מלחמה וחלום

1

שני מרתפים

חיי הם מסע בין שני מרתפים. אחד מהם נמצא ברחוב פוז'וני 14 בבודפשט, בקור הנורא של פברואר 1945; השני ברחוב פיינשטיין בתל אביב, בבוקר סתיו חמים, ב־7 באוקטובר 2023.

את הסיפור על המרתף בגטו סיפרתי אלף פעם ואספר עוד עשרת אלפים. ירשתי אותו כשאבא מת. הוא היה הכוח המניע של חייו, ועכשיו הוא הכוח המניע של חיי. אבא ביקש שאני אספר אותו, שלעולם לא אפסיק לספר אותו, שאוודא שאיש לא ישכח. זה היה העניין היחיד שהוא גילה אי פעם בחיים אחרי המוות.

בפברואר 1945 אבא שלי, יוסף 'טומי' לפיד, היה בן 13. הוא חי עם סבתא שלי במרתף בגטו בודפשט. בשלב זה הם כבר אכלו בעיקר בשר של סוסים שמתו ברחוב. הרוסים הטילו מצור על בודפשט, והגרמנים יחד עם הפשיסטים ההונגרים התחילו להוציא את היהודים בשיירות מוות. את רובם הם הובילו אל נהר הדנובה, ואז ירו בהם והם נפלו לתוך המים. הדנובה הייתה אדומה באותם ימים.

בבוקר יום שני קפוא אחד, מוקדם בבוקר, הגרמנים הקיפו את הבניין של אבא שלי, הוציאו אותם מהמרתף והתחילו להוביל אותם בשיירת מוות. היו בשיירה בערך שש מאות איש. הם הלכו ברחובות בודפשט, שהייתה ריקה בגלל ההפצצות של הרוסים, ומחלונות שבורים הסתכלו עליהם אנשים שידעו שהם נידונים למוות.

בשלב מסוים, כשהגיעו לגשר מרגיט, מטוס סיור רוסי הנמיך פתאום לרגע מעל השיירה. התחוללה מהומה. אנשים התחילו לרוץ ולצרוח, והגרמנים הרימו את ה'שמייסרים', תתי־המקלע שלהם, וירו לעבר השמיים. אבא הסתתר מאחורי בית שימוש ציבורי קטן, צבוע בירוק. אימא שלו – סבתא קטלינה - שעמדה מאחוריו, דחפה אותו לתוך בית השימוש הירוק, ואמרה לו: "טומי'קה, תעמיד פנים שאתה עושה פיפי."

זה לא קל כמו שזה נשמע - לעשות פיפי כשאתה קפוא, ופוחד, ויורים סביבך, ואתה רק בן 13 ויודע שאתה עומד למות. אבל אבא שלי היה ילד טוב, אז הוא העמיד פנים שהוא עושה פיפי, ואימא שלו נכנסה מאחוריו וסגרה את הדלת, והמטוס המשיך בדרכו, והמהומה שככה, והשיירה המשיכה בלעדיהם.

רבע שעה אחר כך, כל מי שהיה בשיירה הזאת הפך לגופה שצפה במים. אבא שלי וסבתא שלי היו שני האנשים היחידים שנותרו בחיים. הם עמדו ברחוב, מחוץ לבית השימוש הירוק, חופשיים, בלי הטלאי הצהוב, כי אבא שלי הוריד אותו מהבגד. הם יכלו ללכת לכל מקום. ב'מיד־וֶסט' האמריקאי היו אלפי מיילים שבהם לא גר אף אדם, ב'בוש' האוסטרלי, כל הדרך מסידני ועד פרת', חיו הרבה פחות אנשים מאשר בגטו בודפשט. לונדון הייתה חופשית, פריז עמדה להשתחרר, מוסוליני כבר הובס באיטליה, אבל לאבא שלי – ילד יהודי בן 13 – לא היה לאן ללכת.

אז הם חזרו לגטו. הם חזרו למרתף, שהיה פתאום ריק, והתיישבו בו, ורק קיוו שהרוסים יגיעו לפני ששיירת המוות הבאה תצא לדרך.

הרבה מאוד שנים אחר כך נסעתי עם אבא שלי לבודפשט. הוא שמח להיות שם, הוא אהב את הנקניקים הדשנים, את המוזיקה הצוענית, את השפה של ילדותו. בבוקר השלישי פסענו יחד ברחוב במצב רוח טוב, ופתאום הוא בלם בפתאומיות, הסתכל על משהו, ועיניו התמלאו דמעות. "אוי, יאירי, יאירי," הוא אמר, "תראה."

הסתכלתי, אבל לא ראיתי כלום. הרחוב היה ריק.

"יאירי, ילד שלי," הוא בכה, "תסתכל."

הסתכלתי שוב. לא היה שם איש. רק בית שימוש ציבורי קטן – צבוע בירוק.

לפני כמה שנים הוזמנתי לנאום בפרלמנט ההונגרי, בניין ניאו־גותי יפהפה שהאנטישמים היושבים בו אינם יודעים שהוא תוכנן בסוף המאה ה־19 בידי אדריכל יהודי, אימרה שטיינדל. החלק הפנימי שלו מרשים אפילו יותר מהחיצוני, מעוטר כולו בזהב ובקרוב לחצי מיליון אבני חן. עליתי לבמה, ולחרדת המארחים שלי פתחתי את נאומי במילים: "לפני שבעים שנה היה תלוי שלט על הבניין הזה: 'אין כניסה ליהודים וכלבים'. אנחנו רוצים לשכוח, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח." ואז ירדתי והלכתי ברגל לבקר את בית השימוש שהציל את חייו של אבא שלי. יש יותר מסוג אחד של עלייה לרגל.

בית השימוש אפור היום, גרפיטי וטחב מכסים אותו, אבל הוא עדיין שם. אז, בפעם הראשונה שהייתי בו, חיבקתי את אבא עד שהוא נרגע מהבכי, והוא אמר לי, "ילד שלי, זה המקום. זה המקום שבו אני ניצלתי, זה המקום שבזכותו אתה נולדת, זה המקום שבו נולדה הציונות שלי והאהבה שלי למדינת ישראל. פה הבנתי דבר אחד: שאני מוכרח שיהיה לי מקום שאליו אוכל ללכת. אני לא יכול לחיות בעולם שבו אין לי לאן ללכת."

אחרי שאבא מת, ב־2008, כתבתי את הביוגרפיה שלו. קראתי לה 'זיכרונות אחרי מותי'. כשהספר יצא לאור קיוויתי שנמכור 400-300 עותקים למשפחה ולחברים. בסופו של דבר, בישראל הקטנה לבדה הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים ועמד בראש רשימת רבי־המכר במשך חודשים ארוכים. מאוחר יותר הוא תורגם לשלל שפות, כולל אנגלית ורוסית. נדמה לי שחלק מהצלחתו נובעת מכך שאנשים הבינו שכתבתי אותו כדי לעצור את מותו. לא ביוגרף כתב אותו, אלא ילד שיושב על ארון הקבורה, הולם בו באגרופים קטנים, "אבא! אבא! תענה לי, אבא!"

שנים אחר כך אני יושב לצד בתי, היא מכה באגרופים קטנים על ראשה. אני מלטף אותה עד שהיא נרגעת. התאריך הוא 7 באוקטובר 2023. אני ראש האופוזיציה. השעה שבע וחצי בבוקר, זה המרתף השני של חיי.

אין לי דרך אחרת להרגיע את יעלי מלבד ללטף את ידה. יעלי אינה מדברת. היא אישה צעירה, יפהפייה, והיא אוטיסטית. כבר שעה שאנחנו יושבים במרתף הבית שלנו. בחוץ אזעקות בלתי פוסקות, רעשי פיצוצים ושריקות טילים נוחתים מתערבבים בשברי קולות הבוקעים מהטלוויזיה. חברת הכנסת דבי ביטון מצלצלת אליי משדרות, עיר מגוריה. "יורים מחוץ לבית שלי," היא לוחשת לי, "אנחנו סגורים בממ"ד, אבל חיים יצא להסתכל וחזר, יש מחבלים ברחוב לידנו, הם תוקפים את תחנת המשטרה."

דבי אומרת שמוֹר, הבת שלה, לא עונה לה. מור עיוורת, היא גרה בקיבוץ כפר עזה. השמועות אומרות שקורה שם משהו נורא, אבל אף אחד לא יודע מה. אפרת, חברה ממושב פרי גן, מתקשרת. "יש מחבלים בבית של אחותי בקצה הרחוב," היא צועקת. בטלפון הקווי אני מדבר עם המזכיר הצבאי, מנסה לקבל ממנו תמונת מצב. הוא לא יודע הרבה, אומר לי שיחזור אליי. תמי ויאיר, חברים טובים, מתקשרים, הבת שלו ובן זוגה במתחם הסטודנטים בשדרות, היא מסמסת להם מהממ"ד, לא מעיזה לדבר בקול רם. אני חוזר לדבי, היא עוד לא שמעה ממור. רק אחר הצהריים היא תגלה שמור הצליחה לברוח מהקיבוץ ברגע האחרון. ליהיא מרימה אליי מבט מבועת מן הטלוויזיה. "יש ארבעים הרוגים," היא אומרת. "יש הרבה יותר," אני עונה לה, "הרבה הרבה יותר."

משהו קודר, כועס, עולה בתוכי. שבועיים לפני כן הייתי בתדרוך ביטחוני אצל נתניהו ויצאתי ממנו נחרד. האיומים סביבנו הלכו והתגברו, והוא נראה אדיש וזחוח. במשך יומיים ישבתי שעות ארוכות בחדר צדדי של ועדת החוץ והביטחון וקראתי חומר מודיעיני. אחר כך אמרתי לצוות התקשורת שלי לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה אזהיר מפני האיומים המרחפים מעלינו. "את מי זה מעניין עכשיו?" הם שאלו, "כולם עסוקים רק במהפכה המשפטית. הכתבים לא יסקרו את זה." הצוות מבין טוב ממני את הזירה התקשורתית, אבל הפעם התעקשתי. "אנחנו בדרך לאסון ביטחוני," אמרתי להם, "זו חובתי כראש האופוזיציה להזהיר את הציבור."

למחרת כינסנו מסיבת עיתונאים. "ערב יום הכיפורים," אמרתי למצלמות, "אני נאלץ להזהיר את אזרחי ישראל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לעימות אלים; כל גופי הביטחון, שב"כ, משטרה, גופי המודיעין, מזהירים את הממשלה ואת הקבינט מהתלקחות אלימה; מי שישלם את המחיר הם הילדים שלנו." המצלמות כבו, והתברר שהצוות שלי צדק. אף אחד לא רצה להקשיב.

האלוף אבי גיל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, מתקשר שוב, נותן לי דיווח ראשוני. הכול מסויט, כאוטי, אף אחד לא מצליח לבנות לעצמו תמונה מלאה של המתרחש. "תמסור לראש הממשלה," אני אומר, "שאני מציע שניפגש היום." אני מרים עיניים ומגלה לחרדתי שיעלי איננה לצידי. אני עולה מהמרתף ומוצא אותה יושבת במטבח עם אוזניות. היא מתנתקת, שומעת את אותו שיר שוב ושוב, בווליום מקסימלי, השיר הוא 'זה עולם קטן מאוד', שמתנגן בכל הפארקים של דיסני. אני לא יודע לומר של מי העולם הקטן יותר, זה שלה או זה שלנו.

האזעקות נשמעות שוב ואנחנו יורדים בחזרה למרתף, שבו נמצא גם חדר העבודה שלי. המאבטחים נכנסים, עומדים ליד הקיר, נבוכים, דרוכים. המרתף הופך לחמ"ל קטן. מישהו מצלצל ומספר שבחוף זיקים הגיעו מחבלים מהים ורצחו דייגים ומתרחצים. עוד טלפון מגיע, בפעם הראשונה מספרים לי שיש גם חטופים במספרים גדולים. ממדי האסון חודרים בהדרגה. אני מעלה לשיחת ועידה את כל הצוות שלי ואומר להם: "אני הולך להציע לנתניהו להקים ממשלת חירום, אי אפשר לתת למטורפים להמשיך לנהל את המדינה."

לא אמשיך בתיאור היום שעבר עליי, מלבד החלקים הפוליטיים שלו. כל תצפיתנית בנחל עוז, כל לוחם גולני במוצב כיסופים, כל חבר בכיתת הכוננות של נתיב העשרה עברו יום נורא ודרמטי יותר ממני. הייתי הראשון שאמר באותו יום את המשפט שהפך מאז לקלישאה: "7 באוקטובר הוא היום שבו נהרגו הכי הרבה יהודים מאז השואה." עכשיו היינו צריכים להתחיל לחשוב איך נצא מהיום הזה.

אני מאמין גדול ביכולת הישראלית לקום מן האימה והאפר. זהו האתוס המכונן שלנו, ככה הסיפור שלנו מתחיל. שלוש שנים אחרי השואה – שלוש שנים בלבד - הוקמה מדינת ישראל. כמה חודשים אחר כך הגיעה לנמל חיפה ספינה להובלת בקר עמוסה במאות עולים מיוגוסלביה. כשהחוף נראה באופק, על התורן הונף דגל ישראל מצויר ביד ואבא שלי, זקן בן 17, פרץ בבכי, ירד לחוף והתגייס לצה"ל. אני לא מאמין בכוחו של הגורל, אני מאמין ביכולתנו לשנות אותו.

בארבע וחצי נתניהו ואני נפגשנו. מעולם לא ראיתי אותו ככה. הוא היה אפור, מוכה, קשיש פתאום, ישב בשקט בזמן שהמזכיר הצבאי הציג את הדיווחים המקוטעים שמגיעים אליהם מהשטח. בפעם הראשונה שמעתי על התצפיתניות שנחטפו, סיפורים מקוטעים על פסטיבל מוזיקה שהפך לאתר טבח המוני. ברור שגם הם לא מצליחים עדיין לבנות תמונה מלאה של המצב. "אנחנו צריכים להקים ממשלת חירום," אמרתי לנתניהו, "תוציא את בן גביר וסמוטריץ'. אנחנו הולכים למלחמה, ואתה לא תוכל לנהל איתם מלחמה. אני אביא את כל האופוזיציה פנימה." הפוליטיקאי שבו התעורר לפתע. "לא," הוא אמר, "תצטרפו אתם אליהם, שבו כולם יחד."

אחרי שעתיים כינסתי מסיבת עיתונאים, הצעתי בפומבי להקים ממשלת חירום. היא הוקמה כעבור ארבעה ימים - בלעדיי. בני גנץ הודיע שהחליט להיכנס לממשלה, עם חמישה שרים ללא תיק, בלי שהוציאו ממנה את מטורפי הימין הקיצוני ובלי שהוגדרו סמכויות ותפקידים בקבינט. הודעתי שבתנאים האלה אישאר באופוזיציה. הממשלה הזו, בהרכב הזה, עם ראש הממשלה הזה, לא תוכל לנהל את המלחמה. גנץ רק ייתן להם לגיטימציה, בלי שיוכל להשפיע על קבלת ההחלטות.

מדינה שלמה זעמה עליי. הכעס הלך והתגבר ככל שהתבררו ממדי האסון. במפלגה היה כמעט מרד. לראשונה ח"כים שלנו תדרכו נגדי את התקשורת. סקרים ראשונים התפרסמו, המנדטים נשרו ממני כמו עלי שלכת. ברחובות נתלו שלטי ענק – 'ביחד ננצח' – שנראו כמו אצבע מאשימה שהופנתה כלפיי. הייתי היחיד שאינו מוכן להצטרף לביחד המקודש. חברים טובים הגיעו לביתי בלילות וצעקו עליי שאני חייב להצטרף לממשלה בשם האחריות הלאומית. כל ריאיון איתי נפתח בשאלה הנזפנית מדוע איני נכנס לממשלה ותורם יותר למאמץ המלחמתי.

באחד הלילות ליהיא שואלת אותי אם לא קשה לי. כן, אני עונה, קשה לי, אז מה? ממתי זו סיבה לא לעשות את מה שנראה לך נכון?

הדבר שהחריד אותי לא היה הכעס, אלא הקלות שבה החברה הישראלית הייתה מוכנה לוותר על קיומה של אופוזיציה. לא בפעם הראשונה אני נוכח לדעת שהדמוקרטיה היא רעיון לא טבעי. אל מול תחושה של סכנה, בני האדם מתקשים להפקיד את גורלם בידי שיטה שלטונית מורכבת המבוססת על איזונים ובלמים, שלוש רשויות נפרדות ותקשורת חופשית. אני יכול להבין למה זה מנוגד לאינסטינקט האנושי, אבל האינסטינקט טועה. דיקטטורות מאוחדות ומלוכדות הביאו למותם של מאות מיליוני אנשים וזרו מוות והרס לאורך כל ההיסטוריה. דמוקרטיות ליברליות מפולגות שלא הפסיקו להתווכח ניצחו בשתי מלחמות עולם, הצילו מיליארדי אנשים מרעב, נתנו זכויות שוות לנשים ומיעוטים ולקחו אותנו לירח.

ב־8 באוקטובר חיזבאללה מצטרף למלחמה, יורה על יישובי הצפון. הממשלה נתקפת פאניקה ומחליטה לפנות את תושבי קריית שמונה ויישובי הגבול. זוהי החלטה הרסנית. הימים הופכים לשבועות, השבועות לחודשים, ואין מי שיהיה לו האומץ להחזיר אותם הביתה. קהילות שלמות מתרסקות. המלחמה בעזה הופכת לדשדוש מתמשך. רוב החטופים נשארים במנהרות חמאס, מתים בזה אחר זה. באפריל איראן תוקפת את ישראל לראשונה בנחילי כטב"מים, קיצוני הימין בממשלה מטרפדים כל ניסיון להסדר שיסיים את המלחמה. גל האהדה העולמי האדיר שישראל זכתה לו אחרי מתקפת חמאס מוחלף במפולת מדינית חסרת תקדים. טובי ידידינו פונים נגדנו. עם האמריקאים – המשענת הצבאית והמדינית המרכזית שלנו – מתפתח משבר הרסני. יותר ויותר אנשים מתחילים לומר שצדקתי. זו הממשלה האיומה והכושלת בתולדות המדינה, אסור היה להאריך את ימיה.

באפריל, כמה ימים אחרי ההתקפה האיראנית, בהפגנת מחאה גדולה בחיפה נגד הממשלה, אני אומר לקהל: "יש רגעים כאלה, שבהם אנשים אומרים לעצמם, 'אם אין שום אלטרנטיבה, אז אולי אני האלטרנטיבה.' מול הקושי, מול הייאוש, מול הקיצוניות, באתי לבקש מכם שתאמינו בעצמכם." הקהל מריע, מניף דגלים. בפעם הראשונה אחרי חודשים אני מרגיש שהם מקשיבים באמת.

הכול מתחבר: המרתף בגטו, המרתף בבית שלי. אל מול כל סיוט, אל מול כל אסון, יש לנו תמיד זכות אחת שאי אפשר לשלול מאיתנו: מותר לנו להיאבק על מה שאנחנו מאמינים בו.