מלחמת הפורמיקים הראשונה 2: הארץ בלהבות

 פרק 1 בִּינְגְוֶון

הספרנית הביטה בסרט על הצג של בִּינְגְוֶון, הקדירה פנים ואמרה, “זה מקרה החירום שלך, בינגוון? הפרעת לי בעבודתי כדי שאראה סרטון מזויף על חייזרים? אתה אמור ללמוד לבחינות. אנשים כאן מחכים להשתמש במחשב הזה״. היא הצביעה על שורת הילדים העומדים ליד הדלת, שכולם להוטים להשתמש במחשב. “אתה מבזבז את זמני ואת זמנם״.

“זה לא סרט מזויף״, אמר בינגוון. “זה אמיתי״.

הספרנית הזעיפה את פניה. “ברשתות יש עשרות סיפורים על חייזרים, בינגוון. כשזה לא סקס, אלה חייזרים״.

בינגוון הנהן. היה עליו לצפות לכך. ברור שהספרנית לא תאמין לו. עניין רציני כמו איום של חייזרים אמור להגיע ממקור אמין: החדשות מהממשלה או מבוגר אחר, לא מפיו של ילד בן שמונה, בנם של איכרים המגדלים אורז.

“יש לך שלוש שניות לחזור ללמוד, או שאעביר את זמן השימוש שלך למישהו אחר״.

בינגוון לא התווכח. מה הטעם? כשמבוגרים התעמתו איתך בפומבי שום כמות של ראיות, אפילו ראיות מבוססות, לא תשנה את דעתם. הוא טיפס שוב על כיסאו והקיש פעמיים על המקלדת. סרטון החייזרים נעלם ובמקומו הופיעה הוכחה מסובכת בגאומטריה. הספרנית הנהנה, נעצה בו מבט נוזף אחרון לפרֵדה ואז חצתה את החדר וחזרה לשולחנה.

בינגוון העמיד פנים שהוא שקוע בהוכחה עד שהספרנית חזרה לעיסוקיה ומחשבותיה פנו למקום אחר. אז הקליד שוב את הכתובת והעלה את הסרטון. פרצופו של החייזר השיב לו מבט. הוא קפא בנקודה שבה עצר בינגוון את הסרטון. האם הספרנית ראתה משהו שהוא החמיץ? איזה פספוס או חוסר עקביות שהוכיחו שהסרטון מזויף? באמת היו מאות סרטונים כאלה ברשת. קרבות בחלל, מפגשים עם חייזרים, מסעות מופלאים. אבל השגיאות והזיופים בסרטונים האלה זעקו לעין. להשוות אותם לסרט הזה? זה כמו להשוות בין רישום של פרי בעפרון לבין הדבר האמיתי.

לא. זה אמיתי. שום אומן מדיה לא מסוגל ליצור משהו מזוויע, זורם וחי כל-כך. לפרצוף דמוי החרק היו שערות ושרירים וכלי דם ועיניים בעלות עומק אמיתי. העיניים נראו כאילו הן ננעצות היישר בעיניו של בינגוון ומסמלות את הקץ לכול. בינגוון חש בחילה, לא בגלל חזותו הגרוטסקית, הלא טבעית של הדבר הזה, אלא בגלל הממשות שלו, החדות הבהירה. האמת הבלתי ניתנת להכחשה שהייתה בו.

“מה זה?״

בינגוון הסתובב בכיסאו וראה את הוֹפֶּר עומד מאחוריו בעמידה המגושמת האופיינית לו, נוטה לצד אחד בגלל כף רגלו המעוותת. בינגוון חייך. חבר. ולא סתם חבר, אלא הוֹפֶּר. מישהו שידבר איתו לעניין ויגיד לו בוודאות שזה זיוף, תראה פה, החמצת כאן את הזיוף, טיפש, זו ההוכחה שאתה נכנס ללחץ בלי שום סיבה.

“בוא, תעיף בזה מבט״, אמר בינגוון.

הופר צלע לעברו. “מה זה, זיוף?״

“מה דעתך?״

“זה נראה אמיתי. איפה מצאת את זה?״

“יַאנְיוּ שלחה לי את זה. הרגע בדקתי את המייל שלי״.

יאניו הייתה אחד הסודות שהופר ובינגוון חלקו. היא הייתה עוזרת מחקר של אסטרופיזיקאי בירח, לונה. בינגוון הכיר אותה ברשת כמה חודשים קודם לכן, בפורום לתלמידי מחקר סינים שרצו לשפר את האנגלית שלהם. בינגוון ניסה להשתתף בפורומים אחרים בעבר; הוא נרשם בשמו האמיתי ולא ניסה להתחזות, אבל בכל פעם שחשף את גילו העיפו אותו מנהלי הפורומים וחסמו בפניו את הגישה.

ואז הוא מצא את הפורום של תלמידי המחקר. ובמקום להירשם בתור עצמו, הוא העמיד פנים שהוא סטודנט שנה שנייה בגואנגז׳ו, שלומד חקלאות, הנושא היחיד שחשב שיוכל לשוחח עליו בצורה שתישמע אמינה למדי. הוא ויאניו התחברו כמעט מיד והתחילו לשלוח זה לזה מיילים והודעות באנגלית כמה פעמים בשבוע. בינגוון חש צביטה של אשמה בכל פעם שהם התכתבו; אחרי הכול, הוא שיקר. וגרוע מכך, עכשיו, כשהכיר את יאניו היטב, הוא היה משוכנע למדי שהיא ממילא הייתה מתיידדת איתו, ולא משנה אם הוא בן שמונה או לא.

אבל מה הוא יכול לומר עכשיו? היי, יאניו, נחשי מה? האמת היא שאני ילד. נכון שזה קורע מצחוק? על מה נדבר היום?

לא. זאת תהיה הודאה בכך שהוא אחד הסוטים האלה המעמידים פנים שהם נערים צעירים כדי שיוכלו לשוחח עם נערות.

“מה היא אמרה בהודעה שלה?״ שאל הופר.

“רק שהיא מצאה את הסרטון הזה ושהיא צריכה לדבר איתי על זה״.

“ענית לה?״

“היא לא הגיבה. זו כעת משמרת השינה בלונה. לוח הזמנים שלנו חופף רק בבוקר״.

הופר הנהן לעבר צג המחשב. “תריץ את זה״.

בינגוון הקיש על המקלדת והסרטון החל להתנגן מתחילתו.

על הצג נראתה דמות מגיחה מצוהר בדופן ספינת חלל. בחליפת הלחץ שלה היה זוג זרועות נוסף. צינור ארוך גלש מחליפת החלל של הדמות והתפתל לאחור עד שנבלע בתוך הצוהר, ככל הנראה מעביר חמצן וחום וכל דבר אחר שהיצור נזקק לו כדי להתקיים בריק הקפוא של החלל.

היצור לא נע לרגע אחד. הוא נותר במקומו, שרוע על דופן הספינה, בטנו כלפי מטה, זרועותיו ורגליו מושטות כחרק הנאחז בקיר. מי שצילם את הסרט היה במרחק כעשרים מטרים מהיצור. קסדתו של היצור עדיין הייתה בצל, לכן פניו היו מוסתרות.

השלווה הופרה בִּן רגע כשהיצור הסתער לעבר המצלמה בדחיפות פתאומית. הופר נרתע, ממש כפי שעשה בינגוון כשראה את זה לראשונה. שטף של שפה זרה נשמע בסרטון — ספרדית או פורטוגזית — והצלם נסוג צעד אחד. היצור התקרב, ראשו מתנודד מצד לצד בעודו מתקדם בצעדי דשדוש בעזרת זרועותיו ורגליו. ואז, כשהיה במרחק מטרים אחדים מהמצלמה, הוא נעצר וזקף שוב את ראשו. אורות מקסדתו של מפעיל המצלמה האירו את פרצופו של היצור, ובינגוון הקפיא את התמונה.

“ראית איך זזו השערות והשרירים בפנים שלו?״ שאל בינגוון. “ראית את הזרימה? שיער זז ככה רק בלי כבידה. הדבר הזה צולם בחלל, בוודאות״.

הופר הביט בצג ולא אמר דבר, פיו היה פעור מעט.

“אתם מזמינים צרות, שניכם״, אמר קול נוסף.

בינגוון פנה שוב לאחור. הפעם זו הייתה מֵיְילִין, הדודנית שלו, שעמדה מאחוריו, זרועותיה שלובות על חזה, הבעה מגנה על פניה. היא הייתה בת שבע, צעירה מבינגוון בשנה, אבל מכיוון שהייתה גבוהה בהרבה מהופר וממנו היא התנהגה כאילו היא מבוגרת יותר, ולכן בעלת סמכות.

“הבחינות בעוד שבועיים״, היא אמרה, “ואתם מתבטלים״.

בחינות המחוז היו ההזדמנות היחידה שניתנה לילדים מכפרי האורז לזכות בחינוך רשמי. בתי ספר היו נדירים בעמק הנהר, ובית הספר הקרוב ביותר היה בדאונז׳ן בצפון או בהנגואנגז׳ן בדרום. מספר המקומות היה מוגבל, ואולם אחת לשישה חודשים קיבל המחוז כמה תלמידים מהכפרים. כדי להתקבל היה עליך להיות בן שמונה לפחות ולהגיע אל בין חמשת האחוזים העליונים בבחינות. שמות המועמדים המתאימים השתתפו בהגרלה, ומספר המתקבלים היה תלוי במספר המקומות הפנויים, שרק לעתים נדירות עלה על שלושה. הסיכוי להתקבל היה קלוש, אבל בית הספר היה כרטיס היציאה משדות האורז וכל ילדי הכפרים בסביבה, בילו כל רגע פנוי בלימודים בספרייה מרגע שמלאו להם ארבע שנים.

“זו ההזדמנות הראשונה שלכם לגשת לבחינות״, אמרה מיילין, “ואתם עומדים להרוס את זה״.

“בינגוון לא יהרוס את זה״, אמר הופר. “הוא עובר את כל מבחני הניסיון בציון מאה. הם לא יכניסו את השם שלו אפילו להגרלה. הם ייקחו אותו מיד״.

“בשביל לעבור את המבחן בציון מאה אתה צריך שכל התשובות שלך יהיו נכונות, ראש בוץ״, אמרה מיילין. “זה בלתי אפשרי. המבחן מתאים את עצמו לנבדקים. ככל שיש לך יותר תשובות נכונות, השאלות הבאות שתקבל יהיו קשות יותר. אם כל התשובות שלך נכונות אז השאלות האחרונות יהיו מסובכות כל-כך עד שאיש לא יוכל לענות עליהן״.

“בינגוון יכול״.

מיילין גיחכה. “בטח״.

“לא, באמת״, אמר הופר. “ספר לה, בינגוון״.

מיילין פנתה אל בינגוון, בציפייה שישים קץ לבדיחה, אבל בינגוון רק משך בכתפיו. “יש לי מזל, כנראה״.

הבעתה של מיילין השתנתה. פניה היו המומות. “כל תשובה? לא פלא שמר נונג נותן לך זמן מחשב נוסף ומתייחס אליך כאילו היית חיית המחמד הקטנה שלו״.

מר נונג היה הספרן הראשי, איש טוב לב בשנות השבעים לחייו, בגלל בריאותו הלקויה הוא הגיע לספרייה רק פעמיים בשבוע. העוזרת שלו, גברת יִי, שתיעבה ילדים ובמיוחד את בינגוון, מילאה את מקומו בימים שבהם נעדר, כמו היום. “היא שונאת אותך כי היא יודעת שאתה חכם יותר ממנה״, אמר הופר פעם. “היא לא סובלת את זה״.

מיילין נראתה פתאום כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. “אבל אתה לא יכול לעבור את המבחן בציון מאה, בינגוון. אתה פשוט לא יכול. אם תעשה את זה, הם יעלו את הדרישות. בשנה הבאה הם יביאו בחשבון רק ילדים שיקבלו מאה. ובשנה הבאה אני ניגשת למבחן. הם אפילו לא ישקלו את המועמדות שלי״. ואז היא באמת התחילה לבכות וקברה את פניה בידיה. כמה מהילדים לידם היסו אותה, והופר גלגל את עיניו. “הנה זה בא״, הוא אמר.

בינגוון ירד בקפיצה מהכיסא וניגש אליה. הוא כרך את זרועו סביבה והוביל אותה ואת הופר לאחד התאים. “מיילין, את תהיי בסדר גמור. הם לא ישנו את הדרישות״.

“איך אתה יודע?״ אמרה מיילין הדומעת.

“כי מר נונג אמר לי. זה היה ככה תמיד״.

“היי, לך יש סיכוי לפחות״, אמר הופר למיילין. “אותי הם לעולם לא יקבלו. אפילו אם אעבור בהצטיינות״.

“למה לא?״ שאל בינגוון.

“בגלל הרגל הדפוקה שלי, ראש בוץ. הם לא יבזבזו כספי ממשלה על נכה״.

“ברור שכן״, אמר בינגוון. “ואתה לא נכה״.

“לא? אז איך היית קורא לי?״

“איך אתה יודע שהרגליים שלך לא מושלמות ושאנחנו, כל השאר, מסתובבים עם רגליים דפוקות?״ אמר בינגוון. “יכול להיות שאתה בן האנוש המושלם היחיד בכדור הארץ״.

הופר חייך.

“אבל ברצינות״, אמר בינגוון. “הם רוצים שכל, הופר, לא אתלטים אולימפיים. תראה את יאניו. הזרוע שלה מנוונת והיא עובדת בירח ועוסקת במחקרים חשובים״.

“הזרוע שלה מנוונת?״ שאל הופר, ותקווה ניצתה פתאום בעיניו. “לא ידעתי את זה״.

“והיא מקלידה מהר יותר ממני״, אמר בינגוון. “לכן אל תגיד שאין לך סיכוי, כי יש לך״.

“מי זו יאניו?״ שאלה מיילין וניגבה את דמעותיה.

“החברה של בינגוון״, אמר הופר. “אבל אני לא סיפרתי לך את זה. זה סוד״.

“והיא עובדת בלונה?״ אמרה מיילין. “זה לא הגיוני. למה שמישהי מהירח תרצה להיות חברה שלך?״

“אני אנסה לא לקבל את זה כעלבון״, אמר בינגוון.

“היא שלחה לבינגוון משהו״, אמר הופר. “תגידי לנו מה את חושבת. תראה לה, בינגוון״.

בינגוון הפנה את מבטו אל גברת יי הספרנית, ראה שהיא עדיין עסוקה והריץ שוב את הסרטון. מיילין הביטה, וילדים נוספים נאספו סביבם. כשהסרטון הסתיים כבר היו סביב המחשב תריסר ילדים.

“זה נראה אמיתי״, אמרה מיילין.

“אמרתי לך״, אמר הופר.

“מה אתם יודעים בכלל?״ אמר זִ׳יהַאוֹ, אחד הילדים, שהיה בן שתים-עשרה. “אתה לא תזהה חייזר גם אם הוא ייתן לך ביס בתחת״.

“הוא יזהה ועוד איך״, אמרה מיילין. “אם משהו נושך אותך בתחת, אתה תרגיש את זה. יש קצות עצבים ממש מתחת לעור״.

“זה סלנג אמריקני״, אמר בינגוון.

“ובגלל זה אנגלית היא שפה טיפשית״, אמרה מיילין, ששנאה את הרעיון שמישהו ידע משהו שהיא לא ידעה.

“מתי צילמו את הסרטון הזה?״ שאל ז׳יהאו. הוא התיישב בכיסא, הקיש על המקלדת ובדק את התאריך. “אתם רואים?״ הוא אמר ופנה אל האחרים בחיוך מנצח. “זה מוכיח שמדובר בזיוף. העלו את זה לאתר לפני שבוע״.

“זה לא מוכיח כלום״, אמר הופר.

“זה כן, ראש בוץ״, אמר ז׳יהאו. “אתה שוכח את ההפרעות בחלל. אין תקשורת. הקרינה פגעה בלוויינים. אם זה צולם בחלל לפני שבוע, איך זה הגיע לכדור הארץ כשכל הלוויינים מושבתים? הא? תסביר לי את זה״.

“והעלו את זה לאתר לפני שבוע״, אמר בינגוון. “זה לא אומר שוצילמו את זה לפני שבוע״. הוא הקליד משהו, העלה על הצג סדרה של מסכי נתונים והחל לסרוק דפי קוד.

“מה אתה עושה עכשיו?״ שאלה מיילין.

“כל קובץ וידיאו מכיל הררי נתונים מוטמעים״, אמר בינגוון. “צריך רק לדעת היכן לחפש״. הוא מצא את המספרים שחיפש וקילל את עצמו שלא בדק קודם. “כתוב כאן שהסרטון הזה צולם לפני שמונה חודשים״.

“שמונה חודשים?״ אמר הופר.

“תן לי לראות״, אמר ז׳יהאו.

בינגוון הצביע על התאריך.

ז׳יהאו משך בכתפיו. “זו רק הוכחה נוספת שזה זיוף. למה שמישהו יצלם דבר כזה ואחר כך ישב ויחכה שמונה חודשים? זה לא הגיוני. אם זה היה אמיתי הם היו רוצים שכל העולם ישמע על זה מיד״.

“אולי הם לא יכלו להודיע לאחרים מיד״, אמר בינגוון. “תחשוב על זה. ההפרעות בחלל כבר נמשכות כמה חודשים, נכון? אולי החייזרים האלה גרמו לכך. אולי הספינה שלהם פולטת את כל הקרינה הזאת. לכן האנשים שצילמו את הסרט הזה לא יכלו לשלוח אותו לכדור הארץ בתקשורת לייזר. קווי התקשורת שלהם נפלו״.

“אם כן, איך הוא הגיע לכאן?״ שאלה מיילין.

“מישהו היה צריך להביא אותו בעצמו״, אמר בינגוון. “מישהו עלה על ספינה וטס לכדור הארץ — או לירח, זה סביר יותר. אין שם אטמוספרה וכוח הכבידה חלש יותר. לכן קל הרבה יותר לנחות עליו. ומכיוון שהירח קרוב מספיק והתקשורת בינינו לבין לונה נמשכת, אנחנו בכדור הארץ נוכל לשמוע על זה״.

“מישהו טס שמונה חודשים בשביל להעביר סרט וידיאו?״ שאל ז׳יהאו.

“גילוי של חיים זרים״, אמר בינגוון. “מה יכול להיות חשוב יותר מזה?״ הוא הקיש על הצג. “תחשוב על קו הזמן. זה הגיוני לגמרי. בשמונה חודשים בספינה המהירה ביותר שיש אתה יכול להגיע די רחוק, אפילו לחגורת קוויפר. בדיוק לאנשים שיהיו הראשונים להיתקל בדבר כזה״.

“כורי אסטרואידים״, אמר הופר.

“זה חייב להיות ככה״, אמר בינגוון. “הם רואים את החלל העמוק טוב יותר מכל אחד אחר. הם יראו משהו כזה הרבה לפני כל האחרים״.

ז׳יהאו צחק. “אתם חושבים מהברכיים, לא מהראש, פרצופי חזיר. כולכם מקשקשים על דברים שאתם לא מבינים בהם. הסרטון הזה מזויף. אם הוא היה אמיתי זה היה בכל ערוצי החדשות. העולם היה בפניקה״.

הוא הניח את כף ידו ליד אוזנו, כאילו ניסה להקשיב. “אז איפה האזעקות? איפה האזהרות של הממשלה?״ הוא שילב את זרועותיו וגיחך בלעג. “אתם אידיוטים, ראשי עשב. לא ראיתם אף פעם מתיחה?״

“זאת אינה מתיחה״, אמר הופר. “זה חייזר אמיתי״.

“אה, באמת?״ אמר ז׳יהאו. “ואתה יודע איך בדיוק נראה חייזר אמיתי? ראית אחד כזה? יש לך חבר לעט חייזר שאתה מחליף איתו תמונות?״ כמה מהילדים האחרים צחקו. “מי יכול לדעת אם חייזרים לא נראים בדיוק כמו צפרדעי שדות האורז או כמו תאו המים, או כמו בית השחי שלך? אם אתם חושבים שזה אמיתי, אתם חבורה של בנדאן״. ביצים מטומטמות.

כמה מהילדים צחקו, אך בינגוון הבחין שרובם לא חשו בטוחים בעצמם. הם רצו להאמין שז׳יהאו צודק. הם רצו להאמין שהסרט הזה הוא סתם מתיחה. הסרטון הפחיד אותם ממש כפי שהפחיד את בינגוון, אבל היה קל יותר להתעלם ממנו מאשר להודות שהוא אמיתי.

מיילין הצרה את עיניה. “זה אמיתי. בינגוון לא היה משקר לנו״.

ז׳יהאו צחק ופנה אל בינגוון. “כמה חמוד. החברה הקטנה שלך מגוננת עליך״. הוא הביט במיילין. “את יודעת מה חייזרים הכי אוהבים לאכול, מיילין? מוח של ילדות קטנות. הם תוקעים קשית באוזן שלך ושואבים את הראש שלך עד שהוא ריק״.

עיניה של מיילין הוצפו דמעות. “זה לא נכון״.

“עזוב אותה״, אמר בינגוון.

ז׳יהאו גיחך. “רואה מה עשית, בינגוון? הפחדת את כל הילדים הקטנים״. הוא רכן מכיסאו, התקרב אל פניה של מיילין ודיבר בקול מתנגן, כאילו דיבר אל תינוקת. “אוו, בינגוון הבהיל את הילדונת הקטנה עם סרטון החייזרים שלו?״

“אמרתי לך לעזוב אותה״. בינגוון התייצב ביניהם, הושיט את זרועו והדף את ז׳יהאו לאחור. הוא לא דחף בכוח, אבל ז׳יהאו רכן לפנים, מרכז הכובד שלו הוסט, והדחיפה הייתה חזקה דיה כדי שיאבד את שיווי המשקל. הוא מעד, שלח את ידיו לאחוז בשולחן אבל החטיא ונפל לרצפה, והכיסא עף מתחת לגופו. כמה מהילדים צחקו, אך מיהרו להשתתק כשז׳יהאו קפץ בזריזות על רגליו ולפת את צווארו של בינגוון.

“אוכל בוץ קטן שכמוך״, אמר ז׳יהאו. “אני אכרות לך את הלשון בגלל זה״.

בינגוון הרגיש את קנה הנשימה שלו נקפץ ומשך בכוח בפרקי ידיו של ז׳יהאו.

“עזוב אותו״, אמרה מיילין.

“החברה שוב באה להציל אותך״, אמר ז׳יהאו. הוא לחץ חזק יותר.

הילדים האחרים לא עשו דבר. כמה בנים מהכפר של ז׳יהאו צחקקו, אבל לא נראו משועשעים באמת אלא כאילו שמחו שבינגוון הוא שספג את ההתעללות ולא הם.

הופר לפת את ז׳יהאו מאחור, אבל ז׳יהאו רק עיווה את פניו בבוז. “תתרחק, נכה. או שתֵֵֶכף נראה איך אתה מסתדר עם שתי רגליים עקומות״.

הילדים האחרים צחקו שוב.

ריאותיו של בינגוון שיוועו לאוויר. הוא בעט, וחבט באגרופיו בכתפיו של ז׳יהאו, אך היה נדמה שהילד הגדול יותר לא חש בכך כלל.

“מה קורה כאן?״ אמרה גברת יי.

ז׳יהאו הרפה מבינגוון, שנפל לרצפה, משתעל ונאנק ויונק אוויר לריאותיו.

גברת יי ניצבה מעליהם כשהיא אוחזת בידה את מוט הבמבוק ששימש אותה להטלת משמעת. “החוצה!״ היא אמרה ונופפה במקל. “כולכם! החוצה!״

הילדים מחו. זה היה בינגוון. הוא התחיל. הוא קרא לנו לפה. הוא תקף את ז׳יהאו.

בינגוון אחז בידה של מיילין, פנה אל הופר ואמר, “תפגוש אותנו בשדות״. אחר כך פילס את דרכו בין הילדים אל היציאה כשהוא מושך את מיילין אחריו.

“הוא הראה לנו מתיחה מצולמת״, אמר אחד הילדים.

“הוא ניסה להפחיד אותנו״, אמר אחר.

“הוא הפיל את ז׳יהאו מהכיסא״.

“הוא התחיל קטטה״.

בינגוון יצא החוצה כשמיילין מאחוריו. זו הייתה שעת בין ערביים, האוויר בחוץ היה קריר ולח ורוח קלה נשבה מהעמק.

“לאן אנחנו הולכים?״ שאלה מיילין.

“הביתה״, אמר בינגוון. הוא הוביל אותה אל מדרגות הכפר, שנחצבו בצלע הגבעה, והם החלו לרדת אל שדות האורז שבעמק. כל הכפרים בעמק נבנו על צלע גבעה, מכיוון שאדמת העמק עצמה הייתה יקרה ופורייה מכדי שישתמשו בה למשהו פרט לגידול אורז. הכפר של מיילין היה במרחק שלושה קילומטרים ממערב. אם בינגוון ימהר, ייתכן שיספיק ללוותה הביתה ואז לפנות דרומה אל הכפר שלו לפני שיחשיך.

“למה אנחנו רצים?״ שאלה מיילין.

“כי ברגע שז׳יהאו יֵצא החוצה״, אמר בינגוון, “הוא יבוא לסיים את מה שהוא התחיל״.

“ואני אמורה להיות המגן האנושי שלך?״

בינגוון צחק למרות הפחד. “את חתיכת אסטרטגית קטנה״.

“אני לא קטנה. אני יותר גבוהה ממך״.

“שנינו קטנים״, אמר בינגוון. “אני פשוט קטן יותר. וגררתי אותך איתי כי את הדודנית שלי ואני מעדיף לא לראות איך שוברים לך את הראש. את התייצבת נגד ז׳יהאו. הוא יחפש גם אותך״.

“אני יכולה לדאוג לעצמי, תודה רבה״.

הוא עצר והרפה מידה. “את רוצה ללכת הביתה לבד?״

נראה שמיילין התכוונה להתווכח, אבל הבעתה התרככה פתאום והיא השפילה את מבטה. “לא״.

בינגוון אחז שוב בידה והם המשיכו לרדת במדרגות.

מיילין שתקה לרגע. “לא הייתי צריכה לבכות שם. זה היה ילדותי״.

“זה לא היה ילדותי. מבוגרים בוכים כל הזמן. הם פשוט מסתירים את זה טוב יותר״.

“אני מפחדת, בינגוון״.

מילותיה הפתיעו אותו. מיילין מעולם לא הודתה בחולשות. אם כבר, היא תמיד יצאה מגדרה כדי להוכיח עד כמה היא חכמה וחזקה ועד כמה אינה פוחדת מדבר, ותמיד הראתה לבינגוון ולהופר ולאחרים איפה טעו בבעיות בחשבון או בפתרון תרגילי מחשבה. אבל כעת היא הייתה על סף בכי והפגינה שבריריות שבינגוון מעולם לא ראה קודם לכן.

לרגע אחד הוא שקל לשקר לה, לומר לה שהסרטון היה מתיחה. מבוגר היה עושה את זה, אחרי הכול: צוחק ומושך בכתפיו ופוטר את כל העניין כפנטזיה. מבוגרים האמינו שלילדים אין יכולת להתמודד עם האמת, שצריך להגן עליהם מפני המציאות האכזרית של העולם.

אבל איזו תועלת תצמח מזה למיילין? זו לא הייתה מתיחה. זה לא היה משחק. הדבר הזה על הצג היה אמיתי וחי ומסוכן.

“גם אני פוחד״, אמר בינגוון.

היא הנהנה ומיהרה כדי לעמוד בקצב. “אתה חושב שזה בדרך לכדור הארץ?״

“אנחנו לא צריכים לחשוב על הדבר הזה בתור ׳זה׳״, אמר בינגוון. “קרוב לוודאי שיש יותר מאחד. וכן, זה בדרך לכדור הארץ. ההפרעות בתקשורת רק מחמירות, משמעות הדבר שהספינה מתקדמת לעברנו. מלבד זאת, הוא נראה נבון. הוא חייב להיות נבון. הוא בנה ספינת חלל בין כוכבית. בני אנוש לא הצליחו לעשות את זה״.

הם פנו בעיקול האחרון במדרגות והגיעו אל קרקעית העמק. הופר חיכה להם, בגדיו רטובים ומכוסים בבוץ.

“התמהמהתם״, הוא אמר.

“איך הגעת לכאן לפנינו?״ שאלה מיילין. “ולמה אתה מטונף כל-כך?״

“תעלת השקיה״, אמר הופר. הוא טפח על רגלו הנכה. “במדרגות זה אורך זמן רב מדי״.

מיילין עיקמה את פרצופה. “אנשים שופכים את מי שטיפת הכלים שלהם לתעלות״.

הופר משך בכתפיו. “זה או התעלה או לחטוף מכות רצח. ואתמול ירד גשם, אז התעלות לא מלוכלכות. לא יותר מדי לפחות״.

“מגעיל״, אמרה מיילין.

“נכון״, אמר הופר. “אבל קל יותר לנקות בגדים מפצעים״. הוא רץ משם וקפץ אל חלקת האורז הסמוכה, שהייתה מוצפת במים עד לגובה המותניים. הוא השקיע את עצמו במים, התפתל רגע כדי לשטוף מעליו את רוב הבוץ ואז התנער וטיפס בחזרה החוצה, רטוב ומטפטף. “את רואה? רענן כמו פרח״.

“אני עומדת להקיא״, אמרה מיילין.

“לא עליי״, אמר הופר. “הרגע התרחצתי״.

הם התחילו לרוץ לאורך גשר האדמה הצר שהפריד בין שתי חלקות, והתקדמו אל שדות האורז הענקיים. הם רצו לאט מהרגיל כדי שהופר יוכל לעמוד בקצב, אבל הקצב היה טוב בשביל ריצה למרחק ארוך.

אחרי שעברו כמה מאות מטרים הביט בינגוון לאחור ובחן את גרם המדרגות כדי לראות אם ז׳יהאו רודף אחריהם. כמה ילדים ירדו במדרגות, אבל ז׳יהאו לא היה ביניהם. הם לא האטו את ריצתם.

“מה התוכנית?״ שאל הופר.

“התוכנית למה?״ שאל בינגוון.

“להזהיר את כולם״, אמר הופר.

בינגוון חייך. הוא ידע שיוכל לסמוך על הופר.

“אני בספק אם מישהו יאמין לנו. הראיתי את זה לגברת יי והיא נפנפה אותי״.

“גברת יי היא ג׳מוסית זקנה״, אמר הופר.

הם רצו חצי שעה, עוברים בין השדות שנמשכו לאורך עיקוליו ופיתוליו של העמק. כשהגיעו לכפר של מיילין היא נעצרה ופנתה אליהם ליד המדרגות שעלו מהעמק. “אני יכולה להמשיך לבד מכאן״, היא אמרה והצביעה על ביתה, שניצב קרוב למרגלות הגבעה. “מה להגיד להורים שלי?״

“את האמת״, אמר בינגוון. “ספרי להם מה ראית. תגידי להם שאת מאמינה שזה אמיתי. תגידי להם ללכת לספרייה ולראות בעצמם״.

מיילין נשאה את מבטה לרקיע, כמה עשרות כוכבים ראשונים כבר הופיעו. “אולי הם לא מתכוונים לפגוע בנו. אולי הם שוחרי שלום״.

“אולי״, אמר בינגוון. “אבל לא ראית את כל הסרט. החייזר תקף אחד מבני האדם״.

אפילו באור הקלוש הצליח בינגוון לראות את החיוורון שעלה על פניה של מיילין.

“אה״, היא אמרה.

“אבל יכול להיות שהם לא יבואו לכאן, לסין״, אמר בינגוון. “העולם גדול. אנחנו רק נקודה מיקרוסקופית זעירה בעולם״.

“אתה רק אומר לי את מה שאני רוצה לשמוע״, אמרה מיילין.

“אני אומר לך את האמת. כרגע יש הרבה גורמים לא ידועים״.

“בכל זאת״, אמרה מיילין, “אנחנו נתנהג בטיפשות אם לא נתכונן לנורא מכול״.

“את צודקת״, אמר בינגוון.

היא הנהנה ונראתה חסרת ביטחון אפילו יותר משנראתה קודם לכן. “בהצלחה. שמרו על עצמכם״.

הם הביטו בה כשעלתה במדרגות וחיכו עד שנכנסה לביתה לפני שהחלו לרוץ שוב. הם נשארו בשדות ורצו לאורך סוללות האדמה הצרות שחצו את השדות לאורכם ולרוחבם, הסוללות יצרו שמיכת טלאים ענקית של חלקות אורז מוצפות. הילד הראשון הופיע מאחוריהם כשכבר כמעט הגיעו לכפר שלהם, במרחק כמה חלקות אורז מהם. ואז הופיע ילד אחר מימינם והתאים את מהירותו למהירות ריצתם. ילד שלישי הופיע לאחר מכן משמאל, צופה בהם ומתקדם במקביל אליהם.

“מקיפים אותנו״, אמר הופר.

“סוגרים עלינו״, הסכים בינגוון.

ואכן, הילדים סביבם החלו להתקרב.

“רעיונות?״ שאל הופר.

“הם יותר גבוהים מאיתנו״, אמר בינגוון. “ויותר מהירים. לא נצליח לברוח מהם״.

“אתה מתכוון שאני לא אצליח לברוח מהם״, אמר הופר.

“לא. אני מתכוון לשנינו. לאמיתו של דבר, הסיבולת שלך טובה יותר משלי. יש לך סיכוי גדול יותר לעקוף אותם״.

“תוכנית״, אמר הופר.

“אתה תרוץ הלאה ותקרא לאבא שלי. אני אשאר מאחור ואעסיק אותם״.

“הקרבה עצמית. כמה אצילי. תשכח מזה. אני לא עוזב אותך״.

“תחשוב, הופר. אם תישאר, שנינו נחטוף כהוגן. אם תרוץ הלאה, אולי לא נחטוף. אני מציל את העור שלי ממש כמו את העור שלך. לך עכשיו״.

הופר החיש את צעדיו ובינגוון נעצר במקומו. כצפוי, הילדים האחרים סגרו עליו והתעלמו מהופר. בינגוון פנה שמאלה וירד מהסוללה אל תוך חלקת האורז המוצפת הסמוכה. המים היו קרים והגיעו עד למותניו. הבוץ היה סמיך וחלק מתחת לרגליו. ניצני האורז צמחו בצפיפות והגיעו עד לכתפיו. בינגוון סרק את קצה השלולית עד שהבחין בצפרדע שצללה ליד הסוללה. הוא הרים אותה מהמים, דחף אותה לכיסו והלך אל מרכז החלקה. עד שהגיע למרכז החלקה הילדים האחרים הגיעו לשוליה. כל אחד מהם תפס עמדה באחד מצדדי החלקה. הם הותירו את הצד הצפוני, שפנה לכיוון כפרו של בינגוון, ללא שמירה. מאותו צד הגיע ז׳יהאו כעבור פחות מדקה, מתנשף בכבדות לאחר הריצה. החושך היה כמעט מוחלט עכשיו.

“צא מהמים״, אמר ז׳יהאו.

בינגוון לא זז.

“אתה דפקת את הזמן שלנו בספרייה, ראש בוץ״, אמר ז׳יהאו. “איך אנחנו אמורים לצאת מהחור הזה אם ראשי בוץ כמוך הורסים לנו תמיד את שעות המחשב?״

בינגוון המשיך להביט אל הכפר וחיפש אור מנורה מתקרב.

“אמרתי לך לצאת מהמים״, אמר ז׳יהאו.

בינגוון לא אמר דבר.

“צא עכשיו או שאני בא אליך״.

בינגוון עמד דומם ולא השמיע הגה.

“אני נשבע לך, אם לא תבוא לפה אני אשבור את האצבעות שלך אחת-אחת״.

בינגוון לא זז. הוא לא התכוון לזנוח את עמדת המגן שלו. המים לא היו מחסה של ממש, אבל זה כל מה שהיה לו.

הילדים סביבו נעו באי-שקט.

“אתה חושב שאתה חכם כל-כך, חכם יותר מכולם, נכון, בינגוון? שמעתי אותך מדבר אנגלית עם המחשב שלך. ראיתי מה אתה לומד. אתה בוגד״. ז׳יהאו ירק למים.

בינגוון לא זז.

ז׳יהאו צעק עכשיו. “בוא הנה ותעמוד מולי, פחדן!״

בינגוון הביט לכיוון הכפר. שום אור של מנורה לא קרב לעברם.

“הזהרתי אותך״, אמר ז׳יהאו. הוא הסתער אל השלולית, מתיז מים, אדיש לניצני האורז שרמס בדרכו.

בינגוון לא נרתע. הוא עמד וחיכה, ידיו בכיסיו.

שנייה לפני שז׳יהאו היה בהישג יד — כלומר, בטווח שבו היה יכול להכות — הפעיל בינגוון את מתג הדמעות. “בבקשה אל תחנוק אותי. בבקשה. תרביץ לי אם אתה רוצה, אבל אל תחנוק אותי שוב״.

ז׳יהאו חייך.

ז׳יהאו המסכן, חשב בינגוון. קולני כל-כך וחזק, ועם זאת צפוי כל-כך.

ידיו של ז׳יהאו לפתו את צווארו של בינגוון, אך בינגוון מתח את צווארו והפנה אותו בזווית קלה הצדה לפיכך אגודליו של ז׳יהאו לחצו על השריר ולא ישירות על קנה הנשימה שלו. והוא לא ציפה שהחניקה תימשך זמן רב.

בינגוון הניח לעצמו להיראות מבועת, ואז דיבר בקול חנוק, כאילו התחנן לרחמים. “בבקק... קששה״.

חיוכו של ז׳יהאו התרחב. “מה אמרת, בינגוון? אני לא שומ —״

בינגוון דחף את הצפרדע, כשראשה לפנים, ישר לתוך פיו של ז׳יהאו. הוא רצה שז׳יהאו ידבר, וז׳יהאו פסע ישר למלכודת.

ז׳יהאו הרפה מבינגוון, נרתע ונסוג לאחור, מתיז מים ונחנק, ידיו נשלחו אל פניו כדי לשלוף את הצפרדע. אבל בינגוון היה מהיר יותר. הוא העביר את ידו השמאלית אל מאחורי ראשו של ז׳יהאו כדי לייצב אותו בזמן שכף ידו הימנית דחפה את הצפרדע עמוק יותר לפיו. הצפרדע הייתה גדולה מכדי שיבלע אותה במלואה, אבל זה היה מושלם; בינגוון לא ניסה לחנוק את ז׳יהאו, הוא רק רצה להסיח את דעתו. ז׳יהאו פלט צרחה חנוקה ובינגוון עזב את הצפרדע, אחז במותניו של ז׳יהאו והרים את ברכו בכוח במהירות ישר למפשעתו של ז׳יהאו.

ז׳יהאו התקפל לשניים ונפל לפנים בקול ניתז, בגוף רפוי, הצפרדע החליקה מפיו וקפצה למים. בינגוון לא חיכה לראות כיצד יגיבו האחרים. היה עליו להעמיד פנים שהוא אדיש לנוכחותם, כאילו הוצף בזעם כה עז עד שלא הביא אותם בחשבון כלל. הוא צרח והניף את אגרופו כאילו ביקש להנחית אותו בכוח על ראשו של ז׳יהאו, שכעת היה שקוע למחצה במים ונאנק. אגרופו של בינגוון, ממש כפי שתכנן, נחת במים ממש משמאל לפרצופו של ז׳יהאו, בגלל עוצמת המכה כל גופו נסחף מטה אל קרקעית השלולית, שם נעלם מן העין.

עוד לפני שנרגעה הסערה במים הפנה בינגוון את גופו והתקדם מתחת למים אל הכיוון שממנו בא ז׳יהאו. ניצני האורז נשברו והופרדו זה מזה, וסיפקו לבינגוון שביל רחב דיו שבו היה יכול להתקדם בלי להרעיד יותר מדי גבעולים שיחשפו את מיקומו. הוא לא שחה או בעט או נע בדרך שתגרום למים לגעוש אלא זחל על הקרקעית, מושך את עצמו באצבעותיו ודוחף ברגליו, חופר בבוץ כדי להתקדם. הוא עצר פעמיים והפנה את ראשו כדי לשאוף אוויר בשקט, אבל גם אז הוסיף להתקדם.

הוא לא ידע אם הם רודפים אחריו, אבל לא טרח להתרומם לבדוק. החשכה וגבעולי האורז יסתירו אותו. או שלא.

הוא הגיע לסוללת האדמה שבקצה החלקה, הרים את ראשו והעיף מבט חטוף לאחור. הילדים היו במים סביב ז׳יהאו ועזרו לו לקום. הם לא יצליחו לתפוס את בינגוון אפילו אם ירוצו לעברו עכשיו. המים יעכבו אותם; היה לו יתרון עליהם.

הוא זחל ויצא מהמים והתחיל לרוץ, בגדיו כבדים ורטובים.

צעקות נשמעו מאחור, אך איש לא רדף אחריו.

הוא הגיע אל מדרגות הכפר בדיוק כשהופר ואבא ירדו בהן. אבא אחז בידו מנורה.

“אתה רטוב״, אמר אבא.

“אבל לא מדמם״, אמר הופר. “זה סימן טוב״.

בינגוון השתופף והשיב את נשימתו, נאבק בדחף להקיא. “סיפרת לו על הסרטון?״ שאל את הופר.

“לא היה זמן״, ענה הופר.

“תספר לי על זה בפנים, במקום חם״, אמר אבא. הוא פנה אל הופר. “בני בטוח עכשיו. תודה לך. הוריך ודאי ירצו אותך בבית״.

נראה שהופר התכוון למחות ולהיגרר אחריהם, אך הוא הכיר את אבא היטב וידע שלא כדאי לו להתווכח. הם נפרדו, ואבא הוביל את בינגוון הביתה, שם חיכו להם אימא וסבא. אימא אספה את בינגוון בזרועותיה וסבא ניגש להביא מגבת.

“נפגעת?״ שאלה אימא.

“לא״, אמר בינגוון.

“פה, ליד האש״, אמר סבא ועטף את בינגוון במגבת.

בינגוון פשט את חולצתו והתנגב ליד האח. אימא, אבא וסבא הביטו בו, פניהם חרושות קמטי דאגה. הוא סיפר להם על הסרטון, ולא הפסיק את שטף דיבורו. החייזר. זוג הזרועות הנוסף. איך שערו ושריריו של היצור נעו בחלל, בלי כוח כבידה. הוא מנה את כל הסיבות לכך שהאמין שהסרט היה אמיתי.

אבא כעס כשבינגוון סיים את דבריו.

“זה לא מה שלימדתי אותך, בינגוון. לימדתי אותך לכבד את המבוגרים ממך״.

“לכבד?״ אמר בינגוון. הוא לא הבין מדוע אבא כועס. הוא לא סיפר להם על גברת יי.

“עכשיו אתה חכם יותר מהממשלה?״ אמר אבא, קולו נישא. “חכם יותר מהצבא?״

“ברור שלא, אבא״.

“מדוע אתה מתיימר להיות כזה? אינך מבין שאם אתה מגיע לבדך למסקנה כזאת, אתה אומר שכל מי שראה את הסרט ולא האמין הוא טיפש?״

“אני לא קורא לאף אחד טיפש, אבא״.

“יש מומחים לדברים האלה, בינגוון. אנשים משכילים. אם הם היו חושבים שזה אמיתי הם היו פועלים. אין שום פעולה, לכן זה לא אמיתי. דע את מקומך״.

אימא לא פצתה פה, אך בינגוון ראה שהיא תומכת באבא. בהבעה שהפנתה אליו לא היה אלא אכזבה ובושה.

בינגוון השתטח והצמיד את פניו לרצפה.

“אל תלעג לי״, אמר אבא.

“אין שום לעג, אבא. רק כבוד כלפי אלה שאת שמם אני נושא ושאת הערכתם אני שואף להשיג. סלח לי אם פגעתי בכם״.

הוא רצה להתווכח, הוא היה חייב להתווכח. החייזרים בדרך, ולא משנה אם אבא מאמין בכך או לא. בינגוון ידע שזה נשמע מגוחך, אבל עובדות הן עובדות. הם חייבים להתכונן.

אבל מה יוכל לומר שלא יכעיס את אבא עוד יותר? הדיון הסתיים. אבא לעולם לא יצפה עכשיו בסרטון, אפילו אם בינגוון יגיש לו אותו על צלחת.

בינגוון נותר שרוע על הרצפה שניות ארוכות ולא אמר מילה. כשהתיישב לבסוף, רק סבא נותר בחדר.

“אל תכעיס את אביך״, אמר סבא. “זה הורס את כל הערב״.

בינגוון השתופף שוב, אבל סבא הניח יד מתחת לכתפו והושיב אותו שוב. “מספיק עם הקידות. אני לא מתכוון לדבר אל העורף שלך״.

סבא שלח יד אל השולחן ולקח את כוס התה שלו. הם שתקו לרגע בזמן שסבא לגם מהמשקה.

“אתה מאמין לי״, אמר בינגוון. “נכון?״

“אני מאמין שאתה מאמין״, אמר סבא.

“זו לא תשובה שלמה״.

סבא נאנח. “בוא נניח לרגע שמשהו כזה יכול להיות אפשרי״.

בינגוון חייך.

“יכול להיות״, חזר סבא וזקר אצבע כדי להדגיש את דבריו. “מאוד לא סביר, אבל אפשרי״.

“סבא, אתה מוכרח ללכת לספרייה ולראות את הסרטון הזה בעצמך״.

“ולהכעיס את אביך? לא, לא, לא. אני מעדיף ליהנות בשלווה ובשקט מהתה שלי ליד האש״.

בינגוון חש אכזבה.

“ואיזו תועלת תצמח מכך?״ אמר סבא. “אפילו אם זו אמת, מה נוכל לעשות בקשר לזה? אנחנו יכולים להילחם במקלות? לטוס לחלל? או שאנחנו צריכים להתפלל?״

“להתכונן לברוח״, אמר בינגוון. “לארוז את מה שאנחנו צריכים ואז לקבור את הדברים במקום שממנו נוכל לקחת אותם במהירות״.

סבא צחק. “לקבור את הרכוש שלנו? למה? לחייזרים לא אכפת מהאוכל שלנו למסע או מהבגדים ומכלי העבודה שלנו״.

“אנחנו נסתיר אותם מאבא״, אמר בינגוון. “מכיוון שהוא אמר לי לא לעשות את זה, הניסיון שלי להציל את חיי המשפחה שלנו ולאפשר לנו לברוח בהתראה של רגע הוא הפגנה של חוסר כבוד״.

“אביך ירתח מכעס כשהוא יגלה את זה״, אמר סבא.

“הוא יגלה רק אם נזדקק לחפצים שקברנו״, אמר בינגוון. “ואם נגיע לזה הוא יהיה אסיר תודה על קיומם״.

אחר כך הם דיברו בשקט וערכו רשימה של כל הפריטים שיזדקקו להם. רק מאוחר יותר, כשבינגוון עלה למיטתו, מכנסיו כבר יבשו, הוא הבין שאיש לא שאל אותו כלל מדוע היה רטוב.