מלחמות המאפיה 1: זר מסוכן

פרולוג אספן אולברייט

"אל תסתובבי," קול עמוק ממלמל באוזני, שולח צמרמורות בגבי. המבטא שלו נשמע כמו תערובת של העולם הישן של מזרח אירופה, הפוגש את ארצות הברית של היום, אבל אני לא מצליחה לשים את האצבע בדיוק מאין הוא. אני צריכה לתת את מרב תשומת ליבי היטב, כדי להבין מה הוא אומר, אבל זה רק גורם לי להיות סקרנית יותר לגביו.

ריח הוויסקי מתפרץ אל נחיריי, מתערבב עם ברגמוט והל. יד גדולה נכרכת סביבי ומחליקה על בטני, מציתה רפרופים חמים ועצבניים, הנשלחים ישר לתוכי.

אני מתחילה להפנות את ראשי, אבל לחיו מחזיקה את לחיי במקומה. הזיפים שלו שורטים קלות את עורי, ואני לוקחת נשימה עמוקה. "נראה שאת לא מצטיינת בצייתנות." משהו באופן דיבורו אומר לי שכדאי לי ללמוד מהר.

לציית לו? למה הוא מתכוון?

"אני מצטערת," אני לוחשת, לא בטוחה למה אני מתנצלת, ואני נרעדת אל גופו המוצק כשהאורות המהבהבים של העיר מנצנצים מחוץ לחלון. המוסיקה מהרמקולים שמסביב מפתה. אישה שרה בשפה זרה. התמהיל בין אזור החלציים שלי, שלהוט כבר להזדיין, העידוד מצד חברותיי להיות "פזיזה וספונטנית" והסחרחורת הקלה מהאלכוהול ששתינו כל היום לא עוזרים לי להתנגד לחיזוריו של האדון הזר המסוכן.

אולי זה היה עוזר אם הגוף שלי לא היה מרגיש כאילו הוא נמס לתוך גופו.

אבל למה שאתנגד? רק התגרשתי, אני אישה בחופשה שלא הזדיינה כבר יותר מדי זמן.

מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אז אין לי מה לדאוג.

הזרת שלו גולשת יותר למטה, והוא מחליק את ידו האחרת על ירכי, כאילו הוא הבעלים שלי, והוא מושך אותי קרוב יותר אליו. "תני לי להבהיר את הכללים שלי. אני אשים לך כיסוי עיניים, והוא יישאר שם עד אחרי שאלך. מנקודה זאת והלאה, את תיתני בי אמון מלא. כל מה שאני אומר, זורם."

כל כולו משדר ביטחון עצמי, בלי שום מקום לוויכוח.

ליבי דוהר מהר יותר, וחרדה ממלאת את חזי.

מה אני עושה?

זה כל כך לא אופייני לי.

ומה אם הוא איזה פסיכופת מטורף, ואני אמצא את עצמי משוסעת לגזרים בחדר המלון?

הזקפה הקשה שלו נלחצת אל עמוד השדרה שלי. "יש לך שאלות או התנגדויות?" הלהט מנשימתו פוגע באוזני ולא ממש עוזר לי לייצר מחשבות מגובשות כלשהן.

אני בולעת בקושי. "אומממ...."

הוא מצליף בלשונו מאחורי תנוך אוזני, ופלג גופי התחתון פועם.

אני משתנקת ברכות ועוצמת עיניים, לא מסוגלת לבנות שאלה כלשהי, ובטח שלא להוציא אותה מפי.

"את עדיין יכולה לצאת מזה אם את רוצה," הוא ממלמל ושומט את ראשו נמוך יותר, עובר על שסע השמלה שלי תוך כדי שהוא מכרסם את עיקול צווארי.

אני קופאת.

אני רוצה לצאת מזה?

שפתיו שוב נוגעות באוזני. "אני דורש הסכמה. החברות שלך אמרו שאת רוצה את זה. זה נכון? "הממ?"

אני פותחת את פי לדבר, אך שום דבר לא יוצא. אגודלו פורט עליי, כאילו אני גיטרה והוא כוכב רוק מקצועי שממלא אצטדיונים מדי ערב.

אולי הוא כזה. אני לא יודעת כלום על האיש הזה.

"תני לי כן," הוא דורש במבטאו הסקסי.

במקום כלשהו בתוכי, מסתתרת האישה הביישנית, המצייתת לחוקים, החסודה. ה'אני' של לאס וגאס, חסרת הדאגה, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת, "כן."

"יופי. תעצמי את העיניים ותשאירי אותן עצומות. אם תפתחי אותן לפני שאשים עלייך את כיסוי העיניים זה נגמר. מבינה?"

אני מהנהנת, עדיין לא בטוחה לתוך מה אני מכניסה את עצמי.

"אם לא תיכנעי לי באופן מלא, לא תהיה שום אזהרה. אני אפסיק ואלך. הבהרתי את עצמי?" הוא מעביר את ידו על פלג גופי העליון, חותך דרך המחשוף שלי, ואז אוחז בסנטרי ודוחף את ראשי בחזרה על כתפו, מעביר שוב את זיפיו על לחיי.

יבבה נפלטת ממני. היא כל כך זעירה, שאני לא לגמרי בטוחה שהיא לא התרחשה בראשי.

"תעני לי."

"מממהממ." אני לא מצליחה להגיד שום דבר. גופו הוא תא עינויים שאני רוצה להתנדב להיכנס אליו. חם. עם כל צעד שהוא עושה, שריריו מתכווצים, פועמים לתוך בשרי.

ידו גולשת פנימה על ירכי, והתחושה כמו ברק שנשלח אל כל קצה עצב שבי. הוא נוהם בשקט כשאני רוטטת, ושואל. "לא עשית את זה בעבר?"

אני לוקחת לריאותיי כמה שיותר חמצן ואוצרת אותו בתוכי. "מה? לציית?"

הוא מלטף את שפתיי באצבע בודדת. "זה, ולבלות את הלילה עם אדם זר."

אני רועדת עוד יותר בתוכי. "נכון." אני מניחה את ידיי על ירכיו השריריות, בניסיון לייצב את עצמי.

"את עצבנית." הוא לא שואל, אלא מציין.

"אני..."

הוא מניח את אצבעו על שפתיי, ואני עוצרת את נשימתי.

"קודם כיסוי עיניים." בד סאטן קריר מכסה את עיניי, והוא מהדק אותו חזק סביב ראשי.

העיניים שלי כבר עצומות, אבל משהו בסופיות של כיסוי העיניים גורם לדופק שלי להאיץ עוד יותר.

הוא ממקם את גופו מול גופי, מיתמר מעליי, ואני שואפת שאיפה חדה כשאצבעו מחליקה על המחשוף שלי. "את יודעת מה רציתי לעשות מאז שראיתי אותך מהצד השני של הקזינו?"

"לא," אני לוחשת.

הוא לא עונה לי. ידו אוחזת ברכושנות בעורפי. חמימות נשימתו מכה בפי, כששפתיו מרחפות על שפתיי. "לבלות כל שנייה שנותרה מהלילה הזה בלגרום לך להתפרק בדרכים שלא הכרת קודם."

אני מתכווצת בתוכי, כשהוא משחרר את התפרצות הכאוס הראשונה בתוך כל חלקיק של קיומי. שפתיו ולשונו מציתות בי אש שלא ידעתי שקיימת, משוטטות על הלסת ועל הצוואר שלי, לפני שהוא משחרר את כתפיית השמלה שלי ומוצץ את שדיי.

כשהוא נע בחזרה למעלה, אני תרה אחר שפתיו, רוצה לטעום אותן. הוא לא נותן לי. את הלילה כולו אני מבלה בעשיית דברים שמעולם לא עשיתי קודם, אבל הוא לא מנשק אותי על השפתיים.

בבוקר שלמחרת, אני מתעוררת. אור שמש פורץ דרך החלון. אני פונה אל הצד האחר של המיטה, מצפה לראות אותו.

אבל הוא איננו. עניבת משי חתוכה, שכנראה הייתה כיסוי העיניים שלי, מוטלת על הכרית לידי. מעבר לכך, אין כל זכר לעובדה שהוא היה איתי, מלבד הניחוח הנעים של עורו, שעדיין נאחז בעורי.

זה היה אמור להיות ככה. ידעתי, והסכמתי לתנאים. הוא עמד במילה שלו ומילא את הצד שלו בעסקה. אבל אני עדיין מבחינה בכאב האכזבה על כך שהוא לא כאן. חלק ממני מסוחרר מכל מה שהוא עשה, ומכל הדברים שהוא גרם לי להרגיש. החצי השני שלי תוהה האם מוטב היה לא לדעת שקיים משהו מענג בצורה מייסרת כל כך.

אין בגופי עצם אחת שלא מודעת לכך שלעולם לא אחווה שוב מישהו כמותו.

אני נותנת לעצמי רגע קצר ללכת לאיבוד במסעי לאורך נתיב הזיכרון, ואז קמה, מתקלחת והולכת ללבוש את הבגדים שלבשתי בלילה הקודם. אני מניחה שאצעד את מצעד הבושה מתוך הסוויטה היוקרתית הזאת אל הקומה השישית, אל החדר שאני חולקת עם החברות שלי. פאניקה אוחזת בי כשאני לא מצליחה למצוא את התחתונים, החזייה או השמלה שלי.

אני פותחת את הארון, ושמלת שמש חדשה, לבנה ויקרה מאוד, תלויה שם. בתוכה חזייה מובנית, אבל אין שם שום בגדים תחתונים. פתק מצורף אליה. כתוב בו כך:

קרסוטקה שלי,

השמלה והחזייה שלך יובאו לחדרך אחרי שיכבסו אותן. אני שומר לעצמי את התחתונים שלך.

אות משורבטת, דומה לאות M, מופיעה בסוף הדף. אני פוערת את פי למראה הפתק והשמלה, ומחניקה את חיוכי.

סוטה.

השם שלו מתחיל באות M. או שאולי זה שם המשפחה שלו?

זה כל מה שאני יודעת על האדון הזר המסוכן. הוא יכול היה לעמוד עכשיו מולי ולא הייתי יודעת שזה הוא. אין לי מושג איך הוא נראה, מה שמו האמיתי או כל דבר אחר אודותיו. מה שאני בטוחה לגביו הוא הקול שלו, ניחוח הברגמוט וההל והאופן שבו גופו מותאם באופן מושלם לגופי. את רוב הדברים שהוא אמר לא הבנתי בכלל, כי הוא דיבר לעיתים קרובות בשפה זרה. אני לא בטוחה איך הוא יודע מה מספר החדר שלי, אבל בפעם הראשונה בחיי, אני לא מתכוונת לנתח יותר מדי.

קרסוטקה. הוא חזר על זה שוב ושוב כל הלילה, כאילו זה היה שם החיבה שלו בשבילי.

מה זה אומר?

אני לוקחת את הטלפון שלי ומקלידה את המילה בתיבת החיפוש. זה ברוסית.

קרסוטקה: יפהפייה, יופי.

מלבד כל האורג... המעִיפות שהוא נתן לי, אני קולטת פתאום שאני מרגישה ממש 'מאושרת וחיה', שוב. כבר הרבה מאוד זמן שלא חשתי דבר מלבד 'עצובה ומכוערת'.

מאיזושהי סיבה מטורפת, אני שמחה שהוא שמר לעצמו את התחתונים שלי.