתקשרתי בחזרה. בטח היא דואגת ורוצה שאברר מה קורה עם דורון.

"יוני", ענה לי אבא, ושמעתי את זעקותיה של אימי מבעד לטלפון.

עיניי כמעט יצאו מחוריהן.

"מה קרה?" שאלתי, "דורון נפצע?"

אבי התחיל לבכות.

"לא, יוני", הוא ייבב, " הוא לא חוזר".

שקט. אחי הקטן מת.